המוביל הארצי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תוואי המוביל הארצי
המוביל הארצי בדרכו דרך בקעת בית נטופה
המוביל הארצי ליד קדרים
המנהרה המובילה לאולם משאבות המים מהכנרת באתר ספיר
בול המוביל הארצי משנת 1965

מוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכניות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון להעברת מים מן הצפון לנגב הועלה עוד לפני קום המדינה. בשנת 1939 ביקר בארץ ישראל המומחה הבינלאומי הנודע לשימור קרקע, ד"ר וולטר קליי לאודרמילק. בשנת 1944 פרסם את ספרו "ארץ ישראל הארץ היעודה" ובו העלה אפשרויות פיתוח חקלאי של הארץ ושימוש במי הנהרות מצפון הארץ להשקיה בדרום. ד"ר עמנואל ניומן, שהתרשם מספרו של לאודרמילק, הביא, בתמיכת ד"ר חיים ויצמן, להכנת תוכנית על ידי מהנדס אמריקני ידוע, ג'יימס בנימין הייס לפיתוח מי הירדן, הירמוך והליטני. תוכניתו של הייס פורסמה בשנת 1948. ספרו של לאודרמילק ותוכניתו של הייס, שימשו מכשיר רב ערך במאבק התנועה הציונית למען הכרה בינלאומית ביכולת לקלוט בארץ ישראל יהודים רבים. באותה תקופה, ואף קודם לכן, הוכנו בארץ תוכניות מקיפות להעברת מי הירדן, הליטני והירמוך לדרום ולנגב. ביולי 1939 הגיש המהנדס שמחה בלאס, לד"ר ארתור רופין (מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), "פנטסיה להשקיית הנגב",

ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון לנגב. רק השלב הראשון לווה בתכנון מפורט והוא שימש בסיס לתוכנית אספקת המים ל-11 הנקודות בנגב. ב-1941 הוגש על ידי בלאס תזכיר בשם "תוכנית ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מהנחלים", בו ניתן פירוט רב יותר לתוכניותיו. בראשית 1944 הגיש בלאס את תוכניתו המפורטת (שכללה גם גרסה צפונית של תעלת הימים), להבאת מי הירדן, הירמוך והליטני לנגב, בספרו "אוצרות המים בארץ ישראל" (שהוכן עבור חברת "מקורות", בראשה עמדו לוי אשכול וסגנו פנחס ספיר). באוגוסט 1945 הוגשה תוכנית ליטניס-ירדן-נגב של חברת המים הא"י. עיקרן של כל התוכניות היה להעביר מים בצינורות ובתעלות ממקורות הירדן לנגב.

תכנון המוביל הארצי לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה, החלו הפעולות הראשונות ליישום הרעיון של הקמת מפעל מים ארצי, שיוביל את מי הצפון לנגב. על הקמת המוביל הארצי החליט ב-1951 דוד בן-גוריון, לאור שתי שאיפות:

  1. הקמת חברה מודרנית על בסיס טכנולוגיה מתקדמת.
  2. פיזור האוכלוסייה ובעקבותיו הצורך לספק מים לכלל האוכלוסיות.

פעולות התכנון נעשו עוד לפני כן על ידי אגף המים במשרד החקלאות שהוקם ונוהל על ידי שמחה בלאס, ומשנת 1952, על ידי אותו צוות, תחת חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) שהוקמה על ידי בלאס. בשנת 1950 הוקם "הועד לתכנון מפעל המים הארצי", שהיה אחראי על תכנון המוביל. כמו כן, הוקמה מועצה מייעצת של מומחי מים בינלאומיים, שליוותה את התכנון. בפברואר 1956 אושרה התוכנית על ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל ידי המועצה המייעצת. מתכנני תה"ל ליוו את הקמת המוביל הארצי עד להשלמת בנייתו ב-10 ביוני 1964.

בניית "מוביל המים הארצי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוביל הארצי בתעלה פתוחה (משמאל) סמוך לעיילבון

בניית "המוביל הארצי" החלה בשנת 1953, חנוכתו הרשמית של המפעל הוצנעה בשל החשש מחבלות. עד לשנת 1956, בוצעו רכיבי המוביל הארצי (כמו: מפעל ירקון-נגב, מנהרת המים הראשונה - מנהרת עיילבון, האגמים, תעלת הירדן העליונה שנזנחה בשל לחצים מדיניים) על ידי תה"ל. תעלת הירדן העליונה הייתה אמורה לקחת את מי הירדן ליד גשר בנות יעקב. מן התעלה אמורים היו המים לרדת בצינור לחץ לכנרת, בעיקר בשעות היום, תוך הפעלת טורבינה וגנרטור חשמלי שיפיק חשמל. השאיבה חזרה והעברת המים לעבר בית נטופה הייתה אמורה להיות בשעות הלילה, שבהן מחיר החשמל נמוך. בשנת 1956 - הועבר הביצוע (יחד עם אגף הביצוע של תה"ל) לידי חברת "מקורות". לצורך בנית המוביל פותחו טכנולוגיות שאיבה והובלת מים בדרכים שונות כמו: תעלות פתוחות, צינורות, מנהרות ועוד. נבנו תחנות שאיבה גדולות שיעלו את המים מהכנרת מגובה של עד 212 מטר מתחת לפני הים, אל אגם נטופה בגובה 256 מטר מעל פני הים, (הפרש גבהים של 468 מטר). הוקמה התחנה "אשד כנרות" בטבח'ה (עין שבע) שבצפון חופה המערבי של הכנרת. לצורך מעבר המים בתוואי של הצינור הראשי, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה, נבנו שלוש מנהרות. הבנייה הושלמה בשנת 1964 והמוביל נחנך ב-10 ביוני באותה שנה.[1]

נוכח האיבה הערבית החליטה ממשלת ישראל לחנוך את הפעלתו בצנעה. סיבה נוספת להחרשת האירוע הייתה יעילות המפעל, שספגה ביקורת ציבורית נוקבת מצד פרדסנים, מהנדסים ואנשי מים. הוויכוח הושתק מטעמים של ביטחון ומדיניות חוץ.[2]

עלות הקמתו של המוביל הארצי הייתה כ-420 מיליון ל"י (סכום שווה ערך לכ-4 מיליארד ש"ח) והושקעו בו כ-2.5 מיליון ימי עבודה. בהקמתו הועסקו למעלה מ-4000 עובדים. נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף מ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה.

הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בדצמבר 2009 חובר מתקן התפלה בחדרה למוביל הארצי והחל להזרים בתוכו, לראשונה, מים מותפלים.[3]

תוואי "מוביל המים הארצי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצינורות המוביל הארצי, סמוך לעין שמר, 1965
  • נקודת המוצא של המוביל הארצי הוא ב"אתר ספיר" הנמצא ב"אשד כינרות" או תל אורימה (ליד כרי דשא).[4] באתר ספיר נשאבים מים מהכנרת מעומק מרבי של 215.50 מטר מתחת לפני הים אל תוך צינור לחץ תת-קרקעי המוביל את המים בכיוון צפון מערב לגובה של 44 מטר מעל פני הים, בנקודה הנמצאת כקילומטר ממזרח לכחל.
  • בכחל נכנסים מי המוביל לתעלת חוקוק - צלמון (או תעלת חוקוק), תעלה פתוחה באורך כ-16 קילומטר המובילה למאגר צלמון. רוחב התעלה מעל 12 מטר ועומקה 3.15 מטר. לתעלה ירידה של כ-16 מטר לקילומטר. תעלת חוקוק עוברת את נחל עמוד ונחל צלמון (מזרחית לטפחות) בסיפונים הפוכים המכונים על ידי מקורות "גיחונים". הגיחונים העשויים מצינורות פלדה שהונחו במבצע מורכב בצלע ההר וכוסו בבטון, מובילים את המים ללא הפעלת אנרגיה, על סמך חוק כלים שלובים.[5] הבחירה בגיחונים במקום בגשר נעשתה מסיבות ביטחוניות וכדי למזער את הפגיעה בנוף. בנחל עמוד, הגיחון יורד ועולה כ-150 מטר.
  • מאגר צלמון היה במקור בעל קיבולת של 750 אלף מטר קוב.[4]
  • במוצא מאגר צלמון נמצאת תחנת צלמון השואבת ומעלה את המים מגובה 37 מטר מעל פני הים לגובה של 147 מטר מעל פני הים.
  • מנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי) באורך 800 מטר מוליכה את המים לתעלת נטופה
  • תעלת נטופה באורך 17 קילומטר מוליכה את המים למאגרי אשכול, שבקצה המערבי של בקעת בית נטופה. ביציאה ממאגר אשכול נמצא "מפעל הסינון המרכזי" שהוא מהמתקדמים מסוגו והרביעי בגודלו בעולם.
  • ממאגר אשכול עוברים המים בצינור הראשי של המוביל העשוי בטון ומוליך את המים לאורך 77 ק"מ עד לראש העין. המים עוברים בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה.

במאגרים אלה שוקעים הסחופת והטין והמים מטוהרים לפני כניסתם לצינור הראשי. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה.

איכות המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המבקרים של המוביל הארצי במאגר אשכול
מאגר אשכול. צילום ממרכז המבקרים באתר אשכול

המוביל הארצי תוכנן במקורו כך שיספק מים רק לחקלאות ואילו מי שתייה יסופקו במערכות נפרדות. לפיכך תוכנן המוביל עם תעלות פתוחות, מאגרי מים פתוחים וללא הטיפול הדרוש במים עיליים כדי לספקם לשתייה. סיבות לתכנון כזה הן:

  • מערכות נפרדות מונעות את הצורך בטיוב כל מי המוביל לדרגת מי שתייה ומאפשרות לרכז את המאמץ וההשקעה הכספית בטיוב המים המיועדים לשתייה בלבד, עד לרמה הגבוהה ביותר.
  • מערכות נפרדות עשויות לאפשר אספקת מי שתייה ממקורות שהם טהורים יותר מלכתחילה, דבר העשוי לצמצם את הצורך בפעולות טיהור כימיות, העלולות להכניס למים גורמים מסרטנים.
  • מערכות נפרדות מאפשרות הכללת מים ברמה נמוכה יותר במוביל וכך להגדיל את כמות המים שהמוביל מספק לחקלאות.
  • מערכות נפרדות מונעות ריכוז כל מי השתייה במערכת אחת, דבר העלול ליצור סיכונים ביטחוניים.

למרות זאת, לאחר העברת הביצוע של המוביל מתה"ל ל"מקורות", נקבע כי כל מי המוביל יהיו בסטטוס של מי שתייה. כיום מסופקים יותר מ-80% ממי "המוביל הארצי" כמי שתייה. בשנת גשמים ממוצעת הוא מוליך כמות של כ-380 מיליון קוב מים. השאיבה מהכנרת משתנה בהתאם לכמויות הגשמים ולצרכים השונים. משרד הבריאות קבע תקנים מחמירים לאיכות מי השתייה. בעקבות כך, מפעילה חברת "מקורות" תחנות בקרה לבדיקת איכות המים ומערכות חיטוי וטיפול להבטחת איכות מי שתייה לכל מי המוביל ולכל אורכו. לדברי שמחה בלאס הדבר נעשה על מנת להוסיף צרכנים לחברת "מקורות".[6]

כדי לעמוד בתקן ולהוריד את רמת העכירות, נקבע שיש להקים מתקן לסינון כל המים היוצאים ממאגר אשכול אל המוביל הארצי. הקמת מתקן זה עוכבה מסיבות תקציביות. לאחר הטיפול באתר "אשכול" המים מוזרמים לרחבי הארץ במערכת סגורה לשמירת איכותם. הורדת העכירות על ידי מתקן הסינון נועדה בעיקר כדי להרחיק עקבות טין בעוד גורמי מחלות הנישאים על ידי המים כמו: חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה (טפילים חד תאיים) מטופלים בתהליכי חיטוי המים.

לפי פרופסור מנחם רבהון, "המוביל הארצי היא מערכת המים היחידה בעולם המתקדם, המספקת מי שתייה למיליוני צרכנים מאגם עילי, ללא סינון. זהו מצב לא תקין ומסוכן כיוון שהסינון איננו מותרות, אלא צורך חיוני להבטחת איכות המים ולהגנה על בריאות הצרכנים."[7]

העבודות על מתקן הסינון, הרביעי בגודלו בעולם (בעת הרכבתו), הושלמו בשנת 2008 בעלות של 550 מיליון ש"ח.[8]

"המוביל המלוח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המים הנכנסים מן הירדן לכנרת מכילים מעט מאוד כלור. אולם, קיימים מעיינות מלוחים בסביבת הכנרת, שהזרימו כמויות גדולות של מים מלוחים לכנרת. פרופ' אברהם דה ליאו מתה"ל הראה, הציע בשנת 1967 להטות מעיינות מלוחים המתנקזים לכנרת ולהפחית את מליחותה. בהתאם לכך, אך באיחור מה, החלו עבודות המוביל המלוח באביב 1963. בינתיים, בתקופת בניית המוביל הארצי, חלו מספר שנות בצורת והמליחות בכנרת עלתה לכ-400 מגכ"ל (מיליגרם כלורידים לליטר). כדי לפתור במהירות את הבעיה, עד השלמת המוביל המלוח, הקימה מקורות מיתקני מיהול שהחליפו חלק ממי המוביל במי בארות מאזור החוף, דבר שהוריד את מליחות מי המוביל לכ-250 מגכ"ל והמליח את מי הצרכנים של בארות אזור החוף. מאוחר יותר הושלמה בניית ה"מוביל המלוח", שהוריד את רמת המליחות במוביל הארצי לכ-200 מגכ"ל.

בעיות מדיניות וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החלטתה של מדינת ישראל לנצל את מי הירדן באמצעות המוביל הארצי, תכננו סוריה ולבנון לחסום את נהרות הבניאס, הדן והחצבני בעזרת סכרים שימנעו זרימת מים לירדן, ובכך לנתק את המוביל ממקורות המים שלו.

סוריה ולבנון נקטו גם בצעדים מעשיים לסגירת מקורות המים של המוביל בפני ישראל על ידי מפעל ההטיה של מקורות הירדן. בתקופה זו של טרום מלחמת ששת הימים (1967) התרחשה "המלחמה על המים" ומוביל המים הארצי היה מטרה לניסיון הפיגוע הראשון של ארגון טרור פלסטיני, פת"ח. מלחמה זו גרמה להעברת נקודת השאיבה של המוביל מהירדן ההררי לכנרת.

בסופו של דבר, תוכניות ההטיה לא יצאו אל הפועל.

תשלומי ארנונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי נמנעו הרשויות המקומיות מלחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי.[9] בשנת 1993 החלה מועצת עיילבון בהליכים לגביית ארנונה עבור המוביל הארצי, אולם על פי רוב דעות בפסק דין של בית המשפט העליון, המוביל הארצי מוחזק על ידי חברת מקורות "מטעם הממשלה" ועל כן הייתה פטורה מתשלומי ארנונה עד שנת 1998 והחל משנת 1998 חלו עליה תשלומי ארנונה מופחתים.[10] בעקבות פסק דין זה החלו מועצות אחרות לחייב את מקורות בתשלומי ארנונה עבור המוביל הארצי, בשיעורים שונים. בעקבות דרישה של מועצה אזורית משגב לארנונה על פי סיווג של "משרדים שירותים ומסחר" ערערה מקורות לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה[9] וערעור לבית המשפט העליון הסתיים בפשרה.[11] חוק ההסדרים לשנת 2003 קבע במפורש את תעריפי הארנונה על תעלות מים דוגמת המוביל הארצי.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה בלאס, אוצרות המים בארץ ישראל סכויי השקאה ופתוח הידרו-אלקטרי, מקורות, מאי 1944.
  • שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, הוצאת מסדה, 1973.
  • וו. ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גילאי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1945.
  • James B. Hays, T.V.A. on the Jordan, Public Affairs Press, Washington, D.C., 1948

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאיר מדוצקי, מתי הופעל לראשונה ״המוביל הארצי״?, באתר מקורות, ספטמבר 2014
  2. ^ שמחה בלאס, "מי מריבה ומעש", מסדה, 1973, עמ' 249–250.
  3. ^ אבי בר-אלי, מים מותפלים זורמים במוביל הארצי; מתקן ההתפלה בחדרה החל בהרצה, באתר TheMarker‏, 23 בדצמבר 2009
  4. ^ 4.0 4.1 יואש ידידיה, השלבים האחרונים של מוביל הירדן, על המשמר, 28 בספטמבר 1962
  5. ^ הפעלת נסיון של המוביל, הבוקר, 20 בינואר 1964
  6. ^ ראו ספרו של בלאס, מי מריבה ומעש, ע' 251.
  7. ^ מתוך המאמר "מדוע חייבים לסנן את מי המוביל הארצי" מאת מנחם רבהון (פרופסור בדימוס להנדסת הסביבה ומשאבי מים בטכניון), בגיליון 33 (אוגוסט-ספטמבר 2000) של כתב העת ירוק כחול לבן, בהוצאת ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
  8. ^ מקורות: מפעל הסינון המרכזי.
  9. ^ 9.0 9.1 שמואל דקלו, ‏מקורות לעליון: מועצה אזורית משגב מחייבת תעלות בארנונה של משרדים, באתר גלובס, 22 במרץ 2004
  10. ^ ע"א 8558/01, פסק דין מיום כ"ז באייר תשס"ג
  11. ^ עע"ם 2829/04
  12. ^ ע"א 8558/01, פסק דין מיום כ"ז באייר תשס"ג, פסק דינו של השופט אנגלרד