זאבל יסאיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זאבל יסאיאן
Զապէլ Եսայեան.jpg
לידה 4 בפברואר 1878
קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית
פטירה 1943 (בגיל 64 בערך)
סיביר, ברית המועצות
עיסוק סופרת, משוררת, מורה
לאום ארמנית
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ארמנית
סוגה שירה, סיפורת
www.zabelyesayan.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זאבֵּל יֶסאיאןארמנית Զապէլ Եսայեան,‏ 4 בפברואר 18781943) הייתה סופרת ומתרגמת ארמנית מן האימפריה העות'מאנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסאיאן נולדה בשם זאבל הובהאנסיאן בשכונת סילאהדאר בסקוטארי (אחת הערים המרכיבות את איסטנבול), בשיא המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878).[1] בשנת 1895 עקרה לפריז, ולמדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. בהשראת התנועה הרומנטית ותחיית הספרות הארמנית בניב הארמנית המערבית, החלה לחבר בארמנית.

פרסומה הראשון היה שיר-בפרוזה בכתב העת "צאגיק" (פרח, בארמנית, רמז למילה אנתולוגיה) בעריכת ארשאק צ'ובאניאן בשנת 1895. לאחר מכן פרסמה סיפורים קצרים, מסות ספרותיות, מאמרים, ותרגומים (בצרפתית ובארמנית) בכתבי העת Mercure de France, Massis, Anahit, ו-Arevelian Mamoul.[2]

בפריז נישאה לצייר הארמני דיקראן יסאיאן. לזוג נולדו שני ילדים, סופי והראנט.

לאחר מהפכת הטורקים הצעירים ב-1908, חזרה יסאיאן לקונסטנטינופול. בשנת 1909 ביקרה בקיליקיה ופרסמה סדרת מאמרים על הטבח באדנה.[3] קיצם המר של הארמנים בקיליקיה אף היה הנושא לספרה Աւերակներու մէջ ("בין ההריסות", יצא בקונסטנטינופול 1911), וכן של הנובלה "הקללה" (1911), והסיפורים הקצרים "סאפייה" (1911) ו"הכלה החדשה" (1911).

יסאיאן הייתה האשה היחידה ברשימת האינטלקטואלים הארמניים שהשלטון של הטורקים הצעירים החליט לעצור ולגרש.[4] היא הצליחה לחמוק ממעצר ולהימלט לבולגריה ומשם להרי הקווקז, שם תיעדה עדויות פליטים על מאורעות רצח העם הארמני.

זאבל יסאיאן עם בנה הראנט

בשנת 1918 עסקה בארגון שיקום והעברה של פליטים ויתומים. בתקופה זו חיברה את הנובלות Վերջին բաժակը ("הכוס האחרונה", 1918) ו-Հոգիս աքսորեալ ("נשמתי בגלות", 1919), אשר שואבות מן העדויות שגבתה.

יסאיאן תמכה בלב שלם בארמניה הסובייטית, וברומן Նահանջող ուժեր ("כוחות נסוגים", 1923) היא מתארת את התנאים החברתיים והפוליטיים של זמנה. היא ביקרה בארמניה הסובייטית בשנת 1926, ותיעדה את רשמיה בספר Պրոմէթէոս ազատագրուած ("פרומותיאוס המשוחרר", 1928). בשנת 1933 החליטה להתיישב בארמניה הסובייטית עם ילדיה, ובשנת 1934 השתתפה בכנס איחוד הסופרים הסובייטיים במוסקבה. היא לימדה ספרות צרפתית וספרות ארמנית באוניברסיטת ירוואן, והמשיכה לפרסם. בתקופה זו חיברה את הנובלה Կրակէ շապիկ ("חולצה של אש", 1934) ואת ספרה האוטוביוגרפי Սիլիհտարի պարտէզները (גני סילידהאר, 1935).

בעת הטיהורים הגדולים הואשמה פתאום ב"לאומנות" ונעצרה בשנת 1937 ומאז לא נודעו עקבותיה. נסיבות מותה אינן ידועות, אך יש המשערים שהיא הוטבעה בגלות סיביר, בשנת 1943.[3]

בשנת 2009 הוצג סרט תיעודי על יסאיאן, בשם Finding Zabel Yesayan, שיצרו לארה אהרוניאן, מייסדת מרכז הנשים למשאבים בנוגע לארמניה, וטאלין סוסיאן, שליחת העיתון הטורקי-ארמני Agos בירוואן.[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זאבל יסאיאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארה בליוזיאן, The Gardens of Silihdar and Other Writings, הוצאת Ashot Press, ניו יורק, ISBN 0935102078, עמ' 53.
  2. ^ קוורק בארדאקיאן, A reference guide to modern Armenian literature, 1500-1920: with an introductory history, הוצאת Wayne State University, 2000, עמ' 714.
  3. ^ 3.0 3.1 רות בדביאן, דף ביוגרפי על יסאיאן (אנגלית), באתר Armenianhouse.
  4. ^ כריסטופר אטמיאן, "Finding Zabel Yesayan, Finding Ourselves", בכתב העת Ararat,‏ 28 באוקטובר 2011.
  5. ^ כתבה על הסרט (אנגלית) באתר Armenian Reporter.