זודיאק (ספר, 1986)
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
רוברט גרייסמית'  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
פשע אמיתי, עיון |
| מקום התרחשות |
קליפורניה, סן פרנסיסקו |
| הוצאה | |
| הוצאה |
סנט מרטין פרס |
| תאריך הוצאה |
1986 |
  | |
"זודיאק" הוא ספר פשע אמיתי מאת רוברט גרייסמית' על תעלומת רוצח הזודיאק, שרצח לפחות חמישה אנשים במפרץ סן פרנסיסקו ואיים על תושבי האזור ומדינת קליפורניה (וחשוד גם בחיבורי מכתבים המאיימים על מדינות נוספות ועל הממשל הפדרלי של ארצות הברית) בכלל עם מכתבים מאיימים ומוזרים ששלח בליווי של צפנים מדי פעם ופעם, שיצא לאור ב-1986 לאחר מחקר אישי שהחל בפרוץ הפרשה ב-30 ביולי 1969.
הספר התקבל בזמנו בציבור בכבוד וזכה לתשבחות אבל עם התקדמות השנים ועליית האינטרנט החל לדעוך מעמדו והוא נוגח בידי בלשים חובבים שטענו כי גרייסמית' עיוות את הנתונים כדי לכפות את זהות הרוצח שמעולם לא נתפס על אדם תמהוני וערירי חובב נשק בשם ארתור לי אלן, גאון מילדות ויוצא חיל הים האמריקאי בעל מספר תארים אקדמאיים בתחומים שונים (באמנות, הוראה, כימיה וביולוגיה) שהורשע בפדופיליה והתגורר בעיר וואלחו בה התחילה הפרשה ונהפך עם השנים לחשוד המרכזי המוכר לציבור בפרשה עד למותו ב-1992 מדום לב.
ב-2002 הוציא גרייסמית', שבינתיים הפך לסופר פשע אמיתי וכתב ספרים על תעלומות שונות כמו "ג'ק המרטש", ספר נוסף בנושא התעלומה לאור שנקרא "הזודיאק: נחשף" ובו המשיך בקו של הספר הקודם שלפיו אלן הוא הרוצח הסדרתי המבוקש. בספרים עצמם גרייסמית' בחר להימנע מהאשמת שווא עד שיוכח אחרת בבית המשפט (נמנע ממה שיכול לגרום לתביעות כנגדו) ולכן כינה את כל החשודים בתיק בשמות בדויים, אלן למשל כונה "רוברט הול סטאר". על בסיס ספריו של גרייסמית' יצא הסרט "זודיאק" של דייוויד פינצ'ר מ-2007.
חקירת רוברט גרייסמית'[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט גרייסמית'[1] החל ללוות את האירוע מאז הגיע המכתב הראשון למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל, בו עבד כקריקטוריסט אך הפליא את סגל הכותבים כשהצליח לפענח חלקית את צופן האותיות שצירף הרוצח. ב-1978 הפך לסופר ולקח את חקר הפרשייה לידיו (פרסם ספר ביכורים ב-1986 ועוד אחד ב-2002 בנושא הזודיאק לאחר שנהפך לסופר מסתורין וחקר פרשיות רצח היסטוריות אחרות).
לפי רוברט גרייסמית' בספרו השני בנושא הרוצח, הגרפולוג של משטרת סן פרנסיסקו דאז, שרווד מוריל, העיד כי ייתכן והסיבה כי זודיאק כותב באופן לא-מחובר בכל ההתכתבויות שלו עם המשטרה והעיתונות היא כי הוא תוצר של צורת לימוד שהייתה נהוגה בבתי ספר יסודיים מסוימים בארצות הברית (מנה כדוגמה את "Pleasant Valley Grammar School" בקמרילו, קליפורניה) ובה לא לומדה צורת הכתיבה המחוברת, כך שאם זודיאק הוא אכן בוגר אופן לימוד זה - הרי שהיה בן 35 ב-1969.
ריברסייד[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרייסמית' מציע כי ייתכן שאין קשר בין הזודיאק לבין רציחת בייטס ב-1966 אולם הזכיר כי המכתבים שנשלחו מהרוצח שבו הוא עוסק וגם מהרוצח (או לכל הפחות מי שהתיימר להיות הוא) יש דימויים דומים שמבטאים את תפיסת הרצח כ"משחק" של הרוצח מול המשטרה, התגרות שמנסה לראות אם יוכלו לתפוס אותו בכלל. גרייסמית' גם מזכיר את העובדה שדיירי המעונות שמעו אופנוע מתניע בצורה רועשת בקרבת זירת הרצח ונוסע במהירות משם בסביבות זמן רציחתה של בייטס ותוהה האם היה זה אלן שהחזיק ברישיון לאופנוע והיה בעל אופנוע בשלב מאוחר יותר של חייו.
כביש אגם הרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך עדויות שגבה מאנשים שחיים בקרבת זירות הרצח ודאיות כי עולה מהן שרכבו של הרוצח הייתה שברולט אימפלה לבנה שתמיד הייתה חנויה בקרבת זירת הרצח בטרם התרחש או נוסעת זמן קצר לאחר הרציחות מאזור זירת הפשע, מעדות של ציידים ביער בו נרצחו הזוג הראשון בחניון של אגם הרמן עולה כי הרוצח החנה משאית ישנה ודהוית צבע ליד השער לכניסה לאזור הציד במרחק "עשרה רגל" מהאימפלה שלו ולאחר הרצח שינה את מיקום חניית המשאית שתחסום את השער וזנח אותה מאחור בטרם נמלט עם הרכב השני שלו, היו עדויות על אדם בעל כרס שמבצבצת קלות מחוץ למכנסיו שנצפה במספר עדויות שגבה.
לדבריו, הרשויות החוקרות לא עבדו בשיתוף פעולה בזמן אמת אלא תוך כדי מעין יריבות סמויה. גרייסמית' מתאר כי למשטרה בבניסיה לא היה פקס ולכן אם הייתה התפתחות בחקירה בגזרת משטרת סן פרנסיסקו הם היו צריכים לעדכן את בניסיה על הפרטים החדשים שצצו דרך מכתבים בדואר שלקח להם כמה ימים להגיע לנמען. הוא גם אמר לו כי אחד הבלשים שראיין בעת כתיבת הספר הראשון (שיצא לאור ב-1986) אמר לו: "זה המקרה הגדול של כל המקרים (This is the case of cases)! מי שיתפוס את הרוצח הוא הבלש הטוב בכל הזמנים!" - מה שמבטא את התחרותיות שבה היו מצויות תחנות המשטרה השונות.
הרצח במעיינות בלו רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרלין הייתה נשואה לדין פרין (עיתונאי, החל מה-1 בינואר 1966 וגרו תקופה קצרה באולבני לפני שחזרו לקליפורניה) ואם לתינוק (בן בכור) אך עם זאת, הייתה מאוד פופולרית בעיירה וואלחו, והיו לה הרבה מחזרים שעם חלקם בגדה בבעלה מאחורי גבו (בעלה היה שב מהעבודה מאוחר בלילה), במאי 1969 ערכה לצד בעלה מסיבת צביעה בבית שאליו עברו בעיר, למסיבה הגיעו שכנים וחברים לעזור בצביעת הבית החדש, כולל מי שתואר על ידי אחותה שנכחה שם כ"גבר מוזר מאוד" לדו"ח של משטרת וואלחו לאחר הרצח, כ-90 דקות לאחר הרצח בשעה 1:30 לפנות בוקר קיבלו הוריה של דרלין (אליהם התקשרו פעמיים), אחותה והגיס שלה שיחות טלפון בטרם נתבשרו על שאירע מאדם שרק התנשף על הקו וניתק - גרייסמית' עושה הצלבה בספר שכתב וטען כי הרוצח היה חייב להכיר את דרלין באופן אישי כדי להתקשר אל קרוביה או שה"זודיאק" נשכר במיוחד לחסלה בשל בגידתה בבעלה. בראיון בשנת 1979 עם גרייסמית' (שקיבל מידע ממספר מקורות שיצרו קשר עם הגרפולוג המשטרתי ועמו ישירות כי אדם בשם בוב ווהון הוא חבר של הזודיאק, אדם בשם "ריק מארשל") טענה אחותה של דלין (ששהתה במאסר בעצמה) כי הגבר המוזר "הגיע לבוש בחליפה בעוד שהיתר באו לבושים בבגדים שניתן ללכלך, הוא ישב כל הלילה על כיסא בעוד כולם צבעו ולא שוחח עם איש, היה מאוד לא חברותי, דרלין אמרה לי לא לדבר איתו כי היא חששה ממנו, היא טענה שהוא היה מאהב שלה ושלא נרתעה ממנו, אף על פי שסיפר לה שרצח אדם במהלך שירותו הצבאי ונהג להביא לה מתנות מטיחואנה" לפני שהלך גרייסמית' (שניסה גם לברר האם האדם המוזר היה "ריק מארשל") היא נזכרה בשמו: "לי".
גרייסמית' קבע זמן קצר לאחר מכן ריאיון עם אחותה של דרלין ששהתה במאסר באותה העת ובדק האם "ריק מארשל" היה שמו של האדם המוזר שהופיע במסיבת הצביעה ושאותו הזכירה למשטרה כשבאה לגבות עדות לאחר רצח אחותה, אולם היא אמרה שלא, תחילה חשבה שקראו לו בשם קצר כמו "סטן" ובסוף נזכרה, בוודאות לדבריה, כי הוא נקרא "לי". לדבריו בזמן שארתור לי אלן ריצה 4 שנות מאסר במהלך שנות השבעים לא התקבלו מכתבים מהרוצח בעוד שיממה לאחר שחרורו של אלן נשלח מכתב היישר למערכת העיתון. גרייסמית' מציע כי ייתכן שהרוצח היה בעל כתב יד אחר והשתמש במקרן עם סריקות של כתב היד של מכתביו המקוריים כדי לשחזר את כתב היד הטיפוסי שלו במכתבים באים בתור, הגרפולוג שבדק את המכתבים ואת החשודים מטעם הרשויות אמר שתאוריה זו אפשרית ביותר.
אגם בריאסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את מסכת התליין גרייסמית' מקשר לאופיו של הרוצח שרוצה להרגיש "שולט בכל", לדבריו המסיכה הוכנה מראש לאירוע הרצח ומכיוון שהרוצח רואה בקורבנותיו "חפצים" היה יכול "לשחק איתם" כמוציא להורג, עצם הביעות שאחז בהם עוד לפני שביצע את הרצח גרם לו כפי הנראה ל"הנאה".
ארתור לי אלן וריק מארשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב מסוים עלה החשד שהרוצח הוא עובד לילה ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" ששייך למחלקת הדפוס שמדפיסה את העיתונים לפנות בוקר לקראת היום למחרת מכיוון שכך הייתה לו הגישה להשאיר את מכתביו בתוך מערכת הדואר של העיתון (הבניין פתוח 24 שעות ביממה כשבלילה יש מספר קטן של עובדים שנמצאים במקום). מה שעוד גרם לחשד הזה הייתה פריצה למכוניתו של פול אייברי שחנתה רחוב מאחורי הרחוב של מערכת העיתון (מחשד שינסו לחבל ברכבו) בשעות היום בזמן שעבד לאחר שחזר מלוס אנג'לס, חלונות המכונית נופצו וכל שנגנב מהרכב שלו היו מחברת עם צ'קים שמוספרו "118" ו-"125", מקלט שבעזרתו הקליט וערפל את קולו של המודיע שפגש בלוס אנג'לס (ההקלטה הייתה במכשיר שנגנב) לגבי הרצח בריברסייד בטרם ניגש עם החומרים למשטרה המקומית שם, ומזוודה שעליה ראשי התיבות "PA" שהכילו חומרים שאסף על הרוצח ובעבור כתבות אחרות. לדברי גרייסמית' המקרה גרם לאייברי להתחיל לחשוש לחייו, הוא ניגש למשטרה המקומית וביקש אישור להחזקת נשק, לאחר מכן יתחיל הסחרור בחייו שיגרום לו להתמכר לסמים ולאלכוהול, להזניח את בריאותו ואת סדר חייו התקין ולנפילתו המקצועית ב"כרוניקל" ועזיבתו לטובת עיתון הסקרמנטו בי.
גרייסמית' טוען שהעיתון ה"וואלחו טיימס הארלד" קיבל ב-4 בינואר 1971 (העיתון נסגר בתחילת שנות השבעים) מכתב מגורם אנונימי שביקש לקנות עמדת פרסומת באחת המהדורות ולפרסם את התוכן הבא: "מכתב פתוח לזודיאק, אתה לא צריך פיצוצים לכבוד "הפיצוץ הגדול" שלך, רק תלך לתחנת המשטרה הקרובה ותתוודה לגבי מי האדם שהפך אותך לרוצח, אביך שביצע מעשי פשע מפורסמים בתולדות אמריקה ורצח ב-1947 ועכשיו מומחה בלימודי מעשי רצח. אתה בטח שואל את עצמך: "מה הם יעשו לי?" הם ישימו אותך במוסד פסיכיאטרי שיהיה טוב יותר עבורך מחוויה עם חרב כפולה או עמידה בגבך אל מול כיתת יורים מפני שאחרי ההרשעה של השעירים לעזאזל במעשי הרצח של אביך בסיועך, הוא יהיה חייב לטפל בך מפני שפגעת במוניטין הטוב שלו עם החיקויים של מעשי הרצח שלו." המכתב עבר לדבר על אח גדול יותר ואז צוטט: "תחשוב על האפים הגדולים שתוכל לעשות להם המון boo-boos, זה נהדר! תוכל גם להבהיר תעלומה קטנה, אם שני אנשים שידיהם קשורות לא רצים לחפש עזרה האם זה מפני שהם כבר בעיצומו של תהליך הירצחות בידי שני אנשים?".[2]
גרייסמית' מביא בספרו הערכה של גרפולוגית מומחית מסן רמון העלתה את הסברה הבאה לגבי הרוצח: "אדם בגובה 1.77 מ', עם שיער דליל, מבריק ביחס לסובבים אותו אבל לא יצירתי, עם פגיעה כלשהי ביד ימין או בעיות כלשהן שמשתקפות באופן אחיזתו בעטים איתם כתב, שמשתמש בהיפנוזה באופן עצמאי או לא עצמאי כדי "להיכנס לדמות הרוצח", טוען כל הזמן שהוא "טובע" או "נחנק" וייתכן שהיה איש ים או בעל כלי שיט או צוללן ובגלל זה הוא משתמש בביטויים האלה, ייתכן שהתסביך שלו של חוסר בחמצן נובעים מתאונת צלילה או מחוסר חמצן בעת לידתו". גרייסמית' חיזק את דבריה והציע שייתכן שהשוני בתספורת שלו בכל זירת רצח היא בשל העובדה שהיה קירח ונהג לחבוש פאות נוכריות ובשל כל טען במכתב לאחר פרסום הקלסתרון שלו כי "אינני נראה כך במהלך חיי היומיום שלי ולא אספר לכם ממה מורכבת התחפושת שלי". גרייסמית' טען כי מאופי מכתביו נדמה לו כי הרוצח הוא ללא ספק אדם ששהה במוסד סגור בעברו: כלא או בית חולים פסיכיאטרי. לדבריו מדובר באדם "מציצן" בודד ושקט שלא מסוגל בשל אישיותו האפלה לקיים מערכת יחסים או אפילו קשר עם נשים ושכנראה ארב לקורבנותיו בעת מעשיהם הרומנטיים בשל אפיו המציצני והמתבודד (ייתכן שהיה כך כבר מהתיכון). את הגלויה ששלח לפול אייברי יצר הרוצח בעצמו לפי גרייסמית' ושקד על העבודה בעזרת מכחול, גזרי צורות שבחר בעצמו ממקורות שונים (שלד ודלעת מחייכת) והדביק בשילוב הטקסט שכתב במשך יום שלם שהכל יתייבש ויהיה ניתן למשלוח.
אף על פי שלא נמצאה ראייה מקשרת בין הזודיאק לבין רציחות של נשים צעירות (בנות 19 עד 28, והיעלמות של נערה מתבגרת בת 15 שהייתה בדרכה מהאזור לשדה התעופה בסן פרנסיסקו) באזור אוניברסיטת סנטה רוזה בשנות השבעים המוקדמות (1970–1972) שנמצאו משוספות צוואר ושהופשטו מבגדיהם וחלק ממלבושיהן ותכשיטיהם נגנבו, יש חשד שבאחד המקרים אכן אנס הרוצח קורבן. אלן מוזכר בספר כמי שלמד (נרשם לתואר נוסף בגיל מבוגר) וחי באזור האוניברסיטה הזו במקביל לרציחות.
הוא גילה מרישומי בסיסי חיל הים שבהם שירת ארתור לי אלן כי הספריות נפרצו בשנים בהן הוצב לי אלן בבסיסים וכל שנגנב מהם היו ספרים בנושאי הצפנה ושפות סתרים - כאלו שבוודאי הרוצח שחיבר את המכתבים השתמש בהם. לאחר שעדכן את הבלש טאסקי בהתקדמותו בחקירה לצד המשטרה בעת השקידה על הספר, הוא והגרפולוג המשטרתי של משטרת סן פרנסיסקו קיבלו שיחות מאדם בשם וואלאס פני (הגיע אישית למסור עדות במשטרה וביקר אצל הגרפולוג) שביקש למסור עדות ששמע מחבר שלו, בוב ווהן (Vaughn).
ווהון סיפר לפני כי מכר שלו מהעבודה בבית הקולנוע בסן פרנסיסקו (ווהון היה פסנתרן בסרטים אילמים וניהל מחלקה בבית הקולנוע שנסגר) בתקופת הרציחות התוודה בפניו כי הוא הרוצח וכי תיעד את הרציחות בסרטי וידאו, שם העובד היה: "ריק מארשל" שהועסק בתור מקרין הסרטים ולכאורה גם עיצב כרזות לסרטים חדשים. גרייסמית' קבע להיפגש עם ווהון בעיר אך השני רצה שיישבו במקום נוח ולכן גרייסמית' נסע אחריו לביתו של ווהון בפרברי סן פרנסיסקו, התברר לו שמדובר באדם תמהוני שטען שחי לבדו. ווהון נעל את דלת ביתו והוביל את גרייסמית' למטבח, הוא טען כי היה מנגן את המוזיקה בסרט "המשחק המסוכן מכולם" (סיפור על רוזן שחי כמתבודד על אי ומואס בציד בעלי חיים כמשחק להנאתו ובמקום זאת מתחיל לארוב ולצוד בני אדם שמגיעים לאי שלו, לרוב מטיילים תמימים, שאותם מגדיר כ"בעל החיים המסוכן ביותר") וזכר זאת כ"יצירת מופת מוזיקלית", ווהון הסיק שסמל הזודיאק שבו חתם הרוצח הוא למעשה סמל הספירה לאחור של הסרטים אותו נהגו להציג באותה העת בפריימים הראשונים של כל סרט, במיוחד בזה של "המשחק המסוכן מכולם" שתפס את עינו של מארשל. כאשר גרייסמית' עדכן אותו כי מבירור שעשה עם הגרפולוג, שיצא לגמלאות זמן קצר לפני המפגש ביניהם, העריך החוקר כי יש סבירות גבוהה כי מי שעיצב את הכרזות בהן השתמש בית הקולנוע הוא מחבר מכתבי הזודיאק בשל הדמיון הרב בצורת האותיות, הודה בפניו ווהון כי הוא עצמו כתב את הכרזות וכי מארשל מעולם לא רשם כלום כי הכתב שלו לא היה לטעמו של ווהון שהופקד על הכרזות, גרייסמית' הודה שנבהל ממנו ורצה ללכת לדרכו אך ווהון התעקש שיירדו למרתף שלו (גרייסמית' ציין בפניו כי זה תמוה שיש לו מרתף מכיוון שלא להרבה אנשים בקליפורניה יש מרתפים) כדי לברר את זמני הקרנת הסרט בו התעניין. מרישומיו במרתף עלה כי הסרט "המשחק המסוכן מכולם" הוקרן במאי 1969 - 9 שבועות לפני תחילת מכתבי הזודיאק. גרייסמית' טען ששמע קולות מהקומה מעל שייתכן והיו צעדיו של מארשל שהתגורר אף הוא בבית והאזין לשיחתם למרות הצהרתו של ווהון שהוא חי בגפו, הוא החל לחשוד שווהון ומארשל היו צמד רוצחים שפעלו יחדיו כ"זודיאק" ונס משם כל עוד נפשו בו אך הדלת הייתה נעולה והוא נאלץ לחכות לווהון שעלה ופתח לו את הדלת ובהה בו רץ לרכבו ובורח מהמקום. ב-1989 רואיין ריק מארשל לכתבה שצולמה לתקשורת וטען שחי בסן פרנסיסקו בין 1969–1989 וכי הוא מבין שיש דמיון פיזי בינו לבין הפרופיל שבנו לפושע והופתע כיצד לא זומן לחקירת משטרה לאור זה אך התחייב כי הוא חף מפשע ומעולם לא ביצע מעשים שכאלו.[3] גרייסמית' מביא בספרו טענה לעדות של תלמידיו של ארתור לי אלן שכאשר אלן היה ממורמר או מתעצבן הוא היה בוהה בשולחן שלו וממלמל לעצמו "titwillo" (כנראה מהמחזמר "המיקאדו") כמה פעמים עד שנרגע, המילה הזו מופיעה כהתגרות 3 פעמים ברצף בשורה באחד ממכתבי הזודיאק מה-29 בינואר 1974 כאשר הרוצח טען שרצח קורבן 37 וביקר את הסרט "מגרש השדים".
מודסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט גרייסמית' ראיין את ג'ונס ב-1998 (לספרו השני בנושא שפורסם ב-2002) וטען שהיא התגוררה קרוב לאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה בזמן החטיפה, הוא גם ציין כי ג'ונס עצמה העידה כי במשך השנים מחק זכרונה את פרצופו המדויק של החוטף אך קולו המאיים ברציחתה ובהשלכת בתה הפעוטה בקור רוח נשאר חרוט בזכרונה. היא גם זכרה שכאשר ראתה אותו לראשונה כשהציע לה "עזרה" העריכה כי מדובר בגבר כבן 30.