רוצח הזודיאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חתימתו של הזודיאק

רוצח הזודיאקאנגלית: Zodiac killer) הוא כינויו של רוצח סדרתי (או שם ששימש מספר רוצחים שפעלו במקביל ולא ברור טיב הקשר ביניהם) שפעל בצפון קליפורניה שבארצות הברית בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, קיים חשד שגם פעל או פעלו בדרום קליפורניה בראשית שנות השישים וגם באזור המערבי של מדינת נבאדה הגובל עם קליפורניה ובאולבני במהלך שנות ה-70. הרוצח נטל את חייהם של לפחות חמישה בני אדם, ופצע קשה שניים אחרים בין השנים 1968 ל-1969. הקורבנות היו נשים וגברים בני 16 עד 29.

היסטוריה ובניית פרופיל הרוצח לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "זודיאק" נטבע על ידי הרוצח עצמו במכתב השלישי ששלח בסדרת מכתבים לגלגנים ששלח לכלי התקשורת, בשני המכתבים הראשונים היה מתייחס לעצמו כ"הרוצח של המתבגרים ליד נהר הרמן בחג המולד והרוצח של הנערה מוואלחו ב-4 ביולי". ארבעה מהמכתבים כללו הודעות מוצפנת שהתיימרו להכיל מידע על הרוצח. נכון להיום רק אחת מההודעות המוצפנות פוענחה, "צופן 408", הוא נקרא כך כיוון שהיו בו 408 תווים והוא נפתר על ידי זוג (מורה להיסטוריה בתיכון ואשתו) מצפון המדינה בתוך יממה. אף על פי שבמהלך השנים נחקרו למעלה מ-2,500 בני אדם בחשד למעורבות ברציחות, זהותו של הרוצח לא נתגלתה מעולם.

מעדותם של ססיליה שפרד טרם מותה ושל מייקל מיז'ו עולה כי הרוצח היה אדם לבן, בגובה 1.80-1.83 מ', בעל מבנה גוף רחב (שוקל הרבה יותר מ-85 ק"ג לדברי ססיליה שפרד שתיארה את מבנהו כגדול בהרבה מהשוטר שראיין אותה ושקל כמצוין לעיל או 100 ק"ג לפי קצין משטרה שתחקר את הארנטל הפצוע והתראיין לחדשות ואמר שייתכן כי הרוצח היה "אדם גדול ממדים, ויכול להיות שאף היה מעל 1.83 מ'" - הגובה שצויין לראשונה מהעדויות שגבו החוקרים), שהרכיב משקפיים כההים גם בשעת הלילה והיה בעל שיער חום (מיג'ו טען כי היה בחור לבן בערך בן 26–30 "בעל פרצוף ממוצע שלא מותיר שום רושם, לא מכוער מדי ולא יפה תואר" בעל שיער כהה או שחור ומתולתל וייתכן ששרירי), כשהחל בתקיפה של שפרד והארנטל הוא עטה על עצמו מסיכה שחורה עם חורים לעיניים וציור של סמל צלב עם עיגול מתחתיו בצבע לבן שלדעת בריאן הארנטל נקנה מחנות תחפושות או הוכן בידי מפעל ולא היה "עבודת בית" של הרוצח. מטביעות הנעליים שהשאיר לאחר תקיפת הארנטל ורציחת שפרד עולה כי נעל מגפיים מדגם PX (משמשות להליכה על כנפי מטוסים ונמכרו בבסיסים צבאיים ומכונות: "Wing Walkers") במידה 44 שהיו מוכרות באותה העת בשימוש חיל האוויר וחיל הנחתים האמריקאיים[1].

אופי המכתבים מתגרה ושחצני, לאחר שפוענח כתב הצפנים שלו בידי מורה תיכון להיסטוריה ואשתו תוך זמן קצר מעת פרסום המכתב, החל להעלות את רמת הקידוד של התכנים המוצפנים ששלח שלדבריו הכילו את זהותו למי שיסוגל לפענח (מכתב ששלח ב-20 באפריל, 1970 הכיל 13 תווים בשפת הצופן שלו שלטענתו הוא שמו - חלק מהחוקרים טענו שהוא נכנס למגננה מכיוון שראה בפיצוח הצופן "השפלה" והשתמש בשפת סימנים שרק הוא עצמו מבין מכיוון שלפי תפישתו הוא "חכם מכולם" ולא רצה להיות "מושפל שוב"). כתב היד של הרוצח מלמד על נטייה קיצונית של כתיבה נטוייה ימינה בחלק מהמכתבים בעוד שחלקם נכתבו בצורה מאוזנת עם נטייה קלה של האותיות ימינה ועל דיסלקטיות לכל הפחות או כתיבת מילים בשגיאות כתיב במכוון מסיבות לא מובנות בכל מכתב. את טביעות האצבע שלו בעת הכתיבה כיסה בצמנט מטוסים שיסייע בערפול הטביעה בתקווה שלא יישארו על הדפים, אולם המשטרה הצליחה לדלות מספר טביעות שלו. ב"מכתב ההודאה" מריברסייד שיוחס אליו כתב: "אני לא חולה, אני לא שפוי" ("I'm not sick, I am insane") - כך שהכיר בכך שהוא בעל הפרעה נפשית. במכתב ששלח ב-29 בינואר, 1974 הציג הרוצח עדות לכך שראה את המיקאדו וציטט את השיר "Titwillo" הוא גם לא חסך לכתוב בתחילת המכתב "ביקורת" לסרט הקולנוע "מגרש השדים" אותו הגדיר "הקומדיה הסאטירית הטובה ביותר שראיתי". במכתב אחר מה-14 בפברואר, 1974 אותו כתב אנונימי שכינה עצמו "חבר" ויוחס לרוצח בשל דמיון בכתב הייתה התייחסות לצבא השחרור הסימביונזי וטענה שבראשי תיבות שמם מאוית כמו המילה "להרוג" בנורדית עתיקה - לכאורה ידע הרוצח מילים בשפה זו.

הרוצח מראה שנאה כלפי שוטרים במכתביו, הוא מכנה אותם "חזירים כחולים" ו"רשעים כחולים" ובמכתב אחד טען כי: "זה יותר כיף להרוג שוטר מאשר ילד (שגיאת כתיב במקור: "cid") בגלל ששוטר יכול לירות בחזרה בניגוד לילד". במקרה אחר שבו הוטמנה פצצה בתחנת משטרה ופיצוצה גבה את חייו של שוטר שנכח במקום טען הרוצח במכתב כי הוא אינו זה שאחראי לאירוע והוא מקווה שהמשטרה לא מייחסת לו את המעשה הזה, הערכת המשטרה היא שהפיגוע הזה בוצע בידי פעילי קבוצת הטרור "צבא השחרור השחור" (אנ') של אפרו-אמריקאים שניסו לפגוע בקורבנות לבנים.

לאחר פרסום הקלסתרון שלו (שנמחק מויקימדיה נכון לרגע זה) כגבר לבן עם תספורת Widow's peak עוטה משקפיים בתקשורת שלח מכתב לעיתונות וטען כי בניגוד לתיאורי המשטרה הוא עצמו "אינו מתלבש כך בחיי היום-יום שלו". מכתביו מעידים על אדם בעל תפיסת עולם נוצרית-דתית שכן הוא טען שביצע את הרציחות בכדיי "לאסוף לעצמו עבדים לחיים שלאחר המוות בגן עדן" - למרות האיות השגוי של המילה "גן עדן" (כתב זאת כ-"paradice") והבנה מעוותת של ההגעה לשם לפי הדתות האברהמיות (מוסר עליון והתנהגות שלא פוגעת בבני אדם אחרים), עלתה גם הצעה כי היה חבר בכת וכי היה אובדני במצב שלקראת התאבדות ולכן דאג להזכיר את המונח "החיים שלאחר המוות" ושהרציחות שביצע היו כביכול חלק מריטואל של אמונת הכת אליה השתייך לקראת קטיעת חייו. ייתכן שהיה סכיזופרן לדעת כמה חוקרים.

הוא גם מתייחס בתיאור גזעני לשחורים כשתיאר אדם שהבחין בו מדבר עם המשטרה דרך הטלפון הציבורי לאחר רציחת דרלין פרין כ"כושי" ("negro" כדבריו), במכתב האחרון שנשלח לכאורה מאותו הזודיאק ב-24 באפריל 1978 ומנתה רשימת קורבנות מוכרים לציבור שסימן כינה את הסופר השחור ופעיל זכויות האדם אלדריג' קליבר בצורה גזענית ישירה וטען: "the niggers gotta get their 20% quota- After all.".

ייתכן שהיה מיזוגין מכיוון שרוב קורבנותיו הידועים היו נשים, מתוך 2 זוגות שתקף בוודאות הרוצח נרצחו שני הנשים ושני הגברים שרדו את התקיפה. את "מכתב ההודאה" מריברסייד חתם במשפט: "תיזהרו, אני עוקב אחרי הבנות שלכם" - מה שהעיד שהוא שם את עיקר עניינו ברציחת נשים. לא ברור האם היה הומוסקסואל בארון כיוון שכאשר כונה כך על ידי העיתונאי פול אייברי שחשד שזוהי זהותו המינית הגיב לכך מפורשות במכתב הבא ששלח למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל בזעם ובביטול, בצופן הראשון שלו גם התרברב כי לרצוח גורם לו "יותר עונג מיחסי מין עם אישה" - ייתכן שהמחלוקת שלו לגבי זהותו המינית הצריך אותו להשתמש בביטוי שכזה. בהנחה והיה הרוצח של צ'רי בייטס שרשם מכתב שמזהיר גברים "לשמור את אחיותיהם, נשיהם ובנותיהם בבית" אם הם לא היו רוצים שייפלו קורבן למעשי הרצח שתכנן הרי שכפי הנראה היה מיזוגין שכיוון את זעמו כלפי נשים.

הפשעים, המכתבים שנראו שנעשו כהשפעה מג'ק המרטש והודעות הצופן של הזודיאק למשטרה ולעיתונים העניקו השראה לסרטים וספרים רבים. רוברט גרייסמית' הציע כי הרוצח אוסף פרטים מקורבנותיו כ"שלל" (מפתחות המונית של פול סטיין ופיסת החולצה שלו למשל) ומחזיק בהם במקום מסתור כ"פרסים" ממעשי הרצח שלו, כך שאם יימצאו הפריטים בבית של אדם פרטי הרי שהוא הרוצח. זהו דפוס נוסף אותו אימץ הרוצח מ"ג'ק המרטש" שנהג לשדוד איברים פנימיים של קורבנותיו ולהותיר את גופותיהם המרוטשות מאחור, את האיברים שלקח אכסן במקום המחבוא שלו והשתמש בדמם לכתיבת מכתביו למשטרה ולתקשורת.

הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה אנשים נרצחו ושניים שרדו ניסיונות לרצח בין סוף 1968 לסוף 1969. חמישה מהקורבנות הותקפו ביריות אקדח.

  • דייוויד ארתור פרדי, 17, ובטי לו ג'נסן, 16: נורו ונרצחו ב-20 בדצמבר 1968, זמן קצר לפני חג המולד, באגם הרמן רואוד בגבול העיר בניסיה.
  • מייקל רנאולט מיג'ו, 19, ודרלין אליזבת' פרין, 22: נורו ב-4 ביולי 1969, ביום העצמאות של ארצות הברית בחנייה ליד מגרש גולף ליד וואלחו. דרלין מתה בבית החולים ומייקל שרד.
  • בריאן קלווין הארטנל, 20, וססיליה אן שפרד, 22: נדקרו ב-27 בספטמבר 1969 באגם בריאסה במחוז נאפה. הרטנל שרד 6 דקירות בגב, אבל שפרד מתה מפצעיה כעבור יומיים.
  • פול לי סטיין, 29: נורה ונרצח ב-11 באוקטובר 1969 בשכונה בסן פרנסיסקו.

לא ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שייתכן ונרצחו או נפגעו באותה התקופה על ידי הזודיאק, אך זהות התוקף אינה ידועה בוודאות.

  • רוברט דומינגוס, 18 ולינדה אדוארדס, 17: נורו ונרצחו ב-4 ביוני 1963, בחוף ים ליד לומפוק במחוז סנטה ברברה. קיים חשד שהזודיאק רצח אותם עקב הדמיון בין התקפה זו וההתקפה באגם בריאסה.
  • צ'רי ג'ו בייטס, 18: נדקרה למוות ב-30 באוקטובר 1966, בקולג' ריברסייד. הקשר של בייטס התגלה רק ארבע שנים אחרי הרצח בסן פרנסיסקו, כשהכתב פול אייברי קיבל מידע הקושר בין הזודיאק למותה של בייטס.
  • קת'לין ג'ונס, 22: הותקפה ב-22 במרץ 1970 בכביש המהיר 132 ליד מודסטו. במהלך נסיעתה בכביש, אדם זר סימן לה לעצור בצד הדרך בתואנה שאחד הגלגלים רופף. הוא סייע לה לחזק אותו לכאורה, אך כשהחלה שוב בנסיעה הגלגל נפל. האדם הציע להסיע אותה למוסך הקרוב. אחרי שהבינה שהוא מנסה לחטוף אותה, היא הצליחה לברוח עם בתה התינוקת. לאחר הגעתה לתחנת המשטרה בפטרסון, היא הבחינה בתמונה של הזודיאק וזיהתה אותו כחוטף שלה.
  • דונה לאס, 25: נראתה בפעם האחרונה ב-26 בספטמבר 1970, בדרום אגם טאהו לאחר שהחלה לעבוד במלון-קאזינו שם כאחות. גלויה שנשלחה מיער פיינס (שקרוב לאגם) לעיתון ב-22 במרץ 1971 רמזה על קשר אפשרי, אך גופתה של לס לא נמצאה מעולם, וגם לא ראיות הקושרות את העלמותה לזודיאק.

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש אגם הרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקרית הראשונה הקשורה לזודיאק הייתה ירי בתלמידי תיכון בטי לו ג'נסן ודיויד פרדי ב-20 בדצמבר 1968, בגבולות העיר בניסיה. במהלך הפגישה הראשונה של הזוג הם תכננו להגיע לקונצרט של חג המולד בהוגן היי מספר רחובות מביתה של ג'נסן. במקום זאת הם ביקרו חבר ועצרו במסעדה, ורק אז הם נסעו לכביש אגם הרמן. בעשר ורבע בלילה פרדי החנה את מכוניתו במגרש חצץ. קצת אחרי 11 בלילה, מכונית נוספת הגיעה לשביל וחנתה לידם. הנהג יצא עם אקדח והורה לזוג לצאת מהמכונית. ג'נסן יצאה קודם, בזמן שפרדי התחיל לצאת, האיש ירה בפרדי בראשו, ג'נסן החלה לברוח (נמצאה כ-28 רגל מהרכב), והרוצח החל לירות עליה חמש יריות בגב. הרוצח עזב את המקום. גופותיהם נמצא לאחר דקות ספורות על ידי סטלה בורגז, שגרה קרוב לשם, היא הזעיקה את קפטן דניאל פיטה ושוטר וויליאם וורנר. בלש חקר את האירוע, אבל לא מצא קצה חוט.

מעיינות בלו רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות חצות הלילה של ה-4 ביולי וה-5 ביולי 1969, דרלין פרין ומייקל מיג'ו נסעו לפארק הגדול במעיינות בלו רוק בוואלחו, 4 מיילים מזירת הפשע של אגם הרמן רואוד, וחנו שם. כשישבו במכונית של פרין, עוד מכונית הגיעה לחנייה לידם. המכונית נסעה וחזרה שוב אחרי 10 דקות וחנתה מאחוריהם. הנהג יצא והתקרב למכונית, מחזיק פנס ואקדח מגנום 9 מ"מ. הוא הדליק את האור בפנס כדי לסנוור אותם, מיג'ו חשד שמדובר בשוטר ופתח את החלון, היורה נעמד מול דלתו של מיג'ו שהחל לדבר אליו ואז ירה בשניהם וחזר למכוניתו. כשמיג'ו גנח מכאבים, הנהג חזר שוב וירה עוד פעם בשניהם. אחר כך הוא עזב את המקום. ב-2008 כששחזר את הרצח לסרט דוקומנטרי בנושא הרוצח טען מיג'ו כי דרלין הזכירה בפניו כי הבחור האחרון שיצאה איתו - שלמיטב זכרונו נקרא "ריצ'רד" - הוא גבר אלים וקנאי שאמר לה במפורש בטרם נפרדו ש"אם ייתפוס אותה עם מישהו, יהרוג אותם" (מיג'ו טען כי בניגוד לשמועות שהיו כנגדה פרין לא הייתה "זנזונת" אך מאסה בריצ'רד) אבל סירבה לפרט מעבר לכך, היא גם ציינה בפניו שחשדה כי "ייתכן ועוקבים אחריהם" כשהיו בדרך למקום הירצחה אך לא אמרה פירטה מי[2]. מיג'ו חושד שייתכן והיורה השתמש במשתיק קול מאולתר מכיוון שצלילי היריות היו מוזרים וכי חושד שראה את הרכב שלו מוקדם יותר באותו הערב בדרייב אין בו היו לפני שיצאו לפארק.

ב-00:40, אדם לא ידוע התקשר למשטרת וואלחו לדווח על אחריות לרצח "שני ילדים במכונית חומה, בפארק הציבורי מייל אחד מוואלחו". הוא גם לקח אחריות על רצח ג'נסן ופרדי חצי שנה מוקדם יותר. המשטרה איתרה את השיחה מטלפון בביתן ליד תחנת דלק שהייתה סגורה באותו הערב בכביש ספרינג כמה רחובות מתחנת המשטרה. פרין מתה בבית החולים. מיג'ו שרד יריות בראש, בצוואר ובכתף. הבלשים ג'ון לינץ' ואד ראסט ממשטרת וואלחו החלו לחקור את הפשע והבלש ג'ון מולנקס לקח את התיק בשנות השבעים.

לדברי המוקדנית מהמשטרה שענתה לשיחה הרוצח היה קר רוח ומונוטוני ונשמע כאילו אמר משפטים עליהם התאמן מראש או שהקריא מדף, כאשר שאלה המוקדנית את המתקשר שאלות הוא התעלם מדבריה, הגביר את קולו והמשיך את שטף דבריו, הוא סיים את השיחה עם מתיחת המילה "Goodbye" באופן שמזכיר נבל מסרטי אימה ונמלט מהזירה, המשטרה שהגיעה למקום זמן קצר לאחר שנעלם מצאה סימני טביעת אצבע טריים וזיעה על הטלפון (כפי הנראה שייכים לרוצח)[3].

מחקירתו של רוברט גרייסמית' (אמן הקריקטורות של הסן פרנסיסקו כרוניקל שליווה את פול אייברי בחקירת פרשת הזודיאק) דרלין הייתה מאוד פופולרית בעיירה וואלחו, והיו לה הרבה מחזרים, לדברי גרייסמית' הייתה נשואה וערכה לצד בעלה מסיבת צביעה בבית שאליו עברו בעיר, למסיבה הגיעו שכנים וחברים לעזור בצביעת הבית החדש, כולל מי שתואר על ידי אחותה שנכחה שם כ"גבר מוזר מאוד" לדו"ח של משטרת וואלחו לאחר הרצח, כ-90 דקות לאחר הרצח בשעה 1:30 לפנות בוקר קיבלו הוריה של דרלין (אליהם התקשרו פעמיים), אחותה והגיס שלה שיחות טלפון בטרם נתבשרו על שאירע מאדם שרק התנשף על הקו וניתק - גרייסמית' עושה הצלבה בספר שכתב וטען כי הרוצח היה חייב להכיר את דרלין באופן אישי בכדיי להתקשר אל קרוביה או שה"זודיאק" נשכר במיוחד לחסלה בשל בגידתה בבעלה. בראיון בשנת 1979 עם גרייסמית' (שקיבל מידע ממספר מקורות שיצרו קשר עם הגרפולוג המשטרתי ועמו ישירות כי אדם בשל בוב ווהון הוא חבר של הזודיאק, אדם בשם "ריק מארשל") טענה אחותה של דלין (ששהתה במאסר בעצמה) כי הגבר המוזר "הגיע לבוש בחליפה בעוד שהיתר באו לבושים בבגדים שניתן ללכלך, הוא ישב כל הלילה על כיסא בעוד כולם צבעו ולא שוחח עם איש, היה מאוד לא חברותי, דרלין אמרה לי לא לדבר איתו כי היא חששה ממנו, היא טענה שהוא היה מאהב שלה ושלא נרתעה ממנו, אף על פי שסיפר לה שרצח אדם במהלך שירותו הצבאי ונהג להביא לה מתנות מטיחואנה" לפני שהלך גרייסמית' (שניסה גם לברר האם האדם המוזר היה "ריק מארשל") היא נזכרה בשמו: "לי".

ב-2011 פורסמה בתוכנית "America's Most Wanted" תמונה של דרלין פרין שצולמה ככל הנראה בסן פרנסיסקו במחצית שנת 1966 או 1967 עם אדם שהזכיר את תיאורו של רוצח הזודיאק בקלסתרון המשטרתי, המשטרה קיוותה שמישהו יוכל לזהות את האדם שבתמונה.[4]

המכתבים הראשונים של הזודיאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1969, שלושה מכתבים שנשלחו בידי הרוצח התקבלו בעיתונים "וואלחו טיימס-הרלד", "סן פרנסיסקו קרוניקל" ו"סן פרנסיסקו אקסמינר". הרוצח כתב במכתבים שהוא לוקח את הקרדיט לרצח באגם הרמן רואוד ובמעיינות בלו רוק. כל מכתב כלל כתב צופן שבו תבע הרוצח את זהותו. הרוצח דרש שהעיתונים יכתבו בעמוד הראשי שבסוף השבוע הוא יהרוג אנשים בודדים בלילה וימשיך להרוג עוד, עד שיסיים עם תריסר אנשים בסוף השבוע. הקרוניקל פרסם שליש מהצופן בעמוד ארבע בהוצאה המיוחדת של היום לאחר מכן. זה הודפס לצד ציטוט שציטט צ'יף משטרת וואלחו ג'ק סטילטז שאמר "אנחנו לא בטוחים שהמכתב נכתב בידי הרוצח" וביקש מהכותב לשלוח מכתב שני עם יותר עובדות להוכיח את זהותו. האיומים של סוף השבוע לא קרו, וכל שלושת החלקים של הצופן התפרסמו לבסוף.

ב-7 באוגוסט, עוד מכתב התקבל בסן פרנסיסקו אקסמינר עם אחול, "עורך יקר, זה הזודיאק מדבר". זו הייתה הפעם הראשונה שהרוצח המציא לעצמו שם. המכתב היה עם תגובה לצ'יף סטילטז שביקש קודם עוד פרטים להוכיח שהוא רצח את פרדי, ג'נסן ופרין. תגובתו של הזודיאק כללה פרטים על הרציחות אשר רק המשטרה ידעה ולא פורסמו לציבור.

Zodiac cipher.png

ב-8 באוגוסט, דונלד ובטיה הרדן מסאלינס, קליפורניה, פיצחו את הצופן שלא כלל את השם של הזודיאק. בהודעה היה כתוב: "אני אוהב להרוג אנשים כי זה כל כך כיף זה יותר כיף מלהרוג חיות כי האדם הוא החיה המסוכנת ביותר להרוג נותן לי את החוויה הכי עזה זה אפילו יותר כיף מלהתנענע עם בחורה החלק הכי טוב בזה שכשאני אמות אני איוולד מחדש בגן עדן וכל מי שרצחתי יהיה עבד שלי אני לא אתן לכם את שמי כי אתם תנסו להאט או לעצור את האיסוף עבדים שלי לעולם הבא.".

המשמעות של 18 האותיות האחרונות במכתב לא ידועה והוצע כי אין לה פירוש ברור מלבד לרוצח, אולם מהצעה של חוקר מאוניברסיטת ניו המפשייר ייתכן כי הרוצח השתמש בצורת קידוד "הומופונית" - לכל סימן יש עוד אות אפשרית כפירוש, למשל הסימן של I בכתב שלו משמש גם כ-W אז לא מחייב שכל I ב-18 התווים האחרונים היא אכן "I".

אגם בריאסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בספטמבר 1969, בריאן הארטנל וססיליה שפרד עשו פיקניק בשעות הערב באגם ברסייה על אי קטן שמחובר על ידי תלם של חול. ססליה שפרד הבחינה לפתע בדמות גבר חשוף פנים הופיע במרחק של כ-31 מטרים מהם, הוא ניגש למאחורי עץ והארנטל הסיק שהוא רק עושה את צרכיו מאחורי העץ ושיסתלק משם כשיסיים. לאחר מספר רגעים האיש התקרב אליהם כשהוא לבוש בגדי תליין שחורים שעל חולצתו היה הסמל של הזודיאק. הוא איים עליהם עם אקדח. האדם בעל הברדס טען שהוא אסיר שברח מכלא במונטנה, שהרג שומר (כפי הנראה הכוונה לסוהר) וגנב מכונית, והסביר שהוא צריך את המכונית שלהם ואת הכסף שלהם לנסוע למקסיקו. הוא הרים חבל ואיים עם האקדח על שפרד לקשור את הארטנל ואחרי שקשרה אותו הזודיאק קשר אותה. הזודיאק בדק את הקשר של הארטנל וגילה שהיא קשרה אותו חלש. הארטנל בתחילה חשב שזה שוד מוזר, אבל הזודיאק הוציא סכין ודקר את שניהם מספר פעמים. הוא אחר כך הלך 500 יארד לכביש נוקסוויל, וצייר את הסמל שלו על המכונית של הארטנל וכתב: Vallejo/12-20-68/7-4-69/Sept 27-69-6:30/By Knife. בעשרים לשמונה בערב, הזודיאק צלצל לשריף של מחוז נאפה מטלפון ציבורי לדווח על הפשע שלו. השפופרת נמצאה תלויה, מספר רחובות ממשרד השריף ו-27 מיילים מזירת הפשע. בלשים מצאו טביעות אצבע על הטלפון אך לא מצאו התאמה לאף אחד. איש ובנו דגו קרוב לזירת הפשע וגילו את הקורבנות אחרי ששמעו קריאות לעזרה של שומרי הפארק. סגני השריף דייב קולינס וריי לאנד היו השוטרים הראשונים להגיע לזירת התקיפה. ססיליה שפרד הייתה בהכרה כשקולינס הגיע ונתנה לו פרטים על התוקף. הארטנל ושפרד נלקחו לבית חולים בנאפה. שפרד נכנסה לקומה בזמן הנסיעה לבית החולים ולא הראתה סימני חיים. היא מתה יומיים לאחר מכן, אבל הארטנל שרד וסיפר את סיפורו לעיתונות. לפי הארנטל, אף על פי שהרוצח ביקש כסף, הוא לא לקח את הארנק של הארנטל שנזרק לעברו בטרם קשר את הקורבנות וגם לא לקח את הרכב שלכאורה בא לשדוד.

הצעה של חוקר פורנזי בתוכנית של ערוץ ההיסטוריה העלתה כי ייתכן והרוצח נהג על הכביש שליד האגם בחיפושו אחר קורבן חדש והבחין במכונית של הארנטל שחנתה בחניון שלפני השדה בו ערכו הזוג פיקניק והבין שמישהו אכן נמצא באגם באותו הזמן בערב, הוא קנה החנה את רכבו בחניון הזה ויצא לכיוונם.

שכונת פרסידיו הייטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוקטובר 1969, איש נכנס למונית של פול סטיין בפינת רחובות מייסון וגירי בסן פרנסיסקו וביקש להגיע לפינת הרחובות וושינגטון ומייפל בפרסידיו הייטס - שכונת יוקרה הצמודה לפרסידיו של סן פרנסיסקו. מסיבות לא ידועות, סטיין נסע הלאה לרחוב צ'רי; האיש ירה בו פעם אחת בראש באקדח 9 מ"מ, ואז לקח את הארנק שלו ואת מפתחות מכוניתו וקרע חתיכה מחולצתו המגואלת בדם (ממנה יישלח חתיכות לצד מכתביו למשטרה בכדיי לאמת את זהותו). הוא נראה על ידי שלושה נערים ברחוב בחמישה לעשר בלילה כשהוא מנקה את החלק העליון של הדלת והמונית לפני שהסתלק מהזירה (במכתב ששלח אחר כך טען שעשה זאת בכדיי למחוק טביעות אצבעות) לכיוון רחוב וושינגטון, שהתקשרו למשטרה. המשטרה הגיעה דקות אחדות מאוחר יותר, והנערים היו עדים לכך שהרוצח עדיין קרוב.

ברחוב מייפל, שני רחובות מזירת הפשע, השוטר דון פוק שנסע לזירת הפשע, הבחין באיש לבן שעובר במעבר חצייה ועולה במדרגות לחצר הקדמית של אחד הבתים ברחוב ג'קסון. המפגש ביניהם נמשך רק 5 עד 10 שניות. שותפו, אריק זלמס, לא ראה את האיש. בקשר אמרו להם לחפש איש שחור ולא איש לבן, כך שלא הייתה להם סיבה לעצור ולדבר עם האיש. כשהם הגיעו לרחוב צ'רי, פוק עודכן בזה שהם היו צריכים לחפש איש לבן ופוק ניחש שהם חלפו על פני החשוד. פוק הסיק שהזודיאק המשיך ללכת בדרך שלו, אז הוא וזלמס הלכו לרחוב והבינו שהרוצח נעלם. נעשה חיפוש, אבל שום דבר לא נמצא. שלושת הנערים העדים עבדו עם המשטרה לנסות להכין קלסתרון של הרוצח, וכמה ימים אחרי הם חזרו להפיק קלסתרון שני. הוערך שהזודיאק היה בגיל 35–45. הבלש ביל ארמסטרונג ודייב טאסקי מונו לתיק. משטרת סן פרנסיסקו חקרה 2,500 חשודים בשנים הבאות ללא שום תוצאה.

השוטר פוק שהבחין באותו הגבר הלבן תיאר אותו כך: מתנועע עם תנוחת ספק-צליעה, בעל תספורת crew-cut (יותר שיער בחלק העליון מאשר בצדדי הראש), לבוש בז'אקט דרבי או בז'אקט 3/4 כאשר החולצה התחתונה על זרועותיו הייתה ארוכה עם צווארון, מכנסיו היו rescular pleated trousers שהיו לא נפוצים באותה העת, ומגפי מהנדסים כההים המכסים 3/4 כף רגל עם סוליה נמוכה. לאחר דין ודברים עם בלש אחר שעבד בזירה וקיבל פרופיל מעודכן של זכר לבן הבין הבלש הראשון כי כפי הנראה זה היה האדם שחיפשו ולא "גבר שחור בגובה 1.78 מ'" כפי שנאמר להם במערכת הקשר בתחילה. לאחר כחודש כשפורסם הקלסתרון של הזודיאק הניח הבלש שראה את החשוד כי יש דמיון בין הציור לבין האדם שראה ברחוב ג'קסון (רק טען שהבחור היה כבד יותר מתיאור הגוף בציור ומבוגר יותר). לטענת הבלש, החשוד שראה היה בעל Widow's-peak (הפוני "נכנס" לתוך המצח בעוד שאר השיער מסודר ב"מפרצים") כשעמד בפרופיל.

עוד מכתבים וצפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר 1969, הכרוניקל קיבל עוד מכתב מהזודיאק, מכתב שהכיל פיסת בד מחולצתו של פול סטיין להוכיח שהוא הרוצח; במכתב טען שהוא נעצר על ידי שוטר ששאל אותו על האירוע כשלוש דקות לאחר שעזב את המונית של סטיין ושהטעה אותו עם שקר על בחור מוזר שראה רץ לכיוון השני, הוא טען ש"התחבא בפארק" (לא ברור האם הוא התכוון לפארק אלטה פלאזה שנמצא כ-20 ד' הליכה מזירת הרצח או לפרסידיו עצמו שהוא אזור מיוער) וכך ניצל ממעצר וגם החל להתגרות בשוטרים ולכנות אותם "חזירים כחולים ולא מועילים" וטען שאם היו יודעים לחפש בפארק כמו שצריך ולא "סתם עומדים ומרעישים עם האופנועים והמכוניות שלהם" אז כנראה שהיו תופסים אותו. המכתב כלל גם איום מתגרה לירות בגלגל הקדמי של אוטובוס שמוביל תלמידי בית ספר ולאחר שהאוטובוס יעבור את תאונת הדרכים שאמורה להתרחש לירות בילדים שייצאו מבוהלים ממנו מבלי שהבינו מה באמת קרה. רק אז הבינו שככל הנראה שהאיש שהם ראו בפריסידיו הייטס לפני כמה לילות היה הזודיאק.

ב-2 בלילה של ה-22 באוקטובר 1969, מישהו שטען שהוא הזודיאק התקשר למשטרת אוקלנד ודרש שאחד משני עורכי דין ידועים, פ. לי ביילי או מלווין בליי, יופיעו בתוכנית הטלוויזיה של ג'ים דאנבר בבוקר. ביילי לא יכל, אבל בליי הופיע בתוכנית. דאנבר פנה לצופים לומר שקווי הטלפון פתוחים להתקשר, ומישהו עם קול מעורער/מבוהל שטען שהוא הזודיאק התקשר מספר פעמים ואמר ששמו "סאם" ושהוא סובל מכאבי ראש טורדניים "מאז שרצח ילד" (בשלב מסוים בשיחה צרח צרחה מקפיאת דם וטען שזהו הרעש של כאבי הראש שלו) ושהוא שומע קולות בראש שגורמים לו לבצע את המעשים שביצע, ובשלב מסוים פלט שהוא "רוצה להרוג את כל הילדים האלה". הוא ביקש את עזרתו של מלווין בליי כי לדבריו "חשש מלהיפגע" אך לא פירט, בליי מצידו העריך תוך כדיי שידור כי "סאם" חושש שאנשים יכו אותו פיזית על מעשיו או שחשש מעונש מוות כפיצוי על מעשי הרצח שחולל לכאורה. המתקשר דיבר וניתק את השיחה כ-54 פעמים במהלך השעה ששהה על הקו מחשש שהמשטרה (שנכחה מבלי שידע מאחורי הקלעים) תצליח לאכן את שיחתו. הוא הודה שהתקשר כשבועיים או שלושה קודם לכן לאותה תוכנית האירוח שאליה הגיע בליי וביקש לדבר עמו. בליי הסכים לפגוש אותו בבניין משרדים בדלי סיטי (פרבר של סן פרנסיסקו), אבל החשוד לא הופיע שם. שוטרים עשו בדיקות שמע לקול של "סאם" ושל הזודיאק עם בריאן הרנטל ששרד את ניסיון הרצח מצד הרוצח באגם בריאסה והארנטל טען שהקולות שונים. מבירור שערכו פסיכולוגים משטרתיים התברר שהאדם שהזדהה כ"סאם" היה חולה נפש עם פיצול אישיות. המקורות חלוקים לגבי איכון השיחות של "סאם" בעוד שרוב התקשורת מציינת כי "המתקשר לא אותר מעולם", פול אייברי כתב ב-1971 כי המתקשר אותר דרך התקן של סוכני FBI למכשיר הטלפון הביתי של מלווין בליי שהוביל לאדם בשם אריק וייל (Eric Weil) שהיה מוכר לקהל כיוון שצולם ב-3 בדצמבר 1965 מנסה לראיין את הזמר בוב דילן שהגיע לתחנת טלוויזיה מקומית כשהוא מעורר גיחוך עם שאלותיו המוזרות לזמר[5], שהיה חולה נפש שאושפז במוסד בעיר והוא זה שככל הנראה התקשר גם בתור "סאם", למרות שלא ברור אם כך הדבר מדוע הרוצח של פול סטיין החליט לשתף פעולה ולשלוח לבליי מכתב עם חולצתו המגואלת בדם ועם תחינה לעזרה.

מלווין בליי קיבל לקראת חג המולד של 1969 שיחות לביתו ממי שהתוודה שהוא הרוצח (אך לא הזכיר את השם "סאם") בעת ששהה באותה העת בחופשה לרגל החג באירופה ואפריקה, הרוצח דיבר עם עובדות הבית של בליי וביקש שימסרו לבליי מסרים ובין היתר ציין כי ערב החג (ה-18 בדצמבר) הוא יום הולדתו וכי ייתכן שייצא לרצוח אדם בכדיי "לחגוג", לאחר מכן שלח לו מכתב זודיאק רשמי ובו פיסה מחולצתו של סטיין כדיי לאמת את זהותו, הוא ביקש את עזרתו מפורשות וטען שהוא נלחם ב"יצר" או "דחף" פנימי שלו שנותן לו הוראות לרצוח את האנשים וטען שעד כה הצליח להשתלט עליו אבל הוא מפחד שלבסוף ימעד וימצא את עצמו רוצח קורבן "תשיעי או אפילו עשירי" במספר, הוא טען שאין צורך לדאוג לילדים בזמן הקרוב שכן הפצצה שהטמין לכאורה בתוך אוטובוס בית הספר לא תושפע מאור השמש שאמור להפעילה ושהיא "קבורה עמוק מספיק", הוא ביקש מבליי שיעזור לו, אך לא יצר עמו קשר לאחר מכן שכן חידש את רציחותיו ואת ההתגרות במשטרה.

ב-8 בנובמבר 1969, הזודיאק שלח כרטיס עם עוד צופן עם 340 סימנים. יום לאחר מכן, הוא שלח מכתב עם שבעה עמודים בו הוא טען ששני שוטרים עצרו ודיברו אתו שלוש דקות אחרי שירה בסטיין. קטעים מתוך המכתב התפרסמו בקרוניקל ב-12 בנובמבר. את 340 האותיות המשטרה וטובי המוחות ב-CIA וב-FBI אף פעם לא הצליחו לפענח מכיוון שלדעתם מדובר בשפת סתרים שהרוצח המציא בעצמו ורק הוא מבין ולא משהו בר-השוואה שבעזרתה יוכלו לפענח את המסרים.

מודסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-20 במרץ 1970, קטלין ג'ונס נהגה מסן ברנרדינו (קליפורניה) לפטלומה כדי להיפגש עם אמה. היא הייתה בהריון בחודש השביעי עם ילדה בת 10 חודשים לצידה. בזמן נסיעתה דרומה על הכביש הראשי 132 סמוך למודסטו, נהג רכב אשר נסע מאחוריה החל לצפור ולהבהב עם אורותיו. היא נעצרה בצידי הכביש. האיש אשר היה ברכב חנה מאחוריה וטען כי גלגלה הימני האחורי ברכב התנודד, והציע לה להדק אותו. לאחר שסיים זאת, נהג לדרכו. כשגברת ג'ונס החלה לנסוע קדימה לדרכה הגלגל כמעט התנתק לגמרי מהמכונית. האיש חזר והציע לה נסיעה לתחנת הדלק הסמוכה על מנת לקבל עזרה. היא ובתה נכנסו לרכבו.

הם נסעו ועברו מספר תחנות דלק שבהן היה אפשר למצוא גרריסט שיגרור את רכבה כמו שסיכמה עמו לפני שעלתה עם בתה לרכבו, אך האיש לא עצר. במשך 90 דקות הוא נהג קדימה והלאה בכבישים סמוך לטרייסי. כשג'ונס שאלה את האיש מדוע הוא לא עצר, האיש החל לשנות את נושא השיחה. כשהאיש סוף סוף עצר בצומת, הוא אמר לג'ונס שהוא עמד להרוג אותה ואז לזרוק את בתה בת ה-10 חודשים אחריה. ג'ונס קפצה החוצה עם בתה והתחבאה בתוך שדה. האיש סגר את דלת מכוניתו ונסע לדרכו.

ג'ונס לקחה טרמפ לתחנת המשטרה בפטרסון. כשג'ונס סיפרה לסמל אשר בתפקיד את טענותיה על מה שקרה, היא זיהתה תמונת קלסתרון של רוצח הזודיאק שהייתה על הקיר מאחוריו בתור האיש אשר ניסה לחטוף אותה ואת בתה. ג'ונס הייתה חרדה שרוצח הזודיאק עלול לחזור ולהרוג אותה ואת בתה, הסמל שכנע לג'ונס לחכות במסעדה סמוכה לתחנה. כשהאוטו שלה נמצא, הוא היה הרוס ומוצת - כפי הנראה החוטף שב על עקבותיו לאחר שאיבד את ג'ונס ובתה והחריב אותו. יש מספר דיווחים הסותרים את השתלשלות ניסיון חטיפת ג'ונס ובתה. רוב הדיווחים טוענים שהוא איים להרוג אותה ואת בתה בעת שנסע, אך לפחות דוח משטרתי אחד סותר זאת ומציע שברחה ממנו כשעצר ברמזור אדום בצומת. הטענה של ג'ונס לפול אייברי מציינת שהחוטף שלה ושל בתה עזב את האוטו וחיפש אותה בחשכה בשדה עם פנס. בכל אופן, באחד מהדוחות שג'ונס סיפקה למשטרה מצוין שהוא בכלל לא עזב את רכבו.

רוברט גרייסמית' ראיין את ג'ונס ב-1998 (לספרו השני בנושא שפורסם ב-2002) וטען שהיא התגוררה קרוב לאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה בזמן החטיפה, הוא גם ציין כי ג'ונס עצמה העידה כי במשך השנים מחק זכרונה את פרצופו המדויק של החוטף אך קולו המאיים ברציחתה ובהשלכת בתה הפעוטה בקור רוח נשאר חרוט בזכרונה. היא גם זכרה שכאשר ראתה אותו לראשונה כשהציע לה "עזרה" העריכה כי מדובר בגבר כבן 30.

עוד קומוניקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריברסייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב ה-30 באוקטובר 1966 יצאה הסטודנטית בת ה-18 צ'רי ג'ו בייטס, צעירה מקומית תלמידת שנה א', מהספרייה של המכללה הקהילתית בריברסייד (עיר באזור לוס אנג'לס) בה שהתה עד לשעת הסגירה (9 בערב) לכיוון רכבה והתכוונה לנסוע בחזרה למגוריה, היא גילתה שהמכונית לא מניעה (מכתב שנשלח חודש לאחר מכן על ידי מי שטען שהוא הרוצח העלה את הטענה שבזמן ששההתה בייטס בספרייה הוא פתח את מכסה המנוע שלה ותלש את החוטים מן המצבר כך שבייטס תאלץ להיות מחוסרת תחבורה ותקורקע לסביבת הספרייה), בשעה 10:30 בערך נשמעה צרחה מהאזור בו שהתה שדווחה על ידי דיירי המכללה לרשויות, בייטס נמצאה בבוקר למחרת דקורה למוות בקרבת שני מבנים נטושים וישנים של המכללה שיועדו להריסה במרחק כמה דקות מהספרייה בה נמצא רכבה המושבת. באזור זירת הרצח נמצאה חתיכת שעון שבור שנעצר ב-12:24 אך השוטרים שבדקו את הזירה העריכו שבייטס נרצחה בסביבות השעה שבה נשמעה הצרחה שדווחה מהמעונות. מבדיקת המשטרה ועובדי המכללה נתגלה בתוך הספרייה לוח של שולחן סטודנט אישי שעל גבו נכתב שיר המתאר את רצונו של המחבר לרצוח אישה (מדבר על מישהי בשמלה אדומה שכאשר דמה ינוקז החוצה "לא ישימו לב" בשל הדמיון בצבע, אך היא תינצל ברגע האחרון, ואז יגיע תור הבחורה הבאה שאולי גם היא תנצל ואולי לא), השיר נחתם בראשי התיבות "rh" ונכתב בצורה נוטה ימינה כמו כתב היד של רוצח הזודיאק והכיל דמיון מסוים בצורת כתיבת האותיות R ו-F למה שנתגלה במכתבים ששלח הזודיאק לסן פרנסיסקו כרוניקל בשנים הבאות. בשל המוטיב תאב הדם שמופיע בו הציעה המשטרה כי ייתכן שזהו שיר שנכתב על ידי הרוצח של בייטס.

חודש לאחר הירצחה נשלח מכתב נושא הכותרת "מכתב הוידוי" שהודפס ממכונת כתיבה מדגם Royal לעיתון המקומי "פרס אנטרפרייז" שמתאר את השתלשלות האירועים עד לרציחתה של בייטס, הרוצח (או לכל הפחות מחבר המכתב) טען כי הוא הכיר את הנרצחת (לדבריו "בייטס לא הייתה הראשונה והיא לא תהיה האחרונה") במשך שנים וכי סבל מ"התאכזרותה כלפיו", הוא טען כי חיבל ברכבה בכדיי שתיאלץ להיענות להצעתו לתת לה טרמפ הביתה, לדבריו הוא חיכה לה בתוך הספרייה כ-2 ד' ואז יצא לחניון וניגש לבייטס והציע לה שייקח אותה הביתה במכונית שלו, היא הסכימה, כאשר ירדו במורד הרחוב אל עבר כלי רכבו שהיה ממוקם כמה דקות מהספרייה טען כי אמר לבייטס ש"הגיע הזמן", לתדהמתה שאלה אותו "הזמן למה?" והוא השיב לה: "הזמן שלך למות", תפס בגרונה בחוזקה והחל לדקור אותה עם סכין קטן שהחביא בכיסו, הוא טען שהיא ניסתה להיאבק בו אך שזה היה "אבוד מבחינתה" ושכאשר הראתה התנגדות - בעט בראשה והמשיך לדקור אותה. הוא טען שבזמן שאחז בה נגע בחזהה "החם". וזנח אותה במקום מתבוססת בדמה. לדבריו הוא התכוון להמשיך במסע ההרג ולעתים נשאר ער בלילה כדיי לחשוב את מי יירצח הבא בתור, הזכיר נערה בלונדינית יפה שעובדת כבייביסטר ועוברת בסמטה אפלה ליד מקום מגוריו והתחבט בתיאורים והצעות קצרות, לבסוף דרש מהקהל בריברסייד "לשמור את בנותיהם בבית אם הם רוצים שיישארו בחיים" וציין כי שלח עותק של המכתב גם למפקח המשטרה בעיר.

לאחר שישה חודשים מרציחתה של בייטס נשלחו מכתבים בכתב יד לא מסודר שנוטה שמאלה אל אביה של בייטס, משטרת העיר ריברסייד והעיתון המקומי של העיר וטען כי "בייטס הייתה צריכה למות", המכתב שנשלח למשטרה הכיל מתחת למסר שרבוט שנראה כמו האות "z" ולכן הוצע כי ייתכן שיש קשר לרוצח הזודיאק. הערכת החוקרים הוא שהרוצח של בייטס היה כפי הנראה תלמיד במכללה (שכן שהה בתחומי הקמפוס בשעות הלילה) בן גילה של בייטס (אולי שנה או שנתיים יותר) שהכיר את הנרצחת עוד מימי התיכון לפחות (בייטס למדה בתיכון "ראמונה" בעיר) והיה ביחסי קרבה כאלו שלא הפתיעו אותה כאשר נתקלה בו והסכימה להתלוות אליו לרכבו. ייתכן שהציע לה טרמפ באופנוע שכן לאחר שעת הרצח נשמע מהאזור אופנוע מתניע בצורה רועשת.

ב-1 באוקטובר, 1967 - כשנה לאחר הרצח נעשתה כתבה ב"אנטרפרייז" על הנערה שנרצחה, כחודש לאחר מכן נשלח מכתב אל עורך העיתון "פרס אנטרפרייז" מכתב נוסף מודפס במכונת דפוס שהכיל את התאריך ה-1 בנובמבר, 1967 וגם בקשה מוזרה לסקר את הרוצח יותר מאשר את הקורבן: "סיקורכם את הנרצחת היה מעניין מאוד, אולי סיפור על הילד שרצח אותה יהיה יותר מתגמל, אם אנשים יקראו את הסיפור על ילד שנהפך לרוצח זה יגרום להם להפסיק לחשוב על חייהם של הילדים שלהם, "האם אנחנו מניחים את התשתית לעוד רוצחים?" זאת עשויה להיות אחת השאלות שיעלו במוחם לאור סיפור כזה" שנכתב לכאורה בידי "פטרישיה האוץ, עמיתה ללימודים", אמנם מרישומי המכללה לא נתגלתה סטודנטית העונה לשם זה. לאחר יותר מ-40 שנה הצליחו בלשים חובבים לאתר אישה מבוגרת ששמה האמצעי היה "פטרישה" ושם משפחתה "האוץ" שהסתבר שלמדה במכללה אחרת בזמן המכתב והרצח, היא סירבה להתראיין לעיתונות והערכת הבלשים החובבים היא שגם אם הייתה תלמידה אמיתית עם שם זה במכללה דאז אין לה קשר למכתב הזה, ואין מנוס מלקבוע שהרוצח השתמש בזהות בדוייה בכדיי לפנות לעיתונות כדיי שיזכו אותו בפרסום כפי שהשתוקק.[6]

בשנת 1971 קיבל העיתונאי פול אייברי מסן פרנסיסקו כרוניקל שפרסם את הכתבות לגבי מעשי הזודיאק הודעה מאדם מלוס אנג'לס כי יש לו מידע לגבי הרצח בריברסייד, אייברי נסע עד אליו כפי שביקש והם נפגשו באזור מפעלים בעיר והאדם סיפר לו שקרוב לוודאי שהרוצח מאותו האירוע הוא הזודיאק. אייברי המשיך עם החומר שקיבל מהמודיע אל משטרת לוס אנג'לס שפתחה בחקירה וזימנה את הבלשים האמונים על המקרה ממשטרת סן פרנסיסקו למשרדיהם, לאחר הפגישה הזו הסתכסכו הבלש טאסקי ואייברי והפסיקו לעבוד בתיאום בחקירת הרציחות. אם זהו אכן רוצח הזודיאק הרי שהפרופיל של גבר בן 35–45 שניתן בדיווחים של תחנות המשטרה של אזור מפרץ סן פרנסיסקו בשנים שלאחר מכן (דצמבר 1968–1974) שגוי שכן הרוצח היה צריך להיות בשנות העשרים לחייו בעת המעשים.

זמן קצר לאחר הרצח עלה בקרב עובדי הספרייה שרצו לסייע למשטרה המקומית בחקירה שמו של תלמיד מבוגר יחסית בשם רוס סאליבן שהכיר את בייטס מכיוון שהייתה חברתה הטובה ביותר של גיסתו (אחיו שהיה תלמיד פופולרי בניגוד אליו נשא אותה לאישה 24 ימים לפני הרצח), שהתאים לתיאור של הרוצח בקלסתרון - מדובר באדם בגובה 1.88 מ' ועב בשר (שקל בשלב מסוים 150 ק"ג לפני שרזה ל-125 ק"ג) עם תספורת Widow's Peak וממושקף שלמד במכללה ועבד כספרן וסדרן ספרים שתקן והיה ידוע בתמהונותו (נהג ללבוש בגדים ארוכים ומעיל גם בקיץ וגם בחורף ובאורך חריג לא החליף הרבה פעמים בגדים, לכן נבע ממנו ריח זיעה לדברי התלמידים) וברקע החריג שלו (אביו ואמו נפטרו בעודו צעיר), הוא תואר כמתבודד ושקט שלפעמים מנסה את מזלו בפלירטוטים עם בנות מקובלות וצעירות ממנו, שסבל מדיסלקסיה ומאוצר מילים "קצת מצומצם" ושכותב שירה מוזרה וכמי שמסתדר רק עם האחראית עליו בספריית המכללה. ביממה לאחר שנרצחה בייטס לקח באופן חריג חופש מהעבודה (היה עובד במשך כל השנה, גם כשלקח פעם הפסקה מהלימודים) ובתום השנה ביקש העברה (טרנספר) למכללה אחרת. בשלב מסוים בחייו התאשפז במוסד לחולי נפש בצפון המדינה (קרוב למפרץ סן פרנסיסקו) ונעצר פעם בעוון התערטלות בציבור ובעוון לכידת אדם בתוך תא טלפון ציבורי כשהוא מונע ממנו לצאת בעודו עירום כשהוא חוסם את היציאה מהתא, האדם חייג למשטרה והוגשה נגד סאליבן תלונה על הטרדה מינית. לדברי חברי אחיו הצעיר והמקובל אפילו אחיו הציע פעם כי ייתכן שאחיו הוא הרוצח של בייטס, אולם מעולם לא פנה לרשויות, סאליבן נפטר מסרטן בשנת 1977 בעוד שהמכתב האותנטי האחרון מהרוצח לכאורה התקבל בשנה שלאחר מכן כך שמועמדתו של סאליבן כחשוד נותרת בספק[7].

בשנת 1974, שמונה שנים לאחר הרצח, שלח הזודיאק מכתב שבו נתן קרדיט למשטרה על כך שגילו על "מה שעולל בריברסייד" וטען שיש עוד המון מקרים "שם למטה" שהמשטרה לא עלתה עליהם עדיין. לאחר כמה שנים הודיעו אייברי ומשטרת לוס אנג'לס כי הם חושדים שאין קשר בין המקרה בריברסייד לזודיאק וכי הרוצח, שפרופיל פסיכיאטרי העיד כי מדובר באדם אגומניאק ושקרן (טען באחד ממכתביו האחרונים כי ירה בשוטר שנקב בשמו בתאריך מסוים למרות שהשוטר כלל לא נורה), לקח אחריות על המקרה בכדיי להאדיר את עצמו (למרות שגם במכתבים שנשלחו בריברסייד הודבקו שני בולים כמו שנהג הזודיאק להדביק על המטעפה).

אגם טאהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנטה ברברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מקרה זה התפרסם מאמר בעיתון "Vallejo Times-Herald" בתאריך 13, נובמבר 1972, ובו נכתב שהבלש ביל בייקר אשר שירת כאחד מאנשיו של שריף סנטה ברברה, שיער כי רצח הזוג הצעיר בסנטה ברברה היה עבודתו של רוצח הזודיאק בשל הדמיון לרצח של ססיליה שפרד והתקיפה של ברייאן הארנטל.

ב-4, יוני 1963, תלמיד כיתה י"ב בית ספר תיכון רוברט דומניגוס וארוסתו לינדה אדוורדס נורו למוות בחוף סמוך לעיר לומפוק אליו נסעו בכדיי לחגוג את "יום הברזת השמיניסטים" (מנהג אמריקאי בו תלמידים בכיתה י"ב, לרוב המקובלים, מבריזים יום אחד מהלימודים בהמוניהם ומבלים להם בפארקים או שמורות טבע במקום ללכת ללימודים). המשטרה מאמינה כי התוקף ניסה לקשור בחבל את הקרבנות, אך כשהם הבינו שהקשר לא חזק דיו והשתחררו בניסיון להימלט, הרוצח ירה בהם מספר פעמים בגב ובחזה עם נשק בקוטר 22 מ"מ. לאחר מכן הרוצח גרר את גופתם מהחוף והטמינם בתוך בקתה קטנה באזור וניסה לשרוף את הבקתה ביחד עם גופותיהם בתקווה שהשריפה תכלה את המבנה, אך כשל בזאת.

מבדיקות המשטרה עולה כי הבקתה שימשה חסר בית נשוי ואב לילד שהיה משוחרר בשל פציעות גב של חיל האוויר האמריקאי אך בשעת הרצח הוא שהה בסן חוזה ועבד בפרדס - האליבי שלו אומת. הוא עבר לאחר זמן קצר לגור בסן חוזה לצורך עבודתו. חקירות של בלשים חובבים הובילה לקשר אפשרי לילד תמהוני ואלים כבן 17 בזמן האירוע שכונה "סנדי", מדובר בילד סורר שפרטיו לא ידועים מלבד כינויו שנהג לשדוד אנשים בחוף ובקרבתו עם נשק חם (החזיק אקדח 22 מ"מ) וקר שברשותו, יומיים טרם הרצח של הזוג בסנטה ברברה רצח "סנדי" את אחד מ-3 חבריו הנוספים לכנופייה אליה רק הצטרף ב-31 במאי בלי שום סיבה, הנרצח רצה לתדלק את המכונית ששדדו מקורבן שהתלונן למשטרה ובעת שהחל לתדלק "סנדי" שלף סכין ציד ודקר אותו למוות מבלי התראה, לאחר מכן הפחיד את שני שותפיו הנוספים כשהוא צוחק כמטורף כאילו שהרצח שביצע היה "בדיחה", הם ברחו ממנו עם הרכב המתודלק והשאירו אותו ליד מוטל כ-30 מייל מזירת רצח של הזוג. איש אינו יודע מה עלה בגורלו ועקבותיו נעלמו. עדי ראייה ושני שותפיו הנותרים (שנעצרו בהמשך אותו השבוע בחשד לניסיון שוד של מלון) נתנו מידע עליו למשטרה, מפרטיהם עולה קלסתרון של נער בן 17-18 מרכיב משקפיים, בגובה 1.74 מ' במשקל של כ-75 ק"ג עם שיער בלונדיני "לא מחומצן" ותספורת מסורקת "כמו של גולשים", נוהג לעשן. היו שהציעו כי זהו רוצח הזודיאק.[8]

המכתבים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרת סן פרנסיסקו סגרה את התיק באפריל 2004. הם פתחו את התיק מחדש קצת לפני מרץ 2007 והחזירו ראייה למשטרת וואלחו לבדיקת דנ"א נוספת. התיק נשאר פתוח בתחומי שיפוט אחרים כמו מחוז נאפה וריברסייד.

חקירת רוברט גרייסמית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט גרייסמית'[9] החל ללוות את האירוע מאז הגיע המכתב הראשון למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל, בו עבד כקריקטוריסט אך הפליא את סגל הכותבים כשהצליח לפענח את צופן האותיות שצירף הרוצח. ב-1978 הפך לסופר ולקח את חקר הפרשייה לידיו (פרסם ספר ביכורים ב-1986 ועוד אחד ב-2002 בנושא הזודיאק לאחר שנהפך לסופר מסתורין וחקר פרשיות רצח היסטוריות אחרות), במהלך עדויות שגבה מאנשים שחיים בקרבת זירות הרצח ודאיות כי עולה מהן שרכבו של הרוצח הייתה שברולט אימפלה לבנה שתמיד הייתה חנויה בקרבת זירת הרצח בטרם התרחש או נוסעת זמן קצר לאחר הרציחות מאזור זירת הפשע, מעדות של ציידים ביער בו נרצחו הזוג הראשון בחניון של אגם הרמן עולה כי הרוצח החנה משאית ישנה ודהוית צבע ליד השער לכניסה לאזור הציד במרחק "עשרה רגל" מהאימפלה שלו ולאחר הרצח שינה את מיקום חניית המשאית שתחסום את השער וזנח אותה מאחור בטרם נמלט עם הרכב השני שלו, היו עדויות על אדם בעל כרס שמבצבצת קלות מחוץ למכנסיו שנצפה במספר עדויות שגבה. תחילה חשד גרייסמית' בחשוד שלגביו התקבל דיווח ב-15 ביולי 1971 במשטרת חוף מנהטן מפי תושבי טורנס ממחוז לוס אנג'לס דון צ'ייני ודון "סנדי" פנזרלה, חברים קרובים של אדם עב בשר בשם רוברט הול סטאר (Robert Hall Starr - ראשי התיבות התאימו למחבר שיר המאדיר רצח אישה ממכללת ריברסייד) שהיה חובב שיט וציד מושבע שהתגורר בקרבת וואלחו ועבד ב-"Vallejo Recreation Center" (זמן קצר טרם הרציחות דיבר על רצונו להיהפך לבלש פרטי וכי רצה להיות עצמאי ולא תלוי בהעסקתו בידי אחרים, למרות שחבריו טוענים כי היה ידוע להם שלא הרבה מעסיקים רצו להעסיקו בעבר) ובעל אופי חריג לדברי מכריו - חובב מדע בדיוני שלפעמים היה מדבר על נושאים מחרידים שאף קרא סיפור בן 15,000 מילים בשם "האיש מהזודיאק" של ג'ק ואנס באוגוסט 1967 ובאחד מטיולי הציד עם חבריו אף הזכיר כי בכיתה י"א קרא את הספר "המשחק המסוכן מכולם" ושהושפע ממנו מאוד, שבהמשך נתגלה כפדופיל (תקף מינית את בתו צעירה של אחד מחבריו כשלקח אותה ללא ידיעת אביה לשיט איתו ביאכטה ששכר), יום ההולדת של סטאר חל ב-18 בדצמבר ויומיים לאחר שחגג 35 החלו רציחות צפון קליפורניה. דון צ'ייני (שחלק מהחוקרים חושדים עד היום שייתכן והיה חלק מצמד רוצחים שהחליט להפליל את שותפו לשעבר) העיד כי בשנות ה-60 סטאר לקח אותו ברכבו לטיול ברחבי האזור ודיבר על כמה שהוא רוצה להיות פושע מפורסם, הוא התייחס לכך שאם היה רוצח אז היה עושה זאת לילדים מכיוון ש"הם תוצר של מערכת החינוך הדפוקה" ושאם היה בוחר לעצמו כינוי היה מכנה עצמו "זודיאק" כששאל צ'ייני מה זה הראה לו סטאר את שעון היד שלו שהכיל את עיטור הזודיאק (שעון של חברה זו נמצא גם על ידו של חשוד אחר בשם ארתור לי אלן כשנעצר), כשאמר לו שהשם נשמע לו מגוחך הוא טען כי סטאר התרגז מאוד על הזלזול וצ'ייני הצטער שבכלל החליט לדבר איתו על הנושא. סטאר לקח אותו לעוד סיור ועצר באתרים שבהם אירעו הרציחות והתייחס לחלקם בלשון עבר ולחלקם בלשון עתיד. בנסיעה אחרת התבדח סטאר והציע לחברו צ'ייני כי אפשר לרצוח נשים בקלות עם תכסיס שהגה: לסמן לנהגת על הכביש עם האורות, לבקש ממנה לעצור בצד בתואנה שהגלגל הקדמי שלה עומד להשתחרר, לעשות כאילו הוא מתקן אותו כשהוא בעצם דואג לשחרר את הברגים, לגרום לכך שהיא או שתעבור תאונה או שהרכב שלה יושבת במהירות ותזדקק לטרמפ, לאסוף אותה ובעצם לחטוף אותה למקום בו ירצח אותה. החבר טען שזוהי למעשה השיטה שבה ניסה ללכוד הזודיאק את קטלין ג'ונאס. סטאר נבדק בידי המשטרה ונמצא כי למרות שנולד שמאלי הוכרח בידי המורה שלו כילד ללמוד לכתוב ביד ימין, בדיקת הכתב שלו משני הידיים לא הראו דמיון לכתב של מכתבי הרוצח ולכן הוא שוחרר מחמת הספק. גרייסמית׳ גם טען שהרציחות נעשו רק בקרבת גופי מים (אגמים) כיוון שהרוצח או דיג או חובב שיט באגמים אך לאחר מכן הוא החל להתביית על חשוד אחר: ארתור לי אלן שגילה יותר מדי צירופי מקרים עם הרוצח.

גרייסמית' מציע כי ייתכן שאין קשר בין הזודיאק לבין רציחת בייטס ב-1966 אולם הזכיר כי המכתבים שנשלחו מהרוצח שבו הוא עוסק וגם מהרוצח (או לכל הפחות מי שהתיימר להיות הוא) יש דימויים דומים שמבטאים את תפיסת הרצח כ"משחק" של הרוצח מול המשטרה, התגרות שמנסה לראות אם יוכלו לתפוס אותו בכלל. גרייסמית' גם מזכיר את העובדה שדיירי המעונות שמעו אופנוע מתניע בצורה רועשת בקרבת זירת הרצח ונוסע במהירות משם בסביבות זמן רציחתה של בייטס ותוהה האם היה זה אלן שהחזיק ברישיון לאופנוע והיה בעל אופנוע בשלב מאוחר יותר של חייו.

בשלב מסוים עלה החשד שהרוצח הוא עובד לילה ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" ששייך למחלקת הדפוס שמדפיסה את העיתונים לפנות בוקר לקראת היום למחרת מכיוון שכך הייתה לו הגישה להשאיר את מכתביו בתוך מערכת הדואר של העיתון (הבניין פתוח 24 שעות ביממה כשבלילה יש מספר קטן של עובדים שנמצאים במקום). מה שעוד גרם לחשד הזה הייתה פריצה למכוניתו של פול אייברי שחנתה רחוב מאחורי הרחוב של מערכת העיתון (מחשד שינסו לחבל ברכבו) בשעות היום בזמן שעבד לאחר שחזר מלוס אנג'לס, חלונות המכונית נופצו וכל שנגנב מהרכב שלו היו מחברת עם צ'קים שמוספרו "118" ו-"125", מקלט שבעזרתו הקליט וערפל את קולו של המודיע שפגש בלוס אנג'לס (ההקלטה הייתה במכשיר שנגנב) לגבי הרצח בריברסייד בטרם ניגש עם החומרים למשטרה המקומית שם, ומזוודה שעליה ראשי התיבות "PA" שהכילו חומרים שאסף על הרוצח ובעבור כתבות אחרות. לדברי גרייסמית' המקרה גרם לאייברי להתחיל לחשוש לחייו, הוא ניגש למשטרה המקומית וביקש אישור להחזקת נשק, לאחר מכן יתחיל הסחרור בחייו שיגרום לו להתמכר לסמים ולאלכוהול, להזניח את בריאותו ואת סדר חייו התקין ולנפילתו המקצועית ב"כרוניקל" ועזיבתו לטובת עיתון הסקרמנטו בי.

גרייסמית' מביא בספרו הערכה של גרפולוגית מומחית מסן רמון העלתה את הסברה הבאה לגבי הרוצח: "אדם בגובה 1.77 מ׳, עם שיער דליל, מבריק ביחס לסובבים אותו אבל לא יצירתי, עם פגיעה כלשהי ביד ימין או בעיות כלשהן שמשתקפות באופן אחיזתו בעטים איתם כתב, שמשתמש בהיפנוזה באופן עצמאי או לא עצמאי בכדיי "להיכנס לדמות הרוצח", טוען כל הזמן שהוא "טובע" או "נחנק" וייתכן שהיה איש ים או בעל כלי שיט או צוללן ובגלל זה הוא משתמש בביטויים האלה, ייתכן שהתסביך שלו של חוסר בחמצן נובעים מתאונת צלילה או מחוסר חמצן בעת לידתו". גרייסמית׳ חיזק את דבריה והציע שייתכן שהשוני בתספורת שלו בכל זירת רצח היא בשל העובדה שהיה קירח ונהג לחבוש פאות נוכריות ובשל כל טען במכתב לאחר פרסום הקלסתרון שלו כי "אינני נראה כך במהלך חיי היומיום שלי". גרייסמית׳ טען כי מאופי מכתביו נדמה לו כי הרוצח הוא ללא ספק אדם ששהה במוסד סגור בעברו: כלא או בית חולים פסיכיאטרי. לדבריו מדובר באדם "מציצן" בודד ושקט שלא מסוגל בשל אישיותו האפלה לקיים מערכת יחסים או אפילו קשר עם נשים ושכנראה ארב לקורבנותין בעת מעשיהם הרומנטיים בשל אפיו המציצני והמתבודד (ייתכן שהיה כך כבר מהתיכון). את הגלויה ששלח לפול אייברי יצר הרוצח בעצמו לפי גרייסמית׳ ושקד על העבודה בעזרת מכחול, גזרי צורות שבחר בעצמו ממקורות שונים (שלד ודלעת מחייכת) והדביק בשילוב הטקסט שכתב במשך יום שלם שהכל יתייבש ויהיה ניתן למשלוח.

את מסכת התליין גרייסמית׳ מקשר לאופיו של הרוצח שרוצה להרגיש "שולט בכל", לדבריו המסיכה הוכנה מראש לאירוע הרצח ומכיוון שהרוצח רואה בקורבנותיו "חפצים" היה יכול "לשחק איתם" כמוציא להורג, עצם הביעות שאחז בהם עוד לפני שביצע את הרצח גרם לו כפי הנראה ל"הנאה".

למרות שלא נמצאה ראייה מקשרת בין הזודיאק לבין רציחות של נשים צעירות (בנות 19 עד 28, והיעלמות של נערה מתבגרת בת 15 שהייתה בדרכה מהאזור לשדה התעופה בסן פרנסיסקו) באזור אוניברסיטת סנטה רוזה בשנות השבעים המוקדמות (1970–1972) שנמצאו משוספות צוואר ושהופשטו מבגדיהם וחלק ממלבושיהן ותכשיטיהם נגנבו, יש חשד שבאחד המקרים אכן אנס הרוצח קורבן. אלן מוזכר בספר כמי שלמד (נרשם לתואר נוסף בגיל מבוגר) וחי באזור האוניברסיטה הזו במקביל לרציחות.

הוא גילה מרישומי בסיסי חיל הים שבהם שירת ארתור לי אלן כי הספריות נפרצו בשנים בהן הוצב לי אלן בבסיסים וכל שנגנב מהם היו ספרים בנושאי הצפנה ושפות סתרים - כאלו שבוודאי הרוצח שחיבר את המכתבים השתמש בהם. לאחר שעדכן את הבלש טאסקי בהתקדמותו בחקירה לצד המשטרה בעת השקידה על הספר, הוא והגרפולוג המשטרתי של משטרת סן פרנסיסקו קיבלו שיחות מאדם בשם וואלאס פני (הגיע אישית למסור עדות במשטרה וביקר אצל הגרפולוג) שביקש למסור עדות ששמע מחבר שלו, בוב ווהון (Vaughn).

ווהון סיפר לפני כי מכר שלו מהעבודה בבית הקולנוע בסן פרנסיסקו (ווהון היה פסנתרן בסרטים אילמים וניהל מחלקה בבית הקולנוע שנסגר) בתקופת הרציחות התוודה בפניו כי הוא הרוצח וכי תיעד את הרציחות בסרטי וידאו, שם העובד היה: "ריק מארשל" שהועסק בתור מקרין הסרטים ולכאורה גם עיצב כרזות לסרטים חדשים. גרייסמית' קבע להיפגש עם ווהון בעיר אך השני רצה שיישבו במקום נוח ולכן גרייסמית' נסע אחריו לביתו של ווהון בפרברי סן פרנסיסקו, התברר לו שמדובר באדם תמהוני שטען שחי לבדו. ווהון נעל את דלת ביתו והוביל את גרייסמית' למטבח, הוא טען כי היה מנגן את המוזיקה בסרט "המשחק המסוכן מכולם" (סיפור על רוזן שחי כמתבודד על אי ומואס בציד בעלי חיים כמשחק להנאתו ובמקום זאת מתחיל לארוב ולצוד בני אדם שמגיעים לאי שלו, לרוב מטיילים תמימים, שאותם מגדיר כ"בעל החיים המסוכן ביותר") וזכר זאת כ"יצירת מופת מוסיקלית", ווהון הסיק שסמל הזודיאק שבו חתם הרוצח הוא למעשה סמל הספירה לאחור של הסרטים אותו נהגו להציג באותה העת בפריימים הראשונים של כל סרט, במיוחד בזה של "המשחק המסוכן מכולם" שתפס את עינו של מארשל. כאשר גרייסמית' עדכן אותו כי מבירור שעשה עם הגרפולוג, שיצא לגמלאות זמן קצר לפני המפגש ביניהם, העריך החוקר כי יש סבירות גבוהה כי מי שעיצב את הכרזות בהן השתמש בית הקולנוע הוא מחבר מכתבי הזודיאק בשל הדמיון הרב בצורת האותיות, הודה בפניו ווהון כי הוא עצמו כתב את הכרזות וכי מארשל מעולם לא רשם כלום כי הכתב שלו לא היה לטעמו של ווהון שהופקד על הכרזות, גרייסמית' הודה שנבהל ממנו ורצה ללכת לדרכו אך ווהון התעקש שיירדו למרתף שלו (גרייסמית' ציין בפניו כי זה תמוה שיש לו מרתף מכיוון שלא להרבה אנשים בקליפורניה יש מרתפים) כדיי לברר את זמני הקרנת הסרט בו התעניין. מרישומיו במרתף עלה כי הסרט "המשחק המסוכן מכולם" הוקרן במאי 1969 - 9 שבועות לפני תחילת מכתבי הזודיאק. גרייסמית' טען ששמע קולות מהקומה מעל שייתכן והיו צעדיו של מארשל שהתגורר אף הוא בבית והאזין לשיחתם למרות הצהרתו של ווהון שהוא חי בגפו, הוא החל לחשוד שווהון ומארשל היו צמד רוצחים שפעלו יחדיו כ"זודיאק" ונס משם כל עוד נפשו בו אך הדלת הייתה נעולה והוא נאלץ לחכות לווהון שעלה ופתח לו את הדלת ובהה בו רץ לרכבו ובורח מהמקום. ב-1989 רואיין ריק מארשל לכתבה שצולמה לתקשורת וטען שחי בסן פרנסיסקו בין 1969-1989 וכי הוא מבין שיש דמיון פיזי בינו לבין הפרופיל שבנו לפושע והופתע כיצד לא זומן לחקירת משטרה לאור זה אך התחייב כי הוא חף מפשע ומעולם לא ביצע מעשים שכאלו[10].

גרייסמית' קבע זמן קצר לאחר מכן ראיון עם אחותה של דרלין ששהתה במאסר באותה העת ובדק האם "ריק מארשל" היה שמו של האדם המוזר שהופיע במסיבת הצביעה ושאותו הזכירה למשטרה כשבאה לגבות עדות לאחר רצח אחותה, אולם היא אמרה שלא, תחילה חשבה שקראו לו בשם קצר כמו "סטן" ובסוף נזכרה, בוודאות לדבריה, כי הוא נקרא "לי". לדבריו בזמן שארתור לי אלן ריצה 4 שנות מאסר במהלך שנות השבעים לא התקבלו מכתבים מהרוצח בעוד שיממה לאחר שחרורו של אלן נשלח מכתב היישר למערכת העיתון.

ארתור לי אלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל 2500 האנשים שהיו חשודים כזודיאק רק אחד, ארתור לי אלן (18 בדצמבר 1933 - 26 באוגוסט 1992) נחקר ברצינות. ביולי 1971 דיווח שכנו של אלן (שמעדיף להיקרא "לי" ולא "ארתור"), למשטרת וואלחו כי אלן, המתגורר בקרון מחוץ לבית אמו (בקרון התגלו גלויות שחשדו שאותן שלח הרוצח) בוואלחו, הוא יוצא צבא (שירת בחיל הים וקיבל הכשרה בקידוד) שעבד כמורה בבית ספר יסודי של ימק"א בעיירה ואלי ספרינגס ממזרח למפרץ סן פרנסיסקו בטרם פוטר בשל תלונות תלמידים כי נגע בהם בצורה מינית והורשע זמן קצר לפני תחילת הרציחות בפדופיליה שהודה בפניו כי הוא הזודיאק וזה עבר למשטרת סן פרנסיסקו (גרייסמית' מביא בספרו טענה לעדות של תלמידיו שכאשר אלן היה ממורמר או מתעצבן הוא היה בוהה בשולחן שלו וממלמל לעצמו "titwillo" כמה פעמים עד שנרגע, המילה הזו מופיעה כהתגרות 3 פעמים ברצף בשורה באחד ממכתבי הזודיאק מה-29 בינואר 1974 כאשר הרוצח טען שרצח קורבן 37 וביקר את הסרט "מגרש השדים"). כשנשאל אלן על ידי שכנו (שאלת השכן תועדה בדיווח למשטרת וואלחו בה התגורר אלן) על הסכינים המגואלות בדם שנמצאו במכוניתו ליד אגם בריאסה הוא אמר שאלה היו סכינים שהשתמש בהן כדי להרוג תרנגולות, אלן טען כי השכן נפטר בפתאומיות כשבוע לאחר מכן מדום לב ולכן לא יוכל לאמת את טענתו. לגבי דיווח זה בחקירת המשטרה הוסיף כי שהה שם לצד זוג במהלך סוף השבוע (תחילה אמר שיוכל לספק אליבי אם ייתנו לו ליצור קשר עם הזוג שרשם את שמם בבית ולאחר מכן אמר ששכח את שמותיהם). כשנשאל אם הוא קרא את "המשחק המסוכן ביותר" (כפי שכתב הזודיאק באחד ממכתביו) הוא ענה שכן והסיפור הרשים אותו מאוד כנער אך הוסיף כי "אם היה הרוצח לא היה אומר למשטרה על כך" בעת חקירתו. כשנשאל האם היה בדרום קליפורניה בסוף שנות השישים הוא שאל האם זה נשאל ביחס לרצח המפורסם שהתרחש שם, והודה כי היה ב-1966 באזור ריברסייד כי היה נוסע לשם למרוצי מכוניות שנערכו באזור.

לפי גרייסמית' לאחר החקירה הראשונה ניקה לי שעבד ככימאי במפעל לצד אחיו (שהודה שהוא ואשתו מתרחקים ממנו לאור עברו הפדופילי) את דירתו ועבר דירה, כך שייתכן שנפטר מקרעי חולצתו של סטיין שנהג לשלוח או מכלי הנשק שאיתם ביצע את הרציחות (נמצאו בדירה כלי נשק אחרים). גרייסמית' שעבר על הדו"ח של אלן מצא כי ישנה התאמה בתאריך בו נקב הזודיאק בשיחה עם עובדת הבית של עו"ד בלי (ששהה באפריקה בזמן חג המולד) כיום הולדתו (טען שירצח מישהו כדיי לחגוג) לבין זה של אלן (ה-18 בדצמבר), בעובדה ששניהם נוהגים לרשום בשגיאות כתיב מכוונות מילים (כמו "כריסמס" עם שני S), בגובה (1.83) בינו לבין תיאור הרוצח, במידת הנעליים שנתגלו בזירה בה נרצחה ססליה שפרד, ובמידת היד מול הכפפות המגואלות בדם שנזנחו אצל סטיין במונית לאחר הרצח.

המרחק בין הדירה של לי אלן בוואלחו לבין בית הפנקייק שבו עבדה דרלין היה כ-50 יארד כך שלדעת גרייסמית', אין ספק כי הם הכירו אחד את השנייה בעיירה קטנה שכזו, והוא בוודאי האיש שכונה "לי" בדו"חות המשטרה ששהה במסיבת הצביעה בביתם של דרלין ובעלה. בספרו של גרייסמית' העיד חבר של אלן כי למרות שאלן מעולם לא הביע יותר מדי עניין בנשים (התבדח לפעמים על סקס) או שסימן לעצמו מושא אהבה, הייתה נערה בחנות הפנקייק שלגביה טען שתפסה את ליבו של אלן שהיה מעוניין בקשר מיני עמה אך מעולם לא ראה אותו מנסה להגיע למערכת יחסים איתה.

מעדותו של מאפיונר לשעבר מצפון קליפורניה, בשנת 1969 הופיע אלן בפניו במקום עבודתו (לאחר שעשה בעבורו טובה ב-1958 אז נותק ביניהם הקשר) וביקש שייצאו אל מחוץ למבנה העסק של אותו הפושע (שכיום הוא אדם משוקם) כדיי לשוחח, כשהיו בחניון המבנה ביקש אלן טובה בחזרה: "תן לי לעבוד בעבורך, אני צריך כסף ואעשה הכל כולל הריגת אדם", הפושע שאל: "למה אתה מתכוון?", ואלן השיב: "אני זודיאק", המאפיונר שאל אותו שוב לברר אם שמע נכון ולאחר שאלן ענה את אותה התשובה השיב לו המאפיונר שהוא כפי הנראה סובל מהפרעה נפשית ושלח אותו לדרכו, אך אלן התעקש ואמר לו שיצפה בחדשות בימים הקרובים כי הוא מתכוון לבקר בסן פרנסיסקו ולרצוח שם אדם רק בכדיי להראות לו שאיננו הוזה או חולה נפש, ואכן באותו השבוע נרצח פול סטיין.

אלן הוא החשוד היחיד בתיק שהיו לו מספיק ראיות לרצוח. אלן הכחיש את האשמה שלו בראיונות אתו אבל היו מספיק ראיות נסיבתיות. המשטרה לא מצאה ראייה פיזית להוכיח שאלן הוא הרוצח, ומשטרת וואלחו החליטה להגיש כתב אישום נגדו, למרות שהוא נשלח לכלא מספר פעמים ונמצאו בביתו נשק וחומרי נפץ ב-1991. הכתב של אלן לא התאים למכתבים של הזודיאק[11]. כאשר נודע לו שעומדים לזמנו לחקירה נוספת ב-1992 חטף אלן התקף לב ומת בגיל 58. לטענת גרייסמית', שנהג לקבל שיחות ממתקשר אנונימי שרק התנשף על הקו מאז שהתפרסם כי הוא חוקר את הרציחות בעצמו כסופר ב-1978, השיחות פסקו לאחר מותו של אלן.

22 שנים לאחר הרצח של דרלין פרנסיס זיהה מייקל מיז'ו את הרוצח בתור "ארתור לי אלן, רק עם פנים עגולות יותר" והצביע על חשוד שמן מאלן שתמונתו הופיעה לצד זו של אלן ברצועת תמונות חשודים שהכינה המשטרה בכדיי לתאר את עגלגלות הפנים. כמה שנים טרם מותו התראיין אלן בביתו לערוץ חדשות בקליפורניה כאשר הוא יושב בחושך אך עם קולו ללא ערבול וטען כי מעולם לא רצח אדם מימיו בניגוד להעללות המשטרה.

ב-2002 נערכו השוואות DNA בין ארתור לי אלן ודון צ'ייני לבין שרידי הרוק שהיה על הבולים במכתבים ששלח הרוצח אך לא נמצאה התאמה (בבדיקה הראשונה אלן נמצא מתאים אך לאחר מכן זה הופרך), כאשר הספקנים מציינים כי ייתכן והרוצח השתמש בדנ"א של אדם אחר בכדיי להדביק את הבולים.

ניסיונות וטענות לפיצוח התעלומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים טענו מספר אנשים כי קרוב משפחה שלהם הוא הרוצח אולם לרוב לוותה טענה זו שלהם בפרסום ספר שנכתב על ידם על "פתרון התעלומה" ולכן לא יכלו המשטרות בזירות הרצח לקבלן כגרסאות אותנטיות אלא כ"טריק שיווקי" ו"יחסי פרסום לספרים". זאת בניגוד גמור לרוברט גרייסמית' שלמרות היותו סופר נחשב לעדות אותנטית מכיוון שעבד בצמוד למערכת אכיפת החוק בקליפורניה וקיבל מהם גישה כמעט חופשית לכל חומרי החקירה בפרק זמן קצר לאחר האירועים ובזמן אמת עם המשך התפתחות החקירות.

ב-2007 האשים דניס קאופמן את אביו החורג המנוח, ג'ק טרנס, שאצלו במרתף התגלו לכאורה מסכת תליין עם ציור בגיר של סמל הזודיאק ואוסף של כלי נשק קרים וחמים[12], הוא העביר את החומרים שמצא ל-FBI. נערכה בדיקת DNA בין החומרים שהכילו לכאורה דנ"א של אביו מטעם המשטרה אולם התוצאה לא הייתה לטעמו של טרנס שהתרעם על כך ששללו את טענתו וביקר את אופן העבודה של המשטרה עם הדגימות, ב-2010 ה-FBI כי החומר הגנטי שהתגלה על החומרים שסיפק טרנס הם "לא חד-משמעיים".[13] בנו הביולוגי של טרנס התראיין ל-CBS 13 ומסר כי החל לחשוד שאחיו החורג צודק לאחר מקרה שקרה כשביקרו בבית חולים, אביו ג'ק הראה התנהגות מוזרה כשרץ במסדרון בית החולים והעמיד פנים שהוא יורה באנשים כשהוא צוחק בצורה מטורפת ואומר: "חה חה! זודיאק!".[14]

ב-2009 דבורה פרז, סוכנת נדל"ן ממחוז אורנג', התייצבה לצד בעלה ועורך דינם לפני בניין "הסן פרנסיסקו כרוניקל" ובראיון לתקשורת האשימה את אביה המאמץ, גאי ווארד הנדריקסון (נגר ממחוז אורנג', מת מסרטן ב-1983 בגיל 68), לאחר שזיהתה את הקלסתרון של רוצח הזודיאק שהופיע בסדרה "המבוקשים ביותר של אמריקה" מאוגוסט 2007 כאביה, וטענה שלקח אותה עמו פעמיים כילדה קטנה לזירות הרצח והשאיר אותה ברכבו לא רחוק מדי ממקומות בהם רצח אנשים וכששאלה מה הרעשים ששמעה (הכוונה ליריות) נהג לומר לה שאלו היו "זיקוקים" וכשהייתה בת 7 ביקש את עזרתה בכתיבת המכתב למלווין בליי בו איחל לו חג מולד שמח וביקש עזרה, היא טוענת שבשלב מסוים אביה סיפר לה על כך שרצח את האנשים ושבתור ילדה היא לא הבינה מה בדיוק התרחש בזירות האלה לכאורה. היא טענה כי סייעה לאביה ביצירת מסכת התליין וכי אביה שמר מחברת (אותה לא הצליחה למצוא עת התראיינותה) עם רשימת הרציחות שביצע שהיו מעל ל-30. היא גם העבירה למשטרת סן פרנסיסקו משקפיים שלטענתה גנב אביה כ"פרס" מנהג המונית פול סטיין. דובר מהמשטרה בסן פרנסיסקו טען שלפני יום הראיון המתוקשר מעולם לא שמע על האישה הזו.[15] אחותה החורגת ובתו הביולוגית של הנדריקסון טענה כי אחותה החורגת "משקרת ויצאה מדעתה", גם הסופר רוברט גרייסמית' טען כי אין אמת בדבריה של פרז ואמר כי "הסיפור הזה (של האשמת אביה החורג) עצוב". עורך דינה טען כי מדובר בניסיון שלה להוציא את האמת לאור ומה שעורר את זעמה הייתה העובדה שאדם ממחוז אל-דוראדו צילם דוקומנטרי בו האשים את אחיו החורג בהיותו הרוצח והצליח למכור את סרטו כ"הצלחה מסחרית". מבקריה של פרז טענו כנגדה כי פעם יצאה בהצהרה שהיא "בתו מחוץ לנישואין של הנשיא ג'ון פ. קנדי" ולכן אי אפשר לקחת אותה ברצינות.

ב-2009 פנה לעיתון ה"סן פרנסיסקו גייט" אדם בן 82 בשם רוברט טארבוקס שהיה עורך דין לעניינים ימיים שניהל משרד ברחוב מונטגומרי בעיר ובעל מועדון מקומי בזמן הרציחות, לדבריו בתחילת שנות השבעים נכנס למשרדו יורד ים (הזדהה עם תעודה רשמית כ"סוחר ימי") ממש בסוף יום העבודה שלו (טארבוקס כבר היה בשלבי סגירת המשרד והתכונן ללכת הביתה) שביקש שיחת ייעוץ, טארבוקס העריך כי יורד הים היה מעוניין לברר לגבי תביעת נזיקין שקרתה לו בעת הפלגה בכלי השיט שלו והסכים לקבלו כלקוח, לקח ממנו 50 דולר לשעת ייעוץ ונעל את הדלת, יורד הים (שטראבאקס תיארו כגבר בגובה 1.80-1.87 מ' שלפי מבנה גופו היה במשקל של פחות מ-102 ק"ג שטארבוקס עצמו שקל, עם שיער "לא בלונדי" ומעט מאפיר - העריך שטווח הגילאים של משטרת סן פרנסיסקו של "רוצח בן 35 עד 45" נכון, לבוש בלבוש קאז'ואל אך רהוט ומדיבורו עולה כי הוא מלומד יותר מהאדם הממוצע) התחיל לדבר ובמונולוג שתואר כ"משכנע ומטריד" התוודה כי הוא העומד מאחורי מעשי הזודיאק ורצה לברר מה יהיה עונשו אם יודה באשמה, טארבוקס הודה שחשש ממנו שכן אם הוא מספר אמת הרי שהוא נעול במשרדו לבד עם רוצח סדרתי, אך שמר על קור רוח והסביר לו שעונשו יהיה קטסטרופלי בעבורו אם יודה באשמה, יורד הים הודה לו על זמנו, יצא מהמשרד ונעלם. טארבוקס הוסיף כי לדבריו היה נראה כי יורד הים באמת מנסה להילחם ביצר הרצח שלו ולעצור את מסע ההרג ה"אופורטוניסטי" שעליו דיבר ולכפר על מעשיו. הוא גם העריך שיורד הים הגיע אליו כי משרדו היה ממוקם בדיוק במחצית הדרך בין ביתו של מלווין בליי לבין משרד עורכי הדין של בליי, להערכתו הרוצח חיפש את בליי בביתו וכשלא מצא אותו שם היה בדרכו אליו למשרד עת החליט להיוועץ בעו"ד הכי קרוב שמצא. לדברי טארבוקס הסיבה ששתק כל השנים הייתה חיסיון ללקוח אך לאחר שראה כיצד נטפלים, כדבריו, לארתור לי אלן ומאשימים אותו כי הוא הרוצח גם לאחר מותו החליט לשבור שתיקה ולספר על שידע. טארבוקס טען בראיון כי יורד הים היה "מחובר למציאות" וכי מהשיחה איתו עולה כי היה מדובר באדם פחדן ונצלן הזדמנויות שבחר את קורבנותיו בצורה רנדומלית, לדבריו נדמה היה שהשיחה עמו גרמה ליורד הים להרגיש "מטוהר" מבעיותיו. גם המקצוע של יורד הים גרם לו "לעבור מתחת לרדאר" של חקירות המשטרה מכיוון שיכל לצאת מהעיר ומהקרקע עם הפלגות במסגרת עבודתו ולהישאר בים במשך זמן ממושך.[16] רוברט גרייסמית' שחקר את המקרה מאז פרצו האירועים וסיקר את הנושא במשך 40 שנה דאז טען כי טענותיו של טארבוקס "אינן בלתי-סבירות". טארבוקס אפילו רכש עמוד שלם בעיתון המקומי של וואלחו בו פרסם את טענותיו כי ארתור לי אלן אינו הפושע. מבקריו של טארבוקס דאגו להבהיר כי מדובר באדם שנשלל ממנו רשיון עריכת הדין שלו ב-1975 למשך חמש שנים מכיוון שסירב לפצות לקוח ב-4,900 דולרים שבהם זכה במשפט בו ייצג אותו.[17]

ב-2009 ערוץ ההיסטוריה שידר פרק על הרוצח בסדרה "MysteryQuest" ולאור עדות שקיבלו מעיתונאי לשעבר שרצה להתראיין בעילום שם ולהיפגש עם צוות התוכנית ברציף 15 של נמל סן פרנסיסקו החליטו לחקור חשוד חדש, לדברי המודיע שבחר להיקרא "Goldcatcher" בשנת 1986 החל ריצ'ארד גאייקובסקי (1936-2004) לדבר איתו על רציחות הזודיאק ולתת פרטים על המקרים שלכאורה העידו על היותו הרוצח, המודיע הקליט בסתר את גאיקובסקי מדבר וסיפק לתוכנית 10 שעות של שיחות מוקלטות עם גאיקובסקי באותה התקופה. צוות התוכנית טען כי יש דמיון בין הקלסתרון שצוייר מעדות הילדים שראו את הרוצח של פול סטיין לבין העיתונאי המקומי שבעת הרציחות הועסק בעיתון "Good Times" (שייך לסן פרנסיסקו אקספרס טיימס) שסיקר תרבות בסן פרנסיסקו. הוזכר כי במכתב הזודיאק שכונה "340" מופיע הצירוף "GYKE" והרוצח טען ששמו נמצא בתוך הצפנים למי שיצליח לפתורם, "גאיק" היה כינויו של גאיקובסקי עם חבריו אך הוא היה כותב זאת כ-"Gaik", מה שלכאורה מעמיד בספק את הטענה שהוא הרוצח. בתוכנית התראיין גם חוקר FBI שהיה מומחה בצפנים והציע כי ייתכן שיש לחבר את שלושת השורות הראשונות של "צופן 340" עם שלושת השורות האמצעיות לכדיי רצף של שורות (שורה ראשונה מההתחלה מתחברת עם שורה ראשונה מהאמצע וכן הלאה) בכדיי להפיק ממנה תוכן ברור וכי ייתכן ששאר השורות שלא פוענחו ביניהן ובצפנים אחרים היו שורות סרק שבעזרתן ניסה הרוצח להניא את החוקרים מלתרגם את הקוד שלו, אך ייתכן שגם להן יש ערך מילולי כלשהו. לדברי המוקדנית שענתה לשיחה מהרוצח לאחר רציחת דרלין פרין יש דמיון מפתיע בין הקול של גאייקובסקי שהושמע לה לבין זה של הרוצח שדיבר איתה (לדבריה "שמעתי קולות של חשודים שונים במשך החקירה אבל זה היה הקרוב מכולם למי שדיבר איתי באותו הלילה" כשהדגש שלה היה על קולו הגבוה יותר שהזכיר לה את ה-"Goodbye" של הרוצח). התוכנית שכרה את חברת "Bode Technologies" לבצע בדיקות "Touch DNA" לחבלים שאיתם כבל הרוצח את הזוג באגם בריאסה וגם למכתבים ששלח גאיקובסקי לקולגה אחר שלו שטען שבעת הרציחות גאיקובסקי בכלל היה בחוף המזרחי, הממצאים שהשיגו לא עברו אימות מול ממצאי הדנ"א החלקי שבידי משטרת סן פרנסיסקו ממכתבי הזודיאק בעת צילום התוכנית אך נשלחו אליהם להשוואה לאחר סיום הצילומים.

שוטר תנועה לשעבר ממשמר הכבישים המהירים בקליפורניה (אנ') וסופר עצמאי בשם לינדון לאפרטי טען בראיון לדיילי מייל ב-15 במאי 2012 כי הוא היה חלק מקבוצת שוטרים שכונו "Mandamus Seven"[18] שאיתר את הרוצח בשנת 1970 כשהבחין בו חונה כמה פעמים בתחנות עצירה והתרעננות בוואלחו, לדבריו האדם שתואר בקלסתרון מזכיר מאוד את החשוד שאת שמו סירב להזכיר במפורש אך נתן לו את השם הבדוי בספרו "ג'ורג' ראסל טאקר", לדבריו החשוד נחקר בשנות השבעים המוקדמות והיה בעל שברולט סדן לבנה והוסיף כי היה בעל פנים מאיימות עם מבט של "מוות בעיניים" שגרם לו לפחוד על חייו, מבירור שעשה עולה כי המניע לרציחות הייתה בגידה של אשתו לשעבר בו במהלך נישואיהם, הוא שם לעצמו מטרה לרצוח כל שנתפש בעיניו "ניאוף" כולל דייטים של מתבגרים. לאפרטי טוען כי האדם היה בחיים, אלכוהוליסט ובן 91 בעת כתיבת הכתבה ושהוא מתגורר במחוז סולאנו בקליפורניה ושהסיבה שלא נעצר במהלך החקירות היא בשל התערבות של "אדם בעל עוצמה פוליטית" (כתבה של הטלגרף על הספר טוענת "אנשים רבי עוצמה") שמקושר אליו ולא רצה שייעצר[19]. לפי מקורות אחרים החשוד נפטר מהתקף לב בגיל 92 בעיר פיירפילד ב-2 בפברואר, 2012.[20] לאפארטי עצמו נפטר באוקטובר 2015 ולקח את סודו אל הקבר.

בפברואר 2014 דווח כי ב-2001 אדם בשם לואי מאיירס שגסס משחמת הכבד פנה לחברו, אדם בשם רנדי קני, וביקש ממנו ללכת למשטרה לאחר מותו ולהתוודות בשמו כי הוא היה רוצח הזודיאק. תחילה היה קושי למשטרה לקחת את טענתו של קני ברצינות. אך לאחר כמה שנים טענתו של מאיירס נבחנה בידי משטרת וואלחו ומסתבר כי למד בתיכון עם דייוויד פראדי ובטי לו ג'נסן שהיו שני הנרצחים מכביש נהר הרמן, הוא גם עבד באותה המסעדה שבה עבדה הנרצחת ממעיינות בלו רוק, דרלין פרין, ולכאורה ייתכן שהכיר אותה. למאיירס הייתה גישה למגפיים צבאיים מהדגם שטביעותיהם נתגלו בנהר בריאסה מכיוון שאביו עבד במפעל שייצר נעליים בעבור צבא ארה"ב. מהתיק הפלילי שלו עולה כי בתור נער צעיר הסתבך מאיירס עם החוק והוגשו נגדו תלונות על "הפרת הסדר הציבורי" (כינוי לשכרות והטרדה), עבירות שוד והחזקת רכוש גנוב. בין השנים 1971-1973 לא נשלחו מכתבי זודיאק ובאותם השנים שהה מאיירס מחוץ לארצות הברית בעודו משרת את צבא ארצות הברית בגרמניה. לאחר שחזר לארצות הברית מאיירס השתקע בניו יורק ועבד כנהג משאית שחי על הקו שבין מפרץ סן פרנסיסקו. קני הסביר למשטרה כי מאיירס טען כי שם לעצמו למטרה לתקוף זוגות ותירץ את הסיבה לרציחות בתור נקמה על פרידה כואבת שעבר באותם השנים, לדברי קני מאיירס הביע חרטה וביקש למסור את בקשת התנצלותו בקרב משפחות הקורבנות. קני טען כי מאיירס הסביר לו כי סמל הזודיאק בוסס על צלב קלטי שכן מאיירס היה "אובססיבי לגבי מוצאו הסקוטי" וגם התייחס לגלויה שנשלחה לפול אייברי והכילה את המשפט "Look 4-teen" וטען כי אין זאת כוונת הרוצח שרצח 14 קורבנות אלא קריאה למשטרה לחפש אדם צעיר ("תחפשו צעיר") כרמז לזהותו. כשנשאל קני ע"י התקשורת אם לכאורה הזודיאק רצח רק צעירים שהכיר מדוע רצח את נהג המונית פול סטיין מסן פרנסיסקו, קני אמר שמאיירס טען שזה היה שוד שהסתבך בעבור הכסף שהחזיק סטיין במונית שאיתו תכנן מאיירס לקנות סמים. חבר ילדות נוסף של מאיירס, בשם בוב רוביטייל, טען כי "מאיירס היה ילד טוב, והיה כיף להסתובב איתו, אבל הקשר בינינו פסק לאחר שנעצר, הוא חשב שאם יתגייס הדברים יסתדרו אצלו", לדבריו ב-1976 מאיירס התוודה בפניו שהוא רוצח הזודיאק, רוביטייל לא האמין לו והעדיף בשיחתם שלא להמשיך לדבר על הנושא הזה. העיתונאי שראיין את קני הציע כי ייתכן שמאיירס היה "סתם משוגע" שחיפש פרסום בהתחזות לרוצח סדרתי, קני לא שלל את האפשרות הזאת. החוקרים שחקרו בזמן אמת את המקרים לקחו בהיסוס את טענותיו של קני, גם לאור העובדה כי אין דמיון רב בין מאיירס לבין הקלסתרון של החשוד כרוצח שצוייר בשיתוף ניצולי התקפותיו וגם של עדי ראייה אחרים, אך טענו שלאור הראיות הנסיבתיות הקושרות בין מאיירס לנרצחים יש לבחון לעומק את הטענות שלו.[21]

ב-2014 אדם בשם גארי סטיוארט, בן 53 מלואיזיאנה, פרסם ספר על כך שבמסע למציאת אביו הביולוגי גילה (ללא עדויות של ממש) שאביו הוא הרוצח הנתעב. סטיוארט טוען שנולד כתוצאה של יחסי מין בין ארל ואן בסט הבן, בן 28 שהוגדר על ידי מכריו כ"תימהוני", לבין אמו שהייתה ילדה בת 13.5. סטיוארט טען שממחקר שעשה לגבי אביו הביולוגי שזנח אותו ואת אמו בגיל צעיר עולה כי יש התאמה בין הקלסתרון של הרוצח למראהו של אביו הביולוגי ובין המקומות בהם חי אביו לאירועי הרצח. הספר זכה לחשיפה לאומית אבל מבקריו טענו שזה לא מספיק כדיי לבסס את טענותיו וכי זה נראה יותר כמו טריק יחצ"ני לספר שלו מאשר חומר רציני לחקירה.[22]

ב-2016 עלתה לכותרות תעלומה שנפתחה ב-2002 עת התאבד אדם מבוגר (בן 65-70 להערכת הרשויות) מהעיירה איסטלייק שבאוהיו שהיה מוכר לסביבתו כ״ג'וזף ניווטון צ'נדלר השלישי״ (אנ') לאחר שאובחן כחולה בסרטן המעי הגס. מבירור המשטרה לגבי זהותו של האיש בכדיי לעדכן את קרוביו על שקרה לו (נתגלה ירוי בראשו לאחר כשבוע מאז שנהרג בדירתו) ב-2002 ולעדכן אותם שנכסיו הם שלהם מעתה עולה כי אדם זה החזיק בזהות גנובה של ילד יליד ה-11 במרץ, 1937 מהעיר באפלו, ניו יורק שנהרג בתאונת דרכים בטקסס מעט לפני חג המולד בדרכו עם הוריו לחגוג אצל קרוביהם בשנת 1945, המתאבד שאל את הזהות הזאת בספטמבר 1978 עת ביקש להוציא כרטיס ביטוח לאומי בעיר ראפיד סיטי שבדקוטה הדרומית בטרם עבר לקליבלנד, הוא ציין את הוריו של הילד המנוח כהוריו שלו בטפסים ואף העתיק את תאריך הלידה של המנוח. לעמיתיו מהעבודה ציין כי יש לו אחות בשם ״מרי וילסון״ מהעיר קולומבוס אך כתובתה בטפסים שלו הובילה לדירה נטושה ואת עמיתיו מהעבודה ציין בטפסיו כ"אנשי קשר למקרה חירום". הוא חי תחת הזהות הבדויה הזאת במשך 24 שנים ותואר כתמהוני (בנה לעצמו מכשיר רדיו במשרד ונהג להאזין במשך שעות ל״רעש לבן״), שתקן ומתבודד שלא היה בעל חברים והיה מחויב מאוד לעבודתו כמהנדס אלקטרוניקה (הציעו לקשור בין הידע המקצועי שלו לבין הרוצח הזודיאק ששלח כמה מכתבים על פצצות שתכנן), הוא כמעט ולא הופיע מעבר לשעות העבודה (פרט למקרים נדירים באירועי חג בבתי עמיתים לעבודה), נהג לאכול במסעדות בחוץ וחי בדירה קטנה ודלה בממצאים למרות שהחזיק סכום נכבד בחסכונותיו (הוציא 80,000 דולר מכיסו על טיפוליו בסרטן בטרם החליט להתאבד ולאחר מכן נותרו עוד 82,000 דולרים בחשבונו), בירור שעשו הרשויות שגילו שזהותו מזויפת הוביל לתיאור של אדם מסתורי שנסע פעם לקניות בחנות מפורסמת במדינת מיין במשך 10 שעות (1100 ק״מ) רק כדיי לגלות שאין חניה, התרגז וחזר את כל הדרך בחזרה לאוהיו. המארשל שהופקד על התיק גילה כי המתאבד כנראה שירת בקליפורניה בבסיס של חיל הים האמריקאי בו רכש את מקצועו בזמן חופף למקרי הזודיאק. הוצע כי הוא החליט לזייף את זהותו כיוון שהיה עבריין נמלט מעונש מאסר על פשעים, כנראה אלימים, שביצע - דפוס ההתנהגות שלו תואם את הפרופיל ההתנהגותי של עבריינים נמלטים. הוצע כי ייתכן והיה פושע מלחמה נאצי אך הדמיון הרב בינו לבין הקלסתרון של הרוצח של פול סטיין הוביל להשערות, גם ברחבי בלשים חובבים באינטרנט וגם בקרב רשויות החוק באמריקה, כי זהו רוצח הזודיאק (גופו אמנם היה רק בגובה 1.73 מ׳ ושיערו היה במקור בצבע חום שתיאורטית מתיישב עם תיאורו של מייקל מיז׳ו שהתוקף שלו היה בגובה קרוב לזה ובעל שיער חום). החוקרים לא הצליחו למצוא בדירתו טביעות אצבע איכותיות לדגימה. גופתו נשרפה בשריפת גווייה לבקשתו ואפרו פוזר בנהר כך שאין אפשרות לקחת ממנו דנ"א. אולם חוקרי המשטרה וגנטיקאית משפטית הצליחו לאתר ב-2016 דגימות של דמו שנלקח ממנו באשפוז שעשה ב-2000 ובדיקת דנ״א לאותו הממצא הובילה לאיתור קשר גנטי לאדם בעל שם המשפחה ״ניקולס״ או ״ניקולאס״ לדברי הרשויות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוצח הזודיאק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראיון עם מייקל מגיו ועם קצין המשטרה שגבה עדות מססיליה שפרד מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  2. ^ ראיון עם מייקל מגיו מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  3. ^ ראיון עם המוקדנית ומפקד המוקד שהאזין לשיחה בזמן אמת מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  4. ^ America's Most Wanted, "Fugitive Cases: Zodiac Killer". Television airing February 19, 2011.
  5. ^ Melvin Belli, the "Birthday" Call and The Zodiac
  6. ^ The Patricia Hautz Mystery
  7. ^ Ross Sullivan
  8. ^ פרטי המקרה של "סנדי" והקשר האפשרי שלו לרצח בסנטה ברברה
  9. ^ הספר "Zodiac Unmasked"
  10. ^ Richard Marshall
  11. ^ בדקו את כתב ידו השמאלית ואולי ידע לכתוב גם ביד ימין, מה שהיה גורם לכתב יד שונה בין שתי הידיים. מכל מקום, לא נמצאה ראייה ממשית שהובילה את המשטרה לזה שאלן הוא הרוצח.
  12. ^ "Zodiac Killer: Meet The Prime Suspects". Amw.com. אורכב מ-המקור ב-September 1, 2011. בדיקה אחרונה ב-9 באוגוסט 2011. 
  13. ^ Pickel, Kris (10 בפברואר 2010), FBI: Test Results Back For Zodiac Killer Suspect, CBS Sacramento, אורכב מ-המקור ב-2010-02-13, בדיקה אחרונה ב-31 במאי 2010 
  14. ^ סרטון של הראיון עם בניו של ג'ק טרנס בערוץ "CBS 13"
  15. ^ Woman: Dad was the Zodiac, and I can prove it
  16. ^ Another possible Zodiac suspect put forth
  17. ^ How Many Disbarred Lawyers Does It Take To Solve the Zodiac Murders?
  18. ^ Former police officer claims to have solved mystery of the Zodiac killer
  19. ^ The Zodiac killer 'identified': Infamous Sixties murderer is a 91-year-old man still living in California, claims author after 40-year investigation
  20. ^ Retired CHP gumshoe's Zodiac suspect is dead
  21. ^ I-TEAM: FRIEND CONFESSES TO BEING ZODIAC KILLER
  22. ^ Louisiana man claims his biological father was Zodiac Killer