רוצח הזודיאק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חתימתו של הזודיאק

רוצח הזודיאקאנגלית: Zodiac killer) הוא כינויו של רוצח סדרתי (או שם ששימש מספר רוצחים שפעלו במקביל ולא ברור טיב הקשר ביניהם), שפעל בצפון קליפורניה שבארצות הברית בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, קיים חשד שגם פעל או פעלו בדרום קליפורניה בראשית ובסוף שנות השישים וגם באזור המערבי של מדינת נבאדה הגובל עם קליפורניה ובאולבני במהלך שנות ה-70 ובאטלנטה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. הרוצח נטל את חייהם של לפחות חמישה בני אדם, ופצע קשה שניים אחרים בין השנים 1968 ל-1969. הקורבנות היו נשים וגברים בני 16 עד 29.

היסטוריה ובניית פרופיל הרוצח לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "זודיאק" נטבע על ידי הרוצח עצמו במכתב השלישי ששלח בסדרת מכתבים לגלגניים ששלח לכלי התקשורת, בשני המכתבים הראשונים התייחס לעצמו כ"הרוצח של המתבגרים ליד נהר הרמן בחג המולד והרוצח של הנערה מוואלחו ב-4 ביולי" וחתם עם סימן הכוונת שלימים יכונה "סמל הזודיאק". ארבעה מהמכתבים כללו הודעות מוצפנת שהתיימרו להכיל מידע על הרוצח. נכון להיום רק אחת מההודעות המוצפנות פוענחה, "צופן 408", הוא נקרא כך כיוון שהיו בו 408 תווים והוא נפתר על ידי זוג (מורה להיסטוריה בתיכון ואשתו) מצפון המדינה בתוך יממה. אף על פי שבמהלך השנים נחקרו למעלה מ-2,500 בני אדם בחשד למעורבות ברציחות, זהותו של הרוצח לא נתגלתה מעולם.

מעדותם של ססיליה שפרד טרם מותה ושל מייקל מיז'ו עולה כי הרוצח היה אדם לבן, נמוך (בגובה 1.72-1.77 מ', 1.80 מ' לכל היותר) ובעל מבנה גוף רחב (שוקל הרבה יותר מ-85 ק"ג לדברי ססיליה שפרד שתיארה את מבנהו כגדול בהרבה מהשוטר שראיין אותה ושקל כמצוין לעיל או 100 ק"ג לפי קצין משטרה שתחקר את ברייאן הארטנל הפצוע והתראיין לחדשות ואמר שייתכן כי הרוצח היה "אדם גדול ממדים, ויכול להיות שאף היה מעל 1.83 מ' ׁ(הגובה המקסימלי שהוצע לו בחקירה)" - הגובה שצויין על ידו סותר את התיאור של גבר נמוך מהעדויות שגבו החוקרים), שהרכיב משקפיים כההים גם בשעת הלילה והיה בעל שיער חום (מיג'ו טען כי היה בחור לבן בערך בן 26–30 "בעל פרצוף ממוצע שלא מותיר שום רושם, לא מכוער מדי ולא יפה תואר" בעל שיער כהה או שחור ומתולתל וייתכן שגוצי במבנהו), כשהחל בתקיפה של שפרד והארטנל הוא עטה על עצמו מסיכה שחורה עם חורים לעיניים וציור של סמל צלב עם עיגול מתחתיו בצבע לבן שלדעת בריאן הארטנל נקנה מחנות תחפושות או הוכן בידי מפעל ולא היה "עבודת בית" של הרוצח. מטביעות הנעליים שהשאיר לאחר תקיפת הארטנל ורציחת שפרד עולה כי נעל מגפיים מדגם PX (משמשות להליכה על כנפי מטוסים ונמכרו בבסיסים צבאיים ומכונות: "Wing Walkers") במידה 44 שהיו מוכרות באותה העת בשימוש חיל האוויר וחיל הנחתים האמריקאיים.[1] הרוצח מאגם בריאסה דיבר לטענת הארטנל עם מבטא מוזר או דיבור איטי עם בעיה עם הגייה של תנועות לשוניות (אנ'), וקולו העיד שהיה בן 20–30. העובדה שהוא מתייחס במכתביו ובשיחות שניהל עם המשטרה בוואלחו ובנאפה לקורבנותיו כ"ילדים" (באנגלית: kids, girl, boy) הרי שהוא כפי הנראה מבוגר מהם במספיק שנים בכדיי להרגיש שהם "ילדים" (בני עשרה עד שנות העשרים המוקדמות).

במכתב ששלח ב-9 בנובמבר 1969 טען כי 3 מכלי הרצח שלו נקנו באמצעות הדואר במדינת קליפורניה וכי לאחר האיסור על מכירת נשק באופן זה רכש עוד כלי נשק שאיתו ביצע רצח מחוץ למדינה זו. הוא גם טען שאת חלקי "מכונת המוות" (הפצצה שטען שבנה בכדיי להטמינה באוטובוס בית ספר וששוכבת אצלו במרתף) אפשר לקנות בגלוי בשוק "מבלי שיעוררו שאלות" והמשיך לפרט באילו חלקים מדובר.

ניתוח של הגלויה ששלח לפול אייברי מעידה על היותו קורא של הקומיקס של טים הולט (אנ'), גיבור דמוי-קאובוי משנות החמישים של המאה העשרים. הטענות שלו שרצח "עבדים" ל"גן עדן" "עם אקדח, חבל, אש וסכין" הם העתק של הטקסט שמופיע בחוברת מספר 30 של הסדרה של הולט (הודפס ב-1952), זה כלל העתקת לוח עץ עם חור כמו בשער של חוברת זו והעובדה שאת פני השלד שהדביק על הגלויה צבע במרובע אדום על העיניים כמו המסכה האדומה של טים הולט בחלק מחוברות הקומיקס האחרות בהן הוא משתמש בזהות הבדויה: "Red Mask" - מה שמתחבר עם המכתב שיוחס לזודיאק משנות השבעים ונחתם עם הכינוי "הפנטום האדום (מזעם)". תאוריה זו לפיה מדובר באדם חובב קומיקס וגיבורי על מתחברת גם לעובדה שב-11 בינואר 1967 שודר פרק בסדרת הטלוויזיה באטמן של שנות ה-60 בשם: "פשעי הזודיאק"('אנ) וייתכן שמכאן קיבל את ההשראה לשמו. אם ראשי התיבות "rh" מריברסייד הם אכן שלו ולא מייצגים את שמו האמיתי ייתכן שזוהי התייחסות לדמות הקומיקס הברדס האדום (Red Hood) שבאותם הימים הייתה זהותו הסודית הנוספת של הפושע, הג'וקר, חשוב לציין כי בעיר ריברסייד יש רחוב בשם "זודיאק" כך שייתכן שגם זה שיחק חלק בבחירת כינויו לעצמו. גם הסמל הנוסף שצייר ("ZVF") על הגלויה ששלח לפול אייברי מתקשר לסמל שמופיע בחוברות הקומיקס של הרוכב האדום (אנ'), קומיקס בוקרים בסגנון מערבון שנמשך בין 1938 עד 1964, רק עם תוספת 4 נקודות מסביב לסמל זה, מה שמעיד על היותו חובב קומיקסים. בלשים חובבים הציעו כי יש דמיון בין התנהלות הרוצח לבין סיפור בדיוני בשם "Z" שפורסם ביוני של 1921 בכרך 42 של המגזין "Detective Story Magazine" על רוצח סדרתי שנוהג להתקשר למשטרה בעיר בה הוא פועל ולהודיע על הרצח שביצע עם משפט הפתיחה: "זה זי מדבר/מתקשר", ולפעמים להשאיר כרטיס עם הסימן "Z" כתוב בכתב יד על הגופות או לשלוח למשטרה מכתבים מתגרים על היעד הבא שלו לרצח. אותו הכרך של המגזין גם הכיל סיפור על איך להשתמש במניפולציה בכתב יד שונה בזמן ביצוע פשעים,[2] כך שייתכן שהרוצח הכיר את החוברת וקרא אותה כנער או בשלב מסוים בחייו לפני שהחל ברציחות.

אופי המכתבים מתגרה ושחצני, לאחר שפוענח כתב הצפנים שלו בידי מורה תיכון להיסטוריה ואשתו תוך זמן קצר מעת פרסום המכתב, החל להעלות את רמת הקידוד של התכנים המוצפנים ששלח שלדבריו הכילו את זהותו למי שמסוגל לפענח (מכתב ששלח ב-20 באפריל 1970 הכיל 13 תווים בשפת הצופן שלו שלטענתו הוא שמו - חלק מהחוקרים טענו שהוא נכנס למגננה מכיוון שראה בפיצוח הצופן "השפלה" והשתמש בשפת סימנים שרק הוא עצמו מבין מכיוון שלפי תפישתו הוא "חכם מכולם" ולא רצה להיות "מושפל שוב"). כתב היד של הרוצח מלמד על נטייה קיצונית של כתיבה נטוייה ימינה בחלק מהמכתבים בעוד שחלקם נכתבו בצורה מאוזנת עם נטייה קלה של האותיות ימינה ועל דיסלקטיות לכל הפחות או כתיבת מילים בשגיאות כתיב במכוון מסיבות לא מובנות בכל מכתב. הוא גם נמנע מלרשום מילים מסוימות כמו "and" ומעדיף לראשומן כ-"+" צמוד למילה הבאה אחרי כן. במכתב שהתגלה ב-16 בדצמבר 1969 בעיר פיירפילד ושיוחס לזודיאק על סמך אזכור שמו וסגנון כתב היד אך לא קיבל אישור להיותו רשמי בידי הרשויות החוקרות דאז, טען הרוצח כי "אני רוצה לבשר לכם שהמדינה הזאת בצרות, אני אלך על הממשלה" וירצח 38 קורבנות בקליפורניה ולא הוסיף מעבר לזה - הוא מונה רשימה של ערים ועיירות במדינה וטוען כי בכל אחת ירצח מספר נקוב של פעמים, בין היתר 3 שוטרים מהעיר פיירפילד הקרובה לוואלחו וחתם ב"צחוק": "חה! חה! חה!" - אם המכתב אותנטי מהרוצח ואין טענות לעוד רציחות כפי הנראה תכנן הרוצח לבצע 38 מעשי רצח ואז לחדול בו וייתכן שלהתאבד כיוון שהזכיר בצופן ששלח קודם את המושג "החיים שלאחר המוות".

חלק מהחוקרים חשדו תחילה כי מדובר באדם עם אינטליגנציה חריגה וגבוהה מהממוצע אולם עם התפתחות החקירות עלו יותר ויותר קולות של חוקרים שחשדו כי מדובר בסתם "פרחח בר מזל (שלא נתפס או נעצר לפני או לאחר ביצוע הרציחות)" ולא חכם במיוחד שעשה הרבה טעויות לאורך הדרך שאדם אינטליגנט ומתוחכם כפי שהעריכו שיהיה לא היה מבצע. לאור שגיאות הכתיב והיכולות ביטוי הרדודות שלו במכתבים העריכו כי הוא אדם "לא חכם מעל הממוצע" ובטח שלא "גאון (מרושע)" כמו שרצה להצטייר אך העידו כי הוא אכן אכזרי ולא נורמטיבי ושייתכן שהסיכוי לכך שלא נתפס עד כה היא כי לא היו לו הרשעות או הסתבכויות עם החוק לפני הרציחות ולכן הוא לא מוכר למערכת ויכול לפעול בחופשיות "מתחת לראדאר", ואולי אף נהג בקרבת משפחתו (גם אם לא היו לו זוגיות ומשפחה משלו), שכניו ועמיתיו לעבודה (הוצע כי עבד בעבודות שחורות ובשל שחש חכם ממה שנדרש לעבודות כפיים היה ממורמר כי לא עסק במשהו משרדי ומכובד) כאדם נורמטיבי ואחר לחלוטין ממי שיצפו להתאים למודל של "רוצח סדרתי".

באחד ממכתביו טען שאת טביעות האצבע שלו בעת הכתיבה כיסה בצמנט מטוסים שיסייע בערפול הטביעה בתקווה שלא יישארו על הדפים, אולם המשטרה הצליחה לדלות מספר טביעות שלו. ב"מכתב ההודאה" מריברסייד שיוחס אליו כתב: "אני לא חולה, אני לא שפוי" ("I'm not sick, I am insane") - כך שהכיר בכך שהוא בעל הפרעה נפשית. במכתב ששלח ב-29 בינואר 1974 הציג הרוצח עדות לכך שראה את המיקאדו וציטט את השיר "Titwillo" הוא גם לא חסך לכתוב בתחילת המכתב "ביקורת" לסרט הקולנוע "מגרש השדים" אותו הגדיר "הקומדיה הסאטירית הטובה ביותר שראיתי". במכתב אחר מה-14 בפברואר 1974 אותו כתב אנונימי שכינה עצמו "חבר" ויוחס לרוצח בשל דמיון בכתב הייתה התייחסות לצבא השחרור הסימביונזי וטענה שבראשי תיבות שמם מאוית כמו המילה "להרוג" בנורדית עתיקה - לכאורה ידע הרוצח מילים בשפה זו.

אם הוא אכן הרוצח של דורין גאול שהייתה חברה בכנסייה הסיינטולוגית שהשאיר את המכתב המאיים עליה ברצח בחדרה במעונות הקהילה הצומחת בלוס אנג'לס ייתכן שהיה במעגל החברים או הקרובים שלה ושהכירה אותו באופן אישי, או שייתכן שהיה חבר בקהילה הסיינטולוגית למשך זמן מסוים בעצמו. בלשים חובבים של התעלומה הציעו ברשת כי יש דמיון רב בין כתב היד של הרוצח לבין כתב היד של אחד מחברי הכת של צ'ארלס מנסון שכתב בשמם מכתבים אף על פי שלא הוכח מעולם מי חיבר את המכתבים שבהם כתב יד דומה לזה של הרוצח מבין חברי הכת הרצחנית, אם כך היה ייתכן שהרוצח שהה במחיצתם במשך תקופה לפני שעזב את הכת ויצא לדרכו. בתחילת שנות השבעים קיבל העיתונאי פול אייברי מ"הסן פרנסיסקו כרוניקל" שיחה מאנטון זאנדור להווי, מייסד כנסיית השטן, שחשב שרוצח הזודיאק הוא אחד מהמטיפים או חברי הכנסיה שלו שגורש מפני שהיה "קיצוני מדי". לא ידוע האם הרשויות ניסו לאתר את אותו החשוד בהתחשב בעדותו של פול אייברי בתוכנית "Crimes of the Century" בהנחיית מייק קונורס מ-1989.[3]

הרוצח מראה שנאה בצורת התבטאות ילדותית כלפי שוטרים במכתביו, הוא מכנה אותם "חזירים כחולים" ו"רשעונים כחולים" (שאוב מהסרט "צוללת צהובה" שיצא שנה קודם לכתיבת המכתב) ובמכתב אחד טען כי: "זה יותר כיף להרוג שוטר מאשר ילד (שגיאת כתיב במקור: "cid") מפני ששוטר יכול לירות בחזרה בניגוד לילד". במקרה אחר שבו הוטמנה פצצה בתחנת משטרה ופיצוצה גבה את חייו של שוטר שנכח במקום טען הרוצח במכתב כי הוא אינו זה שאחראי לאירוע והוא מקווה שהמשטרה לא מייחסת לו את המעשה הזה, הערכת המשטרה היא שהפיגוע הזה בוצע בידי פעילי קבוצת הטרור "צבא השחרור השחור"('אנ) של אפרו-אמריקאים שניסו לפגוע בקורבנות לבנים.

לאחר פרסום הקלסתרון שלו מזירת הרצח של פול סטיין (שנמחק מויקימדיה נכון לרגע זה) כגבר לבן כבן 35–45 בגובה 1.77 מ' בעל שיער בלונדיני-אדמדם עם תספורת Widow's peak ועוטה משקפיים בתקשורת, שלח מכתב לעיתונות וטען כי הציור דומה לו אך בניגוד לתיאורי המשטרה הוא עצמו "אינו נראה כך בחיי היום-יום שלו" וטען כי זאת תחפושת ("ולא אספר לכם ממה מורכבת התחפושת שלי"). מאחורי אחד הבולים של המכתבים ששלח הרוצח נתגלתה שיערה אדמונית-חומה מה שעשוי להעיד שהתיאור של שיער אדמדם הוא נכון. במונית של פול סטיין נתגלתה טביעת אצבע של רוצח הזודיאק מגואלת בדם (שטען שהילדים שראו אותו מהחלון הבחינו בו כשמחק את טביעת אצבעותיו מהמונית לפני שנמלט מהמקום) - להערכת החוקרים הייתה זו טביעת האצבע המורה של ידו הימנית של הרוצח וממנה נראה כי הוא סבל מצלקת בכרית האצבע[4] שכנראה נשארה מאחור מכיוון שהרוצח התרשל ולא עבר על כל המונית במעט הזמן שהיה לו לפני שברח.

מכתביו מעידים על אדם בעל תפיסת עולם נוצרית-דתית שכן הוא טען שביצע את הרציחות בכדיי "לאסוף לעצמו עבדים לחיים שלאחר המוות בגן עדן" - למרות האיות השגוי של המילה "גן עדן" (כתב זאת כ-"paradice") והבנה מעוותת של ההגעה לשם לפי הדתות האברהמיות (מוסר עליון והתנהגות שלא פוגעת בבני אדם אחרים), עלתה גם הצעה כי היה חבר בכת וכי היה אובדני במצב שלקראת התאבדות ולכן דאג להזכיר את המונח "החיים שלאחר המוות" ושהרציחות שביצע היו כביכול חלק מריטואל של אמונת הכת אליה השתייך לקראת קטיעת חייו. ייתכן שהיה סכיזופרן לדעת כמה חוקרים. צמא פרסום ודורש שאנשים "יענדו סיכות עם סמל הזודיאק" בעבורו.

הוא גם מתייחס בתיאור גזעני לשחורים כשתיאר אדם שהבחין בו מדבר עם המשטרה דרך הטלפון הציבורי לאחר רציחת דרלין פרין כ"כושי" ("negro" כדבריו), במכתב האחרון שנשלח לכאורה מאותו הזודיאק ב-24 באפריל 1978 ומנתה רשימת קורבנות מוכרים לציבור שסימן (בין היתר טען שירצח את סוזן אטקינס מ"משפחתו" של צ'ארלס מנסון אותה כינה "יהודה איש קריות") כינה את הסופר השחור ופעיל זכויות האדם אלדריג' קליבר בצורה גזענית ישירה וטען: "the niggers gotta get their 20% quota- After all.".

ייתכן שהיה מיזוגין מכיוון שרוב קורבנותיו הידועים היו נשים, מתוך שני זוגות שתקף בוודאות הרוצח נרצחו שתי הנשים ושני הגברים שרדו את התקיפה. את "מכתב ההודאה" מריברסייד חתם במשפט: "תיזהרו, אני עוקב אחרי הבנות שלכם" - מה שהעיד שהוא שם את עיקר עניינו ברציחת נשים. לא ברור האם היה הומוסקסואל בארון כיוון שכאשר כונה כך על ידי העיתונאי פול אייברי שחשד שזוהי זהותו המינית הגיב לכך מפורשות במכתב הבא ששלח למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל בזעם ובביטול, בצופן הראשון שלו גם התרברב כי לרצוח גורם לו "יותר עונג מיחסי מין עם אישה" - ייתכן שהמחלוקת שלו לגבי זהותו המינית הצריך אותו להשתמש בביטוי שכזה. בהנחה והיה הרוצח של צ'רי בייטס שרשם מכתב שמזהיר גברים "לשמור את אחיותיהם, נשיהם ובנותיהם בבית" אם הם לא היו רוצים שייפלו קורבן למעשי הרצח שתכנן הרי שכפי הנראה היה מיזוגין שכיוון את זעמו כלפי נשים. במכתב "שלום, זה אני" שנתגלה באטלנטה ושלפיו תוכנו ומראהו נכתב לכאורה ביד החלשה של הזודיאק (ה-FBI אסף את המכתב לחומר החקירה שלו אך מעולם לא אישר כי זהו תוצר אותנטי של הרוצח) הרוצח מודה כי בעבר שכן בסן פרנסיסקו ונהג לעקוב אחרי נשים ולתקוף אותן - מה שמאשר את הנ"ל - אך לפי המכתב "מעכשיו הוא אוהב לרצוח ילדים כי קל לרצוח אותם" וטען כי "בגופתו של כל קורבן השארתי רמזים מסוימים".[5]

הפשעים, המכתבים שנראו שנעשו כהשפעה מג'ק המרטש והודעות הצופן של הזודיאק למשטרה ולעיתונים העניקו השראה לסרטים וספרים רבים. רוברט גרייסמית' הציע כי הרוצח אוסף פרטים מקורבנותיו כ"שלל" (מפתחות המונית של פול סטיין ופיסת החולצה שלו למשל) ומחזיק בהם במקום מסתור כ"פרסים" ממעשי הרצח שלו, כך שאם יימצאו הפריטים בבית של אדם פרטי הרי שהוא הרוצח. זהו דפוס נוסף אותו אימץ הרוצח מ"ג'ק המרטש" שנהג לשדוד איברים פנימיים של קורבנותיו ולהותיר את גופותיהם המרוטשות מאחור, את האיברים שלקח אכסן במקום המחבוא שלו והשתמש בדמם לכתיבת מכתביו למשטרה ולתקשורת.

הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישה אנשים נרצחו ושניים שרדו ניסיונות לרצח בין סוף 1968 לסוף 1969. חמישה מהקורבנות הותקפו ביריות אקדח.

  • דייוויד ארתור פרדי, 17, ובטי לו ג'נסן, 16: נורו ונרצחו ב-20 בדצמבר 1968, זמן קצר לפני חג המולד, באגם הרמן רואוד בגבול העיר בניסיה.
  • מייקל רנאולט מיג'ו, 19, ודרלין אליזבת' פרין, 22: נורו ב-4 ביולי 1969, ביום העצמאות של ארצות הברית בחנייה ליד מגרש גולף ליד וואלחו. דרלין מתה בבית החולים ומייקל שרד.
  • בריאן קלווין הארטנל, 20, וססיליה אן שפרד, 22: נדקרו ב-27 בספטמבר 1969 באגם בריאסה במחוז נאפה. הרטנל שרד 6 דקירות בגב, אבל שפרד מתה מפצעיה כעבור יומיים.
  • פול לי סטיין, 29: נורה ונרצח ב-11 באוקטובר 1969 בשכונה בסן פרנסיסקו.

לא ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שייתכן ונרצחו או נפגעו באותה התקופה על ידי הזודיאק, אך זהות התוקף אינה ידועה בוודאות. הזודיאק טען במכתב ששלח ב-29 בינואר 1974 כי הוא רצח 37 קורבנות לפחות, וב-6 במאי 1986 טען כי הוא רצח כבר מעל ל-100, אך אין תימוכין לטענותיו מלבד חמש הרציחות הקאנוניות עד למקרה של פול סטיין.

  • רוברט דומינגוס, 18 ולינדה אדוארדס, 17: נורו ונרצחו ב-4 ביוני 1963, בחוף ים ליד לומפוק במחוז סנטה ברברה. קיים חשד שהזודיאק רצח אותם עקב הדמיון בין התקפה זו וההתקפה באגם בריאסה.
  • צ'רי ג'ו בייטס, 18: נדקרה למוות ב-30 באוקטובר 1966, בקולג' ריברסייד. הקשר של בייטס התגלה רק ארבע שנים אחרי הרצח בסן פרנסיסקו, כשהכתב פול אייברי קיבל מידע הקושר בין הזודיאק למותה של בייטס.
  • דורין גאול (19) וג'יימס שארפ (15) - שני מתבגרים אמריקאים שגופותיהם הושחתו (עיניהם נדקרו) ונזרקו יחדיו בצומת רחובות בלוס אנג'לס ב-21 בנובמבר 1969, בחדרה של גאול במעונות הקהילה הסיינטולוגית בלוס אנג'לס נמצא מכתב עם איום ברצח שבו מכריז המחבר כי הוא הזודיאק ושלכאורה הכיר את הנערה שנרצחה.
  • קת'לין ג'ונס, 22: הותקפה ב-22 במרץ 1970 בכביש המהיר 132 ליד מודסטו. במהלך נסיעתה בכביש, אדם זר סימן לה לעצור בצד הדרך בתואנה שאחד הגלגלים רופף. הוא סייע לה לחזק אותו לכאורה, אך כשהחלה שוב בנסיעה הגלגל נפל. האדם הציע להסיע אותה למוסך הקרוב. אחרי שהבינה שהוא מנסה לחטוף אותה, היא הצליחה לברוח עם בתה התינוקת. לאחר הגעתה לתחנת המשטרה בפטרסון, היא הבחינה בתמונה של הזודיאק וזיהתה אותו כחוטף שלה.
  • דונה לאס, 25: נראתה בפעם האחרונה ב-6 בספטמבר 1970, בדרום אגם טאהו לאחר שהחלה לעבוד במלון-קאזינו שם כאחות. גלויה שנשלחה מיער פיינס (שקרוב לאגם) לעיתון ב-22 במרץ 1971 רמזה על קשר אפשרי, אך גופתה של לס לא נמצאה מעולם, וגם לא ראיות הקושרות את העלמותה לזודיאק.
  • הזוג קוי ין סהאצ'או (בן 48) וצ'וי פאו סאלי (בת 40), אמריקאים ממוצא לאוסי, נרצחו ב-22 באפריל 1986 בעת מנוחה בשולי כביש מהיר ליד סקרמנטו. הזודיאק טען ב-6 במאי 1986 כי רצח שני קורבנות "בצד כביש מהיר ליד סקרמנטו" שבועיים קודם לכן.

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כביש אגם הרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקרית הראשונה הקשורה לזודיאק הייתה ירי בתלמידי תיכון בטי לו ג'נסן ודיויד פאראדיי מהעיר וואלחו ב-20 בדצמבר 1968, בכביש היוצא מוואלחו וקרוב לגבולות העיר בניסיה. במהלך הפגישה הראשונה של הזוג הם תכננו להגיע לקונצרט של חג המולד בהוגן היי מספר רחובות מביתה של ג'נסן. במקום זאת הם ביקרו חבר ועצרו במסעדה, ורק אז הם נסעו לכביש אגם הרמן. בעשר ורבע בלילה פאראדיי החנה ברוורס את מכוניתו במגרש חצץ (הלילה היה חשוך מאוד והראות בלילה בחניון המדובר, הגובל באחו, היא קשה ביותר ברוב ימות השנה). יש עדות כי להוריה של הנרצחת הבטיח פאראדיי כי "יהיו בבית עד 11" אך מסיור של שוטר בכביש אגם הרמן עולה כי רכבם היה מוחנה ומואר כשעבר שם בסביבות 11:10. זמן קצר לאחר שעבר השוטר - קצת אחרי 11 בלילה, מכונית נוספת הגיעה לשביל וחנתה מימינם. הנהג יצא עם אקדח וכפי הנראה ירה לעבר החלק האחורי של הרכב (סימן ירי נמצא מעל הדלת שמאחורי מושב הנוסע וגם הזכוכית של השמשה האחורית הייתה סדוקה מתוצאת פגיעת הקליע) והורה לזוג לצאת מהמכונית. ג'נסן יצאה קודם, הרוצח הקיף את הרכב וירה בגלגל השמאלי האחורי בזמן שפאראדיי התחיל לצאת, האיש ירה בפאראדיי בראשו מטווח אפס, ג'נסן החלה לברוח (נמצאה כ-28 רגל מהרכב), והרוצח החל לירות עליה 6 יריות, חמש מתוך אותן יריות פגעו בה בגב ואחד נתגלה בחניון באזור גופתה. הרוצח עזב את המקום במהרה ונמלט מהזירה. גופותיהם נמצא לאחר דקות ספורות על ידי סטלה בורגז, שגרה קרוב לשם בחווה שממוקמת כ-1.5 מייל המחניון, היא הבחינה בגופות וחשבה כי אלו ילדים שנפלו ונפצעו אך כשנכנסה לחניון הבינה כי זה מקרה רצח, היא חזרה לרכבה ונסעה במהירות 67 מייל לשעה לעיר בניסיה הסמוכה לאגם והזעיקה את קפטן דניאל פיטה ושוטר ויליאם וורנר. בלש חקר את האירוע, אבל לא מצא קצה חוט. חשדו כי זאת הסתבכות בפלילים של אחד מהנרצחים או מעשה רצח של נער אחר על רקע רומנטי, והוצע כי נער שעסק בסחר בסמים איתו רב פאראדיי בכותלי התיכון זמן קצר קודם לכן קשור לכך אך המשטרה שתחקרה את הנער פסלה את כיוון החקירה הזה. הייתה השערה שפאראדיי, שהיה חבר בנבחרת ההיאבקות של בית הספר, ניסה להיאבק ברוצחו מכיוון שעל פניו היה מה שנדמה כסימן חבטה וגם כי הטבעת של מחזור התיכון שלו הייתה לא במקום טבעי על אצבעו.

לאחר פתיחת החקירה המשטרתית הגיעו מספר אנשים לתת עדות[6]: צמד ציידים (האחד בן 69 והשני 27) שצדו בשטח קרוב לחניון מהצד השני של האגם וכמה נהגים שנסעו בכביש בקרבת החניון בסביבות שעת הרצח. מעדות הציידים עולה כי באותו הערב (בדו"ח המשטרה הוצע כי הכל החל בשעה 9) היו כמה תופעות משונות בשטח המרעה שקרוב לחניון, מישהו פתח את השער של השטח הפרטי (בשטח יש עדר כבשים של חוואי בשם בינגו וסנר) והחנה שברולט אימפלה לבנה (עם 4 דלתות וגג קשיח) מדגם 1959 או 1960 ליד השער וטנדר אדום זר יצא לעבר הכביש (לא הצליחו לראות את הנהג, עדות של בינגו וסנר טענה כי הטנדר היה של חברת פורד בצבע אדום עם לוחות עץ משולבים בצדדים), בסביבות השעה 11:00-11:15 הציידים עברו ליד החניון וראו רק את רכבו של פאראדי חנוי מבלי שישב בו איש.

וויליהאם קרו סיפר שבשעה 10:00 נהג עם חברתו על כביש אגם הרמן מבניסיה לכיוון וואלחו סיפר כי חלפו על פני החניון בו שהו פאראדיי וג'נסן (הם ראו אותם יושבים ברכבם המואר), ולפתע הגיע רכב מאחוריהם במהירות חריגה, שניסה להצמד אליהם ולשבש את נסיעתם התקינה (מהדו"ח עולה כי קרו חשד שזה רכב ואליאנט כחול), קרו הצליח לרדת מעבר לשול בסיבוב שאחרי החניון והרכב הרודף חלף על פניהם מבלי לשים לב למיקומם, לאחר שקרו יצא מהרכב ועלה אל הכביש והחל לקלל את הרכב הרודף (רצה להתעמת איתו פיזית), הרכב הסתובב במקומו ונסע אל עבר בניסיה, קרו זיהה שלנהג היה שיער קצר ומשקפיים אך לא הצליח לראות בצורה טובה את פניו כי הרכב היה חשוך - לדעתו של קרו ייתכן שזה היה הרוצח שחיפש קורבנות והבין שיהיה אפשר לרצוח את הנערים שישבו ברכב בחניון הקרוב למקום בו חנה.

הזוג הומר ופגי יור חזרו לביתם בבניסיה מסקרמנטו, ברגע שחלפו על פני תחנת השאיבה של בניסיה שנמצאת בחניון (בו יש גדה של האגם), פגי הביטה אל עבר החניון וראתה את רכבם של הנרצחים שישבו בקדמתו המוארת ורכב סטיישן חלף על פניהם ונכנס לתוך החניון והחנה ברוורס לצד הנרצחים, הרכב היה מואר וישב בו גבר. היא טענה כי אף על פי שהיה ערב ממש קר, לא היה נראה כי היו פתיתי שלג על רכבו של החשוד שראתה נכנס לחניון בניגוד לרכבם שלהם.

ג'יימס אוואן, שעבד בבית הקברות בבניסיה והיה בדרך למשמרת לילה, עבר בסביבות 11:14 ליד החניון בו אירע הרצח וטען שראה שני כלי רכב חונים זה ליד זה, במרחק של כ-3 מ' אחד מהשני. הוא לא ראה איש ברכבים אבל טען שכחצי דקה לאחר שחלף על פני החניון שמע ירייה. הוא לא זכר את הצבע של המכונית השנייה שחנתה לצד הנרצחים והכי קרוב לכניסה לחניון אך היה סבור כי הייתה זו "מכונית סטיישן מדגם 1955 או 1956, מסוג בוקסי, עם צבע נייטרלי". אך העדות שלו השתנתה תוך 3 ימים והוא הוסיף בעדות השנייה כי לפני שהגיע לחניון, בקרבת חוות בורג'ס, רכב לא מזוהה חלף על פניו והתקדם לכיוון וואלחו.

ב-1969 הוצע כי אולי הרוצח השתמש באותו התכסיס שעשה באגם בריאסה: הוא טען כי בא לשדוד את הזוג ו"שאם ישתפו פעולה, לא יאונה להם שום רע" ואז כשיצאו מהרכב חיכה שלא יחלפו כלי רכב על הכביש והחל במתקפה שלו. היו שטענו כי הרוצח היה אדם נמוך לפי חישוב זווית הירי שלו כלפי ג'נסן מהנקודה בה עמד אל מול מושב הנהג של רכבו של פאראדיי ולפי ההשערה שפאראדיי לא חשש להיאבק בו.

מעיינות בלו רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות חצות הלילה של ה-4 ביולי וה-5 ביולי 1969, דרלין פרין ומייקל מיג'ו נסעו לפארק הגדול במעיינות בלו רוק בוואלחו, 4 מיילים מזירת הפשע של אגם הרמן רואוד, וחנו שם. כשישבו במכונית של פרין, עוד מכונית הגיעה לחנייה לידם. המכונית יצאה מהחנייה ונסעה לכיוון העיר וואלחו במהירות חריגה וחזרה שוב אחרי 10 דקות וחנתה כ-3 מטרים מצד ימין מאחוריהם (הרכב היה מחוץ לתוואי החניות בעוד שהרכב של דרלין היה חנוי כראוי). הנהג יצא כשהוא משאיר את מכוניתו עם אורות דלוקים והתקרב למכונית, מחזיק פנס ואקדח מגנום 9 מ"מ. הוא הדליק את האור בפנס כדי לסנוור אותם, מיג'ו חשד שמדובר בשוטר שבא לבדוק תעודות זהות ופתח את החלון, היורה נעמד מול דלתו של מיג'ו שהחל לדבר אליו תוך כדיי שהוא מחפש את תעודת הזהות שלו ואז ירה בו דרך העורף בלסת (פגע בלשונו) והכדור יצא מהלחי קרוב לאוזנו (מיג'ו טען ששמע רעש מוזר ואז הרגיש כאב נוראי בחלקים אלו של גופו) והחל לירות בשניהם תוך כדיי שמיג'ו זינק למושב האחורי כדיי להימלט ממנו, התוקף וחזר לכיוון מכוניתו מבלי שאמר מילה בכל התרחיש. כשמיג'ו גנח מכאבים, הנהג הסתובב וחזר שוב למכונית של דרלין וירה עוד פעמיים בשניהם. אחר כך הוא עזב את המקום כשהוא מאיץ במהירות. מיג'ו הצליח לצאת מהרכב דרך החלון מכיוון שהידית של הדלת במושב האחורי נהרסה במהלך היריות ונפל לקרקע כשהוא רואה את החלק האחורי של הרכב של הרוצח נוסע במהירות מהזירה אותו תיאר כ"דומה לדגם של הרכב של דרלין רק כנראה בצבע בהיר יותר" וזכר בוודאות כי לוחית הרישוי הייתה של מדינת קליפורניה אך לא זכר את המספר אותו ראה. מיג'ו ניסה לברר במילים עם דרלין כיצד היא מרגישה אך היא לא הגיבה. לאחר כחמש דקות רכב בסגנון "היפי" עם שני נערים (אחד מהם היה החבר שאצלו התארחו פאראדיי וג'נסן כשעה טרם הרצחם) ונערה נכנס לחניון ומצא את מיג'ו זועק לעזרה שרוע על הרצפה, הוא סיפר להם את שאירע והם הזמינו את המשטרה המקומית שהגיעה לאחר כעשר דקות. כאשר הגיעו השוטרים ביחד עם אמבולנס לזירה הם מצאו את דרלין פרין מתבוססת בדמה על ההגה כשהאורות של רכבה דלוקים והרדיו דלוק על עוצמה נמוכה, הם תהו אם היא או מייקל ניסו להשתמש באורות כדיי לקרוא לעזרה לרכבים שחונים בגבעה מעבר לנוף, הבלש אד ראסט ניסה לדובב אותה על שאירע אך היא לא הייתה מסוגלת לדבר ומלמלה כמה צלילים כשבמקביל עיניה החלו להעצם ולהיפתח (ניסתה להישאר בהכרה), אך לבסוף אזלו כוחותיה והיא התעלפה, האמבולנס לקח אותה ביחד עם שוטר שישב מאחורה לבית החולים בעיר אך למרות ניסיונות החייאה שביצע בה הפרמדיק היא נפטרה בדרך. השוטר שליווה אותה לבית החולים טען שבכל פעם שביצעו בה הנשמה היה חלק מתכתי שבצבץ מהחזה שלה והיה נראה שעמד לצאת החוצה כשהחזה התנפח מהחמצן המוזרם, כנראה קליע שירה הרוצח.

כשהפרמדיקים העמיסו את מיג׳ו מהקרקע לאלונקה הבלש ראסל הבחין כי היכן ששכב הקורבן היה תרמיל קליע של אקדח בקוטר 9 מ״מ ואסף אותו כראייה. מיג'ו עצמו היה לבוש בחולצה ארוכה ובשני זוגות מכנסיים אחד על השני בליל קיץ חם מה שצויין בדו"ח המשטרה כ"מוזר" - לאחר שהתאושש מהפגיעות הסביר כי בשל העובדה שהוא רזה מאוד הוא רגיש לקור ולכן התלבש כך באותו הערב לקראת הדייט שלו עם דרלין.

תיאורו של מייקל מיג'ו בהתבסס על פניו של החשוד מזירת הרצח של פול סטיין

ב-00:40, אדם לא ידוע התקשר למשטרת וואלחו לדווח על אחריות לרצח "שני ילדים במכונית חומה, בפארק הציבורי מייל אחד מוואלחו". הוא גם לקח אחריות על רצח ג'נסן ופרדי חצי שנה מוקדם יותר. המשטרה איתרה את השיחה מטלפון בביתן ליד תחנת דלק שהייתה סגורה באותו הערב בכביש ספרינג כמה רחובות מתחנת המשטרה. פרין מתה בבית החולים. מיג'ו שרד יריות בראש, בצוואר ובכתף. הבלשים ג'ון לינץ' ואד ראסט ממשטרת וואלחו החלו לחקור את הפשע והבלש ג'ון מולנקס לקח את התיק בשנות השבעים. מיג'ו מסר לאחר שהתאושש בבית החולים בוואלחו כי הספיק לראות את התוקף שלו והרוצח של דרלין לכמה רגעים תוך כדיי כשהוא יורה בו וראה אותו גם בפרופיל כשחזר לירות בהם שוב, לדבריו היה מדובר בגבר לבן כבן 26–30 עם מבנה כבד (לפי אחת הכתבות לאחר התאוששותו של מגיו נטען כי הקורבן זכר אותו בסביבות ה-80 ק"ג), בגובה 1.72-1.78 מ' ("5 רגל ו-8 אינץ' עד 5 רגל ו-10 אינץ'") עם שיער שחור או חום כהה קצר ומתולתל, פרצופו עוטה המשקפיים השחורים דמה לזה של החשוד ארתור לי אלן אך היה גדול/שמן יותר מאשר זה של אלן. הרוצח לבש חולצה קצרה כהה והיה נראה כי ברכב שלו, שחנה בזווית ראייה למושב הנוסע בו ישב מיג'ו, לא היה אף אחד מלבדו. ב-2008 חשב שזכר את הרוצח כגבר גבוה בגובה 1.83 מ'.

לדברי המוקדנית מהמשטרה שענתה לשיחה הרוצח היה קר רוח ומונוטוני ונשמע כאילו אמר משפטים עליהם התאמן מראש או שהקריא מדף, כאשר שאלה המוקדנית את המתקשר שאלות הוא התעלם מדבריה, הגביר את קולו והמשיך את שטף דבריו, הוא סיים את השיחה עם מתיחת המילה "Goodbye" באופן שמזכיר נבל מסרטי אימה ונמלט מהזירה, המשטרה שהגיעה למקום זמן קצר לאחר שנעלם מצאה סימני טביעת אצבע טריים וזיעה על הטלפון (כפי הנראה שייכים לרוצח).[7] להערכתה קולו של האדם מעיד על היותו כבן שלושים לפחות.

דרלין הייתה נשואה לדין פרין (עיתונאי, החל מה-1 בינואר 1966 וגרו תקופה קצרה באולבני לפני שחזרו לקליפורניה) ואם לתינוק (בן בכור) אך עם זאת, הייתה מאוד פופולרית בעיירה וואלחו, והיו לה הרבה מחזרים שעם חלקם בגדה בבעלה מאחורי גבו (בעלה היה שב מהעבודה מאוחר בלילה), במאי 1969 ערכה לצד בעלה מסיבת צביעה בבית שאליו עברו בעיר, למסיבה הגיעו שכנים וחברים לעזור בצביעת הבית החדש, כולל מי שתואר על ידי אחותה שנכחה שם כ"גבר מוזר מאוד" לדו"ח של משטרת וואלחו לאחר הרצח, כ-90 דקות לאחר הרצח בשעה 1:30 לפנות בוקר קיבלו הוריה של דרלין (אליהם התקשרו פעמיים), אחותה והגיס שלה שיחות טלפון בטרם נתבשרו על שאירע מאדם שרק התנשף על הקו וניתק - גרייסמית' עושה הצלבה בספר שכתב וטען כי הרוצח היה חייב להכיר את דרלין באופן אישי בכדיי להתקשר אל קרוביה או שה"זודיאק" נשכר במיוחד לחסלה בשל בגידתה בבעלה. בראיון בשנת 1979 עם גרייסמית' (שקיבל מידע ממספר מקורות שיצרו קשר עם הגרפולוג המשטרתי ועמו ישירות כי אדם בשם בוב ווהון הוא חבר של הזודיאק, אדם בשם "ריק מארשל") טענה אחותה של דלין (ששהתה במאסר בעצמה) כי הגבר המוזר "הגיע לבוש בחליפה בעוד שהיתר באו לבושים בבגדים שניתן ללכלך, הוא ישב כל הלילה על כיסא בעוד כולם צבעו ולא שוחח עם איש, היה מאוד לא חברותי, דרלין אמרה לי לא לדבר איתו כי היא חששה ממנו, היא טענה שהוא היה מאהב שלה ושלא נרתעה ממנו, אף על פי שסיפר לה שרצח אדם במהלך שירותו הצבאי ונהג להביא לה מתנות מטיחואנה" לפני שהלך גרייסמית' (שניסה גם לברר האם האדם המוזר היה "ריק מארשל") היא נזכרה בשמו: "לי".

לאחר רציחתה של דרלין ביקשה קארן, הבייביסטר של בנה התינוק שהייתה נערה בת 17 בשנת 1969, לתת עדות במשטרת וואלחו על כך שנכחה במספר מקרים בבית כאשר הגיעו לבקר את דרלין גברים שונים, במקרה אחד שלושה גברים לבנים, ובמקרים אחרים גבר אחר: לבן בגיל העמידה (Middle Aged), בעל מבנה גוף כבד עם שיער שחור או כהה מתולתל ועם פרצוף שמן וגדול, שנהג לשבת לפעמים במשך שעות עם רכבו חנוי (שברולט "סדן" לבנה עם שמשה (אנ') גדולה) מול הבית ולבהות בו ובחלון חדרה של דרלין. היא לא זכרה את שמו המפורש אך זכרה כי "שמו היה קצר ומאוד נפוץ" וכי שם משפחתו היה "מעט יותר ארוך משמו הפרטי". היא סיפרה כי דרלין אמרה לה פעם שכדאי להתרחק ממנו כשהוא היה מגיע לבית (היא הייתה לוקחת את התינוק והולכת הרחק מהחדר בו היו נוכחים), וכי דרלין הזכירה כי פעם כשיצאה איתו הוא יצא מהרכב ורצח אדם. באחת הפעמים שהוא חנה מחוץ לבית אמרה פרין לבייביסיטר כי "הוא בטח משגיח עליי שוב, שמעתי שהוא חזר מחוץ למדינה. הוא לא רוצה שאף אחד יידע על מה שראיתי אותו עושה".[8] המשטרה ניסתה לעזור לה להיזכר באמצעות היפנוזה והיא חשבה כי ראתה אותו מעשן ומרכיב משקפיים בעודו ברכב ונתנה עוד כמה פרטים לגבי התנהלויות המפגשים בינו לבין הנרצחת, המשטרה ערכה סדרת מעצרים בעיר של חשודים שתאמו את הפרטים שמסרה הבייביסטר וביקשו מהם לעמוד למסדר זיהוי מולה (מבלי שראו אותה דרך הזגוגית), היא זיהתה את הגבר כוויליהאם ג'וזף גרנט - יליד 1920 ממסצ'וסטס שלפי הפרטים האישיים שלו במשרד הפנים האמריקאי ב-1969 התגורר בעיירה סויסאן סיטי (אנ') הקרובה לוואלחו ועבד בפיירפילד כמשווק נדל"ן וכפי הנראה הכיר את פרין מהמסעדה שבה עבדה כשביקר בוואלחו מדי פעם, מהרישומים של משרד הפנים לגביו הוא שירת בזמן מלחמת העולם השנייה (1942-1945) בחיל האוויר האמריקאי.

ב-2008 כששחזר את הרצח לסרט דוקומנטרי בנושא הרוצח טען מיג'ו כי דרלין הזכירה בפניו כי הבחור האחרון שיצאה איתו - שלמיטב זכרונו נקרא "ריצ'רד" - הוא גבר אלים וקנאי שאמר לה במפורש בטרם נפרדו ש"אם ייתפוס אותה עם מישהו, יהרוג אותם" (מיג'ו טען כי בניגוד לשמועות שהיו כנגדה, פרין שבגדה בבעלה, לא הייתה "זנזונת" אך מאסה בריצ'רד) אבל סירבה לפרט מעבר לכך, היא גם ציינה בפניו שחשדה כי "ייתכן ועוקבים אחריהם" כשהיו בדרך למקום הירצחה אך לא אמרה פירטה מי וכאשר חנתה לידם המכונית הראשונה (שהוא חושד שהיא אותה המכונית של הרוצח), הוא שאל אותה האם היא מכירה את הנהג והיא אמרה לו משהו כמו "פשוט תתעלם ממנו".[9] מיג'ו חושד שייתכן והיורה השתמש במשתיק קול מאולתר (הזכיר זאת גם בדו"ח המשטרה המקורי בראיון עמו בבית החולים מ-1969) מכיוון שצלילי היריות היו מוזרים וכי חושד שראה את הרכב שלו מוקדם יותר באותו הערב בדרייב אין בו היו לפני שיצאו לפארק (מיג'ו טען בדו"ח המשטרה מ-1969 כי דרלין אספה אותו בסביבות 23:00 מביתו ורצתה לדבר איתו בדחיפות על משהו, הם יצאו לבילוי קצרצר בדרייב אין העירוני והמשיכו לחניון, אז שמו לב לרכב שהזכיר את הרכב של הרוצח, ב-2008 הוסיף כי הם יצאו מהחניון ברכבה והמשיכו לאזור הכביש המוביל למעיינות, אז שמו לב לרכב שהחל לדלוק אחריהם בכביש המהיר מחוץ לעיר, ומייקל הציע לדרלין להימלט ממנו עם פנייה מהירה לחניון של מסלול הגולף של המעיינות שבו היו יושבים בדרך כלל צעירים בדייטים אך באותו הרגע היו בו רק כמה נערים בליינים, הוא טען כי הרכב לא שם לב אליהם פונים והמשיך הלאה, הם חנו במקום וניסו להרגע משארע והבליינים התקדמו לעברם וירו זיקוקים שהבהילו אותם במכוון ואז יצאו מהחניון ברכבם כשמיג'ו גוער בהם מהרכב של דרלין שנשאר חנוי, דרלין הנמיכה את הרדיו לרמה נמוכה מאוד של סאונד והם החלו לדבר ואחזו ידיים ואז הכל קרה כמתואר בדו"ח מ-1969).

ב-2011 פורסמה בתוכנית "America's Most Wanted" תמונה של דרלין פרין שצולמה ככל הנראה בסן פרנסיסקו במחצית שנת 1966 או 1967 עם אדם שהזכיר את תיאורו של רוצח הזודיאק בקלסתרון המשטרתי, המשטרה קיוותה שמישהו יוכל לזהות את האדם שבתמונה.[10]

המכתבים הראשונים של הזודיאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1969, שלושה מכתבים שנשלחו בידי הרוצח התקבלו בעיתונים "וואלחו טיימס-הרלד", "סן פרנסיסקו קרוניקל" ו"סן פרנסיסקו אקסמינר". הרוצח כתב במכתבים שהוא לוקח את הקרדיט לרצח באגם הרמן רואוד ובמעיינות בלו רוק. כל מכתב כלל כתב צופן שבו תבע הרוצח את זהותו. הרוצח דרש שהעיתונים יכתבו בעמוד הראשי שבסוף השבוע הוא יהרוג אנשים בודדים בלילה וימשיך להרוג עוד, עד שיסיים עם תריסר אנשים בסוף השבוע. הקרוניקל פרסם שליש מהצופן בעמוד ארבע בהוצאה המיוחדת של היום לאחר מכן. זה הודפס לצד ציטוט שציטט צ'יף משטרת וואלחו ג'ק סטילטז שאמר "אנחנו לא בטוחים שהמכתב נכתב בידי הרוצח" וביקש מהכותב לשלוח מכתב שני עם יותר עובדות להוכיח את זהותו. האיומים של סוף השבוע לא קרו, וכל שלושת החלקים של הצופן התפרסמו לבסוף.

ב-7 באוגוסט, עוד מכתב התקבל בסן פרנסיסקו אקסמינר עם אחול, "עורך יקר, זה הזודיאק מדבר". זו הייתה הפעם הראשונה שהרוצח המציא לעצמו שם. המכתב היה עם תגובה לצ'יף סטילטז שביקש קודם עוד פרטים להוכיח שהוא רצח את פרדי, ג'נסן ופרין. תגובתו של הזודיאק כללה פרטים על הרציחות אשר רק המשטרה ידעה ולא פורסמו לציבור.

Zodiac cipher.png

ב-8 באוגוסט, דונלד ובטיה הרדן מסאלינס, קליפורניה, פיצחו את הצופן שלא כלל את השם של הזודיאק. בהודעה היה כתוב: "אני אוהב להרוג אנשים כי זה כל כך כיף זה יותר כיף מלהרוג חיות כי האדם הוא החיה המסוכנת ביותר להרוג נותן לי את החוויה הכי עזה זה אפילו יותר כיף מלהתנענע עם בחורה החלק הטוב ביותר בזה שכשאני אמות אני איוולד מחדש בגן עדן וכל מי שרצחתי יהיה עבד שלי אני לא אתן לכם את שמי כי אתם תנסו להאט או לעצור את האיסוף עבדים שלי לעולם הבא.".

המשמעות של 18 האותיות האחרונות במכתב לא ידועה והוצע כי אין לה פירוש ברור מלבד לרוצח, אולם מהצעה של חוקר מאוניברסיטת ניו המפשייר ייתכן כי הרוצח השתמש בצורת קידוד "הומופונית" - לכל סימן יש עוד אות אפשרית כפירוש, למשל הסימן של I בכתב שלו משמש גם כ-W אז לא מחייב שכל I ב-18 התווים האחרונים היא אכן "I".

אגם בריאסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בספטמבר 1969, בריאן הארטנל וססיליה שפרד עשו פיקניק בשעות הערב באגם ברסייה על אי קטן שמחובר על ידי תלם של חול.

ססליה שפרד הבחינה לפתע בדמות גבר לבן חשוף פנים בגובה 1.80-1.83 מ' לכל היותר (הארטנל הציע כי גובהו היה בין 1.73-1.78 מ', אבל העיד שבתור אדם גבוה בעצמו, 2.03 מ', קשה לו לתת דיוק בנתונים כאלה) עם מבנה גוף של אדם במשקל 102–113 ק"ג עם משקפי שמש ושיער חום הופיע במרחק של כ-31 מטרים מהם, כולו לבוש בגדים שחורים, וצפה בהם. הוא ניגש למאחורי עץ והארטנל הסיק שהיות וזה פארק בלי שירותים ציבוריים, שהוא רק עושה את צרכיו מאחורי העץ ושיסתלק משם כשיסיים.

לאחר מספר רגעים האיש יצא ממחבואו מאחורי העץ והחל להתקרב אליהם כשהוא לבוש מסיכת תליין שחורה עם חלק עליון מרובע שנמשכה מטה עד למותניו שעליה היה הסמל של הזודיאק בצבע לבן ובגודל 3X3 אינצ'ים וחורי עיניים גדולים שמהם ראו את משקפי השמש שלו ואת שיער ראשו שהיה נראה "שמנוני". הוא התקדם אליהם בהליכה מואצת, נעצר ואיים עליהם כשבידו הימנית והעטופה בכפפה שחורה אקדח ועל צדו השמאלי נרתיק גדול מ-30 ס"מ (שבו סכין בגדול זה). ברגע שברייאן הארנטל קם משמיכת הפיקניק שעליה שכב ונעמד הוא נרתע ונעצר ואמר: "אוקיי, תרגעו שניכם, אני לא רוצה לפגוע בכם, כל מה שאני רוצה זה את הכסף שלכם ואת המכונית שלכם, תישארו רגועים שניכם ואף אחד לא ייפגע!", למרות הסמל על חזהו לא הזדהה התוקף כ"זודיאק" או התייחס לעצמו בשום כינוי. האדם בעל הברדס (דיבר לטענת הארטנל עם מבטא מוזר או דיבור איטי עם בעיה עם הגייה של תנועות לשוניות (אנ'), וקולו העיד שהיה בן 20–30) טען שהוא אסיר שברח מכלא במונטנה או מקולורדו (הארטנל שהתאושש בבית החולים אמר ששם הכלא היה מורכב משתי מילים וכשהבלש שאל: "דיר לודג', מונטנה?" הארטנל חשב שזכר את המילה "לודג'"), שהרג שומר (כפי הנראה הכוונה לסוהר) וגנב מכונית, והסביר שהוא צריך את המכונית שלהם ואת הכסף שלהם לנסוע למקסיקו.

היה נראה שבתוך החולצה שלו היו אטבי כביסה. הוא הוציא חבל לבן מפלסטיק מהכיס האחורי שלו ואיים עם האקדח על שפרד לקשור את הארטנל ואמר להם שכבר רצח בעבר ושלא תהיה לו בעיה לעשות זאת שוב אם לא יעשו כדבריו. לאחר שקשרה ססיליה את הארטנל הוא לחש לה שראה הזדמנות לגנוב לרוצח את הנשק אך ססיליה לא רצתה שינסה משהו מסוכן.

הזודיאק התקדם כ-60 עד 90 ס"מ מהם ודיבר לעצמו ש״לא יהיה זמן לזה (כנראה תהה בקול על תוכניתו המקורית)״ והארטנל הבין שאי אפשר יהיה לגנוב לו את הנשק, הרוצח הסתובב וקשר אותה. הזודיאק בדק את הקשר של הארטנל וגילה שהיא קשרה אותו חלש, הרוצח רעד בידיו תוך כדיי קשירת הקשר על ידי הארטנל הדוק מאוד והיה נראה שהוא לחוץ (לפי הארטנל הוא אמר בלגלוג שהוא קצת לחוץ וצחק לעצמו צחוק מוזר תוך כדיי שבוא ממשיך בקשירתו). הוא קשר גם את רגליהם והארטנל התלונן שהוא לא צריך לעשות את זה אם הוא גם ככה השיג את מה שרצה מהם (כסף ומפתחות רכב) והתחנן שישאיר אותם חופשיים ברגליהם מכיוון שהתחזית דיברה על לילה קר מאוד, הרוצח התעלם מדבריהם והגיב בביטול תוך כדיי שהוא קושר אותם.

הארטנל בתחילה חשב שזה שוד מוזר, ושאל אותו בתור תלמיד בתחילת דרכו במשפטים ששמע על מקרי שוד שבהם התוקף אחז בנשק נטול כדורים האם האקדח שלו בכלל טעון, הרוצח התקרב אליו רכן לעברו ופתח את המחסנית שאכן הייתה טעונה, הרוצח התרחק מהם מספר צעדים אבל אז אמר: "אתם מבינים שאני אהיה חייב לדקור אתכם?" ושב אליהם כשהוציא סכין מהרתמה שהייתה על חגורתו, לפי חלק מהדיווחים הארטנל אמר לו: "אם אתה עומד לדקור אותנו אז תדקור אותי קודם כי אני לא יכול לשאת את המחשבה שאראה את ססיליה נפגעת" (אולם כיום הארטנל חושד שלא אמר דבר כה הרואי), הרוצח דקר את שניהם מספר פעמים (קודם את הארטנל ששכב מבלי לזוז 6 פעמים ואת שפרד שנאבקה בו והתגלגלה על הקרקע כדיי לברוח מהרוצח 10 פעמים בחזה ובגב), הארטנל ושפרד ניסו שלא לזוז למרות הכאבים העזים והעמידו פני מתים, הרוצח בהה בהם לזמן מה, השתכנע והסתלק מהזירה.

עקבותיו מן הזירה ואליה אותרו בחקירת המשטרה, טביעות רגליו היו של מגפיים צבאיות מדגם "Wing Walkers" במידה 44 שנמכרו למשרתים בחיל האוויר האמריקאי ובחיל הנחתים וטיב הטביעות העידו על אדם כבד משקל. הוא אחר כך הלך 500 יארד לכביש נוקסוויל, וצייר את הסמל שלו על המכונית של הארטנל וכתב: Vallejo/12-20-68/7-4-69/Sept 27-69-6:30/By Knife. הארטנל וססיליה וידאו איך כל אחד מהם מרגיש בעודם מתבוססים בדמם, ובריאן התקדם לעברה ושחרר את ידיה עם נגיסות בחבל שקשר הדוק את ידיה, בשל הלחץ ידיה היו חסרות תחושה, אבל היא אזרה כוח והצליחה לשחרר עם ידיה קשר אחד מתוך הסדרה שקשר הרוצח את בריאן והוא עצמו הצליח לנצל את המרווח שסידרה לו בקשרים ושחרר את עצמו מהחבל שנקרע, ואז שחרר את רגליה ורגליו ואז לאחר שחזרה התחושה לרגליו התקדם לאט, תוך כדיי עצירות ונפילות תדירות לאור איבודי הכרה ואיבוד הדם שחווה, לעבר מכונית שהגיעה אל הכביש כדיי לקרוא לעזרה (תחילה ראה דמות לא ברורה שיוצאת מהרכב ומתקדמת לעברו וחשש שזה הרוצח שעוד נשאר בסביבה וחזר לעברם, אך למזלו היה זה שומר הפארק).

תיאור הרוצח מאגם בריאסה (מבוסס על תווי הפנים החשופות של הרוצח מזירת הרצח בפרסידיו הייטס)

בדרכם לאגם ראו השוטרים רכב שבו נוהג מי שתואם את תיאורו של הרוצח מגיע מהכביש המפותל, הם הבינו בדיעבד כי ייתכן שזהו הרוצח הנמלט מהזירה הנוסע לכיוון נאפה. ב-7:40 בערב, הזודיאק צלצל לשריף של מחוז נאפה מטלפון ציבורי ליד תחנת שטיפת כלי רכב בנאפה לדווח על הפשע שלו ואמר בקול שקט ומונוטוני: "אני רוצה לדווח על רצח, לא.. על רצח כפול. תמצא אותם שני מייל מהמזכירות בפארק. הם היו בפולקסווגן כרמן גיה לבנה", הקצין על הקו שאל: "מי מדווח? ומה המיקום שלך?" והרוצח השיב תוך כדיי שהוא מתרחק מהשפורפרת: "אני זה שעשיתי את זה" וברח כשהשפורפרת נשארת באוויר. השפופרת נמצאה תלויה, 5 בלוקים ממשרד השריף ו-27 מיילים מזירת הפשע. בלשים מצאו טביעות אצבע על הטלפון אך לא מצאו התאמה לאף אחד.

איש ובנו דגו קרוב לזירת הפשע וגילו את הקורבנות אחרי ששמעו קריאות לעזרה של שומרי הפארק. סגני השריף דייב קולינס וריי לאנד היו השוטרים הראשונים להגיע לזירת התקיפה. ססיליה שפרד הייתה בהכרה כשקולינס הגיע ונתנה לו פרטים על התוקף. הארטנל ושפרד נלקחו לבית חולים בנאפה. שפרד נכנסה לקומה בזמן הנסיעה לבית החולים ולא הראתה סימני חיים. היא מתה יומיים לאחר מכן, אבל הארטנל שרד וסיפר את סיפורו לעיתונות. לפי הארטנל, אף על פי שהרוצח ביקש כסף, הוא לא לקח את הארנק של הארטנל ושל שפרד שנזרקו לעברו בטרם קשר את הקורבנות וגם לא לקח את הרכב שלכאורה בא לשדוד.

הרוצח כנראה השאיר אחריו סימני גלגלי רכב שחנה על החול לא רחוק מרכבו של הארטנל (שהיה פולקסווגן כרמן גיה לבנה), מכיוון שהמשטרה איתרה עקבות רכב שהכיל שני צמיגים קדמיים מדגמים שונים - מה שגרם לחוקרים להאמין שזה פרט חריג מספיק מכדיי שיעשה אותו אדם רגיל והציעו שרכב זה היה קשור לרוצח, שכנראה נהג ברכב מדגם ישן ולא היו צמיגים מתאימים לשים לו בטיפול האחרון שעבר הרכב.

לאחר שהמקרה הכה גלים בתקשורת ניגשו שלוש סטודנטיות למשטרת נאפה ומסרו עדות, לדבריהן כשעתיים עד שלוש שעות לפני המתקפה על בריאן וססיליה הן עצמן שהו באגם בריאסה להנאתן, לאחר שהחנו את רכבן הגיע רכב כחול "שלא מתאים לאנשים צעירים" וחנה מאחוריהן, מהרכב יצא גבר לבן בגובה של כ-1.83 מ׳ בגפו שהלך לכיוון הגבעות שבהן הבחינה ססיליה ברוצח שלה מתקדם לעברם, לפי העדויות של שלושתן הגבר החשוד היה בין הגילאים של 28–40 והיה מוזר בהתנהלותו אך נראה מטופח (שיער שחור/כהה בתסרוקת עם ג'ל) ונאה ("אף קטן ושפתיים בשרניות") להגדרת חלקן, הוא עמד על הגבעות שמעליהן והציץ עליהן משתזפות ונחות ובכל פעם שהרגיש שהן שמו לב אליו מביט בהן סובב את ראשו. הוא לבסוף חזר על צעדיו לעבר החניון ונסע לדרכו. הן מסרו תיאור שלו לקלסתרון משטרתי בהנחה שהוא חשוד כרוצח ששב לשם. לאחר מכן הופיע דיווח של גבר שטען כי רכב כחול רדף אחריו במהירות חריגה כשנסע ביחד עם בנו ליד אגם בריאסה, הם לבסוף הצליחו להתחמק ממנו אך לא הבינו מה הייתה הסיבה שלו לנסות ולתפוס אותם. היה גם דיווח כי גבר נכנס באותו היום לתוך מרכול בסביבת האגם ושאל להנחיות כיצד להגיע לאגם, כפי הנראה היה זר לאזור.

הצעה של חוקר פורנזי בתוכנית של ערוץ ההיסטוריה מ-2009 העלתה כי ייתכן והרוצח נהג על הכביש שליד האגם בחיפושו אחר קורבן חדש והבחין במכונית של הארטנל שחנתה בחניון שלפני השדה בו ערכו הזוג פיקניק והבין שמישהו אכן נמצא באגם באותו הזמן בערב, הוא פנה לשם והחנה את רכבו בחניון הזה ויצא לכיוונם. לאחר כמה עשורים התראיין הארטנל לאתר בלשים חובבים שחוקר את התעלומה ואמר: "הוא לבש ז'קט שדומה לאלה של סירס (אנ'), ולפי הצורה של המעיל על גופו יכולת לראות שהוא בעל מבנה כבד, אבל לא שמן בצורה קיצונית" (בדו"ח המשטרה של מחוז נאפה מראיון הארטנל בבית החולים מצוין כי כאשר נשאל הקורבן המתאושש האם הרוצח היה נשמע לו אדם מלומד, ענה הארטנל: "Heck no!" - "בכלל לא!"). בראיון שנתן בעשור השני של שנות האלפיים זכר הארטנל כי הרוצח היה נראה לו תחילה "מרושל, איטי וטיפש - אבל ככל שהאירוע התגלגל הבנתי בדיעבד שהייתה לו תוכנית כלשהי בכל זאת". לאור השתתפותו של הארטנל בצוות הפקת הסרט "זודיאק" של דייוויד פינצ'ר (כיועץ לגבי התרחישים שבהם הוא מופיע: המתקפה באגם בריאסה והגעתו למאחורי הקלעים של התוכנית של ג'ים דאנבר להאזין ל"סאם" עם השוטרים) העלה הדבר את חמתם של משפחתה של ססיליה שפרד מכיוון שלא עדכן אותם בכך ולא הציג את ססיליה כאדם שהייתה באמת מלבד דמות "החברה של". משפחתה של ססיליה גם מתחה ביקורת (דרך אחותה שהתראיינה) על האתרים והפורומים של בלשים חובבים על הרוצח ברשת שנראה שמהללים את הרוצח ומתייחסים אליו בסימפטיה מאשר מנסים לחקור את המקרה ולתפוס את הרוצח כפי שהם מצהירים.

שכונת פרסידיו הייטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוקטובר 1969, איש נכנס למונית של פול סטיין בפינת רחובות מייסון וגירי (שבה הייתה חנות שעונים שמכרה שעוני ״זודיאק״, או לפי דעות אחרות בשדרה התשיעית הסמוכה) בסן פרנסיסקו ולפי מחברת הלו"ז של סטיין ביקש להגיע לפינת הרחובות וושינגטון ומייפל בפרסידיו הייטס - שכונת יוקרה הצמודה לפרסידיו של סן פרנסיסקו. מסיבות לא ידועות, סטיין נסע הלאה לרחוב צ'רי פינת וושינגטון; האיש ירה בו פעם אחת בראש באקדח 9 מ"מ, ואז לקח את הארנק שלו ואת מפתחות מכוניתו וקרע חתיכה מגב חולצתו המגואלת בדם (ממנה יישלח חתיכות לצד מכתביו למשטרה בכדיי לאמת את זהותו). הירייה נשמעה בזמן אמת בידי נערה מהבית שמולו חנתה המונית והיא הציצה לחלונה לראות מה היה מקור הרעש, לדבריה היא ראתה את הרוצח מתקדם בתוך הרכב ממושב הנוסעים האחורי קדימה אל המושב שליד הנהג ומניח את ראשו של הנרצח על רגלו תוך כדיי שהוא מחפש משהו בכיסו, הוא כנראה גנב את ארנקו של סטיין וגם הוציא מסיבה כלשהי את מפתחות הרכב מהחריץ, הוא ניגב עם מה שנראה כמו מטפחת לבנה את עצמו ואזורים בתוך המונית ואז יצא החוצה דרך מושב הנוסע ונעל את הדלת. הוא גם נראה על ידי שלושה נערים מהבית בעבר השני של הכביש מחלון קומת הבית השנייה או השלישית בחמישה לעשר בלילה במרחק של כ-18 מ' מהם כשהוא מניח את גופת סטיין פרושה על המושבים הקדמיים - הילדים חשבו שזה ריב מוזר בין שיכורים, יוצא מהמונית ומנקה את החלק העליון של הדלת והמונית שנשארה מונעת ומד הנסיעה ממשיך לפעול לפני שהסתלק מהזירה (במכתב ששלח אחר כך טען שעשה זאת בכדיי למחוק טביעות אצבעות) לכיוון רחוב וושינגטון, היו אלה הנערים ששיחקו שהתקשרו למשטרה. המשטרה הגיעה דקות אחדות מאוחר יותר, והנערים היו עדים לכך שהרוצח עדיין קרוב. בתוך המונית נתגלתה טביעת אצבע מגואלת בדם של הרוצח - להערכת החוקרים הייתה זו טביעת האצבע המורה של ידו הימנית של הרוצח וממנה נראה כי הוא סבל מצלקת בכרית האצבע.[11] על דלתות הרכב נתגלו טביעות אצבע אך לא ברור אם הם מנוסעים קודמים. בזירה נמצאו זוג כפופות עור שחורות במידה 7 (המידה הקטנה ביותר לכפפת יד - 18 ס"מ) שנראה ששימשו את הרוצח בטרם נמלט.

תיאור של החשוד הנמלט מזירת הרצח של פול סטיין

ברחוב מייפל, שני רחובות מזירת הפשע (כ-6 דקות הליכה), השוטר דון פוק שנסע לזירת הפשע, הבחין באיש לבן, שהיה נראה שהלך בצילם של העצים ברחוב, שעבר במעבר חצייה ועולה במדרגות לחצר הקדמית של אחד הבתים ברחוב ג'קסון (בבית מתגורר אחד האנשים העשירים בסן פרנסיסקו שסיפק דנ"א לתוכנית של NBC בשיתוף המשטרה בנושא הרוצח בכדיי שישללו את האפשרות שהיה הרוצח). המפגש ביניהם נמשך רק 5 עד 10 שניות. שותפו, אריק זלמס, לא ראה את האיש. בדיווח על האירוע בקשר אמרו להם משום מה לחפש איש שחור ולא איש לבן, כך שלא הייתה להם סיבה לעצור ולדבר עם האיש. כשהם הגיעו לרחוב צ'רי, פוק עודכן בזה שהם היו צריכים לחפש איש לבן ופוק ניחש שהם חלפו על פני החשוד. פוק הסיק שהזודיאק המשיך ללכת בדרך שלו, אז הוא וזלמס הלכו לרחוב והבינו שהרוצח נעלם. נעשה חיפוש, אבל שום דבר לא נמצא. שלושת הנערים העדים עבדו עם המשטרה לנסות להכין קלסתרון של הרוצח, וכמה ימים אחרי הם חזרו להפיק קלסתרון שני בהתחשב בתנאי הראות המעורפלים של אותו הערב וגם בשל העובדה שעד ראייה אחר הציע לשפץ את הקלסתרון שפורסם. תחילה הוערך שהזודיאק היה בגיל 25–30 אך בקלסתרון השני נאמר שהיה בגיל 35–45, בגובה 1.77 מ' עם מבנה גוף "כבד" בעל שיער אדמדם-חום (לפי הקלסתרון המקורי) או אדמדם-בלונדיני (לפי עדות אחרת, עם תספורת crew-cut) ומרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה, לבש ז'אקט כהה (שחור או כחול) עם כובע קפוצ'ון, מכנסיים חומים כההים ונעליים כהות. הבלש ביל ארמסטרונג ודייב טאסקי מונו לתיק. משטרת סן פרנסיסקו חקרה 2,500 חשודים בשנים הבאות ללא שום תוצאה.

השוטר פוק שהבחין באותו הגבר הלבן תיאר אותו כך: מרכיב משקפיים, גובה 1.77-1.79 מ', 90-100 ק"ג, מתנועע עם תנוחת ספק-צליעה, בעל תספורת crew-cut (יותר שיער בחלק העליון מאשר בצדדי הראש), לבוש בז'אקט דרבי או בז'אקט 3/4 כאשר החולצה התחתונה על זרועותיו הייתה ארוכה עם צווארון, מכנסיו היו rescular pleated trousers שהיו לא נפוצים באותה העת, ומגפי מהנדסים כההים המכסים 3/4 כף רגל עם סוליה נמוכה. לאחר דין ודברים עם בלש אחר שעבד בזירה וקיבל פרופיל מעודכן של זכר לבן הבין פוק כי כפי הנראה זה היה האדם שחיפשו ולא "גבר שחור בגובה 1.78 מ'" כפי שנאמר להם במערכת הקשר בתחילה. לאחר כחודש כשפורסם הקלסתרון של הזודיאק הניח הבלש פוק כי יש דמיון בין הציור לבין האדם שראה ברחוב ג'קסון (רק טען שהבחור היה כבד יותר מתיאור הגוף בציור ומבוגר יותר). לטענת הבלש, החשוד שראה היה בעל Widow's-peak (הפוני "נכנס" לתוך המצח בעוד שאר השיער מסודר ב"מפרצים") כשעמד בפרופיל. פוק העריך גם שהאדם שראה היה ממוצא וולשי.[12]

בלש שנכח בזירה והתראיין שנים לאחר מכן להפקת סרט דוקומנטרי טען כי בהתחשב בכמות הדם האדירה שהייתה במונית של סטיין ועל המושב שלו לא ייתכן מצב שבו הרוצח שיצא מהרכב לא היה ספוג כולו בדם, ואם פוק לא הבחין בשום דם על בגדיו של החשוד שראה בקרבת הזירה אזי שזהו לא הרוצח. פוק החל בהליכה (העדיף לשמור על פרופיל נמוך ולעבוד כך) לעבר המקום שבו ראה את האיש תוך כדיי שהוא סורק את השטח, אך לא הצליח לאתר אותו. מאחורי אחד הבולים של המכתבים ששלח הרוצח נתגלתה שיערה אדמונית-חומה מה שעשוי להעיד שהתיאור של שיער אדמדם הוא נכון.

מעדויות של תושבי השכונה הרוצח הלך צפונה לעבר רחוב ג'קסון ולפי עדויות נוספות תושבים אחרים ראו שאז החל לרוץ לעבר פארק יוליוס כהאן שבכניסה לפרסידיו ומשם נמלט לעבר האזור המיוער שמאחורי הפארק בטרם נעלם. העדויות תיארו אותו כ"גבר לבן ורחב/גוצי כבן 40, שוקל כ-85 ק"ג, בלונדיני עם תספורת crew-cut, מרכיב משקפיים עם ז'קט אפור כהה ומכנס אפור כהה, נעליו כהות גם כן". המשטרה קיבלה על כך מידע בזמן אמת ושלחה את יחידת הכלבנים שלה לאזור, הכלבים הובילו אל הפארק אך לא מצאו את הרוצח שטען בלגלוג שעד שהכלבים הגיעו לפארק ולאזור המיוער הוא כבר היה באזור העירוני של השכונה, רחוק מספיק מהם (שני בלוקים לדבריו) ו"נעלם מבלי שאיש יראה אותו שוב". הבלש טאסקי העריך שהרוצח נמלט דרך היער אל תוך שדרת ריצ'רדסון שבה החנה את רכבו במקור או ששדד רכב ונסע לכביש מהיר 101 שדרכו עבר בפורט פוינט לתוך גשר הזהב ונסע למחוז מרין.[13]

אחיו של הנרצח פנה לתקשורת וביקש למסור לרוצח את המסר הבא: "אני יוצא חיל האוויר האמריקאי, אהבתי מאוד את אחי והייתי קשור אליו מאוד, אתה חושב שאתה גבר? בוא ותתמודד מולי!" הוא מסר שהוא מוכן לנקום את אחיו בכל כתובת ושעה שיהיו, הרוצח מעולם לא הגיב והיו מי שפירשו זאת כפחדנות מצדו.

עוד מכתבים וצפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר 1969, הכרוניקל קיבל עוד מכתב מהזודיאק, מכתב שהכיל פיסת בד מחולצתו המוכתמת בדם של פול סטיין להוכיח שהוא הרוצח; הוא טען ש"התחבא בפארק" וכך ניצל ממעצר וגם החל להתגרות בשוטרים ולכנות אותם "חזירים כחולים ולא מועילים" וטען שאם היו יודעים לחפש בפארק כמו שצריך ולא "סתם עומדים ומרעישים עם האופנועים והמכוניות שלהם" אז נראה שהיו תופסים אותו. המכתב כלל גם איום מתגרה לירות בגלגל הקדמי של אוטובוס שמוביל תלמידי בית ספר ולאחר שהאוטובוס יעבור את תאונת הדרכים שאמורה להתרחש לירות בילדים שייצאו מבוהלים ממנו מבלי שהבינו מה באמת קרה. רק אז הבינו פוק וזלמס שככל הנראה שהאיש שהם ראו ברחוב ג'קסון לפני כמה לילות היה הזודיאק.

ב-2 בלילה של ה-22 באוקטובר 1969, מישהו שטען שהוא הזודיאק התקשר למשטרת אוקלנד ודרש שאחד משני עורכי דין ידועים, פ. לי ביילי או מלווין בליי, יופיעו בתוכנית הטלוויזיה של ג'ים דאנבר בבוקר. ביילי לא יכל, אבל בליי הופיע בתוכנית. דאנבר פנה לצופים לומר שקווי הטלפון פתוחים להתקשר, ומישהו עם קול מעורער/מבוהל שטען שהוא הזודיאק התקשר מספר פעמים ואמר ששמו "סאם" ושהוא סובל מכאבי ראש טורדניים "מאז שרצח ילד" (בשלב מסוים בשיחה צרח צרחה מקפיאת דם וטען שזהו הרעש של כאבי הראש שלו) ושהוא שומע קולות בראש שגורמים לו לבצע את המעשים שביצע, ובשלב מסוים פלט שהוא "רוצה להרוג את כל הילדים האלה". הוא ביקש את עזרתו של מלווין בליי כי לדבריו "חשש מלהיפגע" אך לא פירט, בליי מצידו העריך תוך כדיי שידור כי "סאם" חושש שאנשים יכו אותו פיזית על מעשיו או שחשש מעונש מוות כפיצוי על מעשי הרצח שחולל לכאורה. המתקשר דיבר וניתק את השיחה כ-54 פעמים במהלך השעה ששהה על הקו מחשש שהמשטרה (שנכחה מבלי שידע מאחורי הקלעים) תצליח לאכן את שיחתו. הוא הודה שהתקשר כשבועיים או שלושה קודם לכן לאותה תוכנית האירוח שאליה הגיע בליי וביקש לדבר עמו. בליי הסכים לפגוש אותו בבניין משרדים בדלי סיטי (פרבר של סן פרנסיסקו), אבל החשוד לא הופיע שם. שוטרים עשו בדיקות שמע לקול של "סאם" עם בריאן הרנטל ששרד את ניסיון הרצח של הזודיאק באגם בריאסה והארטנל טען שהקולות שונים. מבירור שערכו פסיכולוגים משטרתיים התברר שהאדם שהזדהה כ"סאם" היה חולה נפש עם פיצול אישיות. המקורות חלוקים לגבי איכון השיחות של "סאם" בעוד שרוב התקשורת מציינת כי "המתקשר לא אותר מעולם", פול אייברי כתב ב-1971 כי המתקשר אותר דרך התקן של סוכני FBI למכשיר הטלפון הביתי של מלווין בליי שהוביל לאדם בשם אריק וייל (Eric Weil) שהיה מוכר לקהל כיוון שצולם ב-3 בדצמבר 1965 מנסה לראיין את הזמר בוב דילן שהגיע לתחנת טלוויזיה מקומית כשהוא מעורר גיחוך עם שאלותיו המוזרות לזמר,[14] שהיה חולה נפש שאושפז במוסד בעיר והוא זה שככל הנראה התקשר גם בתור "סאם", אף על פי שלא ברור אם כך הדבר מדוע הרוצח של פול סטיין החליט לשתף פעולה ולשלוח לבליי מכתב עם חולצתו המגואלת בדם ועם תחינה לעזרה.

ב-8 בנובמבר 1969 שלח הרוצח מכתב קצר נוסף בגלויה שעליה הודפס מראש "מצטער שלא כתבתי, ייבשתי את העט שלי" (הרוצח צבע את טיפות המים בצבע אדום כביטוי לדם) שבו טען כי רצח עד אוקטובר 7 אנשים (ולא חמישה כמו שהמשטרה טענה, כולל רצח שלא עלו עליו מחודש אוגוסט 1969) ומנה את החודשים: דצמבר (1968, הרצח הכפול בחניון בכביש אגם הרמן), יולי, אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר - מה שמעלה את החשד שרצח פעמיים או שני אנשים שונים במקרה אחד באוגוסט של אותה השנה מבלי שקישרו את המקרה או המקרים אליו, וכי יש לו "חדשות רעות לספר אך ללא תקבלו אותם בינתיים", וצירף בו צופן נוסף עם 340 סימנים. קטעים מתוך המכתב התפרסמו בכרוניקל ב-12 בנובמבר. את 340 האותיות המשטרה וטובי המוחות ב-CIA וב-FBI עד היום (יוני 2017) לא הצליחו לפענח מכיוון שלדעתם מדובר בשפת סתרים שהרוצח המציא בעצמו ורק הוא מבין ולא משהו בר-השוואה שבעזרתה יוכלו לפענח את המסרים.

ב-9 בנובמבר 1969 שלח הרוצח מכתב נוסף לגבי הרצח של פול סטיין ובמכתב דרש לפרסם בעיתונות חלק בו טען שהוא נעצר לתשאול על ידי שני שוטרים במכונית כשלוש דקות לאחר שעזב את המונית של סטיין ושאחד מהם שאל אותו האם ראה מישהו מוזר ושהטעה אותו עם שקר על בחור מוזר שראה רץ ומנופף באקדח לכיוון השני וגרם לשוטרים לנסוע במהירות לכיוון אליו כיוון אותם. נערך תחקור במשטרה ועלה כי אף שוטר לא נתקל באדם שאמר דברים שכאלה והוסק שהרוצח מנסה לנגח את מעמדם של השוטרים בציבור עוד יותר עם שקרים שהוא מתכוון שיודפסו באיום שאם לא ישתפו עמו פעולה ירצח עוד אנשים וציין כי במרתף ביתו יש לו "מכונת מוות" - פצצה שהכין בכוחות עצמו בחומרים שנמכרים בשווקים ובחנויות רגילות שהוא מתכוון להטמין באוטובוס הסעות ילדים ולפוצץ אותם. במכתב זה הוא גם הודיע כי "ישנה את שיטת איסוף העבדים שלו: מעתה לא אודיע יותר (על מעשי הרצח שלי ו)מתי הם נעשו. הרציחות ייראו כמו מקרי שוד שגרתיים, מעשי רצח כתוצאה של זעם, תאונות מזויפות, וכו'" - כביכול מאס בשיטת הפעולה הנוכחית שלו.

מלווין בליי קיבל לקראת חג המולד של 1969 שיחות לביתו ממי שהתוודה שהוא הרוצח (אך לא הזכיר את השם "סאם") בעת ששהה באותה העת בחופשה לרגל החג באירופה ואפריקה, הרוצח דיבר עם עובדות הבית של בליי וביקש שימסרו לבליי מסרים ובין היתר ציין כי ערב החג (ה-18 בדצמבר) הוא יום הולדתו וכי ייתכן שייצא לרצוח אדם בכדיי "לחגוג", לאחר מכן שלח לו מכתב זודיאק רשמי ובו פיסה מחולצתו המגואלת בדם של פול סטיין כדיי לאמת את זהותו, הוא ביקש את עזרתו מפורשות וטען שהוא נלחם ב"יצר" או "דחף" פנימי שלו שנותן לו הוראות לרצוח את האנשים וטען שעד כה הצליח להשתלט עליו אבל הוא מפחד שלבסוף ימעד וימצא את עצמו רוצח קורבן "תשיעי או אפילו עשירי" במספר, הוא טען שאין צורך לדאוג לילדים בזמן הקרוב שכן הפצצה שהטמין לכאורה בתוך אוטובוס בית הספר לא תושפע מאור השמש שאמור להפעילה ושהיא "קבורה עמוק מספיק", הוא ביקש מבליי שיעזור לו, אך לא יצר עמו קשר לאחר מכן וחידש את רציחותיו ואת ההתגרות במשטרה עם מכתב נוסף ל"כרוניקל" ב-20 באפריל 1970 הנפתח במשפט: "האם פצחתם את הצופן האחרון ששלחתי? שמי הוא **13 סימנים**" וממשיך בטענה כי הוא מעוניין לדעת כמה כסף מוצע על ראשו עכשיו ושהוא "מקווה שהם לא חושדים שהוא ביצע את הרצח של השוטר בתחנת המשטרה עם פצצה, אף על פי שדיברתי על לרצוח ילדים עם אחת", הוא טוען לרצח עשרה "עד כה" וכי "לרצוח שוטר זה יותר כיף מאשר לרצוח ילד, כי שוטר יכול לירות בחזרה".

בתחילת שנות השבעים קיבל העיתונאי פול אייברי מ"הסן פרנסיסקו כרוניקל" שיחה מאנטון זאנדור להווי, מייסד כנסיית השטן, שחשב שרוצח הזודיאק הוא אחד מהמטיפים או חברי הכנסיה שלו שגורש מפני שהיה "קיצוני מדי". לא ידוע האם הרשויות ניסו לאתר את אותו החשוד בהתחשב בעדותו של פול אייברי בתוכנית "Crimes of the Century" בהנחיית מייק קונורס מ-1989.[15]

לוס אנג'לס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דורין גאול, בת 19 מאולבני (גרה בקרבת המרכז הרפואי בעיר שיוזכר כמטרה לרצח במכתב שלכאורה נשלח מהרוצח ב-1973) שלקחה שנת הפסקה בין סיום לימודיה בתיכון ותחילת למידתה לתואר, עברה לקליפורניה והמירה את דתה מנצרות קתולית לסיינטולוגיה שהחלה לצמוח אז, גאול נרצחה במקביל לג'יימס שארפ בן ה-15, גופותיהם הושחתו לחלוטין והרוצח או הרוצחים אף דקרו את עיניהם. הגופות הושלכו בהצטלבות רחוב אראפו ושדרת מגנוליה בלוס אנג'לס ב-21 בנובמבר 1969. בחדרה של גאול בקומונה של המרכז הסיינטולוגי שבו העבירה את השנה (Scientology Thetan Manor, יש הטוענים ברשת כי חלקם היו היפים) נמצא מכתב מטריד שנכתב עם מכונת כתיבה: "אז חשבת שתוכלי לשטות ברוצח הזקן חה חה, אני מכיר את כל התנועות שלך ומתי הן נעשות, הזמן קצר, תהני כל עוד את יכולה, את יפה לחיות ואני מוכרח להרוג אותך. רוצח הזודיאק" (שרבוטים מוזרים כמו לולאות או חבלי תלייה מתחת לשם הרוצח). המכתב נלקח על ידי ה-FBI והוכנס לחומר החקירה בנושא, אך לא הוכחה אמינותו, אולם אם הוא אותנטי הרי שהנרצחת הכירה את ה"זודיאק" שיהיה הרוצח שלה באופן אישי והיו ביחסי קרבה שבהם היה יכול לבקר במעונות של המרכז (בהנחה שלא היה דייר שם בעצמו) ושיכל להשאיר לה מכתב בחדרה (אולי אף מבלי לעורר חשד למרות פער הגילאים ביניהם).

מודסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-20 במרץ 1970, קטלין ג'ונס נהגה מסן ברנרדינו (קליפורניה) לפטלומה כדי להיפגש עם אמה. היא הייתה בהריון בחודש השביעי עם ילדה בת 10 חודשים לצידה. בזמן נסיעתה דרומה על הכביש הראשי 132 סמוך למודסטו, נהג רכב אשר נסע מאחוריה החל לצפור ולהבהב עם אורותיו. היא נעצרה בצידי הכביש. האיש אשר היה ברכב חנה מאחוריה וטען כי גלגלה הימני האחורי ברכב התנודד, והציע לה להדק אותו. לאחר שסיים זאת, נהג לדרכו. כשגברת ג'ונס החלה לנסוע קדימה לדרכה הגלגל כמעט התנתק לגמרי מהמכונית. האיש חזר והציע לה נסיעה לתחנת הדלק הסמוכה על מנת לקבל עזרה. היא ובתה נכנסו לרכבו.

הם נסעו ועברו מספר תחנות דלק שבהן היה אפשר למצוא גרריסט שיגרור את רכבה כמו שסיכמה עמו לפני שעלתה עם בתה לרכבו, אך האיש לא עצר. במשך 90 דקות הוא נהג קדימה והלאה בכבישים סמוך לטרייסי. כשג'ונס שאלה את האיש מדוע הוא לא עצר, האיש החל לשנות את נושא השיחה. כשהאיש סוף סוף עצר בצומת, הוא אמר לג'ונס שהוא עמד להרוג אותה ואז לזרוק את בתה בת ה-10 חודשים אחריה. ג'ונס קפצה החוצה עם בתה והתחבאה בתוך שדה. האיש סגר את דלת מכוניתו ונסע לדרכו.

ג'ונס לקחה טרמפ לתחנת המשטרה בפטרסון. כשג'ונס סיפרה לסמל אשר בתפקיד את טענותיה על מה שקרה, היא זיהתה תמונת קלסתרון של רוצח הזודיאק שהייתה על הקיר מאחוריו בתור האיש אשר ניסה לחטוף אותה ואת בתה. ג'ונס הייתה חרדה שרוצח הזודיאק עלול לחזור ולהרוג אותה ואת בתה, הסמל שכנע לג'ונס לחכות במסעדה סמוכה לתחנה. כשהאוטו שלה נמצא, הוא היה הרוס ומוצת - כפי הנראה החוטף שב על עקבותיו לאחר שאיבד את ג'ונס ובתה והחריב אותו. יש מספר דיווחים הסותרים את השתלשלות ניסיון חטיפת ג'ונס ובתה. רוב הדיווחים טוענים שהוא איים להרוג אותה ואת בתה בעת שנסע, אך לפחות דוח משטרתי אחד סותר זאת ומציע שברחה ממנו כשעצר ברמזור אדום בצומת. הטענה של ג'ונס לפול אייברי מציינת שהחוטף שלה ושל בתה עזב את האוטו וחיפש אותה בחשכה בשדה עם פנס עד שהגיעה משאית עם אורות גבוהים שצפרה לו על שהשאיר את רכבו חוסם את הנתיב והוא נאלץ לחזור אל רכבו ולהמשיך בנסיעה. בכל אופן, באחד מהדוחות שג'ונס סיפקה למשטרה מצוין שהוא בכלל לא עזב את רכבו.

רוברט גרייסמית' ראיין את ג'ונס ב-1998 (לספרו השני בנושא שפורסם ב-2002) וטען שהיא התגוררה קרוב לאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה בזמן החטיפה, הוא גם ציין כי ג'ונס עצמה העידה כי במשך השנים מחק זכרונה את פרצופו המדויק של החוטף אך קולו המאיים ברציחתה ובהשלכת בתה הפעוטה בקור רוח נשאר חרוט בזכרונה. היא גם זכרה שכאשר ראתה אותו לראשונה כשהציע לה "עזרה" העריכה כי מדובר בגבר כבן 30.

ב-24 ביולי 1970, שלושה חודשים לאחר המקרה שלח הזודיאק מכתב ל"סן פרנסיסקו כרוניקל" בו התלונן על כך שאנשים אינם נענים לדרישתו לענוד סיכות עם סמל הזודיאק וטען שהוא מכין רשימת חיסול ובראשה "האישה והתינוקת שלה שהוא זוכר כי לפני כמה חודשים נתן להם טרמפ מעניין במשך כמה שעות עד לפני ששרף את הרכב שבו מצא אותן", אך ייתכן שזהו שקר נוסף של הרוצח מכיוון שהמקרה פורסם בתקשורת וגם אם החוטף של ג'ונסון לא היה הוא, הוא החליט לרכב על הגל ולטעון קרדיט למעשה הזה.

אגם טאהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונה לאס, אחות בת 25 מסן פרנסיסקו שהתגוררה כמה בלוקים מזירת הרצח של פול סטיין, החלה לעבוד בקזינו במלון "סהרה טאהו" שבדרום אגם טאהו שבקליפורניה בגבול עם נבאדה. היא נראתה בפעם האחרונה יוצאת מהעבודה בסביבות השעה 2 (בתיק המקרה מוזכר כי טיפלה במטופל האחרון שלה במרפאה בסביבות 1:40 לפנות בוקר, וכי בדרכה החוצה מהמלון נראתה מדברת עם גבר בלונדיני) של יום שבת ה-6 בספטמבר 1970. היא כפי הנראה הגיעה לדירתה השכורה שבה נמצא רכבה החדש בחניה (ומחשבון הבנק שלה לא נתגלו תנודות) ונחטפה שם. בדירתה לא נתגלו עדויות למאבק או פריצה אך בגדיה מיום העלמותה וארנקה היו חסרים. כיממה לאחר שנעלמה התקשר גבר אלמוני למעסיקה במלון ולבעל הדירה אותה שכרה והודיע ש"לאס עזבה את העיר בגלל מקרה חירום משפחתי" (משפחתה שללה כי היה אירוע כזה, עדויות אחרות טוענות כי המתקשר טען כי "לאס לא תחזור"), זוהי העדות האחרונה שמישהו ידע על שאירע לדונה. ב-22 במרץ 1971 התקבלה גלויה כשבפינתה סמל זודיאק בלי הצלב הפנימי ועם הכיתוב "זודיאק" בפינה השמאלית במשרדי ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" שנשלחה עבור "פול אברלי" (כנראה הכוונה הייתה לפול אייברי), הגלויה הכילה תמונה של נוף טבע בשחור לבן עם אכסניות בית משותף של "מועדון סיירה" (ששמם מופיע בתמונה) ומתחת לתמונה טקסט שהוכן מגזירת אותיות ממקורות שונים ויצר את הטקסט: "אי שם מתחת לשלג" שהודבק הפוך על התמונה שפינתה הימנית העליונה חוררה עם מחורר (בתקשורת של אותה העת הוצע כי מדובר ברמז למקום שבו הוטמנה גופתה), "השגתי קורבן 12. תציצו דרך האורנים, מעבר לאזור אגם טאהו" וחתימה של סמל הזודיאק המפורסם עם עט או טוש עבה. בשל העובדה שלחטוף אנשים מביתם לא הייתה שיטת הפעולה של הזודיאק כפי שהיה ידוע עד כה המשטרה לקחה את הודאת המחבר של הגלויה בפקפוק (גם אם אכן יצר אותה הרוצח הסדרתי), אבל לא היה להם ספק מתחילת החקירה כי הנעלמת אינה בין החיים וכי גופתה הוטמנה במקום כלשהו. ב-1999 טען בלש שעבד על התיק כי הגלויה נוצרה בידי בלש חובב של פרשיית הזודיאק שהתוודה בפניו (מוקדם יותר ב-1971 הזודיאק טען בכתב ידו כי כבר רצח 17 אנשים, ואילו כאן הוא לכאורה מתרברב עם גזרי נייר כי רצח "רק" 12). משפחתה הציעה 10,000 דולרים בתקשורת למי שיוכל לספק מידע על שאירע לדונה אך לא קיבלה שום מידע שכזה.

באותה הקומה במלון עבד גם לורנס קיי (ידוע גם כ"לארי קיין", יליד 1924 מניו יורק שאיבד את 2 אחיו הגדולים בעשור הראשון לחייו ושלחם במדי ארצות הברית מלחמת העולם השנייה), שעבר תאונת דרכים ב-1962 וסבל מנזק מוחי ובטיפול פסיכולוגי בשנים שקדמו להעלמותה של דונה לאס החל לטעון כי הוא מאבד אחיזה במציאות וכי הוא סובל מבעיה נפשית שגורמת לו לשמוע קולות שלהערכת רופאיו מאפשרים לו להיות מסוגל לאלימות קשה ולרצוח מבלי להתחרט, אך הוא שוחרר לחופשי לאחר טיפול פסיכיאטרי. השוטר דון פוק זיהה את קיין לאחר 20 שנה ממקרה הרצח של פול סטיין ב-"70-80% כגבר שראה חוצה את הכביש לעבר רחוב ג'קסון באותו הערב", בנוסף המוקדנית ששמעה את הקלטת קולו של קיין חשבה שיש דמיון בין הקול של הרוצח שדיבר איתה אז מוואלחו אך ציינה כי "עברו כמה שנים מאז" לגבי זכרונה המדויק, אחותה של דרלין פרין זיהתה את "קיין" כגבר שעקב אחרי דרלין ושהטריד אותה זמן קצר לפני הרצחה[16] (בדו"ח החקירה שלו מוזכר ש"קיין" מכר את רכבו חמישה ימים לאחר הרצח), וגם קטלין ג'ונס זיהתה את "קיין" כחוטף שלה כשעמדו בפניה מספר חשודים במסדר זיהוי, מה שהפך אותו לחשוד בתור "רוצח הזודיאק" בעיני בלשים חובבים.

עוד קומוניקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שני, ה-12 באוקטובר 1970 נשלח מכתב לביתו של ד"ר אדווארד אדמס מהעיר אורינדה שבקליפורניה, שהיה רופא ופעיל חברתי מוכר בתקשורת בזכות פועלם שלו ושל אשתו לקידום פמיניזם. המכתב שתוכנו נוצר מהדבקת אותיות מכתבי עת שונים ליצירת מסר הצהיר כי הוא מהזודיאק שמתכנן לנקום במשפחתו של אדמס, וציין כי הוא מתכנן לשנות את דרך הפעולה שלו ולא להצהיר מתי הוא יתקוף. הוא טען כי אדמס לימד אותו "להתכוון לזה" וחתם עם סלוגן של שעוני זודיאק והטקסט שמלווה את סמלם. ה-FBI אסף את המכתב לתיק החקירה אבל גם לאחר בחינתו לא ידע להצביע האם הוא אותנטי מהרוצח.[17]

אולבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באוגוסט 1973 נשלח מכתב בכתב יד להיכל הספורט "טיימס יוניון סנטר" (אנ') בעיר אולבני שהכיל את הטקסט הבא: "טעיתם, אני חי לא מת או בבית חולים, אני חי ועומד להתחיל להרוג שוב, מתחת זה (צופן) השם והמקום של הקורבן הבא שלי, אבל כדאי שתמהרו כי אני עומד להרוג אותה ב-10/8 בשעה 5:00 בבוקר כשהמשמרת מתחלפת. אולבני עיר נחמדה" וחתם עם סמל הזודיאק לפני צופן של אותיות שה-FBI פענח כ"המרכז הרפואי אולבני. זאת רק ההתחלה". צצו מספר רציחות באזור בית החולים המוזכר במכתב מהעיר אולבני וסביבתה הקרובה שנחשדים כבעלי קשר לרוצח, אולם זה לא הוכח או אושש מעולם.

המכתבים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 1978 נשלח מכתב לתחנת הטלוויזיה KHJ-TV בלוס אנג'לס בו הופיע המסר: "ערוץ 9 היקר, זה הזודיאק מדבר. מחכה לכם, תושבי לוס אנג'לס, תענוג. בשלושה השבועות הקרובים יהיה לכם משהו טוב לדווח עליו. החלטתי לחזור לרצוח שוב. בבקשה המתינו עם מחיאות הכפיים, שום דבר לא ייקרה עד שאני אתחיל." ואז מנה חמישה קורבנות שאותם הוא מתכוון לרצוח: 1) מפכ"ל המשטרה בקליפורניה דאז, דארל גואטס. 2) קודמו בתפקיד, אד דייויס. 3) השחקן פט בון. 4) הסופר האפרו-אמריקאי ופעיל זכויות השחורים, אלדריג' קלבר, אותו ואת שיוכו האתני כינה "כושים" ו-5) סוזן אטקינס, חברה לשעבר בכת של צ'ארלס מנסון שה"זודיאק" (או לפחות מחבר המכתב הזה) כינה "יהודה איש קריות של משפחת מנסון". המכתב מסתיים בפנייה לשחקנים וטענה כי זוהי "ההזדמנות לה חיכו" ו"מי שישחק אותי בסרט ייקבל תפקיד שהעבודה שהוא מצריך כבר נעשתה עבורו".[18] אף אחד מה"יעדים" לחיסול לא נרצחו. כתב היד מעט שונה במכתב זה מבמכתבים המקוריים של הרוצח, אך הרשויות מתייחסות אליו כאל "המכתב הרשמי האחרון" מהרוצח.

במרץ 1981 (על המעטפה הייתה חותמת ביקורת דואר מה-8 במרץ) התקבל מכתב בבניין תחנת טלוויזיה באטלנטה, ג'ורג'יה שנפתח במשפט "שלום, זה אני" ונמשך בקבלת אחריות לרציחת ילדים שאירעה באותה התקופה בעיר ובסביבתה ("נהגתי לעקוב ולרצוח נשים בסן פרנסיסקו, אבל אני רוצח ילדים היום. אני אוהב לרצוח ילדים כי הם טרף קל"), המחבר הוסיף כי "אם יש לכם עדיין את המכתבים מהרציחות הקודמות תוכלו לראות שאני לא רושם ביד הרגילה שלי את המכתב הזה" וחתם "זודיאק". ה-FBI בחן את המכתב אך לא הגיע למסקנה האם מדובר בתוצר אותנטי של הרוצח מקליפורניה או שמא מדובר בזיוף.

ב-5 במאי 1986 נתקבל מכתב נוסף מהרוצח (חותמת הדואר לא ברורה) בו התרבב כי עדיין לא נתפס וכי הוא ממשיך ב"איסוף העבדים" שלו, הוא התרבב כי את שני קורבנותיו האחרונים רצח שבועיים קודם לכתיבת המכתב ליד כביש מהיר סמוך לסקרמנטו וכי "החזירים הכחולים כמעט תפסו אותי" (כפי הנראה המשטרה סיירה באותו הזמן באזור) וכי מספר קורבנותיו הוא "מעל ל-100 במדינות קליפורניה ונאבאדה". המכתב נחתם בתוצאה: "זודיאק - 100+, משטרת סן פרנסיסקו - 0" וסמל הכוונת המפורסם לשמצה. מבדיקה שנערכה עולה כי הזודיאק כפי הנראה התכוון לזוג קוי ין סהאצ'או (בן 48) וצ'וי פאו סאלי (בת 40), אמריקאים ממוצא לאוסי, שעצרו למנוחה בשולי הכביש בדרכם לביתם שביורבה סיטי ונרצחו על ידי אדם שנמלט מהזירה.[19]

ב-25 בדצמבר 1990 הגיעה גלויה למערכת עיתון ה"וואלחו טיימס הראלד" שנכתבה בכתב יד זהה לזה של הרוצח שמחברה כתב בתחתית צדה השמאלי "צופן הסלבריטאי" באנגלית ברורה לצד כתובת העיתון, והכילה צופן בסימנים שבהם השתמש הרוצח בהתכתבויות הקדומות שלו מהעשורים שעברו. החוקרים ממשטרת וואלחו ראו ששתי השורות הראשונות בצופן (צד שמאל למעלה) זהות גם לשתי שורותיו האחרונות בצד ימין למטה. הם חשדו שמדובר בזיוף של מישהו שהכיר את פרשת הזודיאק ומנסה למתוח אותם ואת התקשורת, הם הורו לעיתון לא לפרסם את הצופן ואספו את הגלויה לתיק החקירה. לאחר זמן מה נשלח מכתב למשטרה שהכיל גם הוא כתב יד דומה לזה של הרוצח עם הטענה כי מדובר במקרא לאותיות בצופן שנוצר ב"אדיבות" אזרח העיר שרוצה להישאר אנונימי (כך חתם את שמו). בלשים חובבים הציעו את פתרונם לצופן אך המפורסם ביותר היה לינדון לאפארטי שטען שהצליח לפענח זאת כמילים שכל אחת מהן עוותה (סדר האותיות ההגיוני בכל מילה שונה רנדומלית) וטענו כי המסר הוא: "מרדף ארוך, בלש מאחר מזמין אותך לזונה צעירה מלון מסתור TM".[20]

ב-2007 נערכה ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" בדיקה של מכתבי דואר ישנים שנצטברו במאגר של העשור הקודם ונתגלתה גלויה שנשלחה לרגל חג המולד מהעיר יוריקה שבקליפורניה בדצמבר 1990 שהכילה את הטקסט: "חג מולד שמח מהחבר הסודי שלכם, עדיין לא גיליתם מי אני? אני אתן לכם את שמי אם תפתחו את הגלויה..." ובתוך הגלויה נרשם: "מצטער אבל לא אתן לכם את שמי" וצילום זירוקס בצבע שחור-לבן של צמד מפתחות הקשורים עם שרשרת חרוזי מתכת קטנים לעפרון, היו שהציעו שזוהי תקשרות נוספת מרוצח הזודיאק אף על פי שלא ניתן לכך אישור מה-FBI והרשויות החוקרות שרואים בזה צירוף מקרים או מתיחה של אדם שהתחזה לרוצח שממנו לא התקבלו הודעות שאמיתותם הוכחה מאז 1978.

מעשי רצח שאירעו טרם גל הזודיאק ונחשדים כפשעים קודמים של אותו הרוצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

רציחתו של אלפרד לורד (1941)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השעה עשר עד חצות ב- שנת 1941[21] נרצח אלפרד מ' "באד" לורד בן ה-25 מסן דייגו בניו אורלינס וגופתו נגררה לפי הערכת הבלשים מאזור אחד של העיר בו מצויי חימר אדום (לפי שאריות שנתגלו על עקבי נעליו האפורות והמהדורות) לעבר רציף ימי נטוש על גדות נהר המיסיסיפי בו הושאר מוטל על בטנו על קצה הרציף (בסביבת הרציף אין חימר אדום לייצור לבנים כמו שנתגלה על הנעליים ולכן הוסק שהוזז ממקום שכזה למקום שבו נתגלה). הגופה נתגלתה בבוקר בידי סוור אפרו-אמריקאי בשם אוסקר הנרי שחשב שזהו גבר שיכור שנרדם על הרציף הנטוש, הוא ניסה להעיר אותו ונגע בכובע שעל ראשו שנפל קרוב לגופה, אז גילה שפניה מלאים בדם שניגר מהראש ומיהר להזעיק את המשטרה. תחילה הוערך כי נרצח ללא קרב עם התוקף, אך לאחר שבחנו את הכובע האפור שהיה לצידו ושהיה מחורר בצורה של סימן ירי גילו החוקרים כי הקורבן נורה בראשו מטווח קרוב כשהוא עצמו היה בתנוחה מכווצת מעט עם ברכיו בזמן שעמד מול רוצחו (הירייה נחשדה בתחילה כפצע ״מכוער״). על הגופה שהייתה לבושה במעיל שנראה שנתפר כבגד יוקרתי נמצא פתק קטן ומוכתם בדיו שנתחב לתוך חגורת הקורבן, הפתק היה עם כתב יד זהה לזה של רוצח הזודיאק (אותה צורת כתיבת אותיות ונטייה ימינה) עם הכיתוב: "הוא בטעות ידע יותר מדי. חבל!" וסמל הזודיאק צויר בפינה הימנית של הדף.

תחילה נחשד המקרה כהתאבדות אך המשטרה העריכה כי מדובר ברצח לאחר שבחנה את הגופה בזירה (היו סימני חיתוך על הכיסים הפנימיים כאילו שמישהו חיפש משהו בהם, הארנק נגנב וגם שעון כיס עתיק מזהב שהיה לו נקרע מן הרצועה שנשארה בכיס ונשדד בידי הרוצח). בעודם בזירה תחקרו את האנשים שעובדים ברציפים הסמוכים, רב החובל של אחד מכלי השייט סיפר להם שיש בקרבת הרציף הנטוש שבו נמצאה הגופה, אדם שזה בשם הבדוי בכתבה (מחשש לפגיעה בו אם הוא חף מפשע) "ג'ים מק'קלור" (תואר כ"בשנות החמישים שלו, גוצי במבנהו, אלכוהוליסט ועובד לא רציני שהיה מפוטר בקרוב גם אם לא היה צץ המקרה הזה") שחי בסירת בננה שעוגנת שם ומתפקד גם כ"שומר לילה", מבירור שנעשה עולה כי בבוקר שלאחר הרצח "מק'קלור" הלך לאכול ארוחת בוקר בעיר ולא שב לעבודה, השוטרים חיפשו אותו במשך כמה שעות ולאחר שנעלם יצרו קשר עם אותו רב חובל, שמסר להם שזמן קצר לפני שהתקשרו "מק'קלור" הופיע אצלו במשרד והודיע שהוא מתפטר מעבודתו וחוזר לביתו שבעיר הולדתו סן פדרו, קליפורניה, השוטרים נסעו במהירות לנמל לפני שתהיה לחשוד הזדמנות לברוח וזימנו אותו למעצר בו סירב לקשור את עצמו לאירוע אך גם לא הכחיש אם שמע או לא ירייה באותו הערב מהרציף הנטוש ולכן נאסר לכמה ימים.

מהנתיחה לאחר המוות עולה כי הקורבן נורה עם נשק בקוטר 25 מ״מ והכדור חדר למוחו וגרם לדימום פנימי ומוות מידי, דם נזל גם מאפו וגולגלתו סבלה משני שברים שמקורם בחפץ שלא משאיר חותם כמו שק חול, אולם לא ברור אם הוכה לפני שנורה או לאחר מכן בעודו גוסס.

את זהות הקורבן הצליחה המשטרה בניו אורלינס לגלות לאחר שטביעות האצבע שלו לא הופיעו במאגר המשטרתי, הם הסיקו שמדובר באדם שאו שמעולם לא היה לו תיק פלילי או שמדובר בתייר, שוטרים רבים נשלחו במהרה עם תצלום של הקורבן לבתי מלון בעיר והצליחו למצוא את המלון ("Hotel Senator") שבו שהה, הפקיד קבלה זכר אותו במפורש והיה המום מהרצחו, לדבריו הוא ביצע צ'ק-אין במלון יומיים טרם הופעת השוטר, הוא השתמש בשם הבדוי "פאודה מאנרינג" וטען בטופס ההרשמה למלון שהוא מרחוב 200 ביומה שבאריזונה, הוא גם לחש לאותו הפקיד באוזן שהוא "כרגע קצר בכסף אז אם אפשר, אשמח לשלם על הארוחות מחר אחרי שאקבל משכורת", בשל העובדה שהוא נראה כמו אדם איכותי הפקיד נענה לבקשתו, לאחר ארוחת הערב והבוקר עליהם לא שילם ביקש מהפקיד שיאמר לו כיצד להגיע לתחנת הדואר הקרובה ביותר (הפקיד העריך שהוא מעוניין לפדות שם את הצ'ק שלו בכדיי לשלם על הארוחות, בחנות עזבונות שבה ביקר לאחר שלקח את הצ'ק הוא שוב יישתמש באותם הפרטים שנתן בהרשמה למלון בכדיי לפדות את הצ'ק שלו) וגם על איך מגיעים לרחוב "נורת'", הפקיד שאל אותו מה הוא מחפש שם (מדובר ברחוב קטן) והנרצח אמר: "את עיתון ה-Times Picayune", הוא חזר בשעות אחרי הצהריים למלון ושילם על הארוחות שאכל שם ויצא שוב מהמלון בשעה חמש בערב מבלי לשוב אך הסדרנית מצאה בבוקר היום למחרת את מיטתו מסודרת כאילו שלא ישנו בה ואת מזוודתו עדיין בחדר, המשטרה בחנה את החדר שהיה נראה תקין לחלוטין ללא סימנים שיעידו על שיקרה למתארח, המזוודה הכילה את בגדיו של הקורבן (תוארו כ"מלתחתו של חתן") וגם את ארנקו ותמונה של הנרצח מחובק עם אישה שהייתה בת זוגו וגם פתק מקופל שעליו נכתב: "שירלי בוב ג'ונס, רחוב נורת' גרייבס 204, ויצ'יטה, קנזס" (קצין המשטרה שהופקד על התיק חשד שזהו שמה של בת זוגו מהתמונה, מה שאומת לבסוף), מדיווחי פקידי הקבלה עולה כי לא היו מבקרים לנרצח ביומיים ששהה במלון.

מבירור אצל העיתון שהזכיר שברצונו לבקר עולה **להשלים**. לאחר שהצליחו המשטרה לגלות את זהותו האמיתית של הנרצח עלה כי מדובר באדם יליד סן דייגו שחלם להיות פרסומאי שקיבל איומים על חייו כשישה חודשים לפני שנרצח, הוא נסע מסיבה כלשהי לקנזס וקנה שם את האקדח שלו בחנות כלי נשק לאחר שטען בפני המוכר (שחשב שהוא צעיר מדי בכדיי לרכוש נשק) שהוא בן 22 **להשלים השתלשלות האירועים**. לפי כתבה של מגזין ״לייף״ מיוני 1941 שהשתרעה על 8 עמודים, הקורבן עצמו טען למכריו כי הוא מאורס אך בת זוגו באותו הזמן טענה כי אין הדבר כך ושנושא חתונה עלה רק פעם אחת בשיחה שקיים איתה בארוחת ערב, אף על פי שאביה התנגד לכך שתינשא כה צעירה ולאדם שאין לו עבודה יציבה - בניגוד למה שטען בפני הוריו בסן דייגו שאביה של בת זוגו הציע לו לעבוד אצלו. כמה ימים לאחר שהחלה החקירה נתגלה בעומק שמתחת לרציף אקדח "קולט" אוטומטי עשוי ברזל-כחול בקוטר 25 מ"מ שהיה חסר בו קליע אחד בעוד יתר ההמחסנית מלאה - כפי הנראה זהו כלי הרצח שהושלך על ידי הרוצח לנהר בטרם הסתלק מהזירה. הצוללן המשטרתי שמצא את האקדח טען כי לדעתו מדובר בהתאבדות בהתחשב בעובדה שחייו בל לורד היו במשבר באותה העת: אהובה שדוחה את בקשתו להינשא, חוסר הצלחה לעבוד אצל אביה כמו שרצה ומצב כלכלי רעוע ושהאקדח נשמט מידו של הקורבן לאחר הירייה ונפל לנהר, בניגוד אליו הפתלוג המשטרתי טען בנחרצות כי זוהי עבודה של רוצח שכן תנוחת הקורבן בעת הירי והזווית שבה חדר אליו הכדור מצביעים על כך שהותקף וגם הפתק שהוטמן על חגורתו מעיד על היות המקרה רצח.

אם זאת עבודה של אותו הרוצח שיבחר בכינוי "זודיאק" לאחר הרצח באגם בריאסה הרי שלא היה גבר בגילאי העשרים או השלושים שלו ברציחות בשנות ב-60 ואילך. יש הטוענים כי מקרה זה היווה השראה לרוצח הזודיאק. אם זאת לא עבודה שלו הרי שמעשה הרצח שהכיל מכתב עם הכתב הנטוי ימינה והסמל דמוי הכוונת צלף היוו לו השראה.

סנטה ברברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מקרה זה התפרסם מאמר בעיתון "Vallejo Times-Herald" בתאריך 13, נובמבר 1972, ובו נכתב שהבלש ביל בייקר אשר שירת כאחד מאנשיו של שריף סנטה ברברה, שיער כי רצח הזוג הצעיר בסנטה ברברה היה עבודתו של רוצח הזודיאק בשל הדמיון לרצח של ססיליה שפרד והתקיפה של ברייאן הארטנל.

ב-4, יוני 1963, תלמיד כיתה י"ב ושחקן פוטבול בתיכון רוברט דומניגוס וארוסתו לינדה אדוורדס נורו למוות בחוף סמוך לעיר לומפוק אליו נסעו בכדיי לחגוג את "יום הברזת השמיניסטים" (מנהג אמריקאי בו תלמידים בכיתה י"ב, לרוב המקובלים, מבריזים יום אחד מהלימודים בהמוניהם ומבלים להם בפארקים או שמורות טבע במקום ללכת ללימודים). פניו של הנרצח היו פצועות באופן קשה, כפי הנראה הוא ניסה להתעמת פיזית עם הרוצח בטרם נרצח, גופתה של אדוורדס הציעה כי בגד הים שלה הוסר ממנה אך היא לא הותקפה מינית. המשטרה מאמינה כי התוקף ניסה לקשור בחבל את הקרבנות, אך כשהם הבינו שהקשר לא חזק דיו והשתחררו בניסיון להימלט, הרוצח ירה בהם מספר פעמים (דומינגוס נורה 11 פעמים ואדוורדס נורתה 8 פעמים) בגב ובחזה עם נשק בקוטר 22 מ"מ. לאחר מכן הרוצח גרר את גופתם מהחוף והטמינם בתוך בקתה קטנה באזור וניסה לשרוף את הבקתה ביחד עם גופותיהם בתקווה שהשריפה תכלה את המבנה, אך כשל בזאת.

מבדיקות המשטרה עולה כי הבקתה שימשה חסר בית נשוי ואב לילד שהיה משוחרר בשל פציעות גב של חיל האוויר האמריקאי אך בשעת הרצח הוא שהה בסן חוזה ועבד בפרדס - האליבי שלו אומת. הוא עבר לאחר זמן קצר לגור בסן חוזה לצורך עבודתו. חקירות של בלשים חובבים הובילה לקשר אפשרי לילד תמהוני ואלים כבן 17 בזמן האירוע שכונה "סנדי" (הוא הזכיר גם את השמות "רוברט קופמן" ו-"וויליהאם קאר" כשהתייחס לעצמו), מדובר בילד סורר שפרטיו לא ידועים מלבד כינוייו שנהג לשדוד אנשים בחוף ובקרבתו עם נשק חם (החזיק אקדח 22 מ"מ) וקר שברשותו, יומיים טרם הרצח של הזוג בסנטה ברברה רצח "סנדי" את אחד מ-3 חבריו הנוספים לכנופיה אליה רק הצטרף ב-31 במאי בלי שום סיבה, הנרצח רצה לתדלק את המכונית ששדדו מקורבן שהתלונן למשטרה ובעת שהחל לתדלק "סנדי" שלף סכין ציד ודקר אותו למוות מבלי התראה, לאחר מכן הפחיד את שני שותפיו הנוספים כשהוא צוחק כמטורף כאילו שהרצח שביצע היה "בדיחה", הם ברחו ממנו עם הרכב המתודלק והשאירו אותו ליד מוטל כ-30 מייל מזירת רצח של הזוג, חקירה שלאחר הרצח אישרה כי נער עם מאפייניו של "סנדי" אכן לן שם לאחר הזמן של נטישת חבריו. איש אינו יודע מה עלה בגורלו ועקבותיו נעלמו. הוצע כי ייתכן ו"סנדי" המשיך לישון בחוף של סנטה קרוז בערבי חמישי ושישי שלאחר הרצח, ושכנראה פגש עוד אנשים בטרם נעלם. עדי ראייה ושני שותפיו הנותרים (שנעצרו בהמשך אותו השבוע בחשד לניסיון שוד של מלון) נתנו מידע עליו למשטרה, מפרטיהם עולה קלסתרון של נער בן 17–18 מרכיב משקפיים, בגובה 1.74 מ' (או 1.67 מ' לפי הדיווח על המקרה ב-7 ביוני 1963 בעיתון "סנטה קרוז סנטינל") במשקל של כ-75 ק"ג (או 70 ק"ג לפי הדיווח בעיתון "סנטה קרוז סנטינל") עם שיער בלונדיני "לא מחומצן" ותספורת מסורקת "כמו של גולשים", נוהג לעשן. היו שהציעו כי זהו רוצח הזודיאק.[22]

ריברסייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב ה-30 באוקטובר 1966 יצאה הסטודנטית בת ה-18 צ'רי ג'ו בייטס, צעירה מקומית תלמידת שנה א' שזה עתה התארסה לבן זוג מסן פרנסיסקו, מהספרייה של המכללה הקהילתית בריברסייד (עיר באזור לוס אנג'לס) בה שהתה עד לשעת הסגירה (9 בערב) לכיוון רכבה והתכוונה לנסוע בחזרה למגוריה, היא גילתה שהמכונית לא מניעה (מכתב שנשלח חודש לאחר מכן על ידי מי שטען שהוא הרוצח העלה את הטענה שבזמן ששההתה בייטס בספרייה הוא פתח את מכסה המנוע שלה ותלש את החוטים מן המצבר כך שבייטס תאלץ להיות מחוסרת תחבורה ותקורקע לסביבת הספרייה), בשעה 10:30 בערך נשמעה צרחה מהאזור בו שהתה שדווחה על ידי דיירי המכללה לרשויות, בייטס נמצאה בבוקר למחרת דקורה למוות בקרבת שני מבנים נטושים וישנים של המכללה שיועדו להריסה במרחק כמה דקות מהספרייה בה נמצא רכבה המושבת. בשל העובדה שארנקה של בייטס נמצא לכאורה "בלא התעסקות" לידה לא עלה חשד שנרצחה כחלק משוד והעובדה שבגדיה לא הופשלו נפסל חשד שהיה דובר באונס ורצח. באזור זירת הרצח נמצאה חתיכת שעון טיימקס (אנ') שבור (מדגם שהיה נמכר בבסיסים צבאיים, וייתכן שיובא מאנגליה[23]) שצולם בתחנת המשטרה כ"נעצר ב-12:24" אך השוטרים שבדקו את הזירה מצאו את השעון כשמחוגיו על 9:07 העריכו שבייטס נרצחה בסביבות השעה שבה נשמעה הצרחה שדווחה מהמעונות. מבדיקת המשטרה ועובדי המכללה נתגלה בתוך הספרייה לוח של שולחן סטודנט אישי שעל גבו נכתב שיר המתאר את רצונו של המחבר לרצוח אישה (מדבר על מישהי בשמלה אדומה שכאשר דמה ינוקז החוצה "לא ישימו לב" בשל הדמיון בצבע, אך היא תינצל ברגע האחרון, ואז יגיע תור הבחורה הבאה שאולי גם היא תנצל ואולי לא), השיר נחתם בראשי התיבות "rh" או "rn" ונכתב בצורה נוטה ימינה כמו כתב היד של רוצח הזודיאק והכיל דמיון מסוים בצורת כתיבת האותיות R ו-F למה שנתגלה במכתבים ששלח הזודיאק לסן פרנסיסקו כרוניקל בשנים הבאות. בשל המוטיב תאב הדם שמופיע בו הציעה המשטרה כי ייתכן שזהו שיר שנכתב על ידי הרוצח של בייטס.

מבדיקות המשטרה בסביבת זירת הרצח נתגלו טיפות דם בשביל המוביל בחזרה לספרייה והוצע כי הרוצח שב על מסלולו. רכבה של בייטס נתגלה עם דלתותיו לא נעולות וחלונותיו פתוחים, בן זוגה טען שזה תמוה בעיניו מכיוון שבייטס חסכה המון בכדיי לרכוש את הרכב הזה ונהגה לשמור עליו נעול ובטוח מגניבות. שלושת הספרים ששאלה מהספרייה בטרם נרצחה נמצאו במושב הנוסע. היו שהציעו על סמך עדות בן זוגה של הקורבן כי ייתכן שהרוצח לא פעל לבד, לדידם היה אדם אחד שנשאר ״לשמור״ על הרכב שבייטס השאירה פתוח במקרה חריג זה לכאורה ״עד שיבוא מכונאי״, בעוד שהרוצח שיקר שרכבו לא רחוק משם ולקח את בייטס לאזור מרוחק בו יוכל לרצוח אותה, לאחר מכן הוא שב לאדם השני וביחד הם נסעו מהחניון. היו עדויות של אנשים שראו שני גברים מסתובבים בסביבות 1:30 לפנות בוקר של ה-31 באוקטובר באזור זירת הרצח של בייטס (גופתה נותרה שם עד התגלותה ב-6 בבוקר) מחפשים משהו עם פנסים במשך כרבע שעה ואז הלכו מהמקום, זה גרם לחוקרי משטרה לקחת בחשבון שיש סיכוי שהרוצח פעל עם שותף. סטודנטית העידה שעברה בסמטה שבה נרצחה בייטס בסביבות 9:30 באותו הערב (בטווח הזמן שבו נרצחה בייטס אך כפי הנראה כמה דקות לפני הרצח עצמו) ראתה סטודנט שעמד שם בצללים כאילו מחכה למשהו, היא אמרה לו "היי" והוא השיב לה באותה המילה, מבדיקת המשטרה לאחר הרצח ניתן היה להבחין מהנקודה שבה עמד הסטודנט ברכבה של בייטס שהיה בחניה מחוץ לספרייה, היא לא הצליחה לתאר במדויק את פניו במסדר זיהוי עם השוטרים אך העדות שנתנה התאימה ללבוש שלבש האקס של בייטס באותו הערב.[24]

בזירה נמצאה גם טביעות רגל חלקיות של נעל צבאית במידה 41-43/44. בדיקת הדנ"א משאריות רקמת העור ו-3 השיערות שנמצאו בידיה של גופת הנרצחת העידו על כך שהיא ניסתה להתנגד לרוצח והעלו, בכלים שהיו קיימים לחוקרים ב-1990, את הממצא הבא: הרוצח הוא גבר לבן עם שיער sandy-blond.

חודש לאחר הירצחה נשלח מכתב נושא הכותרת "מכתב הוידוי" שהודפס ממכונת כתיבה מדגם Royal בטרם שוכפל מספר פעמים ונשלח עותק (צילום רביעי או חמישי של עותק המקור) לעיתון המקומי "פרס אנטרפרייז" שמתאר את השתלשלות האירועים עד לרציחתה של בייטס, הרוצח (או לכל הפחות מחבר המכתב) טען כי הוא הכיר את הנרצחת (לדבריו "בייטס לא הייתה הראשונה והיא לא תהיה האחרונה") במשך שנים וכי סבל מדחייתה אותו ומ"התאכזרותה כלפיו", הוא טען כי חיבל ברכבה בכדיי שתיאלץ להיענות להצעתו לתת לה טרמפ הביתה, לדבריו הוא חיכה בתוך הספרייה כ-2 ד' ואז יצא לחניון וניגש לבייטס והציע לה שייקח אותה הביתה במכונית שלו, היא הסכימה, כאשר ירדו במורד הרחוב אל עבר כלי רכבו שהיה ממוקם כמה דקות מהספרייה טען כי אמר לבייטס ש"הגיע הזמן", לתדהמתה שאלה אותו "הזמן למה?" והוא השיב לה: "הזמן שלך למות", תפס בגרונה בחוזקה והחל לדקור אותה עם סכין קטן שהחביא בכיסו, הוא טען שהיא ניסתה להיאבק בו אך שזה היה "אבוד מבחינתה" ושכאשר הראתה התנגדות - בעט בראשה והמשיך לדקור אותה. הוא טען שבזמן שאחז בה נגע בחזהה "החם". וזנח אותה במקום מתבוססת בדמה. לדבריו הוא התכוון להמשיך במסע ההרג ולעתים נשאר ער בלילה כדיי לחשוב את מי יירצח הבא בתור, הזכיר נערה בלונדינית יפה שעובדת כבייביסטר ועוברת בסמטה אפלה ליד מקום מגוריו והתחבט בתיאורים והצעות קצרות, לבסוף דרש מהקהל בריברסייד "לשמור את בנותיהם בבית אם הם רוצים שיישארו בחיים" וציין כי שלח עותק של המכתב גם למפקח המשטרה בעיר. מבדיקת בלשים חובבים עולה כי בעיר ריברסייד ישנו רחוב בשם "זודיאק", כך שאם טענת רוצח הזודיאק נכונה לגבי היותו רוצחה של בייטס ייתכן שאת השם שלו שאל מהרחוב הזה מכיוון שמעולם לא התייחס לגלגל המזלות המכונה "זודיאק".[25]

מדו"ח מפקד המשטרה בריברסייד לשריף של מחוז נאפה ב-20 באוקטובר 1969 עולה כי המכתב שנשלח לעיתונות הכיל פרטים מוכמנים שרק הרוצח ידע לספר על המקרה וגם כי נדמה שהוא צילם את המכתב המקורי, שאותו שמר אצלו, כמה פעמים על נייר באיכות ירודה וקרע מהעותק אותו צילם במטרה ליצור את הגרסה שנשלחה את הפינות העליונה והתחתונה של הדף כדיי שיובן שמדובר בהעתק. הרוצח דקר את הנרצחת פעמים רבות בחזה ופעם אחת בגבה ואף הכה את פניה וחנק אותה, גרונה שוסף בצורה שכמעט ערפה את ראשה. כלי הרצח היה סכין באורך 3.5 אינצ'ים ועוביו כ-0.5 אינץ'. לדבריו המשטרה בריברסייד הצליחה לאתר כמה טביעות אצבע לא מוכרות ברכבה של בייטס, כפי הנראה של הרוצח, שהועברו לתיק החקירות של ה-FBI שחקר גם את המקרה בנאפה.

לאחר שישה חודשים מרציחתה של בייטס נשלחו מכתבים בכתב יד לא מסודר שנוטה שמאלה אל אביה של בייטס, משטרת העיר ריברסייד והעיתון המקומי של העיר וטען כי "בייטס הייתה צריכה למות", המכתב שנשלח למשטרה הכיל מתחת למסר שרבוט שנראה כמו האות "z" ולכן הוצע כי ייתכן שיש קשר לרוצח הזודיאק. הערכת החוקרים הוא שהרוצח של בייטס היה כפי הנראה תלמיד במכללה (שכן שהה בתחומי הקמפוס בשעות הלילה) בן גילה של בייטס (אולי שנה או שנתיים יותר) שהכיר את הנרצחת עוד מימי התיכון לפחות (בייטס למדה בתיכון "ראמונה" בעיר) והיה ביחסי קרבה כאלו שלא הפתיעו אותה כאשר נתקלה בו והסכימה להתלוות אליו לרכבו. ייתכן שהציע לה טרמפ באופנוע שכן לאחר שעת הרצח המשוערת נשמע מהאזור אופנוע מתניע בצורה רועשת.

ב-1 באוקטובר 1967 - כשנה לאחר הרצח נעשתה כתבה ב"אנטרפרייז" על הנערה שנרצחה, כחודש לאחר מכן נשלח מכתב אל עורך העיתון "פרס אנטרפרייז" מכתב נוסף מודפס במכונת דפוס שהכיל את התאריך ה-1 בנובמבר 1967 וגם בקשה מוזרה לסקר את הרוצח יותר מאשר את הקורבן: "סיקורכם את הנרצחת היה מעניין מאוד, אולי סיפור על הילד שרצח אותה יהיה יותר מתגמל, אם אנשים יקראו את הסיפור על ילד שנהפך לרוצח זה יגרום להם להפסיק לחשוב על חייהם של הילדים שלהם, "האם אנחנו מניחים את התשתית לעוד רוצחים?" זאת עשויה להיות אחת השאלות שיעלו במוחם לאור סיפור כזה" שנכתב לכאורה בידי "פטרישיה האוץ, עמיתה ללימודים", אמנם מרישומי המכללה לא נתגלתה סטודנטית העונה לשם זה. לאחר יותר מ-40 שנה הצליחו בלשים חובבים לאתר אישה מבוגרת ששמה האמצעי היה "פטרישה" ושם משפחתה "האוץ" שהסתבר שלמדה במכללה אחרת בזמן המכתב והרצח, היא סירבה להתראיין לעיתונות והערכת הבלשים החובבים היא שגם אם הייתה תלמידה אמיתית עם שם זה במכללה דאז אין לה קשר למכתב הזה, ואין מנוס מלקבוע שהרוצח השתמש בזהות בדוייה בכדיי לפנות לעיתונות כדיי שיזכו אותו בפרסום כפי שהשתוקק.[26] הוצעה האפשרות שגם אם הזודיאק לא היה רוצחה של בייטס, שהוא אכן היה מחברם של המכתבים שנשלחו לעיתונות, למשטרה ולאביה של בייטס בשל הדמיון בסגנון ההתנסחות שלו, ושזהו רמז עבה לכך שהיה חי בריברסייד בזמן הרצח.[27]

בשנת 1971 קיבל העיתונאי פול אייברי מה"סן פרנסיסקו כרוניקל" שפרסם את הכתבות לגבי מעשי הזודיאק הודעה מאדם מלוס אנג'לס כי יש לו מידע לגבי הרצח בריברסייד, אייברי נסע עד אליו כפי שביקש והם נפגשו באזור מפעלים בעיר והאדם סיפר לו שקרוב לוודאי שהרוצח מאותו האירוע הוא הזודיאק. אייברי המשיך עם החומר שקיבל מהמודיע אל משטרת לוס אנג'לס שפתחה בחקירה וזימנה את הבלשים האמונים על המקרה ממשטרת סן פרנסיסקו למשרדיהם, לאחר הפגישה הזו הסתכסכו הבלש טאסקי ואייברי והפסיקו לעבוד בתיאום בחקירת הרציחות. אם זהו אכן רוצח הזודיאק הרי שהפרופיל של גבר בן 35–45 שניתן בדיווחים של תחנות המשטרה של אזור מפרץ סן פרנסיסקו בשנים שלאחר מכן (דצמבר 1968–1974) שגוי שכן הרוצח היה צריך להיות בשנות העשרים לחייו בעת המעשים.

זמן קצר לאחר הרצח עלה בקרב עובדי הספרייה שרצו לסייע למשטרה המקומית בחקירה שמו של תלמיד מבוגר יחסית בשם רוס סאליבן שהכיר את בייטס מכיוון שהייתה חברתה הטובה ביותר של גיסתו (אחיו שהיה תלמיד פופולרי בניגוד אליו נשא אותה לאישה 24 ימים לפני הרצח), שהתאים לתיאור של הרוצח בקלסתרון - מדובר באדם בגובה 1.88 מ' ועב בשר (שקל בשלב מסוים 150 ק"ג לפני שרזה ל-125 ק"ג) עם תספורת Widow's Peak וממושקף שלמד במכללה ועבד כספרן וסדרן ספרים שתקן והיה ידוע בתמהונותו (נהג ללבוש בגדים ארוכים ומעיל גם בקיץ וגם בחורף ובאורך חריג לא החליף הרבה פעמים בגדים, לכן נבע ממנו ריח זיעה לדברי התלמידים) וברקע החריג שלו (אביו ואמו נפטרו בעודו צעיר), הוא תואר כמתבודד ושקט שלפעמים מנסה את מזלו בפלירטוטים עם בנות מקובלות וצעירות ממנו, שסבל מדיסלקסיה ומאוצר מילים "קצת מצומצם" ושכותב שירה מוזרה וכמי שמסתדר רק עם האחראית עליו בספריית המכללה. ביממה לאחר שנרצחה בייטס לקח באופן חריג חופש מהעבודה (היה עובד במשך כל השנה, גם כשלקח פעם הפסקה מהלימודים) ובתום השנה ביקש העברה (טרנספר) למכללה אחרת. בשלב מסוים בחייו התאשפז במוסד לחולי נפש בצפון המדינה (קרוב למפרץ סן פרנסיסקו) ונעצר פעם בעוון התערטלות בציבור ובעוון לכידת אדם בתוך תא טלפון ציבורי כשהוא מונע ממנו לצאת בעודו עירום כשהוא חוסם את היציאה מהתא, האדם חייג למשטרה והוגשה נגד סאליבן תלונה על הטרדה מינית. לדברי חברי אחיו הצעיר והמקובל אפילו אחיו הציע פעם כי ייתכן שאחיו הוא הרוצח של בייטס, אולם מעולם לא פנה לרשויות, סאליבן נפטר מסרטן בשנת 1977 בעוד שהמכתב האותנטי האחרון מהרוצח לכאורה התקבל בשנה שלאחר מכן כך שמועמדתו של סאליבן כחשוד נותרת בספק.[28]

בשנת 1974, שמונה שנים לאחר הרצח, שלח הזודיאק מכתב שבו נתן קרדיט למשטרה על כך שגילו על "מה שעולל בריברסייד" וטען שיש עוד המון מקרים "שם למטה" שהמשטרה לא עלתה עליהם עדיין. לאחר כמה שנים הודיעו אייברי ומשטרת לוס אנג'לס כי הם חושדים שאין קשר בין המקרה בריברסייד לזודיאק וכי הרוצח, שפרופיל פסיכיאטרי העיד כי מדובר באדם אגומניאק ושקרן (טען באחד ממכתביו האחרונים כי ירה בשוטר שנקב בשמו בתאריך מסוים אף על פי שהשוטר כלל לא נורה), לקח אחריות על המקרה בכדיי להאדיר את עצמו (אף על פי שגם במכתבים שנשלחו בריברסייד הודבקו שני בולים כמו שנהג הזודיאק להדביק על המטעפה).

מבדיקת המשטרה לאחר הרצח עולה כי לבייטס היה אקס אובססיבי שכונה בחומר החקירה שפורסם בפומבי בשם הבדוי: "בוב בארנט", הוא זעם על כך שצ'רי נפרדה ממנו וכעס על כך שהודיעה לו כשבוע לפני הירצחה שהיא התארסה לבן הזוג הנוכחי שלה מסן פרנסיסקו (הייתה עדות של עובר אורח ליד השיחה בה בישרה ל"בארנט" על אירוסיה שהאקס סטר לה ושאל אותה: "שינית כבר את דעתך?"). בערב הרצח בארנט שהה במגרש הכדורסל של המכללה ושיחק עם חבריו ואז צ'רי הגיעה לדבר איתו מסיבות לא ידועות, לאחר שהלכה לספריה הוא סינן לחבריו: "הכלבה הזאת הולכת לספריה". ב-1968 חבר של "בארנט" שהיה אסיר מרצה עונש ביקש להתוודות בפני הסוהרים כי "בארנט" הוא הרוצח של בייטס, אותו אסיר עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת וסיפורו היה רציף מבלי סתירות גם לסוהרים וגם לחוקר הפוליגרף. חבר נוסף של "בארנט" טען כי בבוקר של ה-31 באוקטובר 1966 הגיע "בארנט" אליו מייבב בבכי וטען כי "חיסל את בייטס", אותו חבר של "בארנט" עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת. חברו הטוב ביותר של "בארנט" מימי המכללה טען כי ב-2:30 לפנות בוקר של ה-31 באוקטובר 1966 נתקל ב"בארנט" במסעדה בשם "הצב הירוק", "בארנט" ביקש מאותו האדם לעשות לו טובה ולתת לו טרמפ בחזרה לקולג' בריברסייד בטענה כי "הוא צריך לחפש משהו שאיבד". החבר עבר פוליגרף ונמצא דובר אמת בכל השאלות מלבד בשאלה: "האם ייתכן ששהית בזירת הרצח של צ'רי בזמן האירוע?". "בארנט" נלקח לבדיקות פוליגרף אך לא עמד בלחץ של השאלות הקשות שהפנו אליו החוקרים וגרם למפעיל הפוליגרף לצאת מכליו ולצעוק: "תקחו את המזדיין הזה מכאן". אחותו של "בארנט" שירתה בבסיס "נורטון" של חיל האוויר האמריקאי ומעדויות של קרוביו היא אכן נתנה לו שעון שיובא מאנגליה במתנה שנעלם לאחר הירצחה של בייטס ולכאורה דרכה גם היה יכול לרכוש נעליים צבאיות. ב-1998 "בארנט" שהיגר לקנדה נלקח עם הגעתו לשדה התעופה באונטריו לחקירה בידי ה-FBI לאחר שלמשטרת ריברסייד הגיעה עדות שהוא מתכנן להגיע לרגל חג המולד לאזור העיר, בחקירה נלקחו ממנו בדיקות דנ"א שונות (רוק, עור ושיער) ונשלחו למעבדת הגנטיקה של ה-FBI בוירג'יניה, הדו"ח מציין כי הנחקר היה פאסיבי ושידר התנהלות של "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" בזמן החקירה שגרמה להתחזקות חשדותיהם, אך לא נמצאה התאמה בינו לבין הדנ"א שנלקח מהממצאים שנתגלו בידה של בייטס.

סטטוס החקירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרת סן פרנסיסקו סגרה את התיק באפריל 2004. הם פתחו את התיק מחדש קצת לפני מרץ 2007 והחזירו ראייה למשטרת וואלחו לבדיקת דנ"א נוספת. התיק נשאר פתוח בתחומי שיפוט אחרים כמו מחוז נאפה וריברסייד.

בשלהי 2016 הודיעו משטרות סן פרנסיסקו וואלחו כי בידיהם חומרי דנ"א של הרוצח מהממצאים שקשורים אליו (קליעים ומכתבים) שינוסו לפוענח עד סוף 2017.

חקירת רוברט גרייסמית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט גרייסמית'[29] החל ללוות את האירוע מאז הגיע המכתב הראשון למערכת הסן פרנסיסקו כרוניקל, בו עבד כקריקטוריסט אך הפליא את סגל הכותבים כשהצליח לפענח את צופן האותיות שצירף הרוצח. ב-1978 הפך לסופר ולקח את חקר הפרשייה לידיו (פרסם ספר ביכורים ב-1986 ועוד אחד ב-2002 בנושא הזודיאק לאחר שנהפך לסופר מסתורין וחקר פרשיות רצח היסטוריות אחרות), במהלך עדויות שגבה מאנשים שחיים בקרבת זירות הרצח ודאיות כי עולה מהן שרכבו של הרוצח הייתה שברולט אימפלה לבנה שתמיד הייתה חנויה בקרבת זירת הרצח בטרם התרחש או נוסעת זמן קצר לאחר הרציחות מאזור זירת הפשע, מעדות של ציידים ביער בו נרצחו הזוג הראשון בחניון של אגם הרמן עולה כי הרוצח החנה משאית ישנה ודהוית צבע ליד השער לכניסה לאזור הציד במרחק "עשרה רגל" מהאימפלה שלו ולאחר הרצח שינה את מיקום חניית המשאית שתחסום את השער וזנח אותה מאחור בטרם נמלט עם הרכב השני שלו, היו עדויות על אדם בעל כרס שמבצבצת קלות מחוץ למכנסיו שנצפה במספר עדויות שגבה.

גרייסמית' מציע כי ייתכן שאין קשר בין הזודיאק לבין רציחת בייטס ב-1966 אולם הזכיר כי המכתבים שנשלחו מהרוצח שבו הוא עוסק וגם מהרוצח (או לכל הפחות מי שהתיימר להיות הוא) יש דימויים דומים שמבטאים את תפיסת הרצח כ"משחק" של הרוצח מול המשטרה, התגרות שמנסה לראות אם יוכלו לתפוס אותו בכלל. גרייסמית' גם מזכיר את העובדה שדיירי המעונות שמעו אופנוע מתניע בצורה רועשת בקרבת זירת הרצח ונוסע במהירות משם בסביבות זמן רציחתה של בייטס ותוהה האם היה זה אלן שהחזיק ברישיון לאופנוע והיה בעל אופנוע בשלב מאוחר יותר של חייו.

בשלב מסוים עלה החשד שהרוצח הוא עובד לילה ב"סן פרנסיסקו כרוניקל" ששייך למחלקת הדפוס שמדפיסה את העיתונים לפנות בוקר לקראת היום למחרת מכיוון שכך הייתה לו הגישה להשאיר את מכתביו בתוך מערכת הדואר של העיתון (הבניין פתוח 24 שעות ביממה כשבלילה יש מספר קטן של עובדים שנמצאים במקום). מה שעוד גרם לחשד הזה הייתה פריצה למכוניתו של פול אייברי שחנתה רחוב מאחורי הרחוב של מערכת העיתון (מחשד שינסו לחבל ברכבו) בשעות היום בזמן שעבד לאחר שחזר מלוס אנג'לס, חלונות המכונית נופצו וכל שנגנב מהרכב שלו היו מחברת עם צ'קים שמוספרו "118" ו-"125", מקלט שבעזרתו הקליט וערפל את קולו של המודיע שפגש בלוס אנג'לס (ההקלטה הייתה במכשיר שנגנב) לגבי הרצח בריברסייד בטרם ניגש עם החומרים למשטרה המקומית שם, ומזוודה שעליה ראשי התיבות "PA" שהכילו חומרים שאסף על הרוצח ובעבור כתבות אחרות. לדברי גרייסמית' המקרה גרם לאייברי להתחיל לחשוש לחייו, הוא ניגש למשטרה המקומית וביקש אישור להחזקת נשק, לאחר מכן יתחיל הסחרור בחייו שיגרום לו להתמכר לסמים ולאלכוהול, להזניח את בריאותו ואת סדר חייו התקין ולנפילתו המקצועית ב"כרוניקל" ועזיבתו לטובת עיתון הסקרמנטו בי.

גרייסמית' טוען שהעיתון ה"וואלחו טיימס הארלד" קיבל ב-4 בינואר 1971 (העיתון נסגר בתחילת שנות השבעים) מכתב מגורם אנונימי שביקש לקנות עמדת פרסומת באחת המהדורות ולפרסם את התוכן הבא: "מכתב פתוח לזודיאק, אתה לא צריך פיצוצים לכבוד "הפיצוץ הגדול" שלך, רק תלך לתחנת המשטרה הקרובה ותתוודה לגבי מי האדם שהפך אותך לרוצח, אביך שביצע מעשי פשע מפורסמים בתולדות אמריקה ורצח ב-1947 ועכשיו מומחה בלימודי מעשי רצח. אתה בטח שואל את עצמך: "מה הם יעשו לי?" הם ישימו אותך במוסד פסיכיאטרי שיהיה טוב יותר עבורך מחוויה עם חרב כפולה או עמידה בגבך אל מול כיתת יורים מפני שאחרי ההרשעה של השעירים לעזאזל במעשי הרצח של אביך בסיועך, הוא יהיה חייב לטפל בך מפני שפגעת במוניטין הטוב שלו עם החיקויים של מעשי הרצח שלו." המכתב עבר לדבר על אח גדול יותר ואז צוטט: "תחשוב על האפים הגדולים שתוכל לעשות להם המון boo-boos, זה נהדר! תוכל גם להבהיר תעלומה קטנה, אם שני אנשים שידיהם קשורות לא רצים לחפש עזרה האם זה מפני שהם כבר בעיצומו של תהליך הירצחות בידי שני אנשים?".[30]

גרייסמית' מביא בספרו הערכה של גרפולוגית מומחית מסן רמון העלתה את הסברה הבאה לגבי הרוצח: "אדם בגובה 1.77 מ׳, עם שיער דליל, מבריק ביחס לסובבים אותו אבל לא יצירתי, עם פגיעה כלשהי ביד ימין או בעיות כלשהן שמשתקפות באופן אחיזתו בעטים איתם כתב, שמשתמש בהיפנוזה באופן עצמאי או לא עצמאי בכדיי "להיכנס לדמות הרוצח", טוען כל הזמן שהוא "טובע" או "נחנק" וייתכן שהיה איש ים או בעל כלי שיט או צוללן ובגלל זה הוא משתמש בביטויים האלה, ייתכן שהתסביך שלו של חוסר בחמצן נובעים מתאונת צלילה או מחוסר חמצן בעת לידתו". גרייסמית׳ חיזק את דבריה והציע שייתכן שהשוני בתספורת שלו בכל זירת רצח היא בשל העובדה שהיה קירח ונהג לחבוש פאות נוכריות ובשל כל טען במכתב לאחר פרסום הקלסתרון שלו כי "אינני נראה כך במהלך חיי היומיום שלי ולא אספר לכם ממה מורכבת התחפושת שלי". גרייסמית׳ טען כי מאופי מכתביו נדמה לו כי הרוצח הוא ללא ספק אדם ששהה במוסד סגור בעברו: כלא או בית חולים פסיכיאטרי. לדבריו מדובר באדם "מציצן" בודד ושקט שלא מסוגל בשל אישיותו האפלה לקיים מערכת יחסים או אפילו קשר עם נשים ושכנראה ארב לקורבנותיו בעת מעשיהם הרומנטיים בשל אפיו המציצני והמתבודד (ייתכן שהיה כך כבר מהתיכון). את הגלויה ששלח לפול אייברי יצר הרוצח בעצמו לפי גרייסמית׳ ושקד על העבודה בעזרת מכחול, גזרי צורות שבחר בעצמו ממקורות שונים (שלד ודלעת מחייכת) והדביק בשילוב הטקסט שכתב במשך יום שלם שהכל יתייבש ויהיה ניתן למשלוח.

את מסכת התליין גרייסמית׳ מקשר לאופיו של הרוצח שרוצה להרגיש "שולט בכל", לדבריו המסיכה הוכנה מראש לאירוע הרצח ומכיוון שהרוצח רואה בקורבנותיו "חפצים" היה יכול "לשחק איתם" כמוציא להורג, עצם הביעות שאחז בהם עוד לפני שביצע את הרצח גרם לו כפי הנראה ל"הנאה".

אף על פי שלא נמצאה ראייה מקשרת בין הזודיאק לבין רציחות של נשים צעירות (בנות 19 עד 28, והיעלמות של נערה מתבגרת בת 15 שהייתה בדרכה מהאזור לשדה התעופה בסן פרנסיסקו) באזור אוניברסיטת סנטה רוזה בשנות השבעים המוקדמות (1970–1972) שנמצאו משוספות צוואר ושהופשטו מבגדיהם וחלק ממלבושיהן ותכשיטיהם נגנבו, יש חשד שבאחד המקרים אכן אנס הרוצח קורבן. אלן מוזכר בספר כמי שלמד (נרשם לתואר נוסף בגיל מבוגר) וחי באזור האוניברסיטה הזו במקביל לרציחות.

הוא גילה מרישומי בסיסי חיל הים שבהם שירת ארתור לי אלן כי הספריות נפרצו בשנים בהן הוצב לי אלן בבסיסים וכל שנגנב מהם היו ספרים בנושאי הצפנה ושפות סתרים - כאלו שבוודאי הרוצח שחיבר את המכתבים השתמש בהם. לאחר שעדכן את הבלש טאסקי בהתקדמותו בחקירה לצד המשטרה בעת השקידה על הספר, הוא והגרפולוג המשטרתי של משטרת סן פרנסיסקו קיבלו שיחות מאדם בשם וואלאס פני (הגיע אישית למסור עדות במשטרה וביקר אצל הגרפולוג) שביקש למסור עדות ששמע מחבר שלו, בוב ווהון (Vaughn).

ווהון סיפר לפני כי מכר שלו מהעבודה בבית הקולנוע בסן פרנסיסקו (ווהון היה פסנתרן בסרטים אילמים וניהל מחלקה בבית הקולנוע שנסגר) בתקופת הרציחות התוודה בפניו כי הוא הרוצח וכי תיעד את הרציחות בסרטי וידאו, שם העובד היה: "ריק מארשל" שהועסק בתור מקרין הסרטים ולכאורה גם עיצב כרזות לסרטים חדשים. גרייסמית' קבע להיפגש עם ווהון בעיר אך השני רצה שיישבו במקום נוח ולכן גרייסמית' נסע אחריו לביתו של ווהון בפרברי סן פרנסיסקו, התברר לו שמדובר באדם תמהוני שטען שחי לבדו. ווהון נעל את דלת ביתו והוביל את גרייסמית' למטבח, הוא טען כי היה מנגן את המוזיקה בסרט "המשחק המסוכן מכולם" (סיפור על רוזן שחי כמתבודד על אי ומואס בציד בעלי חיים כמשחק להנאתו ובמקום זאת מתחיל לארוב ולצוד בני אדם שמגיעים לאי שלו, לרוב מטיילים תמימים, שאותם מגדיר כ"בעל החיים המסוכן ביותר") וזכר זאת כ"יצירת מופת מוזיקלית", ווהון הסיק שסמל הזודיאק שבו חתם הרוצח הוא למעשה סמל הספירה לאחור של הסרטים אותו נהגו להציג באותה העת בפריימים הראשונים של כל סרט, במיוחד בזה של "המשחק המסוכן מכולם" שתפס את עינו של מארשל. כאשר גרייסמית' עדכן אותו כי מבירור שעשה עם הגרפולוג, שיצא לגמלאות זמן קצר לפני המפגש ביניהם, העריך החוקר כי יש סבירות גבוהה כי מי שעיצב את הכרזות בהן השתמש בית הקולנוע הוא מחבר מכתבי הזודיאק בשל הדמיון הרב בצורת האותיות, הודה בפניו ווהון כי הוא עצמו כתב את הכרזות וכי מארשל מעולם לא רשם כלום כי הכתב שלו לא היה לטעמו של ווהון שהופקד על הכרזות, גרייסמית' הודה שנבהל ממנו ורצה ללכת לדרכו אך ווהון התעקש שיירדו למרתף שלו (גרייסמית' ציין בפניו כי זה תמוה שיש לו מרתף מכיוון שלא להרבה אנשים בקליפורניה יש מרתפים) כדיי לברר את זמני הקרנת הסרט בו התעניין. מרישומיו במרתף עלה כי הסרט "המשחק המסוכן מכולם" הוקרן במאי 1969 - 9 שבועות לפני תחילת מכתבי הזודיאק. גרייסמית' טען ששמע קולות מהקומה מעל שייתכן והיו צעדיו של מארשל שהתגורר אף הוא בבית והאזין לשיחתם למרות הצהרתו של ווהון שהוא חי בגפו, הוא החל לחשוד שווהון ומארשל היו צמד רוצחים שפעלו יחדיו כ"זודיאק" ונס משם כל עוד נפשו בו אך הדלת הייתה נעולה והוא נאלץ לחכות לווהון שעלה ופתח לו את הדלת ובהה בו רץ לרכבו ובורח מהמקום. ב-1989 רואיין ריק מארשל לכתבה שצולמה לתקשורת וטען שחי בסן פרנסיסקו בין 1969–1989 וכי הוא מבין שיש דמיון פיזי בינו לבין הפרופיל שבנו לפושע והופתע כיצד לא זומן לחקירת משטרה לאור זה אך התחייב כי הוא חף מפשע ומעולם לא ביצע מעשים שכאלו.[31] גרייסמית' מביא בספרו טענה לעדות של תלמידיו של ארתור לי אלן שכאשר אלן היה ממורמר או מתעצבן הוא היה בוהה בשולחן שלו וממלמל לעצמו "titwillo" כמה פעמים עד שנרגע, המילה הזו מופיעה כהתגרות 3 פעמים ברצף בשורה באחד ממכתבי הזודיאק מה-29 בינואר 1974 כאשר הרוצח טען שרצח קורבן 37 וביקר את הסרט "מגרש השדים".

גרייסמית' קבע זמן קצר לאחר מכן ראיון עם אחותה של דרלין ששהתה במאסר באותה העת ובדק האם "ריק מארשל" היה שמו של האדם המוזר שהופיע במסיבת הצביעה ושאותו הזכירה למשטרה כשבאה לגבות עדות לאחר רצח אחותה, אולם היא אמרה שלא, תחילה חשבה שקראו לו בשם קצר כמו "סטן" ובסוף נזכרה, בוודאות לדבריה, כי הוא נקרא "לי". לדבריו בזמן שארתור לי אלן ריצה 4 שנות מאסר במהלך שנות השבעים לא התקבלו מכתבים מהרוצח בעוד שיממה לאחר שחרורו של אלן נשלח מכתב היישר למערכת העיתון. גרייסמית' מציע כי ייתכן שהרוצח היה בעל כתב יד אחר והשתמש במקרן עם סריקות של כתב היד של מכתביו המקוריים בכדיי לשחזר את כתב היד הטיפוסי שלו במכתבים באים בתור, הגרפולוג שבדק את המכתבים ואת החשודים מטעם הרשויות אמר שתאוריה זו אפשרית ביותר.

לדבריו, הרשויות החוקרות לא עבדו בשיתוף פעולה בזמן אמת אלא תוך כדיי מעין יריבות סמויה. גרייסמית' מתאר כי למשטרה בבניסיה לא היה פקס ולכן אם הייתה התפתחות בחקירה בגזרת משטרת סן פרנסיסקו הם היו צריכים לעדכן את בניסיה על הפרטים החדשים שצצו דרך מכתבים בדואר שלקח להם כמה ימים להגיע לנמען. הוא גם אמר לו כי אחד הבלשים שראיין בעת כתיבת הספר הראשון (שיצא לאור ב-1986) אמר לו: "זה המקרה הגדול של כל המקרים (This is the case of cases)! מי שיתפוס את הרוצח הוא הבלש הטוב בכל הזמנים!" - מה שמבטא את התחרותיות שבה היו מצויות תחנות המשטרה השונות.

ארתור לי אלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל 2500 האנשים שהיו חשודים כזודיאק רק אחד, ארתור לי אלן (18 בדצמבר 1933 - 26 באוגוסט 1992) נחקר ברצינות.

התקבל דיווח ב-15 ביולי 1971 במשטרת חוף מנהטן בדרום קליפורניה מפי תושבי טורנס ממחוז לוס אנג'לס דון צ'ייני ודון "סנדי" פנזרלה, חברים קרובים לשעבר של אדם עב בשר בשם ארתור לי אלן (שמעדיף להיקרא "לי" ולא "ארתור"), מורה מחנך של כיתת בית ספר יסודי שהיה חובב שיט וציד מושבע שהתגורר בוואלחו ובעל אופי חריג לדברי מכריו - חובב מדע בדיוני שלפעמים היה מדבר על נושאים מחרידים שאף קרא סיפור בן 15,000 מילים בשם "האיש מהזודיאק" של ג'ק ואנס באוגוסט 1967 ובאחד מטיולי הציד עם חבריו אף הזכיר כי בכיתה י"א קרא את הספר "המשחק המסוכן מכולם" ושהושפע ממנו מאוד, יום ההולדת של אלן חל ב-18 בדצמבר ויומיים לאחר שחגג 35 החלו רציחות צפון קליפורניה.

אלן נולד ב-1933 בהונולולו, הוואי לאב המשרת בחיל הים האמריקאי למחייתו שהיה עד למתקפה על פרל הארבור ולאם מורה (או עקרת בית לפי מקורות אחרים) וכבר בילדותו ניכרה האינטליגנציה שלו ביחס לתלמידים מסביבו - הוא הוקפץ שלוש פעמים כיתה בילדותו ואובחן בנעוריו כבעל מנת משכל של 136. לאחר שסיים תיכון בגיל 15 בשנת 1948 נרשם ללימודי אמנות וספרות בוואלחו קולג' וסיים תואר בשבע האמנויות החופשיות ב-1951, והתעסק בספורט ימי ובמירוצי מכוניות (אלן היה ידוע ביכולות הנהיגה הטובות שלו) והמשיך לעבודה במפעל לייצור מפרשים במספנה מקומית בוואלחו ואז החליט לעבור ללימודי הוראה במכון הפוליטכני של קליפורניה בסן לואיס אוביספו בין 1954 ל-1960.

דון צ'ייני (שחלק מהחוקרים חושדים עד היום שייתכן והיה חלק מצמד רוצחים שהחליט להפליל את שותפו לשעבר), מהנדס במקצועו ושותפו לשעבר של אלן בבית ששכרו בוואלחו בשנות ה-60, העיד כי בסביבות חג המולד של 1966 קיבל אלן מתנה לחג מאמו: שעון של פירמת "זודיאק", אלן רטן בפני שותפו כי אמו קנתה לו "סתם שעון זול" ועל פקפוקו באהבתה אליו, צ'ייני בחן את השעון והסביר לו ש"זודיאק" זאת פירמה של שעוני יוקרה, כך שאלן התרצה והיה שמח מהמתנה שקיבל מאמו (כנראה הבין שהשקיעה במתנה עבורו סכום נאה שמעיד על אהבתה אליו). באמצע שנות ה-60 אלן לקח אותו ברכבו לטיול ברחבי האזור ודיבר על כמה שהוא רוצה להיות פושע מפורסם (זמן קצר טרם הרציחות דיבר על רצונו להיהפך למתנקש), הוא התייחס לכך שאם היה רוצח אז היה עושה זאת לילדים מכיוון ש"הם תוצר של מערכת החינוך הדפוקה" ושאם היה בוחר לעצמו כינוי היה מכנה עצמו "זודיאק" שאיתו היה שולח מכתבים מתגרים למשטרה "המסריחה הזאת" (היה לאלן יחס שלילי משום מה על השוטרים לדברי צ'ייני), כששאל צ'ייני למה הכינוי הזה הראה לו אלן את שעון היד שלו שהכיל את עיטור הזודיאק (שעון של חברה זו נמצא גם על ידו כשנעצר), כשאמר לו צ'ייני שהשם נשמע לו מגוחך הוא טען כי אלן התרגז מאוד על הזלזול וצ'ייני הצטער שבכלל החליט לדבר איתו על הנושא. אלן לקח אותו לעוד סיור ועצר באגם הרמן ומעיינות בלו רוק (אתרים שבהם אירעו הרציחות) והתייחס לחלק מהמקרים הספק-דמיוניים שתיאר לצ'ייני בלשון עבר ולחלקם בלשון עתיד. בנסיעה אחרת התבדח אלן והציע לחברו צ'ייני כי אפשר לרצוח נשים בקלות עם תכסיס שהגה: לסמן לנהגת על הכביש עם האורות, לבקש ממנה לעצור בצד בתואנה שהגלגל הקדמי שלה עומד להשתחרר, לעשות כאילו הוא מתקן אותו כשהוא בעצם דואג לשחרר את הברגים, לגרום לכך שהיא או שתעבור תאונה או שהרכב שלה יושבת במהירות ותזדקק לטרמפ, לאסוף אותה ובעצם לחטוף אותה למקום בו ירצח אותה. החבר טען שזוהי למעשה השיטה שבה ניסה ללכוד הזודיאק את קטלין ג'ונאס. אלן נבדק בידי המשטרה ונמצא כי אף על פי שנולד שמאלי הוכרח בידי המורה שלו כילד ללמוד לכתוב ביד ימין, בדיקת הכתב שלו משתי הידיים לא הראו דמיון לכתב של מכתבי הרוצח ולכן הוא שוחרר מחמת הספק. גרייסמית׳ גם טען שהרציחות נעשו רק בקרבת גופי מים (אגמים) כיוון שהרוצח או דיג או חובב שיט באגמים. לדברי פנזרלה אלן היה אדם אלים ומאיים, לדבריו הוא היה "יותר חבר של דון מאשר שלי" אבל מפני שדון היה קשור אליו מאוד (כנראה כי היו שותפים בדירה) הוא למד לחיות עם החברה הנלווית של אלן באותן השנים, לטענתו אלן נהג להסתובב עם כלי נשק חם או קר עליו ויכל להתרגז ולתקוע סכין ציידים בשולחן כאשר ויכוח בינו לבין מישהו היה עובר את גבולות סבלנותו. לאחר שדון צ'ייני עזב את הדירה ב-1967 הוא וטען כי התלבט האם ללכת למשטרה ולדווח להם על אלן או לא, לבסוף בחר שלא ורק לאחר שהפרשייה הכתה גלים ברחבי המדינה החליט בעצת חברו פנזרלה ללכת ולהעיד על שידעו על אלן תושב המקום בו התרחשו 2 הרציחות הראשונות.

ב-25 בספטמבר 1969 דיווח שכנו של אלן, למשטרת וואלחו כי אלן המתגורר בקרון מחוץ לבית אמו (בקרון התגלו גלויות שחשדו שאותן שלח הרוצח לצד טמיאסים חיים ובמקפיא שלו חתיכות של טמיאסים ששחט למאכל שלא תרמו למעמדו המעורער) בוואלחו, הוא יוצא צבא (שירת בחיל הים האמריקאי, כמו שחשדו לגבי הרוצח, בין 1957 לדצמבר 1958 וקיבל הכשרה בקידוד בטרם שוחרר) שעבד כמורה בבית ספר יסודי של ימק"א בעיירה ואלי ספרינגס ממזרח למפרץ סן פרנסיסקו בטרם פוטר בשל תלונות תלמידים כי נגע בהם בצורה מינית והורשע זמן קצר לפני תחילת הרציחות בפדופיליה שבעוד שאלן דיווח למשפחתו כי הוא נוסע לסוף שבוע של צלילה באגם בריאסה הוא חזר באותו הערב מכוסה בדם עם סכינים מגואלות בדם במושב הקדמי של רכבו. דיווח זה עבר למשטרת סן פרנסיסקו.

כשנשאל אלן על ידי שכנו (שאלת השכן תועדה בדיווח למשטרת וואלחו בה התגורר אלן) על הסכינים המגואלות בדם שנמצאו במכוניתו ועל נסיעתן לאגם בריאסה הוא אמר שלבסוף שינה את דעתו ונסע לחוף של מפרץ סן פרנסיסקו במקום ושאלה היו סכינים שהשתמש בהן כדי להרוג תרנגולות עבור ארוחת ערב עם זוג שבהם פגש שם. אלן טען כי השכן נפטר בפתאומיות כשבוע לאחר מכן מדום לב ולכן לא יוכל לאמת את טענתו. דון צ'ייני טען בפני השוטרים כי בזמן שחיו בוואלחו אלן הביע פעם זעם על השכן וייחל להרוג אותו. תחילה אמר שיוכל לספק אליבי אם ייתנו לו ליצור קשר עם הזוג שרשם את שמם ומספר הטלפון שלהם על דף בביתו ולאחר מכן אמר ששכח את שמותיהם ושאיבד את הדף. כשנשאל אם הוא קרא את "המשחק המסוכן ביותר" (כפי שלכאורה רמז הזודיאק בצופן 408, הראשון ממכתביו) הוא ענה שכן והסיפור הרשים אותו מאוד כנער אך הוסיף כי "אם היה הרוצח לא היה אומר למשטרה על כך" בעת חקירתו. כשנשאל האם היה בדרום קליפורניה בסוף שנות השישים הוא שאל האם זה נשאל ביחס לרצח המפורסם שהתרחש שם, והודה כי היה ב-1966 באזור ריברסייד כי היה נוסע לשם למרוצי מכוניות שנערכו באזור.

בין 1970–1974 למד אלן תואר ראשון שלישי במספר, הפעם היה זה תואר כפול במדעים (מקצוע ראשי: ביולוגיה, ומקצוע משני: כימיה) באוניברסיטת המדינה בסונומה, קליפורניה.[32] בשנים שבהן שהה אלן בסונומה שבצפון קליפורניה התחוללו מעשי רצח של לפחות 7 טרמפיסטיות באזור סנטה רוזה, התיק (אנ') נשאר לא פתור עד היום והרציחות נחשדים כמעשים של רוצח הזודיאק (בגלל דמיון של ציור שצייר ב-1974 לאותיות הסיניות בצבע אדום שנמצאו על מיכל סויה ברכוש של אחת הקורבנות) כשגם ארתור לי אלן הוזכר בתקשורת כחשוד ספציפי למעשים אך לא נחקר בידי המשטרה. לפי גרייסמית' שריף המחוז אמר לו שעל כל הגופות של הטרמפיסטיות בסנטה רוזה נתגלו שערות של טמיאסים ואלן היה ידוע בגידול טמיאסים למאכל בוואלחו. גרייסמית' מוסיף כי לאחר החקירה הראשונה ניקה לי, שעבד ככימאי במפעל לצד אחיו רון (שהודה שהוא ואשתו מתרחקים ממנו לאור עברו הפדופילי ושדון צ'ייני פעם סיפר לו כי לי התנהג בצורה לא נאותה עם אחד מילדיו), את דירתו ועבר דירה, כך שייתכן שנפטר מקרעי חולצתו של סטיין שנהג לשלוח או מכלי הנשק שאיתם ביצע את הרציחות (נמצאו בדירה כלי נשק אחרים). גרייסמית' שעבר על הדו"ח של אלן מצא כי ישנה התאמה בתאריך בו נקב הזודיאק בשיחה עם עובדת הבית של עו"ד בליי (ששהה באפריקה בזמן חג המולד) כיום הולדתו (טען שירצח מישהו כדיי לחגוג) לבין זה של אלן (ה-18 בדצמבר), בעובדה ששניהם נוהגים לרשום בשגיאות כתיב מכוונות מילים (כמו "כריסמס" עם שני S), אמנם בגובה (1.83) בינו לבין תיאור הרוצח ישנה אי-התאמה מכיוון שהעדויות מציעות כי היה גבר נמוך בעוד שאלן נחשב לגבוה מהממוצע, עם זאת יש התאמה בין אלן למידת הנעליים שנתגלו בזירה בה נרצחה ססליה שפרד, ובמידת היד מול הכפפות המגואלות בדם שנזנחו אצל סטיין במונית לאחר הרצח. טביעת האצבע שהשאיר הזודיאק במונית של פול סטיין וטביעות כפות ידיו שנתגלו על המכתבים לא תאמו את אלו של אלן.

המרחק בין הדירה של לי אלן בוואלחו לבין בית הפנקייק שבו עבדה דרלין היה כ-50 יארד כך שלדעת גרייסמית', אין ספק כי הם הכירו אחד את השנייה בעיירה קטנה שכזו, והוא בוודאי האיש שכונה "לי" בדו"חות המשטרה ששהה במסיבת הצביעה בביתם של דרלין ובעלה. בספרו של גרייסמית' העיד חבר של אלן כי אף על פי שאלן מעולם לא הביע יותר מדי עניין בנשים (התבדח לפעמים על סקס) או שסימן לעצמו מושא אהבה, הייתה נערה בחנות הפנקייק שלגביה טען שתפסה את ליבו של אלן שהיה מעוניין בקשר מיני עמה אך מעולם לא ראה אותו מנסה להגיע למערכת יחסים איתה.

בראיונות עמו ציין גרייסמית' כי החוקרים העריכו כי גם אם חוקרי תחנות המשטרה השונות עצרו את הרוצח לתחקור כחשוד ושחררו אותו מחמת הספק מהמשך החקירה, האישיות השחצנית שלו לא תאפשר לו לשבת בשקט והוא ינסה להתחכם ולהתל בשוטרים וינסה להציע את עזרתו "לסייע" להם בתיק בכדיי להרחיק את עצמו ממרכז החקירות, ואכן לאחר שאלן שוחרר מהחקירה הראשונה הוא שלח מכתב למשטרה בה התנצל שלא היה האיש אותו חיפשו והציע את עזרתו לחוקרים.

מעדותו של ראס ספינאלי, מאפיונר לשעבר ממחוז סולאנו בצפון קליפורניה שהיה בעלי מועדון בוואלחו ושריצה עונש מאסר שני בשנות השמונים על שוד 9 מסעדות וביקש המתקה בעונש תמורת המידע, בשנת 1969 הופיע אלן בפניו במקום עבודתו (מועדון חשפנות שניהל ספינלי, לאחר שעשה בעבורו טובה ב-1958 והתערב לטובתו בעימות פיזי שהיה בין עבריין אחר לספינאלי שהתנשק במסיבה עם בת זוגו של אותו העבריין, אלן נעצר בידי המשטרה כ"מפר סדר" והיה תחת חקירה כחודש וחצי בטרם נוקה מאשמה ואז נותק בינו לבין ספינאלי הקשר) וביקש שייצאו אל מחוץ למבנה העסק של אותו הפושע (שכיום הוא אדם משוקם) כדיי לשוחח, כשהיו בחניון המבנה ביקש אלן טובה בחזרה: "תן לי לעבוד בעבורך כשומר ראש, אני צריך כסף ואעשה הכל כולל הריגת אדם", ספינאלי שחשב שאלן הוא מודיע של המשטרה (ושעל גופו מכשירי ציתות) שאל: "למה אתה מתכוון?", ואלן השיב: "אני זודיאק", המאפיונר שאל אותו שוב לברר אם שמע נכון ולאחר שאלן ענה את אותה התשובה השיב לו המאפיונר שהוא כפי הנראה סובל מהפרעה נפשית ושלח אותו לדרכו, אך אלן התעקש ואמר לו שיצפה בחדשות בימים הקרובים כי הוא מתכוון לבקר בסן פרנסיסקו ולרצוח שם אדם רק בכדיי להראות לו שאיננו הוזה או חולה נפש, ואכן באותו השבוע נרצח פול סטיין. אחרי הרצח של פול סטיין אלן שב למועדון של ספינאלי ואמר לו: "האם אתה מאמין לי עכשיו?", ספינאלי השיב בחיוב אבל גם נרתע ממנו ושלח אותו לדרכו.

אלן פוטר בשלב הרשעתו כפדופיל ומצא את עצמו מבלה במאסר (בין היתר במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים באטסקדרו (אנ') בה עבר "טיפול המרה" מסטיותיו) בין ה-27 בספטמבר 1974 ל-31 באוגוסט 1977, באותה העת לא נשלחו מכתבים מהרוצח ל״סן פרנסיסקו כרוניקל״, מכתבים שנחשדים מהרוצח התקבלו בעיתונים אחרים ברחבי המדינה ויממה אחרי שחרורו של אלו התקבל מכתב בעיתון הנ״ל בו הרוצח הכריז ״חזרתי״. לאחר שחרורו עבד אלן כשרת בבית ספר יסודי.

אלן הוא החשוד היחיד בתיק שהיו כנגדו מספיק ראיות נסיבתיות. אלן הכחיש את ההאשמה נגדו בראיונות איתו, אף על פי שהוא נשלח לכלא בעברו (על פדופיליה) לא היו לו רישומים על אלימות. המשטרה לא מצאה ראייה פיזית להוכיח שאלן הוא הרוצח, ומשטרת וואלחו החליטה להגיש כתב אישום נגדו מפני שנמצאו בביתו חיות מבותרות, אוסף של צעצועי מין, ובמרתף נמצאו תוכניות לפצצות, מטען צינור, נשק חם וחומרי נפץ ב-1991, ואוסף של קלטות עם הקלטת כתבות בנושא הזודיאק - המעידים על פרופיל התנהגותי מסוכן גם אם לא היה הרוצח בעצמו. הכתב של אלן לא התאים למכתבים של הזודיאק.[33] להגנתו טען אלן בפני חברו הטוב ביותר מהקולג' כי את הפצצות ואת הממצאים שנתגלו במרתף ביתו השאיר אדם שאירח לתקופה בביתו, ושהיה (למיטב זכרונו של אותו החבר) מאטסקדרו. וגם מראהו בשנת 1969 היה קירח באופן טבעי ברוב ראשו בשנים שקדמו לזה ולא בעל שיער כמו שתואר הזודיאק בשלוש הזירות האחרונות שידועות כרציחות שלו. כאשר נודע לו שעומדים לזמנו לחקירה נוספת ב-1992 חטף אלן, שסבל גם מסוכרת וכתוצאה מכך גם אי ספיקת כליות, התקף לב ומת בביתו בגיל 58. גופתו נתגלתה לאחר כמה ימים בידי שוטר ממשטרת וואלחו שנשלח לדבר איתו. בנתיחה לאחר המוות עליה הורה בלש בכיר נלקחה רקמת מוח מגופתו של אלן לצורכי מחקר גנטי עתידי (חוקרי גנטיקה שעבדו עם המשטרה בתיק אמרו לאותו הבלש שבעתיד הקרוב דאז יהיה אפשר להפיק מדגימת אדם כלי לוודא זהות של פושעים). לטענת גרייסמית', שנהג לקבל שיחות ממתקשר אנונימי שרק התנשף על הקו מאז שהתפרסם כי הוא חוקר את הרציחות בעצמו כסופר ב-1978, השיחות פסקו לאחר מותו של אלן.

22 שנים לאחר הרצח של דרלין פרין זיהה מייקל מיג'ו את הרוצח בתוך רצועת תמונות חשודים שהכינה המשטרה בתור ארתור לי אלן ("זה האיש שירה בי!") והוסיף "רק עם פנים עגולות יותר" והצביע על חשוד שמן מאלן שתמונתו הופיעה לצד זו של אלן בכדיי לתאר את עגלגלות הפנים. כמה שנים טרם מותו התראיין אלן בביתו לערוץ חדשות בקליפורניה כאשר הוא יושב בחושך אך עם קולו ללא ערבול וטען כי מעולם לא רצח אדם מימיו בניגוד להעללות המשטרה.

ב-2002 נערכו השוואות DNA בין רקמת מוחו של ארתור לי אלן ודון צ'ייני לבין שרידי הרוק שהיה על הבולים במכתבים ששלח הרוצח אך לא נמצאה התאמה לאף אחד מהם (בבדיקה הראשונה אלן נמצא מתאים אך לאחר מכן זה הופרך), כאשר הספקנים מציינים כי ייתכן והרוצח השתמש בדנ"א של אדם אחר בכדיי להדביק את הבולים. צ'ייני טען בדוקומנטרי מ-2008 כי אלן היה מבקש ממנו ללקק בולים עבורו כשחיו ביחד, בטענה כי "טעם הדבק גורם לו לבחילה" ולכן אם ימצאו דנ"א שלא של אלן זה לא מפתיע - ג'ורג' באווארט שהיה מהחוקרים במשטרת וואלחו שסימנו את אלן בחקירת התיק הציע כי זוהי אולי טקטיקה של שותף לפשע שמנסה להוריד מעצמו אשמה כדיי שלא ידעו שהיה חלק מצוות הרוצחים אם היה כזה.

ניסיונות וטענות לפיצוח התעלומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים טענו מספר אנשים כי קרוב משפחה שלהם או אדם מסוים[34] שאותו הכירו הוא הרוצח אולם לרוב לוותה טענה זו שלהם בפרסום ספר שנכתב על ידם על "פתרון התעלומה" ולכן לא יכלו המשטרות בזירות הרצח לקבלן כגרסאות אותנטיות אלא כ"טריק שיווקי" ו"יחסי פרסום לספרים". זאת בניגוד גמור לרוברט גרייסמית' שלמרות היותו סופר נחשב לעדות אותנטית מכיוון שעבד בצמוד למערכת אכיפת החוק בקליפורניה וקיבל מהם גישה כמעט חופשית לכל חומרי החקירה בפרק זמן קצר לאחר האירועים ובזמן אמת עם המשך התפתחות החקירות.

  • ב-1970 פנה הדיקן של המכללה הקהילתית בריברסייד לעו״ד מלווין בליי וטען כי במוסד שלו לומד סטודנט למשפטים שאיים על סטודנטית אחרת אותה הטריד מינית כי הוא רוצח הזודיאק, בליי התנדב לעזור והגיע לתת הרצאה על חייו כמשפטן מפורסם ומצליח כלכלית לסטודנטים בחינם בידיעה כי הסטודנט הזה שהיה תלמיד שקדן יגיע גם הוא, בקהל הוטמנו שוטרים סמויים, החשוד ישב בשורה הראשונה ופנה לבליי עם תום ההרצאה לשאול שאלות, בליי מספר באוטוביוגרפיה שלו כי לא בזבז זמן ושאל אותו האם הוא הרוצח ומי שהתקשר לתוכנית של ג׳ים דנבר (אף על פי שהרגיש שזהו לא קולו של ״סאם״), הסטודנט הכחיש שאי פעם הטריד מינית או שהוא הרוצח אבל הודה שבגיל ההתבגרות שלו השתמש בכינוי ״זודיאק״ ו״זוד״ בקיצור כשדיבר אל תלמידים שנהגו להציק לו בתיכון "פאסיפיק" בסן ברנדרינו בו סיים ב-1964. בליי האמין לו והשוטרים במקום נצרו את נשקם. עם התגבשות האינטרנט ב-1994 פנה אדם שלמד עם החשוד בתיכון לאתרי אינטרנט וטען כי זהו הרוצח וכי תיאורו הפיזי של החשוד (שיער כהה ומתולתל, חלש פיזית, נמוך קומה וגוצי עם בעיות דיבור והתבטאות שכנראה נובעים מהגירת הוריו מהמזרח התיכון) והעובדה שהיה ״די אינטליגנט״ (לפי תוצאות ה-SAT שלו), תימהוני (מוזנח ומאונן במשתנות בית הספר), אלים ומתבודד שנהג לאיים על תלמידים שנהגו כלפיו בבריונות ש״יום אחד יהרוג אותם מבלי שיתפס ושהם יהיו עבדיו״ תומכים בזה, הוא אף טען כי במקרה בו כתב שיר עם ביטויים משונים על שולחנה של תלמידה אחרת מכיתתו ביקש המורה להזמין לו משטרה ולסלקו מבית הספר אך הוא התנצל ומחק את שכתב והמקרה סוים. לדברי המפרסם הוא פנה למשטרה עם המידע על החשוד בשנות השמונים וב-1994 ונדחה וחתם את הפוסט ב"אם אתם רוצים לדעת את שמו של החשוד שלחו לי מייל לכתובת הבאה".[35]
  • ב-2012 פרסם בלש חובב בשם קווין רוברט ברוקס ספר בשם "זודיאק: הקשר ממונטנה" שהתבסס על השערה שפיתח מקריאת הספר "המטמורפוזה של פושע" שכתב הרוצח הסדרתי והאסיר לשעבר, אד אדווארדס (אנ') (שבניו חושדים שהיה לו חלק במעשי הרצח של הזודיאק כיוון שחי אז בצפון קליפורניה), שנכלא בכלא המדינה של מונטנה בדיר לודג', משם עולות חוויותיו של אדווארדס האסיר בכלא ושיטות הענישה שהופעלו שם בכדיי לשקם את האסירים לקראת הפיכתם לאזרחים מן השורה לכשישתחררו (בין היתר קשירה באזיקים לקיר התא בצורה שמזכירה את התנוחה של השלד שהודבק על גלוית ליל כל הקדושים ששלח הרוצח לפול אייברי), לדברי אדווארדס רוב האסירים היו אנשים נורמליים בדעתם, אך היה אסיר אחד מאיים ומוזר מכולם בשם: דונלד לי בויוק (Donald Lee Bujok) שהיה אלים ואכזרי מאוד והעיק מאוד על שהותו בכלא, הוא עבד בכלא לרוב בעמדת פקיד הזמנת מנות במטבח ונהג לדבר על ההתחזקות הדתית שהיה עובר והאמין כי "כל אדם שנורה בידי אדם אחר יהיה העבד שלו בחיים שלאחר המוות" - כאילו שהקליעים משעבדים את הנשמה. מהתיק הפלילי של בויוק עולה כי נולד ב-1937 ושירת בדיוויזיה השישית של חיל הרגלים האמריקאי (שכינוייה "רואי המאורע" - והיו שטענו כי העיניים שצייר הרוצח בגלוית ליל כל הקדושים לפול אייברי רומזת לשם היחידה) במשך 8 חודשים במלחמת העולם השנייה לפני ששוחרר בשל אבחונו כחולה נפש, בימיו במצודה המזרחית בבסיס פורט אורד הופיעו על כמה קירות קשקושים של סמל הזודיאק אך החיילים הסיקו שמדובר בציורים שמחקים את מנחת המסוקים בבסיס. ב-5 באוקטובר 1957 (13 שנה לפני שנשלחה הגלויה שהכילה 13 חירורי מחורר) ביצע בויוק שוד חנות בעיירה הוור(אנ') ממחוז צ'סטר במונטנה, לאחר השוד גנב רכב ובשל דיווחי הקשר דלק אחריו סגן השריף המקומי, אוטו פוסין בן ה-65 שהיה שוטר כ-30 שנה, במהלך המרדף רכבו של פוסין נפל לתוך בולען וכאשר יצא מהרכב כולו פצוע בויוק נסע לעברו, יצא מהרכב שגנב ורצח ביריות לצוואר ולחזה את סגן השריף. בויוק חזר לרכב הגנוב כאשר המרדף מתעבה עם יחידת כלבנים ומטוסי משטרה ונעצר במהרה לאחר שאותר לא רחוק מזירת הרצח, הוא הורשע בעוון רצח במשפט ונכלא למאסר של 11 שנה בכלא דיר לודג' (מצילומי המאסר שלו הוא בגובה 1.78 מ' בעוד שברישיון הנהיגה שלו מצוין 1.8 מ', מבנה רחב, שוקל 112.5 ק"ג ובעל תספורת crew-cut המזכיר את הרוצח של פול סטיין). הוא השתחרר בשנת 1966 ובשנת 1969 כאשר נורו מגיו ופרין וכאשר הותקפו ברייאן הרנטל וססיליה שפרד היה בן 32, מה שלכאורה לא רחוק מתיאור גילו של הרוצח. לאחר שחרורו כתב כמה מאמרי דעה לעיתון "בילינגס גאזט" מהעיר בילינגס במונטנה.[36]
  • ב-2007 האשים דניס קאופמן את אביו החורג המנוח, ג'ק טרנס, שאצלו במרתף התגלו לכאורה מסכת תליין עם ציור בגיר של סמל הזודיאק ואוסף של כלי נשק קרים וחמים וסרט צילום שבו נראה מה שמתאר רצח של אישה שהוסרט,[37] הוא העביר את החומרים שמצא ל-FBI. נערכה בדיקת DNA בין החומרים שהכילו לכאורה דנ"א של אביו מטעם המשטרה אולם התוצאה לא הייתה לטעמו של טרנס שהתרעם על כך ששללו את טענתו וביקר את אופן העבודה של המשטרה עם הדגימות, ב-2010 ה-FBI כי החומר הגנטי שהתגלה על החומרים שסיפק טרנס הם "לא חד-משמעיים".[38] בנו הביולוגי של טרנס התראיין ל-CBS 13 ומסר כי החל לחשוד שאחיו החורג צודק לאחר מקרה שקרה כשביקרו בבית חולים, אביו ג'ק הראה התנהגות מוזרה כשרץ במסדרון בית החולים והעמיד פנים שהוא יורה באנשים כשהוא צוחק בצורה מטורפת ואומר: "חה חה! זודיאק!".[39] ערוצי תקשורת טענו שראו את הסרט המטריד שטרנס הסריט ואישרו כי מדובר בתוכן מפורש של רצח ולכן לא ישדרו אותו.
  • ב-2009 דבורה פרז, סוכנת נדל"ן ממחוז אורנג', התייצבה לצד בעלה ועורך דינם לפני בניין "הסן פרנסיסקו כרוניקל" ובראיון לתקשורת האשימה את אביה המאמץ, גאי ווארד הנדריקסון (נגר ממחוז אורנג', מת מסרטן ב-1983 בגיל 68), לאחר שזיהתה את הקלסתרון של רוצח הזודיאק שהופיע בסדרה "המבוקשים ביותר של אמריקה" מאוגוסט 2007 כאביה, וטענה שלקח אותה עמו פעמיים כילדה קטנה לזירות הרצח והשאיר אותה ברכבו לא רחוק מדי ממקומות בהם רצח אנשים וכששאלה מה הרעשים ששמעה (הכוונה ליריות) נהג לומר לה שאלו היו "זיקוקים" וכשהייתה בת 7 ביקש את עזרתה בכתיבת המכתב למלווין בליי בו איחל לו חג מולד שמח וביקש עזרה, היא טוענת שבשלב מסוים אביה סיפר לה על כך שרצח את האנשים ושבתור ילדה היא לא הבינה מה בדיוק התרחש בזירות האלה לכאורה. היא טענה כי סייעה לאביה ביצירת מסכת התליין וכי אביה שמר מחברת (אותה לא הצליחה למצוא עת התראיינותה) עם רשימת הרציחות שביצע שהיו מעל ל-30. היא גם העבירה למשטרת סן פרנסיסקו משקפיים שלטענתה גנב אביה כ"פרס" מנהג המונית פול סטיין. דובר מהמשטרה בסן פרנסיסקו טען שלפני יום הראיון המתוקשר מעולם לא שמע על האישה הזו.[40] אחותה החורגת ובתו הביולוגית של הנדריקסון טענה כי אחותה החורגת "משקרת ויצאה מדעתה", גם הסופר רוברט גרייסמית' טען כי אין אמת בדבריה של פרז ואמר כי "הסיפור הזה (של האשמת אביה החורג) עצוב". עורך דינה טען כי מדובר בניסיון שלה להוציא את האמת לאור ומה שעורר את זעמה הייתה העובדה שאדם ממחוז אל-דוראדו צילם דוקומנטרי בו האשים את אחיו החורג בהיותו הרוצח והצליח למכור את סרטו כ"הצלחה מסחרית". מבקריה של פרז טענו כנגדה כי פעם יצאה בהצהרה שהיא "בתו מחוץ לנישואין של הנשיא ג'ון פ. קנדי" ולכן אי אפשר לקחת אותה ברצינות.
  • ב-2009 פנה לעיתון ה"סן פרנסיסקו גייט" אדם בן 82 בשם רוברט טארבוקס שהיה עורך דין לעניינים ימיים שניהל משרד ברחוב מונטגומרי בעיר ובעל מועדון מקומי בזמן הרציחות, לדבריו בתחילת שנות השבעים נכנס למשרדו יורד ים (הזדהה עם תעודה רשמית מצי סוחר כ"סוחר ימי" - Merchant Mariner) ממש בסוף יום העבודה שלו (טארבוקס כבר היה בשלבי סגירת המשרד והתכונן ללכת הביתה) שביקש שיחת ייעוץ, טארבוקס העריך כי יורד הים היה מעוניין לברר לגבי תביעת נזיקין שקרתה לו בעת הפלגה בכלי השיט שלו והסכים לקבלו כלקוח, לקח ממנו 50 דולר לשעת ייעוץ ונעל את הדלת, יורד הים (שטראבאקס תיארו כגבר בגובה 1.80-1.87 מ' שלפי מבנה גופו היה במשקל של פחות מ-102 ק"ג שטארבוקס עצמו שקל, עם שיער "לא בלונדי" ומעט מאפיר - העריך שטווח הגילאים של משטרת סן פרנסיסקו של "רוצח בן 35 עד 45" נכון, לבוש בלבוש קאז'ואל אך רהוט ומדיבורו עולה כי הוא מלומד יותר מהאדם הממוצע) התחיל לדבר ובמונולוג שתואר כ"משכנע ומטריד" התוודה כי הוא העומד מאחורי מעשי הזודיאק ורצה לברר מה יהיה עונשו אם יודה באשמה, טארבוקס הודה שחשש ממנו שכן אם הוא מספר אמת הרי שהוא נעול במשרדו לבד עם רוצח סדרתי, אך שמר על קור רוח והסביר לו שעונשו יהיה קטסטרופלי בעבורו אם יודה באשמה, יורד הים הודה לו על זמנו, יצא מהמשרד ונעלם. טארבוקס הוסיף כי לדבריו היה נראה כי יורד הים באמת מנסה להילחם ביצר הרצח שלו ולעצור את מסע ההרג ה"אופורטוניסטי" שעליו דיבר ולכפר על מעשיו. הוא גם העריך שיורד הים הגיע אליו כי משרדו היה ממוקם בדיוק במחצית הדרך בין ביתו של מלווין בליי לבין משרד עורכי הדין של בליי, להערכתו הרוצח חיפש את בליי בביתו וכשלא מצא אותו שם היה בדרכו אליו למשרד עת החליט להיוועץ בעו"ד הכי קרוב שמצא. לדברי טארבוקס הסיבה ששתק כל השנים הייתה חיסיון ללקוח אך לאחר שראה כיצד נטפלים, כדבריו, לארתור לי אלן ומאשימים אותו כי הוא הרוצח גם לאחר מותו החליט לשבור שתיקה ולספר על שידע. טארבוקס טען בראיון כי יורד הים היה "מחובר למציאות" וכי מהשיחה איתו עולה כי היה מדובר באדם פחדן ונצלן הזדמנויות שבחר את קורבנותיו בצורה רנדומלית, לדבריו נדמה היה שהשיחה עמו גרמה ליורד הים להרגיש "מטוהר" מבעיותיו. גם המקצוע של יורד הים גרם לו "לעבור מתחת לרדאר" של חקירות המשטרה מכיוון שיכל לצאת מהעיר ומהקרקע עם הפלגות במסגרת עבודתו ולהישאר בים במשך זמן ממושך.[41] רוברט גרייסמית' שחקר את המקרה מאז פרצו האירועים וסיקר את הנושא במשך 40 שנה דאז טען כי טענותיו של טארבוקס "אינן בלתי-סבירות". טארבוקס אפילו רכש עמוד שלם בעיתון המקומי של וואלחו בו פרסם את טענותיו כי ארתור לי אלן אינו הפושע. מבקריו של טארבוקס דאגו להבהיר כי מדובר באדם שנשלל ממנו רישיון עריכת הדין שלו ב-1975 למשך חמש שנים מכיוון שסירב לפצות לקוח ב-4,900 דולרים שבהם זכה במשפט בו ייצג אותו.[42] ייתכן שטארבוקס צדק בתיאורו מכיוון שאוניברסיטת המדינה של קליפורניה למקצועות ימיים (אנ') שהוקמה ב-1929 ממוקמת בוואלחו, בה הכל התחיל. טארבוקס נפטר ב-2016.
  • ב-2009 ערוץ ההיסטוריה שידר פרק על הרוצח בסדרה "MysteryQuest" ולאור עדות שקיבלו מעיתונאי לשעבר שרצה להתראיין בעילום שם ולהיפגש עם צוות התוכנית ברציף 15 של נמל סן פרנסיסקו החליטו לחקור חשוד חדש, לדברי המודיע שבחר להיקרא "Goldcatcher" בשנת 1986 החל ריצ'רד גאייקובסקי (1936–2004) לדבר איתו על רציחות הזודיאק ולתת פרטים על המקרים שלכאורה העידו על היותו הרוצח, המודיע הקליט בסתר את גאיקובסקי מדבר וסיפק לתוכנית 10 שעות של שיחות מוקלטות עם גאיקובסקי באותה התקופה (בחלקן הוא נשמע אומר כי אפשר להעסיק את המשטרה עם צפני סרק שלא מביעים כלום בזמן שהוא ימשיך במעשיו). גאיקובסקי שירת מספר חודשים בצבא האמריקאי כחובש בשנות החמישים לפני ששוחרר, לחובש יש את המיומנות לקרוע חולצה בכדיי לטפל בפצועים - שזה מה שעשה הרוצח לסטיין. גאיקובסקי גם היה במאסר על עבירת תנועה שביצע במכוון בכדיי להכין כתבה על חייהם של אסירים בבתי הכלא בקליפורניה (בשלב מסוים בחייו עבר מהעיירה מרטינז ליד וואלחו שבקליפורניה לאולבני). צוות התוכנית טען כי יש דמיון בין הקלסתרון שצוייר מעדות הילדים שראו את הרוצח של פול סטיין לבין העיתונאי המקומי שבעת הרציחות היה בתחילת שנות הארבעים שלו והועסק ככתב וכעורך בעיתון "Good Times" (שייך לסן פרנסיסקו אקספרס טיימס) האנרכיסטי שסיקר תרבות בסן פרנסיסקו. הוזכר כי במכתב הזודיאק שכונה "340" מופיע הצירוף "GYKE" והרוצח טען ששמו נמצא בתוך הצפנים למי שיצליח לפתורם, "גאיק" היה כינויו של גאיקובסקי עם חבריו אך הוא היה כותב זאת כ-"Gaik", מה שלכאורה מעמיד בספק את הטענה שהוא הרוצח. בתוכנית התראיין גם חוקר FBI שהיה מומחה בצפנים והציע כי ייתכן שיש לחבר את שלוש השורות הראשונות של "צופן 340" עם שלוש השורות האמצעיות לכדיי רצף של שורות (שורה ראשונה מההתחלה מתחברת עם שורה ראשונה מהאמצע וכן הלאה) בכדיי להפיק ממנה תוכן ברור וכי ייתכן ששאר השורות שלא פוענחו ביניהן ובצפנים אחרים היו שורות סרק שבעזרתן ניסה הרוצח להניא את החוקרים מלתרגם את הקוד שלו, אך ייתכן שגם להן יש ערך מילולי כלשהו. לדברי המוקדנית שענתה לשיחה מהרוצח לאחר רציחת דרלין פרין יש דמיון מפתיע בין הקול של גאייקובסקי שהושמע לה לבין זה של הרוצח שדיבר איתה (לדבריה "שמעתי קולות של חשודים שונים במשך החקירה אבל זה היה הקרוב מכולם למי שדיבר איתי באותו הלילה" כשהדגש שלה היה על קולו הגבוה יותר שהזכיר לה את ה-"Goodbye" של הרוצח). לגאיקובסקי הייתה קרובת משפחה אחת בסן פרנסיסקו, בת דודה שהתגוררה ברחוב וושינגטון שאליו התכוון הרוצח להגיע ושחגגה יום הולדת ביום הרצח. התוכנית שכרה את חברת "Bode Technologies" לבצע בדיקות "Touch DNA" לחבלים שאיתם כבל הרוצח את הזוג באגם בריאסה וגם למכתבים ששלח גאיקובסקי לקולגה אחר שלו שטען שבעת הרציחות גאיקובסקי בכלל היה בחוף המזרחי, הממצאים שהשיגו לא עברו אימות מול ממצאי הדנ"א החלקי שבידי משטרת סן פרנסיסקו ממכתבי הזודיאק בעת צילום התוכנית אך נשלחו אליהם להשוואה לאחר סיום הצילומים. אחותו של פול סטיין צוטטה כמי שאישרה שגאיקובסקי נכח בלווית אחיה אף על פי שלא ידעה מי הוא.
  • שוטר תנועה לשעבר ממשמר הכבישים המהירים בקליפורניה (אנ') וסופר עצמאי בשם לינדון לאפרטי טען בראיון לדיילי מייל ב-15 במאי 2012 כי הוא היה חלק מקבוצת שוטרים שכונו "Mandamus Seven"[43] שאיתר את הרוצח בשנת 1970 כשהבחין בו חונה כמה פעמים בתחנות עצירה והתרעננות בוואלחו, לדבריו האדם שתואר בקלסתרון מזכיר מאוד את החשוד שאת שמו סירב להזכיר במפורש אך נתן לו את השם הבדוי בספרו "ג'ורג' ראסל טאקר", לדבריו החשוד נחקר בשנות השבעים המוקדמות והיה בעל שברולט סדן לבנה והוסיף כי היה בעל פנים מאיימות עם מבט של "מוות בעינים" שגרם לו לפחוד על חייו, מבירור שעשה עולה כי המניע לרציחות הייתה בגידה של אשתו לשעבר בו במהלך נישואיהם, הוא שם לעצמו מטרה לרצוח כל שנתפש בעיניו "ניאוף" כולל דייטים של מתבגרים. לאפרטי טוען כי האדם היה בחיים, אלכוהוליסט ובן 91 בעת כתיבת הכתבה ושהוא מתגורר במחוז סולאנו בקליפורניה ושהסיבה שלא נעצר במהלך החקירות היא בשל התערבות של "אדם בעל עוצמה פוליטית" (כתבה של הטלגרף על הספר טוענת "אנשים רבי עוצמה") שמקושר אליו ולא רצה שייעצר.[44] לפי מקורות אחרים החשוד נפטר מהתקף לב בגיל 92 בעיר פיירפילד ב-2 בפברואר 2012.[45] לאפארטי עצמו נפטר באוקטובר 2015 ולקח את סודו אל הקבר. בלשים חובבים לקחו את תמונת רישיון הנהיגה המצונזרת והמפוקסלת של החשוד שפרסם לאפארטי בספרו וגילו כי מדובר באדם שנקרא וויליהאם ג'וזף גרנט, יליד 1920 ממסצ'וסטס תושב פיירפילד שעבד בעברו כמשווק נדל"ן, בלשים נוספים שעברו על רישומי משטרת וואלחו מחקירת הרצח של 1969 גילו כי גרנט הוזכר מפורשות כאחד מהאנשים הזרים איתם התרועעה הנרצחת דרלין פרין מאחורי גבו של בעלה, הוא התברר כיוצא חיל האוויר (שירת בין 1942–1945) ולאחר מכן כשהיה בסוף שנות הארבעים שלו נהג לשבת מחוץ לביתה ברכבו המוחנה ולהסתכל על חלונה, לטענתה של דרלין לבייביסיטר שהעסיקה הוא אמר לפרין פעם שרצח אדם, אף על פי שחששה ממנו המשיכה להתראות איתו ועם גברים נוספים שלא ברור אם היו מחבריו.
  • בפברואר 2014 דווח כי ב-2001 אדם בשם לואי מאיירס שגסס משחמת הכבד פנה לחברו, אדם בשם רנדי קני, וביקש ממנו ללכת למשטרה לאחר מותו ולהתוודות בשמו כי הוא היה רוצח הזודיאק. תחילה היה קושי למשטרה לקחת את טענתו של קני ברצינות. אך לאחר כמה שנים טענתו של מאיירס נבחנה בידי משטרת וואלחו ומסתבר כי למד בתיכון עם דייוויד פראדי ובטי לו ג'נסן שהיו שני הנרצחים מכביש נהר הרמן, הוא גם עבד באותה המסעדה שבה עבדה הנרצחת ממעיינות בלו רוק, דרלין פרין, ולכאורה ייתכן שהכיר אותה. למאיירס הייתה גישה למגפיים צבאיים מהדגם שטביעותיהם נתגלו בנהר בריאסה מכיוון שאביו עבד במפעל שייצר נעליים בעבור צבא ארצות הברית. מהתיק הפלילי שלו עולה כי בתור נער צעיר הסתבך מאיירס עם החוק והוגשו נגדו תלונות על "הפרת הסדר הציבורי" (כינוי לשכרות והטרדה), עבירות שוד והחזקת רכוש גנוב. בין השנים 1971–1973 לא נשלחו מכתבי זודיאק ובאותן השנים שהה מאיירס מחוץ לארצות הברית בעודו משרת את צבא ארצות הברית בגרמניה. לאחר שחזר לארצות הברית מאיירס השתקע בניו יורק ועבד כנהג משאית שחי על הקו שבין מפרץ סן פרנסיסקו. קני הסביר למשטרה כי מאיירס טען כי שם לעצמו למטרה לתקוף זוגות ותירץ את הסיבה לרציחות בתור נקמה על פרידה כואבת שעבר באותן השנים, לדברי קני מאיירס הביע חרטה וביקש למסור את בקשת התנצלותו בקרב משפחות הקורבנות. קני טען כי מאיירס הסביר לו כי סמל הזודיאק בוסס על צלב קלטי שכן מאיירס היה "אובססיבי לגבי מוצאו הסקוטי" וגם התייחס לגלויה שנשלחה לפול אייברי והכילה את המשפט "Look 4-teen" וטען כי אין זאת כוונת הרוצח שרצח 14 קורבנות אלא קריאה למשטרה לחפש אדם צעיר ("תחפשו צעיר") כרמז לזהותו. כשנשאל קני על ידי התקשורת אם לכאורה הזודיאק רצח רק צעירים שהכיר מדוע רצח את נהג המונית פול סטיין מסן פרנסיסקו, קני אמר שמאיירס טען שזה היה שוד שהסתבך בעבור הכסף שהחזיק סטיין במונית שאיתו תכנן מאיירס לקנות סמים. חבר ילדות נוסף של מאיירס, בשם בוב רוביטייל, טען כי "מאיירס היה ילד טוב, והיה כיף להסתובב איתו, אבל הקשר בינינו פסק לאחר שנעצר, הוא חשב שאם יתגייס הדברים יסתדרו אצלו", לדבריו ב-1976 מאיירס התוודה בפניו שהוא רוצח הזודיאק, רוביטייל לא האמין לו והעדיף בשיחתם שלא להמשיך לדבר על הנושא הזה. העיתונאי שראיין את קני הציע כי ייתכן שמאיירס היה "סתם משוגע" שחיפש פרסום בהתחזות לרוצח סדרתי, קני לא שלל את האפשרות הזאת. החוקרים שחקרו בזמן אמת את המקרים לקחו בהיסוס את טענותיו של קני, גם לאור העובדה כי אין דמיון רב בין מאיירס לבין הקלסתרון של החשוד כרוצח שצוייר בשיתוף ניצולי התקפותיו וגם של עדי ראייה אחרים, אך טענו שלאור הראיות הנסיבתיות הקושרות בין מאיירס לנרצחים יש לבחון לעומק את הטענות שלו.[46]
  • ב-2014 אדם בשם גארי סטיוארט, בן 53 מלואיזיאנה, פרסם ספר על כך שבמסע למציאת אביו הביולוגי גילה (ללא עדויות של ממש) שאביו הוא הרוצח הנתעב. סטיוארט טוען שנולד כתוצאה של יחסי מין בין ארל ואן בסט הבן, בן 28 שהוגדר על ידי מכריו כ"תימהוני", לבין אמו שהייתה ילדה בת 13.5. סטיוארט טען שממחקר שעשה לגבי אביו הביולוגי שזנח אותו ואת אמו בגיל צעיר עולה כי יש התאמה בין הקלסתרון של הרוצח למראהו של אביו הביולוגי ובין המקומות בהם חי אביו לאירועי הרצח. הספר זכה לחשיפה לאומית אבל מבקריו טענו שזה לא מספיק כדיי לבסס את טענותיו וכי זה נראה יותר כמו טריק יחצ"ני לספר שלו מאשר חומר רציני לחקירה.[47]
  • ב-2016 עלתה לכותרות תעלומה שנפתחה ב-2002 עת התאבד אדם מבוגר (בן 65–70 להערכת הרשויות) מהעיירה איסטלייק שבאוהיו שהיה מוכר לסביבתו כ״ג'וזף ניווטון צ'נדלר השלישי״ (אנ') לאחר שאובחן כחולה בסרטן המעי הגס. מבירור המשטרה לגבי זהותו של האיש בכדיי לעדכן את קרוביו על שקרה לו (נתגלה ירוי בראשו לאחר כשבוע מאז שנהרג בדירתו) ב-2002 ולעדכן אותם שנכסיו הם שלהם מעתה עולה כי אדם זה החזיק בזהות גנובה של ילד יליד ה-11 במרץ 1937 מהעיר באפלו, ניו יורק שנהרג בתאונת דרכים בטקסס מעט לפני חג המולד בדרכו עם הוריו לחגוג אצל קרוביהם בשנת 1945, המתאבד שאל את הזהות הזאת בספטמבר 1978 עת ביקש להוציא כרטיס ביטוח לאומי בעיר ראפיד סיטי שבדקוטה הדרומית בטרם עבר לקליבלנד, הוא ציין את הוריו של הילד המנוח כהוריו שלו בטפסים ואף העתיק את תאריך הלידה של המנוח. לעמיתיו מהעבודה ציין כי יש לו אחות בשם ״מרי וילסון״ מהעיר קולומבוס אך כתובתה בטפסים שלו הובילה לדירה נטושה ואת עמיתיו מהעבודה ציין בטפסיו כ"אנשי קשר למקרה חירום". הוא חי תחת הזהות הבדויה הזאת במשך 24 שנים ותואר כתמהוני (בנה לעצמו מכשיר רדיו במשרד ונהג להאזין במשך שעות ל״רעש לבן״), שתקן ומתבודד שלא היה בעל חברים והיה מחויב מאוד לעבודתו כמהנדס אלקטרוניקה (הציעו לקשור בין הידע המקצועי שלו לבין הרוצח הזודיאק ששלח כמה מכתבים על פצצות שתכנן), הוא כמעט ולא הופיע מעבר לשעות העבודה (פרט למקרים נדירים באירועי חג בבתי עמיתים לעבודה), נהג לאכול במסעדות בחוץ וחי בדירה קטנה ודלה בממצאים אף על פי שהחזיק סכום נכבד בחסכונותיו (הוציא 80,000 דולר מכיסו על טיפוליו בסרטן בטרם החליט להתאבד ולאחר מכן נותרו עוד 82,000 דולרים בחשבונו), בירור שעשו הרשויות שגילו שזהותו מזויפת הוביל לתיאור של אדם מסתורי שנסע פעם לקניות בחנות מפורסמת במדינת מיין במשך 10 שעות (1100 ק״מ) רק כדיי לגלות שאין חניה, התרגז וחזר את כל הדרך בחזרה לאוהיו. המארשל שהופקד על התיק גילה כי נראה שהמתאבד שירת בקליפורניה בבסיס של חיל הים האמריקאי בו רכש את מקצועו בזמן חופף למקרי הזודיאק. הוצע כי הוא החליט לזייף את זהותו כיוון שהיה עבריין נמלט מעונש מאסר על פשעים, כנראה אלימים, שביצע - דפוס ההתנהגות שלו תואם את הפרופיל ההתנהגותי של עבריינים נמלטים. הוצע כי ייתכן והיה פושע מלחמה נאצי אך הדמיון הרב בינו לבין הקלסתרון של הרוצח של פול סטיין הוביל להשערות, גם ברחבי בלשים חובבים באינטרנט וגם בקרב רשויות החוק באמריקה, כי זהו רוצח הזודיאק (גופו אמנם היה רק בגובה 1.73 מ׳ - נמוך מתיאור הגובה של ססיליה שפרד - ושיערו היה במקור בצבע חום שתאורטית מתיישב עם תיאורו של מייקל מיג׳ו שהתוקף שלו היה בגובה קרוב לזה ובעל שיער חום). החוקרים לא הצליחו למצוא בדירתו טביעות אצבע איכותיות לדגימה. גופתו נשרפה בשריפת גווייה לבקשתו ואפרו פוזר בנהר כך שאין אפשרות לקחת ממנו דנ"א. אולם חוקרי המשטרה וגנטיקאית משפטית הצליחו לאתר ב-2016 דגימות של דמו שנלקח ממנו באשפוז שעשה ב-2000 ובדיקת דנ״א לאותו הממצא הובילה לאיתור קשר גנטי לאדם בעל שם המשפחה ״ניקולס״ או ״ניקולאס״ לדברי הרשויות.

תגובות בציבור לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבימי התחוללות הפרשה זכה הרוצח למעמד מאיים וגרם לבהלה בציבור, בימי העשור הראשון של המאה ה-21 ניסו פסיכולוגים לבנות לו פרופיל אנושי של אדם שעבר התעללות בבית מצד הוריו והסכימו כי מדובר באדם בודד שאינו "בר זוגיות" ושמחפש "פרסום והכרה" או כפיצוי על היחס הרע והמזניח שזכה לו בביתו או שכדיי "להראות למשפחתו שהוא שווה משהו", ואילו בעשור השני של המאה ה-21 היחס לפרשה נהיה יותר ציני ומגחיך את הרוצח, דמותו נהייתה ללעג והוא הוצג כ"חנון (או "ילד כאפות") קורבן בריונות חסר חיי חברה בעל תחביבי קליגרפיה, שרץ לשולחן הכתיבה הקטן שלו אחרי כל מעשה רצח (של קורבנות לא חמושים) לרשום מכתב מתרברב על כך לתקשורת ולמשטרה מכיוון שאין לו חברים או אנשים קרובים להתפאר בפניהם על כך ומרגיש "גבר" רק בזכות הנשק שלו ושהוא בגיל המאפשר נשיאת נשק" (כך הוצג בתוכנית "UnsolvedMysteries" של אתר "BuzzFeed"). בזמן הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 החלה תופעת אינטרנט ששמה ללעג את המתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית, טד קרוז, וטענה כי הוא היה רוצח הזודיאק בהתבסס על הקלסתרון מהמקרה של רצח פול סטיין, המם הפך לכה פופולרי שחצה את גבולות הרשת ואף הוזכר כבדיחה בארוחת הערב המסורתית של נשיא ארצות הברית בבית הלבן עם התקשורת בשלהי כהונתו של ברק אובמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוצח הזודיאק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראיון עם מייקל מיג'ו ועם קצין המשטרה שגבה עדות מססיליה שפרד מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  2. ^ החוברת ה-42 של "Detective Story Magazine" מיוני 1921 עם הסיפור על "Z" ועם הכתבה על מניפולציית כתב יד בעת ביצוע פשע
  3. ^ Crimes of the Century - The Zodiac Killer
  4. ^ New theory surfaces on identity of Zodiac Killer
  5. ^ 'Hello It's Me' Letter PHOTOS
  6. ^ עדויות מכביש אגם הרמן מערב הרצח
  7. ^ ראיון עם המוקדנית ומפקד המוקד שהאזין לשיחה בזמן אמת מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  8. ^ עמוד 4/7 מתוך העדות של קארן הבייביסטר של דרלין פרין למשטרת וואלחו לאחר הרצח
  9. ^ ראיון עם מייקל מגיו מהסרט הדוקומנטרי "This is the Zodiac speaking", 2008.
  10. ^ America's Most Wanted, "Fugitive Cases: Zodiac Killer". Television airing February 19, 2011.
  11. ^ New theory surfaces on identity of Zodiac Killer
  12. ^ The zodiac killer/Jenifer Ames
  13. ^ Presidio Heights attack
  14. ^ Melvin Belli, the "Birthday" Call and The Zodiac
  15. ^ Crimes of the Century - The Zodiac Killer
  16. ^ תעלומת ה"זודיאק" באתר BuzzFeed
  17. ^ המכתב למשפחת ד"ר אדווארד אדמס
  18. ^ המכתב שנשלח ב-1978 לתחנת "ערוץ 9 " מלוס אנג'לס
  19. ^ ZODIAC 1986 LETTER
  20. ^ הצעות לפתרון "צופן הסלבריטאי"
  21. ^ Alfred M. "Bud" Lord's Death
  22. ^ פרטי המקרה של "סנדי" והקשר האפשרי שלו לרצח בסנטה ברברה
  23. ^ חקירת הרצח של צ'רי ג'ו בייטס
  24. ^ ממצאי הדנ"א מזירת הרצחה של בייטס
  25. ^ 2002 Riverside Expedition
  26. ^ The Patricia Hautz Mystery
  27. ^ מקרה הרצח של צ'רי ג'ו בייטס
  28. ^ Ross Sullivan
  29. ^ הספר "Zodiac Unmasked"
  30. ^ Anonymous 1971 Letter mentions 1947 Murderer and Zodiac
  31. ^ Richard Marshall
  32. ^ "ארתור לי אלן" באתר על הפרשה
  33. ^ בדקו את כתב ידו השמאלית ואולי ידע לכתוב גם ביד ימין, מה שהיה גורם לכתב יד שונה בין שתי הידיים. מכל מקום, לא נמצאה ראייה ממשית שהובילה את המשטרה לזה שאלן הוא הרוצח.
  34. ^ רשימת האנשים שהואשמו לאורך השנים בהיותם רוצח הזודיאק
  35. ^ הפוסט על "זוד" מסן ברנדינו
  36. ^ כל הכתבות על דונלד בויוק
  37. ^ "Zodiac Killer: Meet The Prime Suspects". Amw.com. אורכב מ-המקור ב-September 1, 2011. בדיקה אחרונה ב-9 באוגוסט 2011. 
  38. ^ Pickel, Kris (10 בפברואר 2010), FBI: Test Results Back For Zodiac Killer Suspect, CBS Sacramento, אורכב מ-המקור ב-2010-02-13, בדיקה אחרונה ב-31 במאי 2010 (הקישור אינו פעיל, 10 במאי 2017)
  39. ^ סרטון של הראיון עם בניו של ג'ק טרנס בערוץ "CBS 13"
  40. ^ Woman: Dad was the Zodiac, and I can prove it
  41. ^ Another possible Zodiac suspect put forth
  42. ^ How Many Disbarred Lawyers Does It Take To Solve the Zodiac Murders?
  43. ^ Former police officer claims to have solved mystery of the Zodiac killer
  44. ^ The Zodiac killer 'identified': Infamous Sixties murderer is a 91-year-old man still living in California, claims author after 40-year investigation
  45. ^ Retired CHP gumshoe's Zodiac suspect is dead
  46. ^ I-TEAM: FRIEND CONFESSES TO BEING ZODIAC KILLER
  47. ^ Louisiana man claims his biological father was Zodiac Killer