זוטי דברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זוטי דברים היא הגנה העומדת לנאשם במשפט פלילי, בהתאם לסעיף 34יז לחוק העונשין, שבו נאמר: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".

זוטי דברים היא גם הגנה העומדת לנתבע במשפט אזרחי, בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין, בו נאמר: " לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך."

זוטי דברים במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרות ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף נוסף לחוק העונשין במסגרת תיקון מס' 39 לחוק, שתוקפו מ-23 באוגוסט 1995. דברי ההסבר להצעת החוק מסבירים את הצורך בתיקון זה:

סייג זה, הנובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות - De Minimis Non Curat Lex - הנו, בחלקו, חידוש לעומת החוק הקיים. עיקרו בהנחה כי השתבצותו הפורמלית של מעשה בהוראה חקוקה, המגדירה עבירה פלילית פלונית, כשלעצמה, אינה מוכיחה בהכרח שיש באותו מעשה לפחות מינימום של אנטי-חברתיות האופיינית לעבירה פלילית. הכלל שלפיו הוראה כאמור לא נועדה לזוטי-דברים, בא לנגוס מן ההיקף הפורמלי של תחום ההסדרה של נורמה אוסרת, את הרובד התחתון שאינו שייך לה מבחינה עניינית. בשל הכלליות הבלתי נמנעת של הגדרות העבירות לסוגיהן, אין מנוס מנגיסה כאמור, אף היא באמצעות הגדרה כללית של זוטי הדברים. בכך, מגשימים את התאמת ההגדרה הפורמלית של עבירה פלילית לתוכנה הענייני. למעשה, מוסמכת גם כעת הרשות התובעת, לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור וכן מוסמך היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים מאותו נימוק.
יש איפוא מקום להפוך את הכלל למהותי, לקבוע בו קריטריונים ולהסמיך בכך גם את הרשות השופטת להשתמש בו. אין זה ראוי שדווקא בית-המשפט יהיה חייב להטיל עונש 'סמלי' רק משום שהוא נטול סמכות למתוח את קו הגבול המינימלי הקונקרטי, לפי נסיבות העניין, בין התחום הפורמלי של האיסור הפלילי ובין מה שאינו מגיע עד כדי פליליות. טיבו הקונקרטי של המעשה, הנסיבות הקונקרטיות של ביצועו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי עשויים להוציאו מכלל הפליליות, אם כי מבחינת סימני ההיכר הפורמליים היה המעשה בגדר עבירה.

– ה"ח 2098 מיום 6.1.92

פרופ' ש"ז פלר הוסיף ונימק את הצורך בתיקון:

לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה או אחר של עבירה פלילית, עשויה להחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופינית לעבירה פלילית. דרושה מידה מינימלית של סכנה לציבור, או ביתר דיוק, דרושה מידה מסוימת של שליליות לפי הקרטריון לפיו לו היו כל המעשים מתחת למידה זו של סכנה לציבור, לא היו כלל ניזקקים להגדרתם כעבירה פלילית.

– ש"ז פלר, דיני עונשין, כרך א', סימן 7, עמ' 58

תומך בולט בתיקון זה, כבר יותר מעשור קודם שאושר בכנסת, היה פרופ' דניאל פרידמן, במאמרו "שיקול דעת שיפוטי בהעמדה לדין פלילי" (הפרקליט, כרך לה, תשמ"ג-1983, עמ' 155).

פרופ' מרים גור אריה הביאה דוגמאות אחדות שבהן לדעתה ראוי ליישם את העיקרון של זוטי דברים:

כידוע, האופי האנטי חברתי של עבירה נובע מהסכנה שזו מציבה לערך חברתי מוגן. בשל כלליות הניסוח של העבירות השונות, ייתכנו מקרים הנופלים בגדר ההגדרה הפורמלית של העבירה אף שאין הם מעוררים אותה מידה מינימלית של סכנה לערך המוגן המקנה למעשה את אופיו האנטי חברתי. במקרים קלי ערך כאלה אין הצדקה עניינית להטלת אחריות פלילית. כך, למשל, לא יהיה זה נכון לייחס לאב שנתן לבנו הקטין לטעום מהיין לקידוש אחריות לעבירה האוסרת עידוד אדם שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנים לשתות משקה משכר. כמו כן, אין זה מתאים ליחס לדוד שנשק ללחי אחיינו, חרף סירובו, אחריות לעבירת התקיפה, או למי שקיבל תיק שדבקו בו שרידי סם אחריות על החזקת סם.

– מרים גור אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992", משפטים כ"ד תשנ"ד

מימוש ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלשון החוק נובע כי יש להתחשב בארבעה מאפיינים קודם ליישום הגנת זוטי דברים:

  • טיב המעשה
  • נסיבות המעשה
  • תוצאות המעשה
  • האינטרס הציבורי

הנטל להוכיח את התקיימות ההגנה רובץ לפתחו של הטוען לה.

זוטי דברים במשפט האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל בדבר זוטי דברים נקבע במפורש בסעיף 4 לפקודת הנזיקין: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך."

גם במקום שבו אין הוראת חוק מפורשת תחול גם הגנת זוטי הדברים. ההיגיון המסתתר מאחורי דוקטרינה זו הינו, שהסדר הציבורי והתועלת הכללית שבהליך השיפוטי דורשים, שבתי המשפט לא יעסקו בעניינים פעוטים של מה בכך, אפילו יש בהם פגיעה מזערית בזכות או גרימת נזק בשיעור נמוך במיוחד.

הדוקטרינה בדבר זוטי דברים הוכרה במפורש גם בדין הישראלי:

כלל עתיק יומין הוא שאין דרכו של בית-המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, "זוטי דברים" (כמו שנאמר‘de minimis non curat lex’). כך אין דרכו לעסוק גם בפגיעה מזערית בזכות. כלל זה מקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטתנו חולש הוא על תחומי משפט שונים, בין מכוח הוראה מפורשת בחוק ובין מכוח הפסיקה (מכוח הוראה מפורשת בחוק: בתחום המשפט הפלילי, לפי הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז-1977).

– 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' הורוויץ פ"ד נח(6) 289 (2004)

ד"ר אבישי אדר הביא דוגמה שבה לדעתו ראוי ליישם את דוקטרינת 'זוטי דברים' במשפט האזרחי:

עקרון ה-De Minimis מיועד לאותם מצבים בהם נגרמה פגיעה מינימלית בזכותו של בעל דין. כך, לדוגמה: אדם הולך לתומו ברחוב ומכונית נוסעת במהירות על כביש רטוב, כתוצאה מכך ניתזים מים על בגדיו של הולך הרגל המסיבים לו נזק שערכו פעוט. בכגון דא ייאמר, כי אפילו שלכאורה השתכללה עילת תביעה, הרי שבית המשפט לא יורה על מתן סעד בנסיבות המקרה.

עקרון זה לכאורה אינדיפרנטי לשאלת הגורם שהביא לנזק לניזוק והוא נותר כמעט שווה נפש באשר ליסוד הנפשי של המזיק. מכאן, שאפילו נגרם הנזק לניזוק בכוונת מכוון (זדון), הרי שאם הנזק הוא מיסודות העוולה או העבירה, והוא נופל תחת הקטגוריה של "פגיעה מינימלית בזכות", אפשר כי האחראי לנזק, המזיק, יימצא פטור מלתת את הדין על עוולתו או עבירתו.

– א. אדר "עקרון "זוטי הדברים" (De Minimis) כעקרון יסוד בהצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006 (הקודקס האזרחי החדש), המשפט יב 121.

המדד לפגיעה מזערית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה היא כיצד נמדדת פגיעה ומתי תיחשב פגיעה מזערית. התשובה תלויה גם במהות הזכות שנפגעה, בתכלית הפגיעה ובנסיבות נוספות של כל מקרה, ובהתאם היא אף עשויה להשתנות ממקרה למקרה.

– 3434/96 ד"ר מנחם הופנונג נ' יושב ראש הכנסת ואח' פ"ד נ(3) 57 (1996)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א. מגן, "'זוטי דברים' - אך לאו מילתא זוטרתא", הפרקליט מג 38.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]