ז'אן פראנסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ז'אן פראנסהצרפתית: Jean René Désiré Françaix23 במאי 1912 בלה מאן - 25 בספטמבר 1997 בפריז) היה מלחין נאו-קלאסי, פסנתרן ומתזמר צרפתי, שנודע בתפוקתו הפורה ובסגנונו הנמרץ.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשרונותיו הטבעיים של פםראנסה זכו לעידוד בגיל צעיר מצד משפחתו: אביו, מנהל הקונסרבטוריון בלה מאן, היה מוזיקולוג, מלחין ופסנתרן ואמו הייתה מורה לשירה. כבר בגיל שש החל לחבר מוזיקה ופרסומו הראשון, בשנת 1922, משך את תשומת לבו של מלחין, שעבד בבית ההוצא ה וניווט את הילד המוכשר אל מורה מחוננת, נדיה בולאנז'ה. בולאנז'ה סייעה להתפתחות הקריירה של פראנסה בראותה במלחין הצעיר את אחד הטובים, אם לא המצטיין, בתלמידיה. גם איזידור פיליפ, פסנתרן ופדגוג ידוע-שם, לימד את פראנסה. ז'אן פראנסה עצמו ניגן לעתים קרובות את יצירותיו הוא וזכה לשבחי הקהל; ראוי לציון ביצוע הבכורה של הקונצ'רטינו שלו לפסנתר ותזמורת בפסטיבל באדן-באדן בשנת 1932.‏[1]

ז'אן פראנסה היה פסנתרן עתיר-כישרון מגיל צעיר. הוא זכה בפרס ראשון לפסנתר בקונסרבטואר של פריז (ההכשרה המוזיקלית הרשמית היחידה שלו) והיה מבוקש להופעות הן כמלווה והן כסולן. הופעות נודעות שלו היו בדואט עם הצ'לן הצרפתי מוריס ז'נדרון ונגינת הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פרנסיס פולנק יחד עם המלחין בכמה הזדמנויות, כאשר ז'אק פוורייה לא היה זמין. הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פראנסה עצמו נכתב בשביל בנותיו, ששתיהן היו פסנתרניות צעירות ומלבלבות בתקופת חיבורו.

תעסוקתו העיקרית של ז'אן פראנסה הייתה קריירת ההלחנה שלו, הפעילה במידה שאינה מצויה. פוריות כתיבתו עמדה בעינה לכל אורך חייו; ב-1981 תיאר את עצמו כ"מלחין בקביעות", אך זה מסיים יצירה אחת וכבר מתחיל חדשה, וכך המשיך עד מותו ב-1997.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס ראוול אמר על פרנסה הצעיר, בשיחה עם הורי הנער, |"בין סגולותיו של הילד אני מבחין מעל לכל בזו, שהיא החשובה והמועילה ביותר לאמן - הסקרנות: הישמרו שלא לדכא בו סגולות אלה, עכשיו או בעתיד, אחרת תסתכנו בכך שהרגישות הצעירה הזו תיבש ותקמול." ההורים קיבלו את העצה וז'אן הצעיר עלה כפורח: פרנסה היה מלחין פורה, שכתב יותר מ-200 יצירות במגוון סגנונות גדול.

בהיותו פסנתרן וירטואוז, רבות מיצירותיו נכתבו לפסנתר, בייחוד היצירות הקאמריות הרבות, שחיבר לכמעט כל כלי תזמורתי והרכב מקובל. הוא היה מתזמר מיומן, תכונה שבאה לביטוי בשימוש שעשה בגוני צליל. פראנסה כתב יצירות ברבות מן הצורות המוזיקליות הגדולות העיקריות, בהן קונצ'רטי, סימפוניות, אופרה, מוזיקה לתיאטרון ולבלט ויצירות שנשענו על מסורות, שחנן סר במאה ה-20, כגון הקנטטה. על אף נטייתו לשוות אופי מודרני לאופני הביטוי הנושנים, היה פראנסה נאו-קלאסיציסט מושבע, שדחה אטונליות ושיטוטים חסרי-צורה, והסתמך על ספרות העבר הגדולה ליצירותיו הווקאליות. פראנסה חיבר גם מוזיקה לעשרה סרטים, בשביל הבמאי סשה גיטרי.

סגנונו של פראנסה מצטיין בקלילות ושנינות (מטרתו המוצהרת הייתה "לגרום הנאה"), ויש בו גם מאופי השיחה, המתבטא ביחסי גומלין בין הקווים המוזיקליים. במהלך הקריירה שלו כמעט לא חל שינוי בסגנונו; על אף השפעתם של מלחינים שהעריץ (כמו עמנואל שברייה, איגור סטרווינסקי, מוריס ראוול ופרנסיס פולנק) על כתיבתו, מיזג פראנסה את מה שליקט מהשראתם אל תוך האסתטיקה המובהקת שלו עצמו, שבאה לביטוי כבר ביצירות המוקדמות.

מבחר מיצירותיו הנודעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סקרצו" (1932) יצירתו הבוגרת הראשונה לפסנתר סולו
  • שמונה בגאטלות (1932), פסנתר ורביעיית מיתרים
  • קונצ'רטינו לפסנתר ותזמורת (1932)
  • שלישיית מיתרים (1933)
  • קונצ'רטו לבסון ו-11 כלי מיתר
  • רביעיית כלי נשיפה מעץ (1933)
  • "שפת ים" (1933), בלט
  • חמישייה לחליל, נבל ושלישיית מיתרים (1934)
  • "פטי קוואטור" (1935), רביעיית סקסופונים
  • קונצ'רטו לפסנתר (1936)
  • "האפוקליפסה לפי יוחנן הקדוש" (1939), אורטוריה
  • "הגרש" (L'apostrophe) ‏ (1940), קומדיה מוזיקלית
  • דיברטיסמן לבסון וחמישיית מיתרים (או תזמורת), מוקדש לוויליאם ווטרהאוז
  • חמישיית כלי נשיפה מעץ (1948)
  • "עלמות הלילה" (1948), בלט
  • "נפוליאון" (1954), מוזיקה לסרט של ס. גיטרי
  • " Si Paris nous était conté" ‏ 1956
  • "שעון הפרחים" (1959), לאבוב ותזמורת
  • סוויטה לחליל סולו (1962)
  • שישה פרלודים (1963, כלי מיתר
  • קונצ'רטו לשני פסנתרים (1965)
  • "הנסיכה מקליווס" (1965), האופרה המצליחה ביותר שלו
  • קונצ'רטו לחליל (1967)
  • קונצ'רטו לקלרנית (1968)
  • רביעיית קרן אנגלית (1970)
  • קונצ'רטו לקונטרבס ותזמורת (1974)
  • "קאסאציונה" (1975), לשלוש תזמורות
  • חמישייה לקלרנית ורביעיית כלי יתר (1977)
  • סרנדה לגיטרה
  • סונאטה לחלילית וגיטרה (1984)
  • קונצ'רטו כפול לחליל, קלרנית ותזמורת (1991)
  • קונצ'רטו לאקורדיון (1993)
  • שלישייה לאבוב, בסון ופסנתר (1994), הוקדשה לוויליאם ווטרהאוז
  • סונאטה לחליל ופסנתר (1996)
  • Neuf historiettes de Tallemant des Réaux לזמר בריטון, סקסופון טנור ופסנתר (1997), היצירה האחרונה השלמה של פראנסה
  • "מארש ניצחון" ל-4 חצוצרות ועוגב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריצ'רד לאנגהם סמית', מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין