חג מולד שחור (סרט, 1974)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חג מולד שחור
Black Christmas
Black Christmas 1974 Poster.jpg
כרזת הסרט המקורית
בימוי בוב קלארק עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה בוב קלארק עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט רוי מור עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה סטן קול
שחקנים ראשיים אוליביה האסי
קייר דוליה
מרגו קידר
ג'ון סקסון
אנדריאה מרטין
מוזיקה קארל זיטרר
צילום רג'ינלד ה. מוריס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפיץ קנדהקנדה Ambassador Film Distributors
ארצות הבריתארצות הברית אולפני האחים וורנר
מדינה קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
אולפן Film Funding Limited of Canada
Ambassador Films
הקרנת בכורה קנדהקנדה 11 באוקטובר 1974
ארצות הבריתארצות הברית 20 בדצמבר 1974
משך הקרנה 98 דקות[1]
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אימה
סלאשר
מותחן פסיכולוגי
חג המולד
תקציב 620,000 דולר
הכנסות 4 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו blackchristmas74
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חג מולד שחוראנגלית: Black Christmas) הוא סרט אימה פסיכולוגי קנדי ​​משנת 1974, שהופק ובוים על ידי בוב קלארק, ונכתב על ידי א. רוי מור. בסרט מככבים אוליביה האסי, קייר דוליה, מרגו קידר, אנדריאה מרטין, מריאן ולדמן וג'ון סקסון, והוא עוסק בקבוצה של אחיות סיעודיות מתלמדות שמקבלות שיחות טלפון מטרידות ומאיימות, ובסופו של דבר נרצחות על ידי רוצח פסיכופת הפולש לבית האחווה שלהם במהלך ליל חג המולד.

כשהוא קיבל השראה רבה מהאגדה האורבנית "הבייביסיטר והגבר במעלה המדרגות" ומסדרה של מעשי רצח שבוצעו באזור ווסטמאונט במונטריאול, קוויבק, מור כתב את התסריט לסרט בשם "Stop Me". יוצרי הסרט עשו שינויים רבים בתסריט, בעיקר המעבר לסביבה אוניברסיטאית עם סטודנטים מתבגרים. הסרט צולם בטורונטו במהלך שנת 1974 עם תקציב משוער של 620,000 דולר, והופץ על ידי אולפני האחים וורנר בצפון אמריקה.

הסרט עלה לאקרנים ב-11 באוקטובר 1974 בקנדה וב-20 בדצמבר בארצות הברית בשם Silent Night, Evil Night. עם יציאתו לאקרנים, הסרט זכה לביקורות מעורבות, אך מאז זכה לשבחים קריטיים ולמעמד של סרט קאלט, כאשר היסטוריוני הקולנוע מציינים אותו כאחד מסרטי הסלאשר הראשונים ביותר שעלו על מסך הקולנוע.[2] הסרט גם זכה לשבחים על הצלחתו להגיע לסיום העלילה מבלי לחשוף את זהות האנטגוניסט שלו במהלכו. בנוסף, הסרט שימש כהשראה עבור סרטו של ג'ון קרפנטר, "ליל המסכות", שיצא בשנת 1978. בנוסף לזכייתו במעמד של סרט קאלט, הסרט זכה לעיבוד ספרותי שנכתב על ידי הסופר לי הייס בשנת 1976.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח מנקודת מבטו של גבר, הנמצא מחוץ למסך ומטפס אל עליית הגג של בית אחווה טיפוסי בזמן שדיירות הבית חוגגות במסיבה לקראת חג המולד. אחת הנערות, ג'ס, עונה לשיחת טלפון מגונה מאדם לא יציב מבחינה נפשית, במהלכה נרמז כי זו לא הפעם הראשונה בה הוא מתקשר לבית האחווה. ג'ס וחברותיה מקשיבות לשיחה בעוד המתקשר האלמוני צועק ומקלל אותן בטלפון. כאשר אחת הנערות, ברב, הידועה בהתנהגותה הפראית, לוקחת את הטלפון מג'ס, היא מקניטה את המתקשר, שמבטיח להרוג אותה. לאחר סיום השיחה, ברב מתווכחת עם חברתה, קלייר הריסון, שמרמזת שייתכן והמטלפן הוא אנס סדרתי. קלייר חוזרת לחדר השינה שלה כדי לסיים את אריזת בגדיה לקראת חופשת חג המולד, אך שם ממתין לה הגבר האלמוני, שחונק אותה באמצעות שקית ניילון ולוקח את גופתה אל עליית הגג.

למחרת בבוקר, מר הריסון מגיע לאוניברסיטה על מנת לאסוף את בתו, אך כאשר היא מבוששת מלבוא. הוא עושה את דרכו במהירות אל בית האחווה, שם אם הבית, גברת מקנרי, מופתעת לגלות ממנו שקלייר נעדרת. בינתיים, ג'ס פוגשת את בן זוגה, סטודנט נוירוטי למוזיקה בשם פיטר. ג'ס חושפת בפניו שהיא בהריון, אך מתכננת להפיל את התינוק. בעיר, מר הריסון, בליווי ברב ואחת הבנות האחרות, פיליס קרלסון, מנסים לדווח על היעדרותה של קלייר; ובמקביל ג'ס מספרת לבן זוגה של קלייר, כריס, על היעלמותה הפתאומית של קלייר. השניים מגלים כי נערה מקומית אחרת בשם ג'ניס קוואייף נעלמה גם היא בדרכה הביתה מהאוניברסיטה.

לאחר שהם משכנעים את ברב השיכורה לשוב למיטתה, מר הריסון, כריס, ג'ס ופיליס יוצאים לחפש את ג'ניס בפארק סמוך, שם היא נעלמה לכאורה, בתקווה להופעת סימן כלשהו לקלייר. בינתיים, גברת מקנרי מתכוונת לעזוב ולנסוע לבית של אחותה, אך מפותה אל עליית הגג, שם היא מגלה את גופתה של קלייר והרוצח משליך וו של עגורן לתוך פניה, תולה והורג אותה. בפארק, גופתה המושחתת של ג'ניס נמצאת על ידי המשטרה וג'ס חוזרת אל הבית, אף על פי שהחיפוש אחר קלייר ממשיך. בבית, ג'ס עונה לעוד שיחת טלפון מגונה ומחליטה להגיש תלונה למשטרה. פיטר מפתיע אותה ומנסה לשכנע אותה להינשא למען תינוקם המשותף, אך ג'ס מסרבת בתוקף והוא עוזב בסערת רגשות.

עד מהרה, קבוצה של ילדי מקהלה מגיעה למפתן דלת הבית כדי לשיר את מזמורי חג המולד המסורתיים, ומסיחים את דעתה של ג'ס בזמן שהרוצח נכנס לחדרה של ברב ורוצח אותה עם פסלון זכוכית; אך צעקותיה של בארב לעזרה נבלעים בקול שירתם של הילדים המזמרים. לאחר שמקהלת הילדים עוזבת, ג'ס מקבלת עוד שיחת טלפון מטרידה, בה המתקשר חוזר על חלק מהוויכוח שלה עם פיטר. סגן פולר, שהגיע בינתיים לבית האחווה על מנת לרשום את תלונתה של ג'ס, טוען שייתכן שפיטר הוא האחראי, בשל ידיעתו של המתקשר על הוויכוח ועל מצבו של פיטר, אך ג'ס מפקפקת בטענה זו. רגעים ספורים לאחר מכן, פיליס נכנסת לחדרה של ברב, שם הרוצח ממתין לה ורוצח אותה חוץ למסך.

ג'ס מקבלת שיחת טלפון מגונה נוספת, בה הרוצח רומז על איזשהו מקרה בין שני ילדים בשם אגנס ובילי. הפעם, השיחה נמשכת מספיק זמן כדי לאתר את מקורה, וסמל נאש מורה לג'ס לעזוב את הבית באופן מיידי לאחר שמתגלה שהשיחה באה מתוך הבית עצמו. מודאגת לשלומן של ברב ופיליס, ג'ס מחמשת את עצמה עם מחתה ועולה לקומה השנייה, שם היא מגלה את גופותיהן המושחתות של ברב ופיליס. הרוצח מופיע ורודף אחר ג'ס לאורך הבית; וג'ס נועלת את עצמה במרתף. פיטר מופיע מחוץ לאחד החלונות ומנפץ את החלון כדי להגיע לג'ס, שדוקרת אותו עם המחתה מתוך מחשבה שהוא הרוצח.

המשטרה מגיעה כעבור כמה רגעים בעקבות צרחותיה של ג'ס, ומוצאים אותה במרתף כשהיא בקושי בהכרה, לצד גופתו המדממת של פיטר. השוטרים משכיבים את ג'ס לישון ומנהלים דיון על הרציחות, תוך כדי חוסר ידיעה מוחלט לכך שגופותיהן של קלייר ושל גברת מקנרי עדיין נמצאות בעליית הגג. לאחר מכן, השוטרים עוזבים בזמן שג'ס נשארת לנוח לבדה בבית, עם שוטר ששומר בחוץ. בסצנת הסיום, הרוצח יוצא מעליית הגג בזמן שג'ס ישנה בחדר הסמוך. הטלפון של הבית מתחיל לצלצל, וגורלה של ג'ס נשאר בסימן שאלה עבור הצופה.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונספט וכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריטאי הקנדי א. רוי מור כתב את התסריט עבור הסרט, שאז נקרא "Stop Me"[4] על פי האגדה האורבנית "הבייביסיטר והגבר במעלה המדרגות".[5] מור גם טען כי הוא שאב השראה מסדרה של מקרי רצח שהתרחשו במהלך עונת החגים באזור ווסטמאונט במונטריאול, קוויבק.[6]

מפיקי הסרט, הארווי שרמן וריצ'רד שוטן, ביקשו מהתסריטאי טימותי בונד לכתוב מחדש את התסריט כך שיתרחש באוניברסיטה.[5][7] קלארק, שהרגיש שהתסריט המקורי היה פשוט מדי, עשה מספר שינויים בדיאלוגים בין הדמויות השונות,[5] ושילב גם אלמנטים הומוריסטיים בסרט, בייחוד בדמויותיהן של ברב וגברת מקנרי, שקלארק ביסס על דודתו.[4] קלארק הרגיש שתלמידי הקולג' והתיכון לא ילכדו את "כל תחושת המציאות" בסרט אמריקאי, ומשכך הוא התכוון ללכוד את "פיקחותם" של הצעירים המתבגרים: "סטודנטים - אפילו בשנת 1974 - הם אנשים פיקחים. הם לא טיפשים. לא הכל זה ביקיני, שמיכות חוף ובינגו".[4]

תהליך הליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות השחקנים המרכזי של הסרט (בכיוון השעון משמאל לימין): האסי, דוליה, סקסון וקידר.

אוליביה האסי, שכבר זכתה לתהילה בינלאומית על תפקידה כיוליה ב"רומיאו ויוליה" מאת פרנקו זפירלי, הסכימה להשתתף בסרט לאחר שנאמר לה שהיא "תעשה סרט בקנדה שירוויח הרבה כסף".[4] קלארק חיפש את השחקן קייר דוליה שיגלם את דמותו של פיטר לאחר שהופיע כדייב באומן בסרט "2001: אודיסיאה בחלל".[4] דמותה של גברת מקנרי הוצעה לבטי דייוויס,[5] אך היא דחתה את ההצעה.[4] מרגו קידר לוהקה לדמותה של ברב, ואמרה שהיא נמשכה אל הדמות "כי היא הייתה פרועה וחסרת שליטה", ולא "דמות ראשית קונבנציונלית".[4] לגילום דמותה של קלייר הריסון, שרציחתה מתניע את עלילת הסרט, לוהקה לין גריפין, ילידת טורונטו, אחרי שאמה, שהייתה גם סוכנת הליהוק שלה באותה העת, השיגה לה אודישן.[8]

במקור, דמותה של פיליס קרלסון הוצעה לגילדה רדנר, שהסכימה לגלם את הדמות, אך נאלצה לעזוב חודש לפני תחילת הצילומים בגלל התחייבותה הקודמות לסאטרדיי נייט לייב, והוחלפה באנדריאה מרטין.[4][5] אדמונד או'בריאן לוהק במקור לדמותו של סגן פולר, אך עם הגעתו לסט, המפיקים הבינו שהוא לא יוכל למלא את חובותיו הנדרשות בשל בריאותו הרופפת (שנבעה ממחלת האלצהיימר).[9] ג'ון סקסון, שקרא את התסריט קודם לכן, קיבל שיחת טלפון מהמפיקים, שהציעו לו את התפקיד; סקסון הסכים לקבל את התפקיד, והיה צריך להגיע לטורונטו מניו יורק בתוך יומיים על מנת להתחיל את הצילומים.[4]

צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל החיילים באוניברסיטת טורונטו.

הסרט צולם בטורונטו במהלך החורף של שנת 1973-74; הבית המוצג בסרט התגלה על ידי קלארק בזמן שסייר עבור חיפוש לוקיישנים, ובעליו הסכימו להחכיר לו את הבית עבור ההפקה. חלק מהסרט גם צולם בקמפוס של אוניברסיטת טורונטו. לדבריו של ג'ון סקסון, קלארק צייר בקפידה סטוריבורד עם צילומי מפתח, שהוא הביא לסט של הסרט כל יום: "אני יכול להבין בדיוק למה חשבתי שהוא נזקק, ולמה הסצנה נזקקה". בסרט מופיעים סצנות מנקודת מבטו של בילי / הרוצח. סצנות אלו צולמו באמצעות שימוש במתקן שתוכנן על ידי מפעיל המצלמה, ברט דאנק, אשר היה מחובר ראשו של דאנק בזמן שהוא טיפס על הקיר של הבית. סצנת מותה של גריפין, שצולמה במצלמת כף יד בארון אמיתי, הושלמה תוך מספר מועט של טייקים. לדברי גריפין, ההפתעה שדמותה חווה, מכיוון שגיחתו של הרוצח מהארון הייתה אמיתית. מאוחר יותר, השחקנית נזכרה ושיתפה ש"זה היה הלם מוחלט כי לא ידעתי למתי לצפות שהוא יקפוץ החוצה!" הסצנות בהן גופתה של קלייר בכיסא הנדנדה מופיעה, חייבו את השחקנית ללבוש שקית פלסטיק אמיתית על ראשה לפרקי זמן ממושכים. למרות זאת, גריפין סיפרה שהיא התמודדה בקלות יחסית עם מצב זה: "הייתי למעשה, ועודנו, שחיינית די טובה מספיק כדי שאוכל לעצור את הנשימה שלי במשך זמן רב, וגם אני יכולה לפקוח את העיניים למשך זמן רב מבלי למצמץ".[8]

כשהיא שיתפה את זכרונותיה מתקופת הצילומים, מרגו קידר אמרה שהתקופה הייתה "כיפית. באמת התחברתי לאנדריאה מרטין בזמן שצילמנו בטורונטו ובאונטריו. אוליביה האסי הייתה קצת מוזרה. היא הייתה אובססיבית לרעיון להתאהב בפול מקרטני דרך המדיום שלה. קצת הקשנו עליה בגלל דברים כאלו".[10]

גמר ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין של הסרט, קארל זיטרר, אמר בראיון כי הוא יצר את המוזיקה המסתורית המופיעה לאורך הסרט על ידי קשירת מזלגות, מסרקים וסכינים על מיתרי הפסנתר על מנת לעקם את צליל המפתחות של הכלי.[9] זיטרר גם אמר שהוא עיוות את הצליל עוד יותר על ידי הקלטתה באמצעות קלטת אודיו והאטת הקול.[9] הקולות עבור שיחות הטלפון המטרידות בוצעו על ידי שחקנים רבים, כולל השחקן ניק מנקוזו והבמאי בוב קלארק.[5][9] מנקוזו סיפר בראיון שהוא עמד על ראשו במהלך ההקלטה במטרה לדחוס את בית החזה שלו ולגרום לקולו להישמע מטורף יותר.[11]

במהלך ההכנות בשנת 1974 ליציאת הסרט לאקרנים באמריקה, מנהלי אולפני "האחים וורנר" ביקשו מקלארק רשות לשנות את סצנת הסיום לסצנה בה בן זוגה של קלייר, כריס, מופיע מול ג'ס ואומר: "אגנס, אל תספרי להם מה עשינו", לפני שהורג אותה; אבל קלארק התעקש לשמור על הסוף המעורפל המקורי.

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצה תיאטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא לאקרנים ב-11 באוקטובר 1974 בקנדה תחת הפצתה של "Ambassador Film Distributors". בארצות הברית, הסרט יצא לאקרנים תחת הפצתם של אולפני האחים וורנר החליטו להפיץ את הסרט במקביל לעונת חג המולד, ב-20 בדצמבר 1974.[12] אולפני האחים וורנר החליטו לשנות את שם הסרט ל"לילה שקט, לילה מרושע" ("Silent Night, Evil Night"), מחשש ששם הסרט המקורי יטעה את קהל הצופים לחשוב שמדובר בסרט בלאקספלויטיישן. האולפנים החזירו את שם הסרט המקורי לאחר ההפצה הראשונית עבור ההקרנות העתידיות.

באוקטובר 1975, הסרט הוקרן בניו יורק ובשיקגו,[13] וכמו כן גם ב-19 בתי קולנוע בלוס אנג'לס, שם הוא זכה להצלחה קופתית. הצלחה זו הביאה את אולפני האחים וורנר להפיץ את הסרט ב-70 תיאטראות בכל רחבי הארץ בתקופת ליל כל הקדושים, אך אז הסרט גרף בממוצע יומי רק 700 דולר ליום בכל אולם קולנוע, מה שגרם לאולפני האחים וורנר להפסיק את ההפצה בדצמבר של אותה השנה.[14] הסרט הוקרן בעבר תחת שמו החלופי, "לילה שקט, לילה מרושע", בווירג'יניה ביולי 1975.[15]

בסך הכל, הסרט גרף מעל 4,053,000 דולר ברחבי העולם, לעומת תקציב של 620,000 דולר.[16] כאשר הסרט הופץ בבריטניה, המועצה הבריטית לסיווג סרטים צינזרה מספר משפטים בעלי אופי מיני הנאמרים במהלך שיחת הטלפון המגונה הראשונה.

הרקע סביב הבכורה בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט, בשם "זר בבית" ("Stranger in the House"), התעתד לעלות לשידור בכורה בטלוויזיה במוצאי שבת, 28 בינואר 1978, ברשת "NBC". שבועיים לפני שידור הבכורה שלה, בוצע רצח כפול בבית האחווה "צ'י אומגה" בקמפוס של אוניברסיטת פלורידה סטייט בטלהאסי. לאחר מכן, הרוצח הלך לחדר סמוך לבית האחווה ותקף באלימות שתי סטודנטיות ששרדו. מאוחר יותר, הרוצח זוהה כטד בנדי, והוא הוצא להורג ב-24 בינואר 1989.[17]

ימים ספורים לפני הקרנת הסרט בפלורידה, מושל פלורידה, ראובין אזובין, פנה לנשיא "NBC", רוברט מלהולנד, וביקש שהסרט לא יוקרן בשל נושאי הסרט הדומים לאירוע הרצח הכפול. ביום שלישי, 24 בינואר, NBC-TV נתנה לכמה מהחברות המסונפות לה בפלורידה, ג'ורג'יה ואלבמה, את האפשרות להקרין את הסרט "דוק סאבג': איש הברונזה", במקום את "זר בבית":

הרשת אמרה בהצהרה שפורסמה אתמול בניו יורק כי היא מגיבה לחשש שהובעו על ידי החברות המסונפות לה בגלל הרצח של שתי הסטודנטיות החודש בבית האחווה באוניברסיטת פלורידה סטייט בטלהאסי.[17]

מדיה ביתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופץ על גבי תקליטורי DVD מספר פעמים בצפון אמריקה. מהדורת יום השנה ה-25 הופצה בקנדה ב-6 בנובמבר 2001 על ידי חברת "Critical Mass".[18] מהדורה זו הכילה רק את הטריילר התיאטרלי כקטע בונוס.[19] בשנה שלאחר מכן, ב-3 בדצמבר 2002, הוציאה "Critical Mass" את מהדורת האספנים של הסרט על גבי DVD עם עם סרטי תעודה, שני טראקי פרשנויות וכרזות ארט לסרט באנגלית ובצרפתית הניתנות להחלפה.[20]

ב-5 בדצמבר 2006, "Critical Mass" הפיצה תקליטור שלישי מסוג "מהדורה מיוחדת" עם פרשנות מחודשת, שתי סצנות מקוריות עם טראקים חדשים שנחשפו, סרט תיעודי חדש על יצירת הסרט וראיונות עם צוות ההפקה.[21] מהדורה זו הופצה על גבי תקליטור של Blu-ray ב-11 בנובמבר 2008.[22]

זמן קצר לאחר יום השנה ה-40 של הסרט, חברת "Anchor Bay" הפיצה תקליטורים של Blu-ray ו-DVD בקנדה, שנקראו "מהדורת האבל של העונה". המהדורה כללה את אותן הקטעים שנוספו לסרט כמו המהדור המיוחדת ואת כל תוכן הבונוס שנכלל בה, בתוספת סרט תיעודי חדש ("Black Christmas Legacy"), הקלטת פאנל יום השנה ה-40 ב-Fan Expo 2014, טראק פרשנות חדש שמתייחס לדמותו של ניק מנקוזו כ"בילי", חוברת רטרוספקטיבית חדשה שנכתבה על ידי מגזין "Rue Morgue" וכרזה חדשה מאת גארי פולין (המנהל האומנותי של מגזין "Rue Morgue"). מהדורה זו הופצה על גבי תקליטורי Blu-ray ו-DVD ב-24 בנובמבר 2015.

בארצות הברית, חברת "Scream Factory" הפיצה את הסרט במהדורת אספנים בטכנולוגיית Blu-ray ב-13 בדצמבר 2016 עם תוספות חדשות. "Scream Factory" אספה את כל חומרי הבונוס מהמהדורות הקודמות והכלילה אותן במהדורת האספנים.[23]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפצתו הראשונה, הסרט זכה לביקורות מעורבות. א. ה. ויילר מ"ניו יורק טיימס" כינה את הסרט "סיפור בלשי שמעלה את השאלה לשם מה הוא נוצר בכלל".[24] המגזין "וראייטי" קרא לסרט "סרט רציחות מלא דם וחסרת טעם המנצל אלימות מיותרת בבית אחווה אוניברסיטאי המנוהל על ידי אלכוהוליסטית ורקדנית לשעבר בצורה בלתי סבירה. סיפורו האטי והמעוקל כרוך במתקשר טלפוני גס המתענג מהריגת הנערות בזו אחר זו, אפילו את אם הבית האומללה".[25] ג'ין סיסקל מ"שיקגו טריביון" נתן לסרט כוכב וחצי מתוך ארבעה כוכבים וקרא לזה סרט שגרתי שבולט רק בגלל התפקידים העלובים ששחקניות מוכשרות נאלצים לגלם בסרטים".[26] קווין תומאס מ"לוס אנג'לס טיימס" כתב: "לפני שהיא מגזימה בצורה מטורפת עם סיום מתחמק, חג מולד שחור (שנפתח היום בתיאטראות נבחרים) הוא סרט אימה קטן וחכם סטייל תוצרת-קנדה, שמטעה לחלוטין... אולי ייתכן שהיוצרים פשוט לא הצליחו להבין איך לסיים את זה".[27]

על פי אתר הביקורות "Rotten Tomatoes", הסרט קיבל אחוז חיוביות של 71%, בהתבסס על 31 ביקורות, והקונצנזוס אמר עליו: "הסלאשר הנדיר עם מספיק האינטליגנציה כדי להקל את המתח בין ההתפרצויות המדממות, חג מולד שחור מציע צפייה בחופשה מהנה עבור מעריצי הסוגה".[28] היידי מרטינוזי מ-"Film Threat" קראה לסרט "חדשני" ושיבחה את השחקניות הראשיות, אוליביה האסי ומרגו קידר. האתר "TV Guide" העניק לסרט שלושה מתוך ארבעה כוכבים, וכתב: "אף על פי שההקפדה הסטנדרטית הוגנת, החומר מוגבה במידת מה באמצעות טיפולו המיומן של קלארק בכלי העלילה, כמו שיחות הטלפון הגסות מהרוצח לנערות באמצעות הטלפון בקומה העליונה וטוויסט הסיום שמטופל היטב, מה שמספק הלם אמיתי".[29] הסופר ומבקר הקולנוע ליאונרד מלטין העניק לסרט שניים וחצי מתוך ארבעה כוכבים אפשריים (דירוגו השכיח ביותר), וכינה אותו "מוזר", אך גם שיבח את משחקה של קידר כבעלת חשיבות.[30] מדריך הסרטים "Time Out" ציין כי הסרט "מעביר נתח טוב של מתח בסגנון המיושן".[31]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס סאטורן

  • 1976: מועמדות - סרט האימה הטוב ביותר.

פרס הסרטים הקנדיים

  • 1975: זכייה - עריכת הסאונד הטובה ביותר בסרט, קנת' הילי-ריי.[32]
  • 1975: זכייה - הביצועים הטובים ביותר של שחקנית ראשית, מרגו קידר.[33]
  • 1975: מועמדות - הסרט הטוב ביותר.[34]

פרס אדגר אלן פו

  • 1976: מועמדות - סהרט הטוב ביותר, א. רוי מור.[35]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים לאחר יציאתו לאקרנים, הסרט זכה למעמד קאלט והיה אחד מסרטי הסלאשר הראשונים שהוצגו בקולנוע. הסרט היווה השפעה והשראה רבה עבור סרטי סלאשר רבים שיצאו לאחר מכן, שהגדול והמפורסם מביניהם הוא סרטו של ג'ון קרפנטר, "ליל המסכות", (שכנראה קיבל השראה מדבריו של קלארק על רעיון לסרט המשך).[36][37] בערוץ "בראבו", הסרט דורג במקום ה-87 במיני הסדרה הדוקומנטרית שלה, "100 הרגעים המפחידים ביותר בסרטי אימה".[38] במהלך הראיון שלה בדוקומנטרי, אוליביה האסי חשפה שכאשר היא פגשה את סטיב מרטין בפעם הראשונה, הוא אמר לה שהיא מככבת באחד הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים, ומכיוון שהיא חשבה בתחילה שהוא מתכוון ל"רומיאו וליוליה", היא הופתעה כשמרטין אמר שמדובר ב"חג מולד שחור" ושהוא ראה את הסרט המדובר 27 פעמים.[39]

עיבוד לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976, הסופר לי הייס עיבד את הסרט לרומן ספרותי באורך מלא.[40]

עיבודים מחודשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט זכה לשני עיבודים מחודשים. העיבוד המחודש הראשון בוים על ידי הבמאי גלן מורגן ויצא לאקרנים ב-25 בדצמבר 2006. העיבוד בוסס באופן רופף על הסרט המקורי, והכיל הרבה יותר תוכן גרפי והתמקד בעברו של בילי. אנדריאה מרטין הייתה השחקנית המקורית היחידה שהופיעה בסרט, ובוב קלארק, במאי הסרט המקורי, שימש כמפיק בפועל.[41]

בשנת 2019, אולפני "בלאמהאוס הפקות" הכריזו על הפקת עיבוד מחודש שני. הבמאית סופיה טקאל עתידה לביים את הסרט וג'ייסון בלום, בן קוסגרוב ואדם הנדריקס יפיקו אותו. התסריט נכתב על ידי אפריל וולף וטקאל. בגרסה המחודשת יככבו אימוג'ן פוטס בתפקיד הראשי, לצדם של אליז שאנון, בריטני או'גריידי, לילי דונויו וקיילב אברהרדט. הסרט יופץ על ידי "סרטי יוניברסל" ועתיד לצאת לאקרנים ב-13 בדצמבר 2019, שיחול ביום שישי ה-13.[42] הפקת הסרט תצולם בעיקר באזור אוניברסיטת אוטגו בניו זילנד.[43]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוייר, ג'ון קנת' (2011). סרטי האימה של שנות ה-70. הוצאת מק'פרלנד. ISBN 978-0-786-49156-8

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Muir 2011, p. 314.
  2. ^ Paszylx, Bartłomiej (2009). The Pleasure and Pain of Cult Horror Films: An Historical Survey. McFarland. pp. 135–6.ISBN 978-0-786-43695-8.
  3. ^ מופיע ברשימת הקרדיטים כדייב קלמנט.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 Orchard, Tristan (dir.); Clark, Bob; Kidder, Margot; Dullea, Keir et al. (July 22, 2005). "Black Christmas". On Screen!. Canadian Television Fund.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Smith, Richard Harland. "Black Christmas (1974)". Turner Classic Movies. Retrieved December 18, 2016.
  6. ^ Dupuis, Chris (October 28, 2016). "Homegrown horror: 5 Canadian scary movies you need to watch this Halloween". Canadian Broadcasting Company. Retrieved November 19, 2017.
  7. ^ Black Christmas Legacy (documentary). Black Christmas (Blu-ray). Scream Factory. 2016.
  8. ^ 8.0 8.1 "Six for Her Scythe: An Interview with Lynne Griffin: Part I". Yerror Trap.com. The Terror Trap. July 2011. Retrieved 26 March 2019.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 "13 Things You Didn't Know About 'Black Christmas'". Chiller (TV channel). December 25, 2015. Archived from the original on December 29, 2015.
  10. ^ "Random Roles: Margot Kidder". The A.V. Club. March 3, 2009. Retrieved December 18, 2016.
  11. ^ "Slay bells ring: an interview with Black Christmas stars Lynne Griffin, Nick Mancuso and Doug McGrath". The Film Reel. November 24, 2015. Retrieved December 18, 2016.
  12. ^ "Black Christmas (1974)". Box Office Mojo. Retrieved November 19, 2017.
  13. ^ "Screen: Murky Whodunit; 'Black Christmas' Is at Local Theaters". The New York Times. October 20, 1975. Retrieved June 4, 2012.
  14. ^ Nowell, Richard (2010). Blood Money: A History of the First Teen Slasher Film Cycle. Bloomsbury Academic. p. 77.ISBN 978-1-441-12496-8.
  15. ^ Jones, Edward (July 14, 1975). "Horror Cliches: Up from the Dead, and Still Fun". The Free Lance–Star. Retrieved 4 June 2012.
  16. ^ Justice, Chris (October 27, 2006). "Black Christmas (1974)". Classic-Horror.
  17. ^ 17.0 17.1 Associated Press (January 25, 1978). "Network Offers TV Alternative for Terror Film". The Palm Beach Post. p. 61. Retrieved July 14, 2016 – via Newspapers.com.
  18. ^ "Black Christmas 25th Anniversary: DVD". DVD Talk. Retrieved November 19, 2017.
  19. ^ Black Christmas (DVD). Critical Mass. 2001.
  20. ^ Black Christmas (DVD). Critical Mass. 2002.ISBN 1-55259-366-5.
  21. ^ Black Christmas (DVD). Critical Mass. 2006.
  22. ^ "Black Christmas Blu-ray". Blu-ray.com. Retrieved November 19, 2017.
  23. ^ Spurlin, Thomas (January 20, 2017). "Black Christmas: Collector's Edition". DVD Talk. Retrieved November 20, 2017.
  24. ^ "Screen: Murky Whodunit: 'Black Christmas' Is at Local Theaters". The New York Times. October 20, 1975. p. 45. Retrieved June 1, 2019.
  25. ^ "Black Christmas". Variety. December 31, 1974. Archived from the original on December 31, 2013. Retrieved November 18, 2017.
  26. ^ Siskel, Gene (October 6, 1975). "'Master Gunfighter' a whopping misfire". Chicago Tribune. Section 3, p. 6.
  27. ^ Thomas, Kevin (August 6, 1975). "Gothic Tale of a 'Black Christmas'". Los Angeles Times. Part IV, p. 12.
  28. ^ "Black Christmas (1974)". Rotten Tomatoes. Retrieved 4 June 2012.
  29. ^ "Black Christmas (1974) Review". TV Guide. Retrieved November 20, 2017.
  30. ^ Maltin, Leonard; Carson, Darwyn; Sader, Luke. Leonard Maltin's 2014 Movie Guide. Penguin Press. p. 137.ISBN 978-0-451-41810-4.
  31. ^ "Black Christmas". Time Out. London. Archived from the original on November 7, 2012. Retrieved November 9, 2017.
  32. ^ "Canadian Film Awards". Cinema Canada. Cinema Canada Magazine Foundation (18–24): 25. 1975.
  33. ^ Rist, Peter, ed. (2001). Guide to the Cinema(s) of Canada. Greenwood Publishing Group. p. 112.ISBN 978-0-313-29931-5.
  34. ^ "Best-film showdown: 11 vie for all-Canadian honours". Ottawa Journal. October 3, 1975. p. 39. Retrieved March 28, 2018 – via Newspapers.com.
  35. ^ Crump, William D. (2013). The Christmas Encyclopedia (3rd ed.). McFarland. p. 43.ISBN 978-1-476-60573-9.
  36. ^ Squires, John (November 11, 2016). "How 'Halloween' Was Basically an Unofficial 'Black Christmas' Sequel"
  37. ^ Muir 2011, p. 315.
  38. ^ Dirks, Tim. "Greatest Scariest Movie Moments and Scenes (B)". AMC Filmsite.
  39. ^ Stitzel, Kelly (October 31, 2012). "Horror Movie Marathon: Part The Last". Popdose.
  40. ^ Hays, Lee (1976). Black Christmas. Popular Library.
  41. ^ Garrett, Diane (April 4, 2007). "Bob Clark, 67, director". Variety. Retrieved November 19, 2017.
  42. ^ Sneider, Jeff (June 13, 2019). "Blumhouse to Remake 'Black Christmas' with Director Sophia Takal". Collider. Archived from the original on June 14, 2019. Retrieved June 14, 2019.
  43. ^ Miller, T., "Dunedin to feature in horror film", Otago Daily Times. 19 June 2019. Retrieved 19 June 2019.