חופש המצפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חופש המצפון (או חירות המצפון) היא זכות אדם, הקובעת כי כל אדם רשאי להחזיק בערכי מוסר התואמים את מצפונו. ערכים אלה אפשר שיתקיימו בזיקה לאמונה דתית או אידאולוגית.

חופש המצפון קובע כי לכל אדם הזכות להכריע בין טוב לרע ולפעול בהתאם להכרעה זו, וזאת בכפוף לחוקי המדינה התקפים בזמן ובמקום.

מדינות מיישמות זכות זו ברמות שונות. ישנן מדינות המכירות בחופש המצפון בצורה רחבה, ויש כאלו שאינן מכירות בו או מכירות בו בצורה מוגבלת. דוגמה לתחום הקשור לחופש המצפון היא פציפיזם, שיש מדינות המכירות בזכותם של אזרחים לנהוג על פי מצפונם ויש כאלו שלא.

חופש המצפון בא לידי ביטוי בסעיף י"ח של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם:

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו – לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות.

הפילוסופית מרתה נוסת'באום גורסת כי יש לכבד את המצפון של אנשים כחלק מחובתו לכבד את יכולתם של אנשים לבצע שיפוטים מוסריים, ולכן נדרשת יותר מסובלנות לחופש המצפון. הפילוסוף בריאן לייטר לעומתה מבקש לטעון כי הטעמים שנוסבאום מציגה יותר מתאימים לכבוד מסוג "recognition respect" (כבוד שבהכרה, כאבחנתו של המלומד Darwall), וככזה הם דורשים סובלנות בלבד (להבדיל מ-"appraisal respect"). הנימוק המרכזי לגישתו של האחרון הוא שמצפוניותו של אדם יכולה להביא גם למחויבות פנימית לפעולות איומות, אשר בתורן אינן ראויות לכבוד מסוג הערכה.

חופש המצפון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש המצפון בישראל קיבל ביטוי במגילת העצמאות, בה נכתב כי המדינה שתקום תבטיח בין היתר גם חירות זו:

מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;

ב"חוקת השיפוט תש"ח"[1] נהוג היה לאפשר פטור מצפוני מפעולות צבאיות, ובמלחמת העצמאות הצבא אף נמנע מלהתעמת מול מי שביקשו לסרב לבצע פעולות מסוימות על-רקע מצפוני. הסעיף בחוקה היה סעיף 76, ולפיו טעמים שבמצפון לא פטרו חייל מעבירה, אך אפשרו הקלה בעונשו:[2]

א. בהתאם לכלל שנקבע בפרק הזה בתקנה 61 – טענת הנאשם כי נאלץ לעבור עבירה בגלל טעמי מצפון, לא תוכל לשחררו מהאחריות לעבירה; לכל היותר יכולה טענה כזו לשמש כמסבה המקילה על העונש.
ב. טעמי מצפון אינם שאלת חוק אלא עובדה, ועל הנאשם לשכנע את בית הדין שאמנם היו לו טעמי מצפון ושגרמו לעבירתו.
ג. טעמי מצפון – פירושם טעמים אשר מקורם ברגשותיו הדתיים או המוסריים של הנאשם או בעיקרי השקפת העולם שלו אבל אינם כוללים טעמים אשר מקורם בדעותיו הפוליטיות גרידא.

עיתון רשמי מס' 20 מיום ד' באלול תש"ח – 8 בספטמבר 1948, תוספת ב'

סעיף זה היווה פשרה, כאשר נעשו מספר ניסיונות בבית המחוקקים להעביר פטור מלא. בהמשך, עם קום המדינה, כמעט והכיר בית המחוקקים בפציפיזם, אך לבסוף בוטלה חוקת תש"ח ובמקומה ניתן פטור מצומצם משירות צבאי עבור נשים שיצהירו כי הן מנועות מלשרת מסיבות דתיות.[3] נכון להיום, ניתן לקבל פטור משירות צבאי מטעמי פציפיזם להלכה, אך מקובל לטעון שאין אפשרות מעשית כזו. עוד רווחת בצבא תופעה של סרבנות "אפורה", במסגרתה הפרט מסרב לבצע פעולות הנוגדות את מצפונו, ובתמורה לשמירה על דיסקרטיות הסירוב נמחל סירובו.

חופש המצפון וחופש דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטות משפט רבות בעולם, מקובל לחשוב כי בניגוד לחופש המצפון, חופש הדת הוא זכות ייחודית הראויה להגנה מוגברת, בהיותה מקרה מיוחדת של חופש המצפון. כך, למשל, הצ'רטר הקנדי מזכיר חופש המצפון וכן כמה חוקות אירופאיות, אבל כל ההליכים המשפטיים עוסקים בטענות של מצפון דתי. הכוונה במצפון דתי בהקשר זה אינה תחומה לתאיזם, שכן גם דתות שאינן תאיסטיות זוכות להכרה ייחודית זו על-פי התפיסה המקובלת בשיטות המשפט השונות.

המלומד בריאן לייטר במאמרו "Why Tolerate Religion?" בוחן את השאלה האם ישנם טעמים לכבד טעמים של מצפון דתי באופן מובחן מחופש המצפון באופן כללי. מסקנתו היא שאף שיש טעמים היסטוריים להתפתחות זו של הדין, הרי שמבחינה פילוסופית אין טעם להכיר במצפון דתי כמקרה מובחן ממצפון באופן כללי. לייטר מסביר כי אף אם מקבלים את טענותיו, אין בכך כדי להביא לשינוי משפטי, משום שישנם טעמים פרגמטיים להימנע מלהכיר בחופש המצפון באופן כללי – משום שקל הרבה יותר להוכיח מחויבות לדוקטרינה דתית.[4][5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Emblem of Israel.svg תקנות שעת חירום (חוקת השיפוט תש"ח), התש"ח-1948, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  2. ^ עתון רשמי מס' 20 מיום ד' באלול תש"ח – 8 בספטמבר 1948, תוספת ב', חלק ג' – עבירות עונשין, פרק א'– על האחריות לעבירה (עמ' 117), באתר נבו הוצאה לאור, ‏8 בספטמבר 1948
  3. ^ דב חנין, מיכאל ספרד, שרון רוטברד (עורכים), משפטי הסרבנים: התובע הצבאי נגד חגי מטר, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת, אדם מאור. התובע הצבאי נגד יונתן בן ארצי, הוצאת בבל, 2004.
  4. ^ Sarah Galer, Brian Leiter Discusses "Why Tolerate Religion?", University of Chicago Law School, ‏24.03.2013
  5. ^ https://shows.acast.com/elucidations/episodes/57b49a2f0b5f3f772a760091
P parthenon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.