זכות ההפגנה והמחאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זכות ההפגנה והמחאה היא זכות יסוד בזכויות האדם. המחאה וההפגנה מהוות כלים להבעת תמיכה או ביקורת של פרטים באופן עצמאי או מאורגן. אף על פי שזכות זו אינה מובעת באופן ישיר באף חוקת מדינה[1], היא המשכו הטבעי של חופש הביטוי, בשילוב עם חופש ההתארגנות. חירויות אלה, ועל כן גם הזכות להפגין ולמחות באופן פרטי או מאורגן, נמצאות בבסיס זכויות האדם וההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.

אמנות רבות הנוגעות לזכויות האדם מאשררות ותומכות בזכות להפגנה. תמיכה זה באה לידי ביטוי באמנה האירופית לזכויות אדם בשנת 1950 (סעיפים 11-9) ובאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות בשנת 1966 (סעיפים 22-18)[2]. גם בישראל, הזכות להפגין על רקע פוליטי או חברתי מוגנת כזכות חוקתית, כחלק בלתי נפרד מכבוד האדם המוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[3].

דרכי ביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד קיום הפגנה במקום פומבי לפני מוסד מאורגן או לעיני הציבור הרחב, הזכות להפגין ולמחות מובעת גם בכול דרך אחרת בה יחיד או רבים מעבירים את אי הסכמתם כנגד מוסדות השלטון, גופים ציבוריים, התנהלות ציבורית של נאמן או שליח או אף גורם פרטי ואף ביקורת עצמית. כלים כגון תקשורת המונים, פורומים אינטרנטיים ובלוגים אישיים אף הם מהווים דרך ביטוי לחופש ההפגנה, ובכך מקשרים חופש זה עם חופש העיתונות, גם ניהול יומן פרטי יכול בהקשרים קיצונים להוות ביטוי לחופש המחאה, כפי שהביע הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול בספרו "1984".

הגבלות והיבטים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם זאת, הזכות להפגנה ומחאה מוגבלת תמיד על ידי החוק. במשטרים דיקטטוריים, בהם זכויות האדם נרמסות באופן קבוע, הזכות להפגנה ולמחאה אינה מוכרת כלל על ידי החוק ומתאפשרת רק כהפגנה בעד השלטון. במדינות שכאלה לא נראים סימנים של חופש הביטוי האזרחי, ולעתים רחוקות אזרחים רגילים מקבלים זכות הביטוי או אומץ להפגין. במדינות אלה, עצם ההפגנה נגד השלטון היא עבירה על החוק ובה בעת קריאה של האזרחים ליישום זכויות האדם.[4]

גם במדינות דמוקרטיות, החתומות על אמנות זכויות אדם, חלות הגבלות על הפגנה, מתוך עקרונותיה של דמוקרטיה מתגוננת. כך, הפגנה להסתה נגד אוכלוסייה מסוימת איננה חלק מחופש הביטוי ועל כן אסורה. בנוסף כול המדינות דורשות תיאום של ההפגנה מראש, על מנת להתכונן מבחינה לוגיסטית ולמנוע הפרות סדר. היבט זה שנוי במחלוקת משפטית, שכן במקרים מסוימים מדינות נוטות להרחיב את דרישת התיאום בבקשת אישור מהממסד, וכך נוצר פתח להגבלת חופש ההתארגנות.[5] על מנת לגשר על סטייה אפשרית זו, בישראל נקבע כי לא תידחה בקשה לקיום הפגנה מן הטעם של קושי בגיוס כוח אדם מצד המשטרה. כמו כן נקבע כי לא תידחה בקשה לקיום הפגנה על יסוד כלי להפרות סדר במהלכה או על סמך ציפיות להתנגדות אלימה של קהל עוין.[6][7] בשנת 2014 ביקר ביהמ"ש את משטרת ישראל על שניסתה לעצור הפגנה בשל מועדה הסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל, וקבע שאין זו לבדה עילה להפסקת הפגנה[8].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]