חוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים, התשנ"ז הוא חוק ישראלי שהתקבל בכנסת ב-10 במרץ 1997. החוק אוסר על נהיגה ברכב ברצועת קרקע שנמצאת 100 מטרים מנקודת גאות המים שבחוף.

לחוק מטרות בטיחותיות וסביבתיות, והן, לפתור בצורה מיידית את בעיית סיכון חיי אדם ושלמות גופם של הנופשים בחופי ישראל, הנובעת מנהיגת כלי-רכב בחופים, ובנוסף, שמירה על ערכי החי, הצומח והסביבה הטבעית בחופי הארץ, אשר ניזוקים באופן קשה – ולעיתים בלתי הפיך – כתוצאה מתופעה זו.[1]

היסטוריית החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בתשנ"ז, 1997.

בין השנים 2007–2009, נעשו ניסיונות להעביר את האחריות לאכיפת החוק ממשרד הפנים למשרד להגנת הסביבה. בכנסת ה-17 גם הוגשה הצעה לתיקון החוק. לפי "דו"ח חופי ישראל 2007" של החברה להגנת הטבע, הניסיונות שהיו לאכוף את החוק הזה, נפסקו, והנהגים ממשיכים להשתולל בחופים, לסכן את הרוחצים ולפגוע בסביבה החופית.

ביוני 2009 נכנס לתוקפו חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים), התשס"ח- 2008. לפי חוק זה, ראשי רשויות מקומיות יכולים להסמיך פקחים ברשויות לאכוף חוקים מסוימים, ביניהם את חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים.[1]

בשנים 2010–2011 תוקן החוק על מנת לאפשר אכיפה יעילה. עיקר האכיפה הוא בהעברת האחריות להימצאות הרכב בחוף על בעל הרכב. במסגרת תיקון זה התאפשרה העברת סמכות האכיפה גם לרשויות המקומיות וגם למפקחי המשרד להגנת הסביבה.[2]

בכנסת ה-20, התשע"ו–2015, הוצע תיקון לחוק, ונוסף לו סעיף 7 ג' לחוק, הנקרא "סמכות בית המשפט לאסור שימוש ברכב". תוספת זו עוסקת בסמכות בית המשפט לאסור שימוש ברכב ששימש לנסיעה בחוף. תיקון זה נובע מן הנתונים של משטרת התנועה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המצביעים על כך שבמקרים רבים, ממשיכים נהגים לנהוג על אף שרישיונם נפסל. הם מזלזלים בצורה בוטה בחוק ובחיי אדם. תיקון זה מבטא את ההכרה בחומרתה ובהשלכותיה המזיקות של עבירת הנהיגה בחוף הים.

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חבר הכנסת רונן הופמן וקבוצת חברי הכנסת וכן על שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת מיקי לוי.[3]

הגדרות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

-חוף הים" -

(1) רצועת קרקע, ברוחב של 100 מטרים, לאורך הים מנקודת גאות המים שבחוף.

(2) ברצועת קרקע שבה מצוי מקום רחצה מוכרז, כל התחום, אף אם הוא חורג מרוחב של 100 מטרים, למעט דרכים שהוסדרו על פי חיקוק וחניונים.

-"ים" - ים התיכון, ים סוף, ים המלח, ים כנרת.

-"רכב" - כמשמעותו בפקודת התעבורה, טרקטורון, ג'יפ או רכב שדה בדומה לו ואופנוע.

-"השר" - שר הפנים.[1]

רק אנשים בעלי תפקידים מסוימים מורשים לנהוג בחוף ים למטרות מסוימות כמו לצורך שמירה על ביטחון הציבור ועל ביטחון המדינה, לצורך משימות שיטור, לצורך פיקוח והצלה, לצורך שירותים בתחום רשות מקומית ומחוצה לה וכו'.

אכיפת החוק ומפקחיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי משרד הפנים, נכון לתשנ"ז-1997, הוסמכו לאכוף את החוק כ-400 פקחים מעובדי הרשויות המקומיות, רשות הטבע והגנים ומנהלת הכנרת.[4]

האנשים הרשאים להסמיך מפקחים לצורך אכיפת החוק הם שר הפנים והשר לאיכות הסביבה, והגופים: מינהל מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל, רשות הגנים הלאומיים ורשות שמורות הטבע, רשויות נחל, רשות העתיקות. כדי להתמנות למפקח יש לעבור הכשרה מתאימה שקבעו שר הפנים והשר לאיכות הסביבה.[1]

למפקחים שהוסמכו ישנן סמכויות רבות, כגון: לדרוש מהחשוד כעובר על החוק להזדהות, להיכנס למקום בו התבצעה העבירה או שבו מצוי הרכב או האדם שביצע את העבירה, כדי לגלות את העבירה. למפקח סמכויות חקירה ויכולת לבקש צו חיפוש מבית המשפט, וכו'.[1] המפקח מוסמך להעניש את העבריין על ידי הטלת קנס או פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 30 ימים, אם עבר על החוק באופן שמסכן חיי אדם או גורם פגיעה לסביבה.

שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, ובלבד שתקנות בעניינים שהשר לאיכות הסביבה, השר לביטחון פנים או שר התחבורה ממונים עליהם - יותקנו בהסכמתם.[1]

קשיים באכיפת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפקחים לא קל להתמודד עם נהיגה בחוף הים, שהיא לעיתים תופעה בריונית. אכיפת החוק אפקטיבית הרבה יותר אם שוטר הוא האוכף או אם פקחים עובדים עם שוטר או עם שוטר בשכר. פקחים ברשויות המקומיות דיווחו כי הם נתקלים בתגובות אלימות מצד נהגים בחוף הים כשהם פועלים לאכוף את החוק. שיתוף פעולה עם שוטר מקל את האכיפה. עובדי רשויות מקומיות טענו שלמעשה הם נדרשים לבצע עבודות שיטור, אך הם לא קיבלו הכשרה משטרתית וחסרות להם היכולות שיש לשוטרים. כמו כן, המשרד להגנת הסביבה הקצה בעבר שוטרים בשכר ממדור הגנת הסביבה, הפועל יחד עם המשטרה הירוקה, כדי לסייע לפקחי הרשויות המקומיות באכיפת החוק. ייתכן שאכיפת האיסור אינה מתאימה לפקחים אלא לשוטרים.[4]

בנוסף לכך, על פי החוק אסור לאדם לנהוג בחוף ים, משמעו שפקחי רשויות מקומיות צריכים לתפוס את הנהגים בחוף הים בשעת נהיגה. לעיתים פקחים נתקלים ברכב החונה בחוף, ואף על פי שברור שהוא נסע על החוף, לא ניתן לתת דו"ח, מאחר שבגין נהיגה ברכב בחוף הים יש לזהות את הנהג, ולהוכיח כי בוצעה פעולת נהיגה.

לעיתים, נהג בחוף הים אינו עוצר את רכבו לאחר שפקח סימן לו לעצור בטענה כי לא ראה את הפקח, לעיתים הוא לובש בגד ים ואין ברשותו מסמכים מזהים, ולעיתים הוא בורח מהמקום. מלאכתם של פקחי הרשויות המקומיות הייתה קלה הרבה יותר אילו האחריות החוקית הייתה מושתת על בעל הרכב ולא על הנהג, מה שיאפשר לפקחים להצמיד את הדו"ח לשמשת רכב חונה בחוף, לשלוח אותו בדואר כמו דוח חנייה רגיל, לרשום (או לצלם) את מספר הרכב שנוהג בחוף הים ולדווח עליו למנגנון אכיפה מסודר, שיפיק את הדו"ח וישלח אותו לנהג – ללא צורך ביצירת קשר כלשהו עם הנהג. כך יימנעו מרדפים ועימותים רבים ולפקחים יתאפשר לאכוף את החוק ללא צורך לנקוט אכיפה המתאימה יותר לשוטרים.[4]

בנוסף, רשויות מקומיות רבות דיווחו כי אף על פי שחלפו חודשים רבים מאז ההכשרה שמשרד הפנים העביר לעובדיהן בנושא, הם טרם קיבלו את תעודות ההסמכה שלהם. ללא תעודות ההסמכה, הם אינם נותנים דוחות.

במשרד הפנים אין מערך אכיפה מסודר של החוק, כפי שיש במשרד להגנת הסביבה לגבי חוקים סביבתיים. במשרד הפנים גם אין נתונים על אכיפת החוק על ידי גורמי האכיפה ברשויות המקומיות ובגופים אחרים.

לשם הפעלתו של מערך אכיפה מסודר נדרשים שני תקנים נוספים באגף רישוי עסקים ואתרי רחצה במשרד הפנים. מאחר שזה יוצר בעיה תקציבית, הדבר מעכב את הקמתו של מערך אכיפה מסודר לעניין החוק. בנוסף, משרד הפנים תומך בהעברת האחריות לאכיפת החוק למשרד להגנת הסביבה. אך המשרד להגנת הסביבה מתנגד להסמכתו לאחראי לאכיפת החוק כולו על היבטיו התעבורתיים-בטיחותיים, ודורש תוספת תקציב אם היבטים כלשהם של האכיפה יועברו לאחריותו. ישנה בעיה עם האחריות על החוק כיוון והאחריות שייכת למשרד הפנים, אך למשרד הפנים חסר תקציב לגיבוש מערך אכיפה מסודר, והמשרד להגנת הסביבה, שעשוי להיות האחראי בעתיד, מתנגד לאכוף את האיסורים העיקריים שבחוק.[4]

מלבד זאת, לאכיפת החוק ישנם קשיים נקודתיים רבים, כגון הקושי להתמודד עם טרקטורונים: נהגי הטרקטורונים מסירים את לוחיות הזיהוי ומזלזלים בהוראות הפקחים. הפקחים מעדיפים להימנע מלהתמודד עם טרקטורונים, מאחר שמרדף אחריהם עלול להסתיים בדריסה או בהתהפכות הטרקטורון.

יתר על כן, קיים קושי בהגדרת "חוף הים", ההגדרה מקשה הן על הפקחים והן על הנהגים – משום שאלו אינם יודעים בבירור, בעת הנהיגה, עד לאיזה מרחק מגיע "חוף הים". קושי נוסף קשור להעסקת פקחים בשבת.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wikisource-logo.svg חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, בספר החוקים הפתוח
Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של חוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז - 1997, משפט ותיירות, האתר של עורך דין רוני גולן
  2. ^ אורלי גנוסר, אם חופים לא נוהגים
  3. ^ מיכל רוזין, הצעת חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים (תיקון – סמכות בית המשפט לאסור שימוש ברכב ששימש לנסיעה בחוף), התשע"ו–2015, הכנסת ה20
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 אורי טל, אכיפת חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים,התשנ"ז-1997, אתר הכנסת