פסק דין קלמר נגד גיא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פסק דין קלמר נגד גיא[1] הוא אחד מפסקי הדין הבסיסיים בדיני החוזים בישראל. פסק הדין ניתן בשנת 1996 בבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור אזרחית, בפורום של שלושה שופטים, נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, השופט אליעזר גולדברג והשופט יצחק זמיר. החידוש העיקרי בפסק הדין הוא הסתמכות השופטים בפסיקתם כמעט אך ורק על עיקרון תום הלב כאשר אישרו את קיומו של חוזה שבעל פה מקום שנדרש חוזה שבכתב.

הבסיס המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס המקרה עומדים שני סעיפי חוק:

  • סעיף 8 לחוק המקרקעין[2] העוסק בדרישת הכתב במקרקעין – "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
  • סעיף 12 לחוק החוזים[3] העוסק בדרישה לתום לב במשא ומתן – "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים".

בפסק הדין מוזכר גם סעיף 39 לחוק החוזים[3] העוסק בצורך בקיום החוזה בתום לב, שהלכה שנובעת מפסק הדין ייתכן ומשפיעה גם על השימוש בו – "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין עוסק במקרה בו בני זוג נכנסו לעסקת קומבינציה עם בעל מגרש, ולפיה הם מתחייבים לבנות שני בתים על המגרש שבבעלותו, ולאחר סיום הבנייה כל אחד משני הצדדים יקבל את אחד מהבתים שנבנו. בין הצדדים לא נכתב חוזה רשמי ובו פרטי העסקה. לאחר סיום בניית הבתים, טען בעל המגרש כי לא נחתם בין שני הצדדים חוזה, ואינו מחויב להעביר את אחד הבתים לבעלותם. לטענתו, לא היה סיכום בין הצדדים באשר לאופי העסקה, וגם אם ייקבע שהיה, הרי שלפי סעיף 8 לחוק המקרקעין יש חובה שחוזה במקרקעין יעלה על הכתב, וכאמור, חוזה שכזה אינו בנמצא. בני הזוג גיא העמידו למול בית המשפט הוכחות שונות שמעידות על קיום משא ומתן בין הצדדים והתקדמותו (תשלומים שונים, עיצוב הבתים השונה לפי דרישת הצדדים), ונסמכו על הכרעת בית המשפט המחוזי שפסק לטובתם.

הכרעת בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון פסק פה אחד כי במקרה מעין זה נדרש תום לב של בעל המקרקעין לפי סעיף 12 לחוק החוזים. בהיעדר התנהגות בתום לב מצדו, ובהתאם לכלל ההוכחות שהציגו בני הזוג גיא, הרי שיוצאת ממקרה זה "זעקת ההגינות" שגוברת על דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין במקרים מסוימים. לדעת השופט זמיר, הביצוע החלקי במקרה דנן מסייע להתגבר על דרישת הכתב ולקבוע כי אכן קיים חוזה בין הצדדים. השופט ברק, מאידך, מפרש את סעיף 12 בצורה רחבה יותר, ואינו דורש ביצוע חלקי על מנת לקבוע כי החוזה שריר ותקף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]