חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים
חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008
פרטי החוק
תאריך חקיקה 29 ביולי 2008
תאריך חקיקה עברי כ"ו בתמוז תשס"ח
גוף מחוקק הכנסת השבע עשרה
שטחים שעליהם חל החוק ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תומכים 18
מתנגדים 0
חוברת פרסום ספר החוקים 2170, עמ' 680
הצעת חוק פרטית
משרד ממונה משרד העבודה והרווחה
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
עמדת דפיברילטור בכמה שפות בבניין ציבורי
דפיברילטור ציבורי, עמדת החייאה חכמה

חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008 הוא חוק שמחייב מוסדות ציבור להציב מכשיר החייאה חצי אוטומטי ("דפיברילטור"). מטרת החוק הוא לשמור על ביטחונם הבריאותי של תושבי ישראל.

על פי החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה, מכשירי הדפיברילציה יוצבו במקומות ציבוריים ובאתרים הומי אדם. זאת ועוד, מכשיר ההחייאה יימצא במקום נגיש ויתווסף לו שילוט מתאים, אשר יוביל אל המכשיר. בעל מקום ציבורי שלא יעמוד בתקנים ייקנס בקנס כספי באמצעות בג"ץ, הגוף האחראי על האכיפה.

תקנות החוק תוקנו והושמו רק ב־2014. על פי חוק זה, בעליו של כל מקום ציבורי שיכול להכיל 500 איש ומעלה חייב לדאוג להצבתו של דפיברילטור במקום. עם זאת, בתי הספר לא נכללו בחוק מטעמי תקציב. ח"כ יעקב מרגי וח"כ אחמד טיבי ביקשו לתקן את החוק ולהציב מכשיר החייאה גם בבתי ספר זאת לאחר פנייתה של לימור הירשבנד שהקימה את עמותת "הלב של בר". החוק מחייב החזקת מכשיר החייאה בבתי ספר המונים מעל 500 תלמידים, וכן חובת לימודי קורס עזרה ראשונה בבתי ספר בכיתות ז-י"ב כתנאי לקבלת תעודת בגרות.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מקום ציבורי המכיל למעלה מ־500 איש חייב להחזיק בבעלותו לפחות מכשיר החייאה אחד ולשמור על תקינותו. שני תנאים עיקריים להצבתו במקום: תנאי ראשון נגישות למכשיר, תנאי שני סימון: מקום הימצאותו יסומן בשילוט או בסימון מתאים. ישנם מקומות ציבוריים שמחויבים להחזיק יותר ממכשיר החייאה אחד. הוראות וחוקים אלו חלים על כל מקום ציבורי, פרט לגורמי ביטחון וממשלה שונים.[1]

מקום ציבורי הוא מקום המיועד לציבור הרחב (בדרך כלל 500 איש ומעלה) כגון, קניונים, אצטדיוני ספורט, בתי סוהר ובתי מעצר, מוסדות להשכלה גבוהה, דיור מוגן, תחנות רכבת, גני אירועים ומרכזי כנסים, חופי רחצה ובריכות שחייה.

עזרה ראשונה בבתי ספר – תיקון לחוק לימוד עזרה ראשונה 2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק לימוד עזרה ראשונה בבתי ספר התשס"א 2001 קיימת החובה של לימוד קורס הגשת עזרה ראשונה בבתי ספר לעובדי חינוך ולתלמידים, במטרה לתרום להצלת חיים ולהגברת המודעות לערך של קדושת החיים. על פי החוק, על בתי הספר להקנות ידע תאורטי ומעשי בהגשת עזרה ראשונה על פי תוכנית לימודים שתקבע לתלמידי כיתות ז-י"ב. עמידה במבחן מעשי ועיוני בקורס יהווה תנאי לקבלת תעודת בגרות. בנוסף חלה חובה של החזקת ערכת עזרה ראשונה אחת לפחות.[1]

 סיבות ללימודי עזרה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידע בעזרה ראשונה חשוב לצורך הצלת חיים, ולכן כיום, חלה חובה על עובדי הוראה, מנהלי מוסדות קהילתיים ומובילי רכב ציבורי לעבור קורס בהגשת עזרה ראשונה מתוך הכרת החשיבות.

מטרותיה העיקריות של מערכת החינוך הם: הקניית השכלה והחדרת ערכים לאומיים, אנושיים וחברתיים לתלמידים הלומדים בבית הספר. תוכנית הלימודים של עזרה ראשונה, התאורטית והמעשית משיגות מטרות אלו. כמו כן השהייה בין כותלי בית הספר מזמנת מקרים רבים של פגיעות בגוף ולעיתים גם פיקוח נפש. לפיכך רצוי ליצור סביבה חברתית בעלת מיומנויות במתן עזרה ראשונה עד הגעת עזרה רפואית מוסמכת. הדבר מביא לתחושת ביטחון בקרב התלמידים ביודעם כי בעת הצורך חבריהם יוכלו להגיש להם עזרה ראשונה.[2][3]

הצבת מכשירי החייאה בבית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי ספר עם לפחות 500 תלמידים מחויבים על פי חוק להציב דפיברילטור, מכשיר החייאה לטיפול חירום בדום לב. לפי משרד החינוך, יישום החוק יתבצע באופן הדרגתי. הצבת המכשירים היא באחריות הרשויות המקומיות או הבעלים של בית הספר.[4]

חבר הכנסת יעקב מרגי וחבר הכנסת אחמד טיבי ביקשו להחיל את החוק גם על בתי הספר למרות ויכוחים רבים בכנסת בעקבות עלותו הרבה. משפחות אשר ילדיהם התמוטטו בשטח בית הספר תמכו בחוק וסיפרו כי אילו היה מוצב מכשיר החייאה באזור בית הספר מצב ילדיהם לא היה מדרדר ומציל אותם ממוות.

מי שפנתה בזמנו לח"כ יעקב מרגי כדי שיוביל את החוק להצבת מכשירי החייאה גם במוסדות חינוך היא לימור הירשברנד, שבתה בר נפטרה 4/3/2009 מדום לב בגיל 15 בבית ספר בבית אריה. בשנת 2011, שנתיים לאחר מות הבת, הקימה אמה יחד עם בני שרביט, שהתנדב לסייע לה, את העמותה "הלב של בר", הפועלת כדי להעלות את המודעות לנושא של מכשירי החייאה. לבר הייתה הפרעת קצב לב, והדבר היחיד שיכול היה להציל אותה הוא מתן שוק חשמלי באמצעות דפיברילטור. עמותת "הלב של בר" תמכה בכך שהחוק יחול על בתי הספר וייושם, ולכן הגישה העמותה בקשה כי ירחיבו את החוק כך שיכלול את בתי הספר. העמותה אף פנתה מספר פעמים אל משרד החינוך. לדבריה, אף לא מסמך אחד הוצא שמאשר או ממליץ לבתי ספר המעוניינים בכך לרכוש לבדם את המכשיר שעלותו נאמדת בכ-5,000 שקלים. החוק לא חל על בתי ספר שמונים מתחת ל-500 תלמידים בגלל העלויות התקציביות של המכשיר.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]