חוק הדיור המוגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוק הדיור המוגן
Emblem of Israel.svg
תאריך לועזי 3 ביוני 2012
תאריך עברי י"ג בסיון תשע"ב
כנסת הכנסת השמונה עשרה
תומכים 36
מתנגדים 0
חוברת פרסום ספר החוקים 2361, עמ' 426
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד הרווחה
מס' תיקונים 1
נוסח מלא הנוסח המלא

חוק הדיור המוגן, התשע"ב-2012 נועד לשמור על זכויות דיירי הדיור המוגן. הוא מסדיר בחקיקה את פעילותם של בתי הדיור המוגן ומנהיג קודי התנהלות ברורים. החוק אושר בכנסת בשנת 2012, לאחר שהוצע מטעם משרד העבודה והרווחה.

החוק נוצר בעקבות החשש לניצול לרעה של המתגוררים בבתי הדיור המוגן בהיעדר פיקוח. החוק מגדיר את זכויות הדיירים, את התנאים לקבלת רישיון מפעיל ואת דרכי הפיקוח על בתי הדיור המוגן. דיירים בבתים אלו בדרך כלל נמנים עם האוכלוסייה המבוגרת בציבור הכללי, לכן הם זקוקים להגנה על תנאי חייהם וכן הגנה על מצבם הכלכלי.[1]

רקע לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימים כ-90 בתי דיור מוגן שבהם מתגוררים כ-15,000 דיירים.[2] בעקבות הזדקנותה של חלק מהחברה הישראלית, מתקיימים שינויים דינמיים במבנה המשפחה שגרמו להצלחה רבה בקרב חברות הדיור שנותנות שירותי תמיכה לקשישים.[1] רבים מבתי הדיור הם בבעלות חברות פרטיות אף על פי שחלקן מופעלות גם כמלכ"ר (מוסד ללא כוונות רווח) וגם על ידי קופות חולים.[2]

רוב הבתים הללו מנוהלים בחוסר ביסוס חוקי ובלי הסדרה חוקית ישירה של המחוקק.[1] בתי הדיור המוגן מחזיקים בסכום כספי של מעל ל-20 מיליארד שקלים. סכום זה גבוה אף מההון שבבעלותם של בנקים בינוניים בישראל.[2] הבנקים נתונים לבקרה ואילו על פיקדונות הדיירים של הדיור המוגן לא היה כלל פיקוח.[2] בעקבות זאת, נושא זה היה מלווה בחששות חמורים לניצול לרעה של המתגוררים, באי קיום הבטחות ובחוסר התנהלות פיננסית תקינה בכספי הדיירים.[1] כתוצאה מן החשש למצבים אלו, הוחלט לחוקק את חוק הדיור המוגן.

רישיון להפעלת בית דיור מוגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק, בתי דיור מוגן יפעלו רק על ידי אנשים הנושאים רישיון לכך, בכפוף לתנאי הרישיון ולהוראות החוק.

מי שמבקש לקבל רישיון הפעלה או מי שמבקש לחדש רישיון, נדרש להגיש לממונה בקשה לכך 45 ימים לפחות לפני מועד פקיעת תוקפו של הרישיון.[3]

שירותי הדיור המוגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הדיור המוגן מחלק את סוגי השירותים הניתנים לשלושה:

  • שירותי חובה על פי החוק: רשימה של שירותים שמצוינים בתוספת הראשונה (סעיף 19(א)[2]) לחוק.
  • שירותי חובה על פי ההסכם: השירותים שבעל הרישיון התחייב אליהם בהסכם שלא היו חייבים על פי החוק.
  • שירותים נוספים בתשלום: בעל הרישיון יכול להוסיף שירותים מחויבים על פי החוק ולהציע אותם לדייר. הדייר לא חייב לקבל את התוספים אלא אם הסכים לכך בכתב מראש.[2]

שירותי הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק משירותי החובה בבית הדיור המוגן ניתנים לדיירים שירותי הרפואה:

  1. מתן שירותי בריאות לדיירים בידי אחות, לרבות ניהול מידע רפואי לגבי הדיירים והפניה לטיפול רפואי, לפי רצונם.
  2. שירותי עזרה ראשונה בבית הדיור המוגן, במשך כל שעות היממה, בידי אדם שקיבל הכשרה מתאימה לכך.[1]

שירותי רופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותי רופא נוספים (חוץ מהרופא שכלול בצוות הרב-מקצועי) אינם מוגדרים כשירותי חובה בחוק, אולם ישנם בתים המתחייבים לשירותי רופא, הפעיל במחלקה הסיעודית בבית הדיור המוגן.[2]

מחלקה סיעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק, בבית דיור מוגן שבו 250 דירות לפחות, חייבת לפעול מחלקה סיעודית שבה מותר לדייר הזקוק לאשפוז להתאשפז בה.[2]

צוות רב-מקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מחייב את בית הדיור המוגן למנות צוות רב-מקצועי המורכב מרופא, עובד סוציאלי ואחות.

בית הדיור המוגן רשאי להתנות קבלת אדם כדייר לבית, באישור הצוות הרב-מקצועי כי הוא מסוגל לדאוג לצרכיו האישיים ולנהל את חייו, גם אם ניתן לו סיוע חלקי. הצוות הרב-מקצועי מוסמך לקבוע כי בשל מצבו הבריאותי של הדייר צריך להעבירו מדירתו לטובתו או לטובת שאר הדיירים.[2]

זכויות הדיירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הדייר זכאי לנהל את חייו בבית בדיור המוגן בדרך הנראית לו כל עוד לא יפריע לאחרים ולא יפר את כללי ההתנהגות בבית הדיור המוגן.
  • הדייר זכאי לתקשר עם כל עובד של בית הדיור, כל עוד העובד לא התנגד לכך.
  • הדייר יכול לשכן מטפל בדירתו, אם בעל הרישיון הסכים לכך ואם הדירה מתאימה לאדם נוסף. בנוסף לכך אם נמצא שהדייר צריך מטפל על ידי הצוות הרב-מקצועי או המדינה ואם הבקשה נדחתה, הדייר זכאי לערעור על החלטת הצוות לפני הרופא המחוזי.
  • הדייר זכאי למנות בא כוח מטעמו.
  • הדיירים זכאים לארגן נציגות (ועד דיירים) שתייצג אותם בכל הקשור לבעיות המשותפות שלהם בקשר לבית הדיור המוגן בפני בעל הרישיון או גופים אחרים.[2]

ועד הדיירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד הוועד לשמש כנציג של הדיירים בנושאים המשותפים להם כלפי בית הדיור המוגן, רשויות המדינה וגופים נוספים. הוועד לא מוסמך, מכוח החוק, לייצג את הדיירים בהליך משפטי ולחתום על הסכמים בשם הדיירים.[2]

חוזה הדיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזה בין הדייר לבעל הרישיון מורכב מכמה קריטריונים קבועים:

סעיף הגדרות, זכות השימוש, הצהרות של הצדדים, סכום דמי תחזוקה וסכומים נלווים אחרים, רשימת שירותי חובה, סכום הפיקדון ופריסת התשלומים הבטוחה המוצעת להבטחת כספי הפיקדון, שירותים המחייבים תוספת תשלום, פירוט המחלקות הטיפוליות, הפרות והוראות שונות.[2]

בטוחות לכספי הדייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הדיור המוגן מחויבים להציע לדיירים אחת מארבע בטוחות להבטחת כספי הפיקדונות: ערבות בנקאית, ביטוח, הפקדת 40% מכספי הפיקדונות בחברה לנאמנות או משכנתא מדרגה ראשונה שתירשם לטובת הדייר.[2]

פינוי דייר מדירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדייר יפונה מדירתו במקרים הבאים: הפרת יסודית של ההסכם, ביטול ההסכם על ידי בית המשפט, בשל מצבו הבריאותי או בביטול ההסכם על ידי אחד הצדדים במשך תקופת הניסיון.[2]

עונשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם לא ניתן רישיון למפעיל בית דיור או שיש לו רישיון אך הוא לא פעל לפי תנאי הרישיון, דינו כמאסר שנה או קנס המתאים לעבירה, ואם העובר על החוק הוא תאגיד – הקנס יוכפל.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נילי שגיא, חוק הדיור המוגן - הלכה למעשה, הוצאת נבו, 2019.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wikisource-logo.svg חוק הדיור המוגן, בספר החוקים הפתוח
Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של חוק הדיור המוגן, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אתר מידע, מרכז מידע גיל הזהב: בתי אבות, דיור מוגן, בית אבות סיעודי
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 אתר מידע, מידעון הדיור המוגן
  3. ^ 3.0 3.1 חוק הדיור המוגן - 2012, נבו