חוק השמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק השמות, התשט"ז-1956 הוא חוק ישראלי הקובע את אופן מתן השמות הפרטיים ושמות המשפחה במדינת ישראל. החוק אושר בכנסת ב-25 ביולי 1956.

חוקי שמות קיימים במדינות רבות בעולם.

חיוב בקיום שם פרטי ושם משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 2 לחוק קובע כי לכל אדם הרשום במרשם האוכלוסין במדינת ישראל חייב להיות שם משפחה ושם פרטי. החוק מתיר ששם המשפחה יהיה כפול, וכן מתיר לאדם לשאת יותר משם פרטי אחד. החוק אינו עוסק בשם משפחה משולש, אך יש הנושאים שם כזה, למשל - ג'ודי שלום ניר מוזס.

מתן שמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לחוק קובע את כללי מתן שם משפחה לילד:

ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו. היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים; אולם ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת אמו, זולת אם רצתה האם שיקבל שם משפחת האב והאב הסכים לכך או שהאם הייתה ידועה בציבור כאשתו, ואם הסכימו ההורים, יקבל את שמות המשפחה של שניהם.

מתן שמות פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם פרטי ניתן לילד על ידי הוריו סמוך לאחר לידתו. באין הסכמה בין ההורים, רשאי כל אחד מהם לתת לילד שם פרטי, והילד ישא את שני השמות (סעיף 4 לחוק). ילד שנולד כשאמו אינה נשואה לאביו ואף אינה ידועה בציבור כאשתו, יקבל שם פרטי על ידי אמו בלבד.

שינוי שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שינוי שם

על פי חוק השמות ניתן לשנות שם פרטי ו/או שם משפחה של כל אדם. מי ששינה את שמו, לא ישוב וישנה את שמו שנית תוך שבע שנים מיום תחילת תקפו של השינוי האחרון, אלא באישור השר.

חוק השמות עוסק במצבים אחדים של שינוי שם:

  • אימוץ: בעת אימוץ של ילד, הוא מקבל שם משפחת מאמציו אך אינו מקבל שם פרטי חדש, אלא אם קבע בית המשפט בצו האימוץ קביעה אחרת.
  • נישואין: סעיף 6 לחוק קובע כי מי שנישא רשאי בכל עת להמשיך לשאת או לשוב לשאת שם משפחה קודם, לבחור בשם המשפחה של בן זוגו, לצרף לשם משפחתו את שם המשפחה של בן זוגו, לבחור שם משפחה זהה לשם המשפחה שבחר בן זוגו גם אם שם זה שונה משמות המשפחה הקודמים של בני הזוג, ולצרף לשם משפחתו שם משפחה שבן זוגו בחר לצרף לשם משפחתו. שינוי השם מתבצע על ידי רשם הנישואין, והוא נכנס לתוקף מיד עם הנישואין.
  • שינוי מרצון: כל בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי (סעיף 10 לחוק). קטין שהוריו שינו שם משפחתם, מקבל על ידי כך את שם משפחתם החדש; וקטין שאחד מהוריו שינה את שם משפחתו לשם משפחתו של ההורה האחר יקבל על ידי כך את שם המשפחה המשותף. במצב של שינוי שם יש להודיע על כך לשר הפנים, ולפי סעיף 16 לחוק השר רשאי לפסול את בחירת השם אם סבור השר שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו. השר אינו רשאי לפסול שם מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור.

אדם ללא שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שאין לו שם, ולא בוחר לעצמו שם, רשאי שר הפנים, בהתאם לסעיף 9 בחוק, לקבוע לו שם; בקביעת השם יתחשב השר בשמות הוריו והורי הוריו של אותו אדם, ואם הוא נשוי — גם בשם בן-זוגו. השר יודיע לאותו אדם את השם שקבע, וזה יהיה שמו של אותו אדם, זולת אם בחר לו שם אחר תוך חודשיים לאחר קבלת הודעת השר.

קביעת שם פרטי של אב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 9א לחוק דן בקביעת שמו הפרטי של האב, במקרה ששם זה אינו ידוע. אם טרם מלאו 16 שנים לאדם, רשאית אמו לקבוע את שם האב. אם מלאו לאדם 16 שנים, הוא רשאי לקבוע את שם האב בעצמו.

פסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השמות נדון בבג"ץ אפרת נגד הממונה על מרשם האוכלוסין. מיכל אפרת ועוזי אורנן חיו כידועים בציבור, ונולד להם בן, שניתן לו שם המשפחה "אורנן-אפרת". אפרת פנתה למשרד הפנים בבקשה לשנות את שם משפחתה לאורנן-אפרת, אך בקשתה נדחתה בנימוק שהשם המבוקש עלול להטעות ולפגוע בתקנת הציבור. היא עתרה לבג"ץ ונפסק[1] שעל משרד הפנים להיענות לבקשתה. בעקבות פסק דין זה תוקן חוק השמות, ונקבע בו במפורש כי השר אינו רשאי לפסול שם מן הטעם שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]