חושף שחיתות

חושף שחיתות (מכונה באנגלית ובשפות נוספות: whistleblower, מילולית: "שורק במשרוקית") או מַתְרִיעָן^[1] הוא עובד או חבר בארגון, המדווח על התנהגות מושחתת בארגון שבו הוא חבר, לאנשים או לגופים שבכוחם לנקוט צעדים מתקנים. אותה התנהגות שאינה הגונה עשויה להתבטא בהפרה של חוק, תקנון, או הסדר, או לאיים על האינטרס הציבורי, על ידי מעשה מרמה, שחיתות או הפרת תקנות.

במדינות רבות נחקקו חוקים על מנת להגן על חושפי שחיתות מפני התנכלויות שונות. ברוב המקרים חל איסור לפטר עובד משום שחשף שחיתות במקום עבודתו. בישראל משמשים לכך חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 וסעיף 45ג לחוק מבקר המדינה.

על הגורל המר הצפוי לחושף שחיתות בישראל עמד הפרשן המשפטי משה נגבי:

אך לא רק הסיכון המוחשי לפרנסה דורש תעצומות נפש ממי שמבקש לחשוף ולסכל את השחיתות בצמרת, אלא גם הנורמות הקלוקלות של החברה הישראלית. הנורמות האלה גורמות לכך שהחושף את השחיתות השלטונית והלוחם בה לא יכול לצפות להכרת טובה על אומץ לבו ועל תרומתו הקריטית לטוהר המידות הציבוריות, אלא להפך - הוא צפוי למטר של עלבונות, לרבות הוקעתו כמגלומן רודף כותרות, ואף כטיפוס הזוי ואובססיבי, שלא לומר פסיכופת.

— משה נגבי, "הגווארדיה השחורה", ירון זליכה - מי ישמור על השומרים, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2008

בישראל פועלות עמותות וארגונים הנלחמים בשחיתות ומסייעים לחושפי השחיתויות. בין היתר ניתן למנות את התנועה למען איכות השלטון בישראל, החושפת ומטפלת במקרים של שחיתות ציבורית, ואת עמותת עוגן, הפועלת למתן ייצוג משפטי ללא תשלום לעובדים חושפי שחיתות.

בעקבות פרשת אסף גרטי ערערה התנועה לאיכות השלטון לבית הדין הארצי לעבודה כדי לקבוע "נורמה עקרונית", הערעור התקבל ונקבע שפיצוי כספי צריך לכלול גם החזר מלא בגין כל התקופה בה היה חושף השחיתות מפוטר ונמנע ממנו לעבוד^[2].