קלמן ליבסקינד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קלמן ליבסקינד
1970 (בן 46 בערך)
אין תמונה חופשית
מקום לידה ניר גלים, ישראל
מקום מגורים נחושה, ישראל
מקצוע עיתונאי
בת זוג אילנה ליבסקינד

קלמן ליבסקינד (נולד ב-1970) הוא עיתונאי חוקר, פובליציסט ואיש תקשורת ישראלי. בעל טור שבועי בעיתון מעריב סופהשבוע ותוכנית אקטואליה יומית ברדיו גלי ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבסקינד נולד במושב ניר גלים להורים ניצולי שואה מזרם הציונות הדתית. התייתם מאביו צבי בגיל צעיר. למד במסגרות חינוך דתיות לאומיות בקבוצת יבנה ובישיבת אור עציון. הוא התגייס לצה"ל לחטיבת גולני ולאחר זמן קצר עבר לחיל המודיעין. לאחר שחרורו היה פעיל בתנועת התחיה והתאמן כחוקר פרטי במשרד חקירות ידוע בתל אביב.

ליבסקינד סיים לימודי משפטים.

ליבסקינד נשוי לאילנה, אחות במקצועה, ואב לחמישה. בעבר גרו בגמזו. בשנת 2015 עברו למושב נחושה.

קריירה בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 הצטרף למקור ראשון והוא שימש כתחקירן שהביא סקופים רבים. בשנת 2002 הזמין אותו עורך מעריב, אמנון דנקנר, ובברכת מייקל כריש, הבעלים של מקור ראשון באותה עת, עבר ליבסקינד ל"מעריב". כיום ליבסקינד כותב ב"מעריב השבוע" ובעל טור שבועי במוסף הפוליטי של "מעריב סופהשבוע".

הוא מגיש תוכנית אקטואליה קבועה ובערוץ 20 בטלוויזיה. הגיש בין השנים 2011-2016 תוכנית יומית רדיו בגלי ישראל.

בחודש אוקטובר 2016 הודיע כי הצטרף לתאגיד השידור הישראלי ויחל לשדר תוכנית אקטואליה יומית ברשת ב'.

עבודתו העיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחקירים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1999 פרסם סדרת כתבות על פרשת עמותות ברק.
  • בשנת 2002 פורסמה בעיתון "מעריב" כתבת תחקיר של קלמן ליבסקינד אודות האשמות של שתי נשים כנגד הרב שלמה אבינר, שעל פי הכתבה עברו "מעשי הטרדה מינית לכאורה" כשבאו לייעוץ אצלו. מאות רבנים הביעו אמון פומבי ברב אבינר. היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. בורר שמונה בפרשה מטעם עורך "מעריב" ומקורבי הרב אבינר, הפסיכיאטר פרופ' נתנאל לאור, קבע "שהמאפיין המרכזי בעניין היה ליקויי תקשורת הנובעים מהעדר ליווי מקצועי צמוד בתחום הנפש" "ושאין להאשימו בהטרדה מינית, אלא לבקרו על כך שנכנס לשדה המקצועי ללא גיבוי"[1]. אחת המתלוננות פנתה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים באומרה שבוצע נגדה מסע הכפשה. בית הדין הרבני האזורי פסק כי "אין ממש בתביעה, והיא בנויה כולה על דמיונות של התובעת". ערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול נדחה והוא אישר את פסיקת בין הדין האזורי[2].
  • ב-2008 החל בסדרת תחקירים על התנהלותו של האלוף יואב גלנט בנושא שימוש לא מורשה בקרקעות ציבוריות[3] וחשף שהוא השתלט לכאורה על עשרות דונמים במושב עמיקם[4]. בעקבות החשיפה קיבלו מפקדיו של ליבסקינד הנחיה שלא לזמנו לשירות מילואים ביחידתו, המשתייכת לפיקוד הדרום[5]. ב-2010, לאחר ששר הביטחון אהוד ברק וממשלת נתניהו החליטו למנות את גלנט לרמטכ"ל, ביקש השר מיכאל איתן ממבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לבדוק את הפרשה, ובמקביל עתרה התנועה הירוקה לבג"ץ נגד המינוי, על רקע הפרשה. בדיקת המבקר הסתיימה בתחילת 2011, כשבועיים לפני שהמינוי אמור היה להיכנס לתוקף. בעקבות דו"ח המבקר הודיע היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין לבג"ץ שקיימים קשיים משפטיים משמעותיים באשר לסבירות ההחלטה למנות את גלנט, ושיש לשקול את המינוי מחדש. כתוצאה מכך הודיעו נתניהו וברק על ביטול המינוי[6].
  • בשנת 2011 פרסם כתבת תחקיר, המציגה את התנהלותו של השופט ורדי זיילר כאדם פרטי במסגרת תביעה של קרובי משפחתו נגד קבלן. בתחקיר מוצג זיילר כמי שעושה שימוש פסול בתפקידו ובקשריו במערכת המשפט, עד כדי שיבוש הליכי משפט לכאורה[7].
  • בשנת 2013 פרסם תחקיר על אי-סדרים כספיים ובזבוזים רבים באגף הגבייה של רשות השידור[8]
  • בנובמבר 2014 חשף ליבסקינד הקלטות שמוכיחות שמשטרת ישראל ידעה שיש איומים ברצח כנגד יהודה גליק, שנורה בידי מחבל פלסטיני ב-29 באוקטובר[9].

ביקורת כלפי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבסקינד מרבה לבקר חלק מעמיתיו העיתונאים ולהציג מקרים שבהם הם מטעים את הציבור. בשתי כתבות בשנת 2002 הוא טען שמרדכי גילת האשים באופן בלתי מבוסס אישי ציבור, בהם נציב שירות המדינה, דאז, שמואל הולנדר. על כתבות אלה זכה ליבסקינד באותה שנה ל"פרס האגודה לזכות הציבור לדעת". במקרה אחר טען שעקיבא אלדר הציג את העובדות באופן מגמתי במאמר שכתב כנגד מועמדותו של השופט נעם סולברג לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה[10]. בנובמבר 2011 ביקר שוב את עיתון הארץ על שהוא מנהל קמפיין, ובו הטעיות וסילופים, לפסילת מינויו של נעם סולברג לשופט בית המשפט העליון, מאחר שסולברג הוא מתנחל מגוש עציון ואף פסק נגד עקיבא אלדר בתביעת לשון הרע שהוגשה נגדו[11].

ליבסקינד כותב גם נגד הטיות פוליטיות בתקשורת ועיתונאים המערבים את עמדתם הפוליטית בכתבות ובראיונות עיתונאים. כך, למשל, כתב[12] נגד עודד בן-עמי ויעל דן שתקפו את הזמר עמיר בניון בראיונות עמו בעקבות שירו "אני אחיך", המוחה נגד ארגוני שמאל ישראליים שהגישו תביעות בחו"ל כנגד קציני צה"ל באשמת פשעי מלחמה[13]. בפברואר 2014, בעקבות פרשת אקו"ם ואריאל זילבר, ביקר ליבסקינד את התקשורת על כך שבעוד שלזילבר היא התייחסה כאל גזען כהניסט קיצוני, היא הייתה הרבה יותר סלחנית כלפי התבטאויות קיצוניות ומסיתות של אנשי שמאל דוגמת שולמית אלוני, שלמה גזית, יגאל תומרקין וזאב שטרנהל[14]. ביקורת דומה מתח ליבסקינד על תגובת התקשורת כלפי שיר נוסף של עמיר בניון שנכתב בעקבות הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה, ועל יחס סלחני שלה ושל מערכת המשפט להתבטאויות מסיתות וגזעניות של שולמית אלוני, עמוס עוז, יצחק לאור ומוקי (דני ניב) נגד ימנים, דתיים ומתנחלים[15]

במאי 2014 ביקר ליבסקינד בחריפות את התקשורת על כך שהיא מתעלמת מפשעי שנאה (הכוללים ונדליזם וריסוס צלבי קרס על רכוש יהודי) ו"טרור עממי" (הכולל יידוי אבנים ובקת"בים) שמבצעים ערבים ישראליים ופלסטינים כנגד יהודים[16]. בנובמבר 2014 ביקר ליבסקינד את היחס הסלחני לכאורה של השמאל והתקשורת לאלימות הערבית והמהומות של ערביי ישראל והסביר זאת בגזענות של ציפיות נמוכות: "יש משהו מקומם גם בהתייחסות הסלחנית של השמאל אל ערביי ישראל, סלחנות שנובעת קודם כל מתפיסת עולם גזענית. [...] הן התקשורת והן השמאל לא יקבלו אף פעם התפרעות קולקטיבית שכזו אצל יהודים, לא ביצהר, ולא בבאר שבע. הם יקבלו אותה אצל הערבים מתוך ראייה גזענית שרואה בערבי יצור נחות ואלים, שאי אפשר לצפות ממנו להתנהגות אנושית סבירה ושקולה."[17]

באפריל 2015, על רקע אי שידור מערכון של "הכל שפיט" המבקר את היחס לנשים במגזר הערבי, ביקר ליבסקינד את התקשורת על היעדר פלורליזם וחופש ביטוי, ועל כך שהיא סותמת פיות לתכנים ימניים לעומת מתן ביטוי לתכנים מקבילים או דומים מהצד השמאלי. כמו כן ביקר את מדור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" על התנכרותו לסמליים לאומיים ויהודיים[18].

ב-5 בפברואר 2016, בעקבות תחקיר עד כאן על עזרא נאווי וארגוני שמאל רדיקלי ומנגד קמפיין ה"שתולים" של אם תרצו, מתח ליבסקינד ביקורת על התקשורת, על כך שהיא משתמשת בהאשמה ב"הסתה" כדי להשתיק כל ביקורת פוליטית מצד ארגוני ימין בישראל, לעומת יחס סלחני שלה להתבטאויות מסיתות ופוגעניות יותר מצד השמאל. הוא אפיין סיקור זה של האירועים כמוטה ושקרי[19]. ב-19 בפברואר 2016 ביקר בחריפות את התקשורת והשמאל על התגייסותם להתנגד לתת לאראל סג"ל לשדר בגלי צה"ל, שעה אחת במקום רזי ברקאי[20].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעריב, 20/06/2003 עמ' 5 "לא יצר הרע"
  2. ^ עידן יוסף, בית הדין הגדול: הרב אבינר לא הטריד מינית, אתר news1‏, 6.10.2010
  3. ^ קלמן ליבסקינד, התחקיר הראשון: כך פלש האלוף יואב גלנט לשטח שכניו, 27 בדצמבר 2008
  4. ^ קלמן ליבסקינד, לא יוצא מהשטחים: גלנט משתלט על עמיקם, nrg מעריב, 14.8.2010
  5. ^ ערן סויסה, בצבא מודים: הדחנו את חושף פרשת גלנט, באתר nrg‏, 4 בפברואר 2011
  6. ^ עמוס הראלמינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ה-20 בוטל, באתר הארץ, 1 בפברואר 2011.
  7. ^ שופט עליון: מלחמתו האגרסיבית של השופט זילר בקבלן מהקריות, nrg,‏ 06.08.2011
  8. ^ קלמן ליבסקינד, הפקרות: לאן נעלמת האגרה שאתם משלמים לרשות השידור?, באתר nrg‏, 27 בדצמבר 2013.
  9. ^ ההקלטות מעידות: במשטרה ידעו שגליק מאוים, ערוץ 7, 3 בנובמבר 2014.
  10. ^ עקיבא אלדר - עיתונאי קטן, מניפולטור גדול
  11. ^ קלמן ליבסקינד, שיטת חיסול השופטים של 'הארץ' - דעה, ערוץ 7, פורסם במקור במעריב.
  12. ^ קלמן ליבסקינד, צה"ל, הנאצים ו"הארץ", nrg (פורסם במקור ב"מוספשבת" מעריב, 7.8.2010)
  13. ^ אבי שושן, אני אחיך, אתה אויב, באתר ynet, 18.04.10
  14. ^ קלמן ליבסקינד, הסלקטורים של מועדון הדעות, פרשת זילבר כמשל, nrg מעריב (פורסם במקור ב"מוספשבת"), 7 בפברואר 2014.
  15. ^ קלמן ליבסקינד, ‏הם ואנחנו: איפה באמת כדאי לחפש את ההסתה והגזענות בישראל, באתר מעריב השבוע, 29 בנובמבר 2014.
  16. ^ קלמן ליבסקינד, "מעריב סופהשבוע", 9 במאי 2014.
  17. ^ קלמן ליבסקינד, ‏הערבים מעולם לא הזדקקו להצדקות כדי לרצוח יהודים, באתר מעריב השבוע, 15 בנובמבר 2014.
  18. ^ קלמן ליבסקינד, ‏מסך הברזל: מדוע שלטון הטרור של משטרת המחשבות נזהר עם הציבור הערבי?, באתר מעריב השבוע, 11 באפריל 2015.
  19. ^ קלמן ליבסקינד, ‏ימים של שקר וכזב: סותמי הפיות הכי גדולים ממשיכים להיחשב "המחנה הדמוקרטי", באתר מעריב השבוע, 6 בפברואר 2016.
  20. ^ קלמן ליבסקינד, ‏תקשורת שלא מוכנה לוותר על ההגמוניה, אפילו לא על שעת שידור אחת, באתר מעריב השבוע, 20 בפברואר 2016
  21. ^ ליבסקינד יקבל את הפרס למרות הלחצים, באתר ערוץ 7, 15 בנובמבר 2002‬
  22. ^ אסף כרמל, אורלי וילנאי-פדרבוש, קלמן ליבסקינד ומיכאל מירו זכו באות אומ"ץ, באתר הארץ, 22/07/07