חטיפות בסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לחטיפות בסין יש היסטוריה ארוכה, והנושא נחקר לעומק על ידי מספר היסטוריונים. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 הפך הנושא לבעיה המעסיקה את הציבור הסיני יותר ויותר בשל תופעה נרחבת של חטיפות ילדים,[1] שגרמה להקשחת החוקים כנגד חטיפות.

חטיפות במהלך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים סיניים עתיקים מספרים על תופעות של דרישת כופר נפש עבור בני ערובה במהלך שלטון שושלת שיה (מ-2070 לפנה"ס ועד 1600 לפנה"ס), ועל לקיחת נסיכים וחברים אחרים במשפחת המלוכה כבני ערובה במהלך שושלות רבות בסין, כערובה לקיום הסכמים.[2]

במהלך ההיסטוריה התרחשו כמה מקרים של חטיפות שקיבלו תשומת לב מיוחדת. ב-1523 הגיעו שתי משלחות מסחריות יפניות יריבות לעיר הנמל נינגבו במזרח סין, שכל אחת מהן טענה לזכות על המסחר עם סין. העימות הסתיים כאשר אחת המשלחות שדדה וחטפה פקידי ממשל סיניים ונמלטה בספינות שנגנבו מהסינים. אירוע זה, שזכה לשם "תקרית נינגבו", גרם לשלטון הסיני של שושלת מינג לאסור על מסחר עם יפן עד 1539.[3]

במהלך מלחמת האופיום השנייה, כאשר חיל משלוח בריטי צרפתי בן 18,000 חיילים כבש ערי נמל בסין, הייתה התגובה הסינית חטיפה של 38 מחברי המשלחת הצרפתית-אנגלית שנשלחה לנהל משא ומתן, 26 מהם מתו בשבי.[4]

במהלך המאה ה-19 תיאר יוהנס פון גומפאך (Johannes Von Gumpach), אנגלי ממוצא גרמני שנשכר ללמד אסטרונומיה ומתמטיקה בסין, את תופעת החטיפות כ"אחד הפשעים הנפוצים ביותר בסין".[5] פרנסיס דנלפ גיימוול (Francis Dunlap Gamewell‏ 1950-1857), מיסיונר מתודיסטי אמריקני, ציין גם הוא שחטיפות הן פשע נפוץ בשאנגחאי ושמרבית החטיפות נעשו בידי נשים.[6]

קרל קראו (Carl Crow‏; 1945-1884), עיתונאי ואיש עסקים שהקים סוכנות פרסום וייסד עיתון בשאנגחאי בתקופה שבין מלחמות העולם, תיאר את שכיחות החטיפות בסין כ"עסק מאורגן היטב בסין המבוצע במידה רבה של הצלחה".[7]

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפות הפכו לעסק הולך וגדל בסין. בספרם "כניסה לשוק הסיני: הסיכונים והרווחים המופחתים" (Entering the Chinese Market: The Risks and Discounted Rewards) מצטטים ג'ון דיקסון ודייוויד ניומן את סטיב ויקרס (Steve Vickers), נציג חברת החקירות ומחקר החברות קרול (Kroll) בהונג קונג. ויקרס, שטיפל ב-30 מקרים של חטיפות, ציין כי קיימים שלושה סוגים של חטיפות של אזרחים זרים:

  • חטיפה בסין עצמה שתביעת הכופר מטופלת ומשולמת בה.
  • חטיפה מחוץ לסין (בדרך כלל בהונג קונג ובמקאו), והעברת הנחטף לסין גופא ובדומה למקרה הקודם הכופר לשחרורו משולם בסין.
  • חטיפה בסין, אבל תביעת הכופר נשלחת מארץ שנייה והתשלום מבוצע במקום שלישי (בדרך כלל בהונג קונג ובמקאו).

המחברים מציינים שהיקף החטיפות, המוגדרות בסין "פשע כלכלי", אינו ידוע, וכי ברבעון הראשון של 1995 היו 11,300 מקרים של פשע כלכלי בסין. הם מציינים כי הסיבות לחטיפות כוללות דרישת כופר נפש ודרך ליישב סכסוכים עסקיים. במחוז גואנגדונג, הגובל בהונג קונג ובמקאו, היו "פשעים כלכליים" בראש הרשימה של המשפטים הפליליים. השלטונות דיווחו על 46 מקרים שנחקרו של חטיפת בני ערובה בשל אי תשלום חובות. התובע הראשי, וָאנְג ג'וּ'ן, ציין שלפחות 171 בני ערובה המעורבים באירועים הקשורים לתשלום חובות שוחררו בידי הרשויות בגואנגדונג.[8]

חטיפות ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעריכים כי כ-70,000 ילדים נחטפים מדי שנה בסין,[1][9][10] אף שהממשל הסיני דיווח על פחות מ-10,000 חטיפות של ילדים. לדברי מחלקת המדינה של ארצות הברית, ההערכות הן קרוב ל-20,000.[1] רק מעטים מהילדים החטופים מתגלים בסופו של דבר.[11]

חלק מהילדים נמכרים לאימוץ מעבר לים. סוכנויות האימוץ בסין מקבלות תמורה נכבדה מהורים מאמצים מחו"ל כשהם מקבלים ילד לאימוץ, לפעמים מגיע סכום זה ל-5,000 דולרים. ידוע שסוכנויות כאלו רכשו ילדים מחוטפי ילדים, אם כי מקרים כאלו נדירים. אחרים נמכרים לעבדות, לזנות או לשם קיבוץ נדבות. במקרים מסוימים הפכו החוטפים ילדים בריאים לנכים על פי הנחה שילד עם רגליים שבורות או פצעים גלויים יצליח לקבץ יותר נדבות. ברוב המקרים מבוצעות חטיפות הילדים על ידי כנופיות גדולות ומאורגנות היטב, הפרושות על פני כל המדינה. על סמך מקרים שהצליחה משטרת סין לפענח, יכולות כנופיות אלו לכלול עשרות ואפילו מאות חברים, ולהיות אחראיות לחטיפה של מאות ילדים.[1] במקרים קיצוניים משפחות עניות נאלצות לעיתים למכור את ילדיהן. במחוזות העניים ניתן לקנות בן זכר תמורת 5,000 דולרים, בעוד שבאזורים העשירים ניתן לקבלו תמורתו 10,000 דולרים.[11]

רבים מאשימים את מדיניות הגבלת הילודה בסין, שלפיה מותר למשפחות ללדת ילד אחד בלבד, בהגברת התופעה. הורים הרוצים בבן זכר יכולים להחליט לקנות אותו בשוק השחור, ולהימנע מהסיכון בלידת בת. אף שהחוטפים הנתפשים מקבלים עונשים חמורים (עד עונש מוות), המשפחות הקונות את הילדים החטופים מקבלות עונשים קלים אם בכלל, כל עוד הילדים החטופים זוכים ליחס נאות. המסורת בסין שאנשים מגדלים ילדים של קרובים רחוקים כבני משפחתם מעניקה לקונים חסינות מה. הבעיה מחמירה בגלל התרבות בסין של אי התערבות בענייני האחר. התושבים בכפרים יודעים על משפחות שקנו ילדים חטופים, אך אינם מדווחים על כך.[10] יוּ' גִ'ינְצְווֵי, רופא ילדים משאאנסי כתב ב-Global Times, עיתון סיני היוצא גם במהדורה באנגלית, שעל מנת לנסות לשרש את הבעיה חייבים להעניש את הקונים באותה מידה שבה מענישים את החוטפים.[12]

הנושא קיבל תשומת לב במערב בעקבות הסרט הדוקומנטרי "חיים עם לבבות מתים"[9] (Living with Dead Hearts[13]) משנת 2011, והסרט העלילתי "יקירי" משנת 2014, המבוסס על מקרה אמיתי.

הלחימה בחטיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבין 1991 ל-1996 שחררה המשטרה הסינית כ-88,000 נשים וילדים חטופים ואסרה כ-143,000 חוטפים. במבצע גדול כנגד הסחר בבני אדם בשנת 2000 דיווחה המשטרה כי שחררה כ-100,000 נשים וילדים בנוסף לחיסול כנופיות חוטפים. עם זאת, מספרים אלו נמוכים ממספרי החטופים בפועל משום שרשויות החוק נתקלות בקשיים בבואן ליישם את החוקים נגד חטיפה ועבדות. לרעתן פועלת העובדה שיש תמיכה גדולה של הקהילה בגברים הקונים נשים חטופות.[14]

ב-2011 טענה המשטרה הסינית כי הצילה מעל ל-13,000 ילדים וכ-23,000 נשים בשנים 2011-2010. פקידי ממשל ציינו כי הם ידרשו עונשים כבדים על מי שקונה ילדים חטופים.[15] בספטמבר 2013 שחררו כוחות הביטחון הסיניים 92 ילדים ואסרו 301 חשודים בחטיפה.[15]

על פי דו"ח שצוטט באוקטובר 2013 דיווחה שינחואה, סוכנות הידיעות הסינית, כי מאז 2009 הצילה המשטרה מעל ל-54,000 ילדים וחיסלה 11,000 חוטפים.[10]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפה היא בלתי חוקית בסין. ב-1991 התייחסה הוועדה הקבועה של קונגרס העם הלאומי לחטיפת נשים וילדים לשם מכירה, חטיפה לשם סחיטה, קניית נשים וילדים חטופים, כמו גם ניצול מעמד כדי למנוע הצלת נשים וילדים חטופים. העלאת המודעות לנושא הביאה לידיעת הציבור את החוק הפלילי. סעיף 141 מפרט את העונשים בגין חטיפה, קנייה, מכירה וסחר בנשים וילדים. מאוחר יותר ב-1997 הוחמרו העונשים.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]