חסן שוכרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חסן שוכרי
דיוקנו של חסן ביי שוכרי
דיוקנו של חסן ביי שוכרי
תאריך לידה 1876
מקום לידה ירושלים
תאריך פטירה 1940 (בגיל 64 בערך)
מקום פטירה חיפה
עיסוק אדמיניסטרטיבי בכיר בעיר נצרת
מפלגה אל ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-וטניה
ראש עיריית חיפה
תקופת כהונה 19141920 (כ־6 שנים)
הקודם אברהים אל-ח'ליל
הבא עבד אל-רחמאן אל-חאג'
ראש עיריית חיפה לתקופה שנייה
תקופת כהונה 19271940 (כ־13 שנים)

חסן שוכריערבית: حسن شكري תעתיק מדויק: חַסַן שֻכְרִי; נכתב גם חסן שוקרי ולעתים חסן ביי שוכרי; 1876 - 28 בינואר 1940) כיהן כראש העיר חיפה בין השנים 1920-1914 ובשנים 1940-1927.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן שוכרי נולד בירושלים למשפחה רמת דרג במינהל העות'מאני שמקורה בקווקז. הוא למד באוניברסיטת איסטנבול ועם סיום לימודיו שב לארץ ישראל. בשנת 1905 עבר לחיפה שהייתה אז חלק מנפת חיפה בה אביו, אחמד שוכרי, כיהן כמושל הנפה. האב היה מיודד עם מוסטפא פאשה אל-ח'ליל, ראש עיריית חיפה בשנים 1903-1885, ובעקבות קשרי הידידות בין שתי המשפחות נשא חסן לאישה את בתו של אל-חליל.

שוכרי כיהן בתפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר בעיר נצרת, במסגרתו סייע בידו של ידידו שבתי לוי לרכוש אדמות בעמק יזרעאל מידי משפחת סורסוק.

כהונתו הראשונה כראש עיריית חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1914 מונה על ידי השלטון הטורקי לתפקיד ראש העיר חיפה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בפעילות עיריית חיפה וב-1918, לאחר הכיבוש הבריטי של העיר, שבה מועצת העירייה בראשותו של חסן שוכרי לפעילות תקינה. במועצה נכללו לראשונה נציגים יהודים, שניים במספר, אחד מהם שבתי לוי, ובנוסף עליהם חמישה נציגים ערבים.

חברי מועצת העיר הערבים ראו את יחסו המלבב כלפי האוכלוסייה היהודית בעין לא יפה. באפריל 1920 הם שיגרו מכתב למושל מחוז חיפה ובו הודיעו כי פסקו מלהיפגש עם שוכרי וכי עליו להתפטר. היהודים מצידם שלחו משלחת נגדית למושל על מנת למנוע את התפטרותו. המושל הודיע על החלטתו לא לקבל את ההתפטרות, אך שוכרי היה נחוש להתפטר ובעקבותיו התפטרו מהמועצה שני הנציגים היהודים (מאוחר יותר חזרו לתפקידם על מנת לשמור על האינטרסים של היישוב העברי בעיר).

בין שתי הכהונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוכרי איבד את מקור פרנסתו וקיבל מספר שנים תמיכה מידידיו היהודים. באותה תקופה היה שוכרי פעיל בתנועת "אל ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-וטניה". תנועה זו תמכה במנדט ולא התנגדה לציונות ולכן תמכו בה גם היהודים.

מחליפו של שוכרי כראש העיר חיפה בשנים 1920 עד 1927 היה עבד אל-רחמאן אל-חאג', אשר זוהה עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, והדיר את רגליהם של היהודים ממשרות בעירייה. לקראת הבחירות לראשות העיר, החליטו ראשי היישוב היהודי בעיר לתמוך ברשימה אשר תתחרה בעבד אל-רחמן בבחירות לראשות העיר ושבראשה עמד שוכרי. סיעתו של שוכרי ניצחה ושוגרה משלחת לנציב הבריטי על מנת שימנהו לכהונת ראש העיר ואכן כך הוא עשה.

כהונתו השנייה כראש עיריית חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1927 שב שוכרי למשרתו כראש העיר חיפה.

שוכרי הדגיש כי הוא פועל בצורה שווה למען טובתן של כל העדות בעיר, ובמסגרת פעולותיו לתיקון הדרת רגלי התושבים היהודים ממשרות עירוניות שוכרי מינה פקידים יהודים למשרות בעירייה. בנוסף, הוא הפך את השפה העברית למקובלת בה ושווה בשימוש בתכתובת העירייה בצד הערבית (כנדרש על פי החוק המנדטורי), וכן מינה את אברהם כלפון לתפקיד מזכיר העיר חיפה. כמו כן שוכרי הרבה להיפגש עם יהודים ופיתח ידידות אישית ואמיצה עם שבתי לוי, אברהם כלפון ומשה שרת, עמו הרבה להיפגש באופן אישי בביתו. לדברי ההיסטוריון יהושע פורת, שוכרי היה "פרו-ציוני".[1]

במהלך מאורעות תרפ"ט (בשנת 1929) פתח שוכרי בחיפה מועדון יהודי-ערבי. נקבע כי השפה המדוברת בו תהיה אנגלית וכי ייאסר לדבר בו על פוליטיקה כדי למנוע מתיחות ומתוך מטרה לקרב בין העדות השונות בעיר.

בהתאם להוראתו של שוכרי, משנת 1933 חל שינוי בחלוקת מכרזי העירייה. עד אז זכו בהם רק קבלנים ערבים. מעתה זכו קבלנים ערבים באזורים בעלי רוב ערבי, קבלנים יהודים באזורים בעלי רוב יהודי והזוכה במכרז למציג ההצעה הטובה ביותר באזורים בעלי אוכלוסייה מעורבת. הדבר תרם להכנסת כוח עבודה יהודי לעבודות העירייה ולהגברת ביטחון התושבים היהודים (ונכלל בדרישות ההנהגה היהודית לקראת בחירתו ב-1927). בראשית שנות ה-30 שוכרי חתם על הסכם עם חברת החשמל של פנחס רוטנברג להארת רחובות העיר.

בסוף שנת 1933 השתתף שוכרי בוועידה של ראשי העיריות הערביות בירושלים שנועדו עם הנציב העליון ובו חתם על תזכיר כנגד עלייה יהודית. הדבר חולל משבר ביחסו עם היישוב היהודי. ראשי היישוב היהודי בחיפה מחו על כך בתזכיר ששלחו לנציב העליון וכן נפגשו עם שוכרי לצורך בירור. שוכרי טען כי משהוזמן לפגישה לא ידע מה תהיה מטרתה וכי הודות להשתדלותו רוככה נימת התזכיר כנגד העלייה היהודית. יחסיו של שוכרי עם היהודים שבו לקדמותם.

בבחירות של שנת 1934 זכה שוכרי פעם נוספת בראשות העיר חיפה.

בתקופת המרד הערבי שהחל בארץ ישראל בשנת 1936 הוקמה בחיפה נציגות של הוועדה הלאומית הערבית על מנת לפקח על שביתת הערבים. באוגוסט 1936 פרצה שביתה של פועלי נמל בעירייה בה שבתו רוב הפועלים הערבים. כעבור שבוע אילצו השלטונות את השובתים לשוב לעבודתם. במהלך המאורעות היו איומים אישיים על חיי ראש העיר וחברי המועצה הערבים בדרישה שיצטרפו לשביתה.

בשל המרד הערבי, שלושת אלפים פליטים יהודים עזבו את מקומות מגוריהם וחיו כפליטים במבני ציבור בשכונת הדר הכרמל. שוכרי סייר בשכונה לבקשת היהודים ובדק דרכים לסייע בעדם. דבר ביקורו שימש עילה בידי הוועדה הלאומית וחברי המועצה הערבים להתקפה אישית כנגדו. הללו יצאו בגנותו בנאומים פומביים ומעל גבי העיתונות הכתובה.

בתחילת מאי בוצע ניסיון התנקשות בחייו של שוכרי. היה זה באמצעות פצצה שהוצמדה לביתו והתפוצצה. בדרך נס ניצלו הוא ומשפחתו. במאי 1936 קיבל שוכרי הזמנה לאספה של ראשי המועצות הערביות שארגנה הוועדה הלאומית. שוכרי שלח מכתב לראש המחוז בדרישה שיאסור את קיומה מחשש להסלמה. אך לבסוף היא כונסה, שוכרי נאלץ להתחלות למשך שבוע על מנת להימנע מלהשתתף בה. אך בלחצם של חברי המועצה הערבית שלח מכתב לבאי הוועידה ובה הודיע להם כי הוא תומך במטרותיה.

מחשש לחייו ומאכזבה מן הממשלה הבריטית שהעניקה לו תמיכה והגנה חלקית בלבד, אימץ את עצת ידידיו היהודים ועבור להתגורר על הר הכרמל. הוא נדד מבית מלון למשנהו וחרף כך נודע מקום היחבאו לשונאיו. שוכרי פנה לשלטונות על מנת שירחיקו מן העיר מסיתים, אך הללו לא נענו לו.

ב-3 ביוני 1936 קיימה הוועדה הלאומית הערבית ישיבה ובה כל החברים הערבים במועצת העיר, שוכרי לא הוזמן במתכוון. בישיבה הוחלט להכריז על שביתה בעירייה. חברי המועצה דרשו להיפגש עם שוכרי מבלי לספר לו את סיבת הפגישה, שכן לו היה יודע היה מסרב להיפגש עימם. בהיותם בביתו הפעילו עליו לחץ כבד לתמוך בדרישתם בשביתה כללית. הוא נאלץ לחתום עימם על מכתב למושל המחוז שלפיו אם לא ייענו דרישות הערבים הם יתפטרו תוך עשרה ימים. ראשי היישוב העברי שיגרו מברק לנציב העליון ובו מחאתם נגד השימוש שעושים נציגי המועצה במעמדם לקידום דעותיהם הפוליטיות. במכתב הוקיעו במיוחד את שוכרי והביעו את אכזבתם ממנו.

ב-16 ביוני נכנסה לתוקפה התפטרות חברי המועצה כולל שוכרי כראש העיר. הממשלה פנתה בנחרצות לנציגים הערבים לחזור בהם מהתפטרותם. שוכרי נענה וכל חברי המועצה הערביים פרט לאחד סירבו לחזור בהם. הממשלה מינתה מועצת עירייה ובה ארבעה חברי מועצה יהודים, שלושה פקידים בריטיים ושלושה ערבים הכוללים את חסן שוכרי, מזכיר העירייה וחבר מועצה שחזר בו מהתפטרותו.

ב-22 ביוני התכנסה מועצה העיר החדשה לישיבתה הראשונה, שוכרי לא נכח בה. ביוני יצא למשך מספר חודשים לגלות בלבנון נוכח ידיעות כי מתכוונים לרוצחו ונהג לשנות תדירות את מקום מגוריו. שבתי לוי מילא את מקומו של שוכרי כראש העיר חיפה ולראשונה היה רוב יהודי במועצה.

בנובמבר 1936 שב שוכרי לחיפה לתפקידו בעירייה עד ל-5 ביולי 1937. בינואר 1937 בוצע בשוכרי ניסיון התנקשות השני, על ידי הטמנת פצצה מתחת למכוניתו של עזיז כיאט והוא ניצל[2]. באוגוסט 1937 עזב את העיר משרבו האיומים על חייו. ב-4 בספטמבר 1937 נרצח גיסו של שוכרי, אברהים אל-ח'ליל, הוא נמנה עם קבוצת מנהיגים ערבים שנפגשה עם קבוצת מנהיגים ערבים בניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים. שוכרי נותר בתפקידו כראש עיריית חיפה עד ליום מותו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוכרי חלה בסוף שנת 1939 ונפטר ב-29 בינואר 1940. הוא נטמן בבית הקברות המוסלמי הישן "אל אסתקלאל" סמוך למסגד.

ראשי היישוב היהודי בחיפה קראו להשבתת המסחר ביום מותו על מנת לתת הזדמנות ליהודים רבים ככל האפשר להשתתף בהלוויה. בישיבת הקהילה העברית הספיד אותו ראש הקהילה באומרו כי הוא "כאחד מחסידי אומות העולם". רבים מראשי היישוב השתתפו בהלוויתו. באיגרת התנחומים כתבה הסוכנות היהודית כי הוא היה "ראש עיר דגול". בשני העיתונים הגדולים "הארץ" ו"דבר" הוקצה חלק ניכר מן העמוד הראשון לתיאור האבל.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוכרי היה נשוי לפאטמה ולשניים נולדו ארבע בנות ובן. הבן סוהיל נישא לציפורה ארבל (נכדתו של מנשה מאירוביץ) והבנות נישאו ועברו להתגורר בירדן. רעייתו עברה להתגורר בירדן לאחר מותו.

פעילתו העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו כראש עיר הוקמו בחיפה המדרכות הראשונות, נבנו גשר רושמיה וגשר הקישון, הוקמה רשת חשמל וביוב עירונית, וכן הוקמה רשת מים, הוקם ארגון מכבי האש העירוני, ונבנו לראשונה חופי רחצה ציבוריים ושירותים ציבוריים ברחובות.

שוכרי הבין כי טובת העיר חיפה דורשת את שיתופם של היהודים בעירייה והצהיר בפני היהודים כי הוא פועל למען אוכלוסיית העיר כולה. על מנת להשיג מטרה זו הוא חתר להפריד באופן מוחלט בין התפקיד המוניציפלי שאותו מילא לבין הסכסוך היהודי-ערבי, והעמיד את טובת העיר חיפה מעל לכול. הוא העביר את חיפה מעירייה ערבית לעירייה משותפת יהודית-ערבית.

לזכרו נקרא רחוב חסן שוקרי שהוא ציר תנועה מרכזי בשכונת הדר הכרמל, ובו שוכן גם בניין עיריית חיפה וכן מדרגות בוואדי סאליב שם היה ביתו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א' רובינשיין. יהודים וערבים בעירות ארץ ישראל (1926-1933) - ירושלים ועיריות אחרות. קתדרה 51 (1989), עמ' 122-147.
  • שרה ומאיר אהרוני, אישים ומעשים בחיפה והסביבה, 1993.
  • M. Seikaly, Haifa - Transformation of a Palestinian Arab Society. 1918-1939. London-New York, 1995.
  • תמיר גורן. פשר "השיטה האידאלית": חסן ביי שוכרי והיהודים בתקופת המנדט. זמנים 82 (קיץ 2003) עמ' 16-29
  • תה על מרפסת הקזינו דו-קיום בחיפה בתקופת המנדט הבריטי 1948-1920. עורכים: דפנה שפרמן ואלי נחמיאס. חיפה: הוצאת משפטון, 2007.
  • תמיר גורן, שיתוף בצל העימות - ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי עיריית חיפה
נג'יב אפנדי אל-יאסין אחמד אפנדי ג'לבי מוסטפא בר אל-סאלח מוסטפא פאשה אל-ח'ליל ג'אמל צאדק רפעאת אל-צאלח אברהים אל-ח'ליל חסן שוכרי עבד אל-רחמן אל-חאג' חסן שוכרי
1873 - 1877 1877 - 1881 1881 - 1884 1885 - 1903 1904 - 1910 1910 - 1911 1911 - 1913 1914 - 1920 1920 - 1927 1927 - 1940
שבתי לוי אבא חושי משה פלימן יוסף אלמוגי ירוחם צייזל אריה גוראל עמרם מצנע גיורא פישר (בפועל) יונה יהב
1940 - 1951 1951 - 1969 1969 - 1973 1974 - 1975 1975 - 1978 1978 - 1993 1993 - 2003 2003 2003 -