פנחס רוטנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנחס רוטנברג
Pinhas Rutenberg 1941-1923.jpg
פנחס רוטנברג בעת שכיהן כמנהל חברת החשמל
מדינה אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך לידה 5 בפברואר 1879
מקום לידה רומני עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה 3 בינואר 1942 (בגיל 62)
מקום פטירה ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
כינויים נוספים פנחס בן-עמי (שם עט)
ידוע בשל מהפכן, מנהיג, חלוץ, תעשיין ומייסד חברת החשמל
מקצוע מהנדס אזרחי, מהנדס, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תחנת הכח בנהריים שיזם והקים רוטנברג. על שמה, דבק בו הכינוי: "הזקן מנהריים"
פנחס רוטנברג

פנחס (פיוטר) רוטנברג (תרל"ט, 5 בפברואר 1879 - י"ד בטבת תש"ב, 3 בינואר 1942) היה מהפכן רוסי ממוצא יהודי, חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל, מייסד חברת החשמל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו, ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס רוטנברג נולד ברומְנִי שבאוקראינה. אביו היה סוחר ואמו בתו של הרב פנחס מרגולין מקרמנצ'וג. הוא עצמו למד תחילה ב"חדר", לאחר מכן בבית ספר ריאלי ובמכון הטכנולוגי בסנקט פטרבורג שסיים לאחר השעיה והגליה ליקטרינוסלב, בעקבות השתתפותו במהומות סטודנטים. נישא לאולגה חומנקו ולשם כך התנצר. לזוג נולדו שלושה ילדים.

פעילותו במפלגות שמאל ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור סטודנט השתייך תחילה לסוציאל-דמוקרטים ואחר כך עבר לאס ארים. לאחר שעבד בבית חרושת כראש בית מלאכה במפעל פוטילוב, שם הכיר את האב גאורגי גפון, שהכניס אותו לפעילות מהפכנית. רוטנברג היה שותף למהפכת 1905 יחד עם גפון ברוסיה. הציל אותו בזמן ירי על המפגינים והבריח אותו לחו"ל.

בעקבות השתתפותו בהספקת נשק למפלגה היה על אוניית קיטור "ג'ון קרפטון" בקיץ 1905. ההפלגה לא הצליחה ורוטנברג נאסר בעקבות הלשנה בסתיו אותה השנה ושוחרר בעקבות מנשר אוקטובר. לאחר שגפון נחשד בהיותו סוכן שתול, הוא הוצא להורג בתלייה על ידי רוטנברג. בהתאם לגזר-דין של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית היה צריך להיות מוצא להורג גם מפעילו, סגן ראש המשטרה, פיוטר רצ'קובסקי אך שותפו של רצ'קובסקי וסוכן כפול של אוכרנה, יונה אזף, לא העביר את השם השני שהוחלט להוציא להורג והכחיש את ההסתרה מאוחר יותר. בעקבות האשמות עיתונות הימין בהיותו גם כן סוכן כפול, רוטנברג עזב את רוסיה.

לאחר רצח גפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון המהפכה נמלט רוטנברג לאיטליה, שם עבד כמהנדס בתחום ההשקיה ובניית סכרים מ-1907 עד שנת 1915. בתקופה זאת חזר ליהדות והתחיל לתמוך בתנועה הציונית.

בעקבות מפגשו עם החוגים הציוניים הסוציאליסטיים של פועלי ציון בתקופת המלחמה, ובהשראתו של זאב ז'בוטינסקי אותו פגש באיטליה, נדבק רוטנברג ברעיון העסקה המדינית: על היהודים להתגייס ליחידה צבאית באחד מצבאות מדינות ההסכמה (הגדודים העבריים), ובתמורה לכך לזכות לחסות מעצמתית לבית לאומי. בכך גם יוכל להתממש החזון הציוני, וגם ניתן יהיה לרתום את דעת הקהל היהודית לטובת מדינות ההסכמה, דבר שעשוי להועיל לדמוקרטיזציה המיוחלת של רוסיה. במהלך 1915 נסע רוטנברג לארצות הברית, על מנת לעשות נפשות לרעיון העסקה המדינית. הרעיון לא זכה לתמיכה, ורוטנברג השתקע בקמפיין הציבורי שהובל על ידי הציונים האמריקנים והסוציאליסטים הציונים, במטרה לחולל דמוקרטיזציה בחיים היהודיים באמריקה: החזית למען הקמת קונגרס יהודי-אמריקני רחב. הרעיון לא הספיק להגיע לכלל מימוש, ובינתיים נפל הצאר הרוסי מכסאו בפברואר 1917[1].

עם הקמת הממשלה הזמנית ברוסיה, לאחר נפילתו של הצאר, החל רוטנברג להרהר ברעיון השיבה לרוסיה. ביולי 1917 שב לרוסיה ומילא תפקיד סגן קומיסר גוברניה (התפקיד שהוכנס במקום "ראש גוברניה") של העיר פטרוגרד לעניינים אזרחיים בתקופת ממשלת אלכסנדר קרנסקי[2]. רוטנברג הבין את הסכנה שטמונה בסיעה הבולשביקית ובתחילת מהפכת אוקטובר הציע לקרנסקי לתלות את לנין וטרוצקי, אך הלה סרב. לאחר המהפכה נאסר על ידי הבולשביקים ובילה שישה חודשים במבצר פטרופבלובסקיה. שוחרר לאחר בקשתם של מקסים גורקי ואלכסנדרה קולונטאי.

עבר למוסקבה ועבד במנגנון המרכזי של התנועה הקואופרטיבית. בעקבות ניסיון ההתנקשות בלנין על ידי פאניה קפלן והכרזת הטרור האדום על ידי השלטונות הסובייטיים ברח לקייב, עיר הבירה של אוקראינה העצמאית. לאחר מכן היה באודסה ממשתפי הפעולה עם צרפת שפלשה לרוסיה כתגובת נגד למהפכת אוקטובר. לאחר פינוי הכוחות הצרפתיים עזב את רוסיה.

פועלו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס רוטנברג ועובדיו, 1920

בשנת 1919 עלה רוטנברג לארץ ישראל, ערך סקר מקורות מים והציע תוכניות מקיפות לפיתוח מפעלי מים, ניקוז מים, סיכור ופיתוח קרקע, ותעלות השקיה[3] וייצור חשמל[4][5]. בסוף 1921 ניהל את עבודות הניקוז והכנת תעלות השקיה בעמק יזרעאל[6].

אישור שניתן לפנחס רוטנברג על ידי מפקד כוחות הברית באודסה על זאת ששימש כנציג ההגנה האזרחי בעיר הנצורה.
עמוד החשמל המקורי האחרון שנשאר ביפו מקו החשמל הראשון שבנה שם פנחס רוטנברג

רוטנברג הציע הקמת תחנות כוח מנהר הליטני ועד ים המלח. הוא הציג את תוכניתו בפני הנציב העליון במרץ 1921[7] ובמאי 1922 הוענק לרוטנברג זיכיון להקמת תחנת כח לניצול מימי הירקון והירדן[8]. רוטנברג יצא לארצות הברית לגייס כספים למימוש תוכניתו[9] ויסד בשנת 1923 את חברת החשמל לארץ ישראל. את המימון הראשוני, בסך 1000 לירות שטרלינג, לעריכת המדידות הראשונות של ספיקת הירדן ולהכנת השרטוטים הראשונים של תוכנית המפעל ההידרו-חשמלי, קיבל רוטנברג מברל כצנלסון (מכספי קפא"י - "קרן פועלי ארץ ישראל" שהוקמה על ידי פועלי ציון). בשנות ה-20, עם האישור לניצול מי הירדן והירמוך, הקים את תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים (ומכאן בא כינויו "הזקן מנהריים"). רבים הטילו ספק ביעילותה האפשרית של תחנת כוח זו, אך רוטנברג, ענה לאחד מהספקנים: "אשא טורבינה על גבי עד לפסגת הר הכרמל, העיקר זה שאקבל את ההיתר". כמו כן הקים תחנות חשמל שסיפקו חשמל לתל אביב, יפו, חיפה וטבריה. ב-1932 נחנך מפעל תל-אור לשימוש בחשמל, ואחרי זמן מה הקים רוטנברג את תחנות הכוח המנועיות "רדינג" בתל אביב ו"חיפה א" בחיפה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 אירגן הגנה עצמית של יהודי ירושלים עם זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1921 היה מפקד ארגון "ההגנה" בתל אביב. היה חבר מספר פעמים בוועד הלאומי. ניסה למצוא דרך לדו-קיום בין היהודים לערבים וניסה להשכין שלום בין הסתדרות העובדים לבין הרוויזיוניסטים. היה נשיא הוועד הלאומי בתחילת מלחמת העולם השנייה.

רוטנברג ראה חשיבות בחינוך הנוער וכתב בצוואתו: "הנוער שלנו - תקוות עתידנו".

רוטנברג נפטר בשנת 1942 לאחר מחלה קשה מאוד, בצוואתו ביקש שלא יקראו אתרים על שמו.[דרוש מקור] אבל תחנת הכוח באשקלון נקראת על שמו ועל שם אחיו, שהיה מנהל חברת החשמל אחריו. כן קרויים על שמו של פנחס רוטנברג רחובות ברמת גן, בבאר שבע ובחיפה (יחד עם אחיו - על יד משרדי חברת חשמל). את מניותיו בחברת החשמל הוריש למדינת ישראל[דרושה הבהרה]. נקבר בהר הזיתים בירושלים.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנחס בן-עמי (שם עט) תחיתו הלאומית של העם היהודי, תורגם מיידיש לעברית על ידי אהרן ראובני, נכתב בג'נובה ב-1915, יצא לאור בעברית בתש"ג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג: עלייתו ונפילתו של "איש חזק" בארץ-ישראל, 1879-1942, כרך א', עם עובד 1990, עמ' 32
  2. ^ האינגיניר רוטנברג, העם, 19 באוקטובר 1917
  3. ^ אינז'ניר רוטנברג יוצא לאמריקה, הצפירה, 9 בפברואר 1921
  4. ^ תכנית לעבודות הרבים בארץ ישראל, הצפירה, 15 בספטמבר 1920
  5. ^ על תכניתו של רוטנברג, הצפירה, 7 באוקטובר 1920
  6. ^ בציונות, עיתון המזרחי, 3 בנובמבר 1921
  7. ^ ידיעות אחרונות, דואר היום, 30 במרץ 1921
  8. ^ לקראת ניצולם של הירקון והירדן, דואר היום, 29 במאי 1922
  9. ^ הועידה השנתית של ציוני אמריקה, דואר היום, 18 ביולי 1922