טבח ננקינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אתר זיכרון לטבח

טבח ננקינג, הידוע גם בכינוי אונס ננקינג (או נאנג'ינג), בוצע ב-13 בדצמבר 1937 על ידי הצבא האימפריאלי היפני בעיר ננקינג שבסין ובסביבתה, לאחר נפילתה בידי כוחות הכיבוש היפניים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה. מעשי הטבח נמשכו כשישה שבועות ובהם נרצחו, על פי הערכות שונות, בין 150 אלף ל-300 אלף אזרחים וחיילים סיניים. קיימת מחלוקת לגבי מספר הנרצחים. אחדים מקציני הצבא היפני שהיו מעורבים בטבח הוצאו להורג, לאחר שהורשעו בטוקיו בפני בית דין בינלאומי לפשעי מלחמה שהוקם בעקבות כניעת יפן במלחמת העולם השנייה. יפן מעולם לא הודתה באופן רשמי בביצוע הטבח, והיפנים מקפידים לכנות את האירוע "תקרית ננקינג". ביפן מתנהל מאז שנות ה-80 ויכוח ציבורי נוקב לגבי אחריותה לטבח, וכמה ראשי ממשלות הביעו התנצלות מסויגת לגבי הסבל שיפן הסבה לסין ולמדינות דרום מזרח אסיה בעת הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, פלש הצבא היפני, ביולי 1937, ממנצ'וריה לסין ובכך נפתחה מלחמת סין-יפן השנייה. היפנים העריכו כי ההתנגדות תהיה קלה וכי יוכלו לכבוש את סין כולה בתוך שלושה חודשים בלבד, אולם תוכניותיהם השתבשו לאחר שהסינים גילו התנגדות עיקשת באזור שנגחאי, שהייתה המטרה הראשונה של חיל הכיבוש היפני. רק לקראת אמצע נובמבר 1937 הצליחו היפנים לכבוש את שנגחאי לאחר שנגרמו להם אבידות כבדות בקרבות פנים אל פנים. למטה הכללי בטוקיו דווח על מורל נמוך של החיילים היפנים בשטח. הסינים ניהלו באזור שנגחאי וגרמו ליפנים אבידות כבידות. דווח אף על מעשי זוועה שעשו הסינים בשבויי מלחמה יפנים.

ההתקדמות לננקינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש נובמבר, לאחר שהתגברו על ההתנגדות בשנגחאי, החלו כ-50 אלף חיילים יפנים להתקדם לעבר ננקינג שהייתה מאורגנת ומוגנת פחות משנגחאי. עם התקדמות הצבא היפני החלה האוכלוסייה הסינית בדרכו להימלט כשהיא מותירה אחריה אדמה חרוכה ומציתה שדות, יערות, בסיסים, בתים, מחסנים וכל דבר שיכול היה להביא תועלת ליפנים.

ב-7 בדצמבר הורה הצבא היפני לכוחותיו להימנע מכל פעולה בלתי חוקית כלפי אזרחים סינים, כולל ביזה או ירי. החיילים היפנים הוזהרו מפני עונשים חמורים לכל מי שיפר את ההוראה. במהלך התקדמותם לעבר ננקינג פזרו היפנים כרוזים בהם הודיעו כי לא יגלו רחמים כלפי מי שיעז להתנגד להם אך לא יפגעו באזרחים תמימים והם קראו לחיל המצב הסיני להיכנע ולפתוח את שערי העיר. משלא נענו הורה מפקד הכוח היפני לפתוח במתקפה.

ב-12 בדצמבר, יומיים לאחר תחילת המתקפה היפנית, הורה המפקד הסיני, גנרל טאנג שנג צ'י, לכוחותיו לסגת. הנסיגה התנהלה באי סדר מוחלט ותוך בהלה. היו חיילים סינים שפשטו את מדיהם ולבשו בגדים אזרחיים בניסיון להיטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית. אחרים נורו בגבם על ידי חבריהם בעת מנוסתם. אלה שברחו מחוץ לעיר התרכזו על גדות הנהר יאנגצה, אך אז התברר שאין במקום סירות שיוכלו להעבירם לגדה השנייה או להבריחם במורד הנהר. היו שקפצו למים הקרים וטבעו. ב-13 בדצמבר 1937 היפנים נכנסו לעיר מוקפת החומה כשהם נתקלים בהתנגדות קלושה בלבד. הצבא הסיני הניח את נשקו וכ-90 אלף מחייליו נכנעו.

המשימה הראשונית של צבא הכיבוש היפני הייתה להבטיח את עצמו מפני רבבות החיילים הסינים שנכנעו. עבור היפנים כניעה נחשבה לאקט בלתי מתקבל על הדעת של פחדנות ושבירת הקוד של כבוד צבאי, בכך מוסברת התייחסותם המשפילה כלפי שבויי המלחמה הסינים.

הטבח והאונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרחים סינים שנטבחו בהסווצ'ו
שני חיילים יפנים, טושיאקי מוקאי וטסויושי נודה, שהתחרו ביניהם מי יהרוג באמצעות חרב 100 אנשים ראשון.

רצח שבויי המלחמה הסינים החל לאחר שהם הובלו במשאיות למקומות מרוחקים בפרברי ננקינג. קצינים יפנים עודדו את חייליהם הצעירים לדקור את השבויים, לחסלם בכידונים ואף לערוף את ראשיהם, כדי להעצים את סבלם ולחשל בכך את החיילים לקראת המשך המערכה בסין. היפנים גם דאגו לתעד באמצעות מצלמות קולנוע את הזוועות. בצילומים נראים חיילים יפנים מחייכים בשעה שהם כורתים את ראשי החיילים הסינים ומצטלמים אתם למזכרת. חלק מהשבויים נורו על ידי מכונות ירייה. אחרים נקשרו והוצתו חיים לאחר שנשפך עליהם דלק.

לאחר חיסול שבויי המלחמה, היפנים התפנו לטפל בנשים המקומיות והחלו לצוד אותם ללא הבחנה, זקנות, צעירות, נשים בהריון וילדות. כ- 20 אלף נשים עברו אונס קבוצתי ואחר כך נדקרו למוות בכידונים. על פי עדויות שהצטברו במקרים מסוימים הכריחו היפנים גברים לאנוס את בנותיהם ובנים לאנוס את אמהותיהן. בית הדין הצבאי הבינלאומי לפשעים שבוצעו במזרח הרחוק, שהוקם לאחר כניעת יפן (The International Military Tribunal for the Far East), או בקיצור IMTFE, קבע כי לפחות 20 אלף נשים סיניות נאנסו על ידי החיילים היפנים. בכל רחבי העיר נמשכו כל העת מעשי רצח כשהיפנים יורים אל תוך ההמון המבוהל.

מעשי הרצח לוו במעשי ביזה ושוד. אזרחים סינים שלא יכלו לשאת את הסבל עלו על גגות וקפצו אל מותם. אלפים נורו על גדות נהר יאנגצה, שהתמלא בגופות צפות. מעשים אלה נמשכו מאמצע חודש דצמבר 1937 ועד תחילת פברואר 1938, במשך כשישה שבועות. אלה שלא נורו במקום נלקחו אל מחוץ לעיר, נאלצו לכרות במו ידיהם בורות לשם הושלכו אחר כך גופותיהם. הסינים טוענים כי בתום מעשי הרצח והזוועה פעלו היפנים להרגיע את האוכלוסייה המקומית באמצעות חלוקת אופיום וכי כ- 50 אלף סינים התמכרו להרואין. נשים סיניות הפכו לשפחות מין של החיילים היפנים.

אזור הביטחון בננקינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחים על הנעשה בננקינג הופיעו בעתונות היפנית וגם במערב, כולל בניו יורק טיימס, ובמגזינים רידרס דיג'סט וטיים אך התקבלו בספקנות. את העדות המרכזית סיפקה קבוצה של כ-20 אזרחים זרים, אמריקנים ואירופאים, שכללה מיסיונרים, רופאים ואנשי עסקים שהתגוררה ברובע הזרים בעיר. מפקדי הצבא היפני הסכימו להכיר במתחם שהשתרע על שטח של כ-8 קמ"ר כעל אזור ביטחון שהוא מחוץ לתחום לחיילים היפנים. באזור הונפו דגלי הצלב האדום וזרמו אליו כ-300 אלף סינים שמצאו בו מקלט. כמעט כל מי שנותר מחוץ לשטח חוסל.

איש העסקים הגרמני יוהאן ראב (John Rabe), שהניף את דגל צלב הקרס של גרמניה הנאצית, הציל בבניין בו התגורר כ- 600 סינים. המקום הפך למוזיאון שנפתח ב-2006. ראב תיעד את הזוועות ביומן אישי בו כתב בין השאר: "אם לא הייתי רואה זאת במו עיני, לא הייתי מאמין". ראב, ומיסיונרים אחרים שהיו עמו במקום, פנו מספר פעמים לקונסול היפני בננקינג ודרשו ממנו להפסיק את הטבח, אך לא זכו למענה.

הכומר ג'ון מקגי, שהיה ראש משלחת הצלב האדום בננקינג, טיפל במו ידיו בפצועים רבים בבית החולים של העיר, ותיעד את הפצועים במצלמת 16 מ"מ. הנתינים הזרים הצליחו להבריח את התמונות, סרט הצילום והידיעות לחו"ל ולפרסמן בכלי תקשורת בארצות הברית, אך הם לא הצליחו לגרום להפעלת לחץ בינלאומי על יפן או להביא להתערבות בינלאומית להפסקת הטבח.

היקף הטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

על היקף מעשי הרצח והאונס מתנהל ויכוח נוקב בין סין ליפן. היפנים טוענים כי היקף הנפגעים הגיע לכמה מאות לכל היותר בעוד הסינים טוענים כי נרצחו כ-300 אלף אזרחים וחיילים. כמה חוקרים יפנים הגיעו למסקנה שמספר הנרצחים נע בין 100,000 ל-200,000. המספר 200,000 נקבע בפסק הדין של בית הדין הבינלאומי בטוקיו, בנובמבר 1948. היכל הזיכרון בננקינג נוקב במספר 300,000. מספר זה מקובל בעולם בעיקר בעקבות ספרה של איריס צ'אנג (Iris Chang) "האונס של ננקינג".

צ'אנג, סופרת ועתונאית אמריקאית, עמדה בראש קבוצת פעילים קטנה שלחמה נגד מה שכינתה "קשר השתיקה" האופף את הטבח והאונס ההמוניים בננקינג. כבת למשפחה סינית שנמלטה מאימי הכיבוש היפני, היא תיעדה את סיפורי האימים ופרסמה ב-1997 ספר שזכה לתהודה רבה: "האונס של ננקינג" ("The Rape of Nanking").

אנשי צבא יפנים שהועמדו לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה במזרח הרחוק, שהוקם על ידי בנות הברית לאחר המלחמה, טענו כי עיקר הקורבנות בננקינג היו חיילים ושמעולם לא בוצעו מעשי זוועה באוכלוסייה אזרחית, אולם מספר רב של עדויות סותרות טענה זו.

אחת העדויות המרכזיות על הטבח היא של קבוצת אזרחים זרים ששהו ברובע הזרים בננקינג, שהוכרז כ"אזור ביטחון", בעת הכיבוש היפני. אותם זרים הופיעו בפני בית הדין לפשעי מלחמה כעדי ראייה, וסיפרו כיצד ראו במו עיניהם רצח של אזרחים ואונס נשים סיניות בידי חיילים יפנים. גם אוסף גדול של צילומים המתעדים את מעשי הרצח מסייע להוכיח את קיומו של הטבח.

הגורמים לטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מעריכים כי ההתנגדות הסינית המפתיעה בשנגחאי הייתה טראומתית עבור הצבא היפני, שביקש לגמול לסינים, דבר המסביר את התנהגותו הברוטלית בעת כיבוש ננקינג, התחנה הבאה במסלולו בסין. היסטוריונים אחרים סבורים שהתנהגות הצבא היפני בננקינג מקורה בהוראות מגבוה, כמו הצו המלכותי שהוציא הקיסר הירוהיטו ב-5 באוגוסט 1937, לבקשת הצבא, המתיר לחיל הכיבוש היפני בסין לטפל בשבויי המלחמה הסינים שלא בהתאם למגבלות החוק הבינלאומי. הצו המלכותי גם אסר להשתמש במונח "אסירים סינים".

בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במאי 1946 התכנס לראשונה בטוקיו בית הדין הבינלאומי למזרח הרחוק (באנגלית The International Military Tribunal for the Far East), או בקיצור IMTFE, כדי להעמיד לדין את מנהיגי יפן הקיסרית על ביצוע פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, במהלך מלחמת העולם השנייה. בית הדין קיים סדרה של משפטים. הראשון שבהם נגד הקשר היפני לפתוח במלחמה, השני נגד הטבח בננקינג. הדיונים המרכזיים התקיימו בטוקיו אך משפטים התנהלו גם במקומות אחרים בזירת האוקיינוס השקט. בית הדין הבינלאומי נעל את דיוניו ב-12 בנובמבר 1948.

25 קציני צבא ופוליטיקאים הורשעו ב"פשעים נגד השלום". כשלוש מאות אלף יפנים הורשעו ב"פשעי מלחמה" וב"פשעים נגד האנושות". הפשעים שביצעו הכוחות ושלטונות הכיבוש היפנים בסין ובקוריאה לא נדונו במשפטים אלה. סין ניהלה לאחר המלחמה משפטים משלה שהסתיימו בהוצאה להורג של 149 נאשמים. הקיסר היפני הירוהיטו והנסיך אסקה, שהיה הקצין הבכיר ביותר בננקינג, לא הועמדו לדין. אחד החשודים בביצוע פשעים נגד השלום, קישי נובוסוקה (Kishi Nobusuke), הפך אחר כך לראש ממשלת יפן.

הוויכוח הפנימי ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1972 לאחר שנים של שתיקה התעורר ביפן ויכוח ציבורי אודות פשעי המלחמה היפנים לאחר שהעיתון אסהאי שימבון (Asahi Shimbun) פרסם סידרה של מאמרים על הפשעים כלפי הסינים, כולל טבח ננקינג. ב-29 בספטמבר 1972 פרסם ראש ממשלת יפן קאקוי טאנאקה (Kakuei Tanaka) הצהרה שבה אמר כי "הצד היפני מודע היטב לכך שהוא נושא באחריות לנזקים כבדים שיפן גרמה בעבר לעם הסיני במהלך המלחמה".

טבח ננקינג שב ועלה לכותרות ביפן ב-1982 לאחר שמשרד החינוך היפני מחק כל אזכור של הטבח מספרי הלימוד של בתי הספר התיכוניים בטענה שאין הוכחה היסטורית מספקת לקיומו של האירוע. מחבר ספר הלימוד, פרופסור סבורו אינאגה (Saburō Ienaga) הגיש תביעה נגד משרד החינוך וזכה בתביעה ב-1997 אולם הוויכוח הציבורי נמשך כל העת.

מאז הנושא נמצא על סדר היום הציבורי ביפן. הוויכוח התלהט מחדש בעקבות סדרה של אירועים. בין השנים 2002-2006 ערך ראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי ביקורים במקדש יסוקוני, שבו מונצחים חיילים יפנים שנפלו במלחמת העולם השנייה, בהם 1068 חיילים וקצינים שהורשעו לאחר המלחמה בביצוע פשעי מלחמה, בהם הטבח בננקינג. הביקורים עוררו גל מחאות בסין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Rape of Nanking: The Forgotten Holocaust of World War II (ISBN 0-465-06835-9) is a 1997 non-fiction book by Iris Chang
  • The Nanjing Massacre: A Japanese Journalist Confronts Japan's National Shame -Studies of the Pacific Basin Institute
  • Nanking : Anatomy of an Atrocity by Masahiro Yamamoto
  • Joshua A. Fogel. The Nanjing Massacre in History and Historiography. (Asia: Local Studies/Global Themes, number 2.) Berkeley and Los Angeles: University of California Press
  • The Good Man of Nanking The Diaries of John Rabe by Rabe, John

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]