טבח צפצאף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טבח צפצאף (או ספסף) אירע ב-29 באוקטובר 1948, כאשר צה"ל כבש את הכפר הפלסטיני צפצאף שבגליל העליון (עליו נבנה המושב כפר חושן). על הכפר הגנו חיילים מגדוד ירמוך השני של צבא ההצלה.

צפצאף היה הכפר הראשון שנכבש במבצע חירם, שמטרתו, על פי צה"ל, הייתה "טיהור הגליל המרכזי והשמדת כוח האויב אשר בו".[1] הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של מכוניות משוריינות, וטנק מחטיבה 7[דרושה הבהרה], בקרב עז שנמשך מן הערב עד השעה שבע בבוקר שלמחרת.[2]

ראיות לטבח שבו 52–64 כפריים נהרגו על ידי צה"ל מגיעות ממספר מקורות ממשלתיים ישראליים ומעדויות בעל פה של ערבים. מן הראיות עולה כי 52 גברים נכבלו, נורו למוות ונקברו בבור. מספר נשים נאנסו, ביניהן נערה בת 14, ואולי אף נהרגו. לפחות שני בירורים פנימיים בוצעו במהלך 9–1948 על ידי צה"ל, אבל הדו"חות שלהם נשארו חסויים. ההיסטוריון בני מוריס מעריך שבטבח נהרגו בידי חיילי חטיבה 7 "בין חמישים לשבעים אזרחים ושבויים".[3]

הטענות לטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 היומנים של יוסף נחמני, קצין בכיר ב"הגנה", שהיה גם המנהל של הקרן הקיימת במזרח הגליל מ-1935 עד 1965, מהווים מקור מפתח. נחמני ביקר בצפצאף או בסביבה ב-6 בנובמבר, מלווה בשר הישראלי לענייני מיעוטים בכור-שלום שטרית. שניהם תודרכו על ידי עמנואל פרידמן, נציג של המשרד לענייני מיעוטים, שדיבר על "מעשיהם האכזריים של החיילים שלנו." יומנו של נחמני פורסם על ידי ממשלת ישראל בראשית שנות ה-80. היומן פורסם בעבר, אבל הקטעים שהזכירו את הטבח הושמטו בפרסומים אלו.[4]

ב-6 בנובמבר 1948 נחמני כתב: "בצפצאף, אחרי שנכנסו (החיילים) לכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים והנשים לחוד, קשרו את הידיים לחמישים ששים פלחים וירו בהם, המיתו אותם וקברו אותם בבור אחד. וגם אנסו כמה מנשי הכפר. על יד החורשה הוא (פרידמן) ראה כמה נשים הרוגות וביניהן אישה כשהיא מחזיקה בזרועותיה ילד הרוג. בעלבון ובפרדיה קיבלו (התושבים) את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות... (החיילים) פתחו באש (על אנשי הכפר) ואחרי שנהרגו כשלושים איש התחילו להוביל את השאר ברגל למירון".[5]

ישראל גלילי דיווח על הטבח בפגישה של מפ"ם. על פי הערות של הפגישה שנלקחו על ידי אהרון כהן, גלילי דיווח כי "בצפצאף 52 גברים נקשרו בחבל. שולשלו לבור וירו בהם. 10 נהרגו. נשים בקשו רחמים. 3 מקרים של אונס (...) ילדה בת 14 נאנסה. עוד ארבעה נהרגו". בתגובה לדיווח תיאר עוזרו של שר העבודה מרדכי בנטוב את מעשי ההתעללות של חיילי צה"ל בגליל כ"מעשים נאציים".[6]

מקורות ערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרטים במקורות הישראליים נתמכים על ידי עדותם של ערבים שמסרו את סיפורם להיסטוריונים. על פי נפז נזאל, שראיין ניצולים במחנה הפליטים עין אל חילווה ב-1973, העדים דיברו על ארבעה מקרי אונס ורצח של כ-70 גברים. התושבים אמרו שכאשר החלה ההתקפה על הכפר, הלוחמים מצבא ההצלה התכוננו להגן עליו, אבל הופתעו על ידי התקפה משלוש חזיתות. אחד מהלוחמים הערביים טען מאוחר יותר: "אנחנו לא ציפינו להתקפה משלוש חזיתות. כאשר אף אחד מהצבאות הערביים לא הצטרפו ללחימה, נסוגנו, יחד עם מתנדבי צבא ההצלה ללבנון. השארנו מאחור את רוב תושבי הכפר, רבים מתים או פצועים...."[7]

אלו שנותרו מאחור טענו כי חיילים ישראליים נכנסו לכפר בזריחה והורו לכפריים להסתדר בשורה בנקודה מסוימת בחלקו הצפוני של הכפר. כפרי אחד אמר לנזאל: "בזמן שהסתדרנו בשורה כמה חיילים יהודים הורו לארבע בנות ללוות אותם להביא מים לחיילים. במקום זאת, הם לקחו אותם אל הבתים הריקים שלנו ואנסו אותן. כשבעים מאנשינו נורו למוות בעיניים מכוסות, אחד אחרי השני, מול עינינו. החיילים לקחו את הגופות שלהם וזרקו אותם על הבטון שמעל מעיין הכפר וכיסו אותם בחול." ימים לאחר מכן, חיילים ישראלים ביקרו בכפר וסיפרו לתושבים שבכדי שיוכלו להישאר בבתיהם הם יאלצו לשכוח את מה שקרה. למרות זאת, הם החלו לעזוב בחסות הלילה אל עבר לבנון, ארבעה בכל פעם, עד שצפצאף התרוקנה מתושבים.[8][9]

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 2010, עמ' 368
  2. ^ Khalidi, p. 491.
  3. ^ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 2010, עמ' 374
  4. ^ Morris 1995, p. 53.
  5. ^ see Zertal, 2005, p. 171; Morris, 2004, p. 500; Morris 1995, p. 55.
  6. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד/ ספרית אפקים, עמ' 307 ו-517
  7. ^ Nazzal 1948, pp. 93–95
  8. ^ Nazzal, p.93-95
  9. ^ Khalidi, p.491, mostly quoting Nazzal.