מבצע חירם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע חירם
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 28 באוקטובר 1948
תאריך סיום: 31 באוקטובר 1948
משך הסכסוך: 4 ימים
מקום: הגליל העליון, הגליל המרכזי ודרום לבנון
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים

צבא ההצלה הערבי, לוחמים בלתי סדירים, גדוד סורי

מפקדים
אבידות

23 הרוגים (מתוכם 14 הרוגים ביאנוח), כ-60 פצועים.

כ-400 הרוגים (מתוכם כ-200 הרוגים מהגדוד הסורי בג'יש),כ-550 שבויים, כ-500 פצועים.

מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו), במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין 28 ל-31 באוקטובר 1948, ובמהלכו כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון. כן כבש צה"ל, באופן זמני, חלקים מדרום לבנון. בעקבות המבצע, צבא ההצלה בראשות פאוזי קאוקג'י נעקר מהאזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להוות גוף צבאי משמעותי. מבצע הבזק, שנמשך כ-60 שעות, גרם ליציאה המונית של ערבים מן הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון, על הגבול המנדטורי.

מפת גבול הצפון, כפי שנקבעה בראשית תקופת המנדט
מפת מבצע חירם. החלק הכהה הוא השטח שנכבש במבצע הכולל את מרכז הגליל התחתון והעליון וחלק מלבנון
כיבוש הכפר סעסע במבצע חירם

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל ('ההפוגה השנייה'). 'ההפוגה השנייה', כמו זו שקדמה לה, נוצלה על ידי ישראל להמשך הגיוס ההמוני ולארגון של הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון, על ידי הצבאות הסדירים, אם כי לא על ידי 'צבא ההצלה', והיא הפכה לחזית משנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית המרכז ובעיקר הדרום.[1]

באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית באזור הגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת 100,000 מגויסים. בנוסף, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה.[2] במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית צבאית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה 'חירם'.[3] ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים,[4] לעתים תוך החזרת הכוחות לאחר שכבר החלו בתנועה.

למרות הפסקת האש המשיך 'צבא ההצלה' להטריד את כוחות צה"ל בקווי המגע, את התחבורה ואת היישובים היהודים.[5]

החל מאמצע אוקטובר התנהלו בדרום ובמרכז מבצעי יואב, ההר ויקב. בחזית הצפון נשמר השקט, אך שידוריו של רדיו דמשק נעשו לוחמניים יותר ויותר. ב-22 באוקטובר 1948 תקף 'צבא ההצלה' באזור מנרה וכבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים והיה נראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח.[1] כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.[5]

למרות המתקפה סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש המשלטים בחזרה. מבצע יעל שנערך למחרת נכשל וחטיבת כרמלי ספגה אבידות קשות. בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות 'צבא ההצלה' הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה-מטולה, וחטיבת גולני תקפה עמדות של 'צבא ההצלה' באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבה 9 הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של 'צבא ההצלה' עברו גם הן ממקום למקום.

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע נערך על ידי ארבע חטיבות של צה"ל, שתיים מהן במלואן, ושתיים בסד"כ חלקי: חטיבה 7, שמפקדה היה בן דונקלמן, כללה את גדוד 79 הממוכן (זחלמ"ים ומשוריינים), ושני גדודי רגלים, 71 ו-72. חטיבה 9, שמפקדה היה יצחק פונדק, כללה את גדוד 11 המסייע, הממונע והממוכן בחלקו (ג'יפים ומשוריינים), וגדודי הרגלים 91 ו-92. גדוד חי"ר נוסף, 93, כמעט שלא שותף במבצע. חטיבת גולני (חטיבה 1), בפיקוד נחום גולן, וחטיבת כרמלי (חטיבה 2), בפיקוד מקסים כהן, השתתפו במבצע שלא במלוא כוחן. בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית, בהתאמה. עיקר הפעילות, ובמיוחד כיבוש שטחי המפתח, הוטל על חטיבות 7 ו-9, אשר היו משוחררות מהחזקת קטעי חזית. משימות חטיבות 'גולני' ו'כרמלי' נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבא העיראקי והסורי, בהתאמה, וכן ביצעו אותן חטיבות פעולות הטעייה והסחה שונות, או התקפות מקומיות, כעזר למבצעים העיקריים. מספר גדודי חי"ם השתתפו אף הם במבצע, בין אם כחילות מצב, בין אם בפעולות הטעייה שונות, בין אם לצורך השתלטות על יעדים משניים. חיל האוויר סייע בריכוך היעדים לפני כיבושם. על המבצע פיקד משה כרמל, מפקד חזית הצפון (פיקוד צפון במושגי ימינו).

'צבא ההצלה' בצפון הארץ מנה כ-3,000 לוחמים בשלוש חטיבות מוקטנות. חטיבת הירמוכ הראשונה נערכה באזור סח'נין-מג'ד אל-כרום, כביש עכו-צפת (כביש 85 של ימינו), ודרומה עד בקעת בית נטופה. חטיבת הירמוכ השנייה נערכה באזור סעסע, ג'יש, הר מירון ומלכיה. חטיבת הירמוכ השלישית נערכה באזור תרשיחא. לכל אחת מן החטיבות היו מספר תותחים ומספר משוריינים. את ההפוגה השנייה ניצל צבא זה לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. כן סייעו ל'צבא ההצלה' כוחות ערביים מקומיים. בהמשך, הצטרף לקרבות גם גדוד סורי, כסיוע ל'צבא ההצלה'.

כללית, צה"ל נהנה במבצע זה מיתרון מכריע, מה גם שהיזמה הייתה בידיו. 'צבא ההצלה' נהנה בכל זאת מן היתרון של לחימה בקווים פנימיים, המקלים עליו להעתיק כוחות מגזרה לגזרה במהירות. יתרון אחר של 'צבא ההצלה' היה הצורך של צה"ל בכלל, וחזית הצפון בפרט, להקצות כוחות ותשומת לב מתמדת לקווי החזית מול צבאות ערב השונים. הדבר הכתיב השתתפות מינורית יחסית של חטיבות 'גולני' ו'כרמלי'.

תוכנית המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ".[6] היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי ואווירי בגזרות מרוחקות זו מזו.

תוכנית המבצע כללה התקפה בשתי זרועות עיקריות. חטיבה 7 הוסעה בחשאי, ערב המבצע, לאזור צפת, וגדוד 72 אמור היה לתקוף ולכבוש את הר מירון. כיבוש ההר נועד לאבטח את עורפו של הכוח העיקרי של החטיבה, הגדוד המשוריין 79. פיצוץ הגשר הסמוך נועד למנוע זרימה אפשרית של תגבורות. ממירון היו כוחות החטיבה אמורים לנוע צפונה ולכבוש את צפצאף ואת ג'יש. יעדם הסופי היה צומת סעסע ומשטרת סעסע הסמוכה, הנמצאים מערבה משם.

חטיבה 9, שנערכה באזור יחיעם וגעתון, אמורה הייתה לכבוש את תרשיחא, לאחר כיבוש מספר משלטים במבואותיה המערביים על ידי גדוד 92 של החטיבה. גדוד 91 אמור היה לעבור דרך גדוד 92 ולכבוש את מבואותיה הדרומיים מערביים של תרשיחא. במקביל היה על החטיבה לכבוש את מעיליא הסמוכה, והכוח הדרוזי אמור היה לכבוש את ינוח, תוך תאום עם תושביו, דרוזים אף הם. במהלך בו זמני לכל אלה, גדוד 11 אמור היה לפרוץ לעצמו דרך על הכביש הראשי לתרשיחא (כביש 89 של ימינו). לאחר מכן, ולאחר שגדוד 11 יפרוץ לעצמו מעבר דרך הכביש, החטיבה הייתה אמורה לחבור עם חטיבה 7 באזור סאסא. החבירה המתוכננת הייתה סוגרת את טבעת הכיתור סביב 'צבא ההצלה' שבגליל, וחורצת את גורלו.

חטיבת 'כרמלי' אמורה הייתה לבצע מספר התקפות הסחה בגזרתה, הגליל העליון המזרחי. חטיבת 'גולני' אמורה הייתה לפשוט על עילבון, למטרות ריתוק, הסחה והטעייה. בדומה, כוחות חי"ם ותותחנים אמורים היו לבצע ירי כבד ככל האפשר בגזרת סח'נין ומג'ד אל-כרום.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע חירם החל בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר 1948. המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמטה. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. באותו לילה ערכה חטיבת 'גולני' פשיטה על עילבון, כוחות חי"ם ותותחנים פתחו באש בגיזרתם, באזור סח'נין ומג'ד אל-כרום, וחטיבת 'כרמלי' פעלה באופן דומה באזור אצבע הגליל. כל אלה נעשו כדי למנוע מ'צבא ההצלה' לזהות את המאמצים העיקריים של צה"ל.

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

חטיבה 7[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וגדוד 72 של החטיבה תקף בלילה את מירון. הניסיון הראשון לא עלה יפה, ובהתקפה שנייה, שנערכה כבר בשעות הבוקר, הכוח כבש את הכפר ואת ההר. הגשר הסמוך פוצץ על ידי מחלקה של 'כרמלי', על מנת למנוע תנועת תגבורות ערביות. באותו לילה כבש הכוח הצ'רקסי את קדיתא. גדוד 79 החל לנוע עוד בטרם הסתיים הקרב על מירון, ועשה דרכו לעבר צפצאף, אשר נכבשה בשחר ה-29 לחודש. בעוד חלק מן הגדוד נותר לטהר את צפצאף וסביבתה, כוח אחר של הגדוד, מחלקת זחל"מים, שתי מחלקות משוריינים, כיתת מרגמות 81 מ"מ וזחל"ם נושא תותח 20 מ"מ, נע אל ג'יש (גוש חלב). ההתנגדות בג'יש, ובעיקר בסביבתה הקרובה, הייתה קשה מן הצפוי, וכוח האויב במקום, הגדול מן ההערכות המוקדמות, כלל גם שני משוריינים. אלה האחרונים הושמדו על ידי תותח 20 מ"מ שנלווה לתוקפים. מחלקת חי"ר, שסיימה את טיהור צפצאף, נשלחה לאגוף את ג'יש ממזרח, ובהדרגה החלה ההתנגדות של המגינים להישבר. תוך כדי הקרב, חש למקום גדוד סורי, חלקו באוטובוסים, חלקו בכלי רכב אחרים, והוא הושמד עוד בטרם עמד על המתרחש.[2] תגבורות ערביות קטנות יותר, שניסו להגיע למקום, נבלמו. בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע, היעד העיקרי של החטיבה ושל המבצע, כמעט ללא קרב. כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, אכן הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון. מסעסע המשיכה חטיבה 7 צפונה-מזרחה למלכיה, אותה כבשה ב-31 באוקטובר, וכוחות החטיבה אף חצו מעט את גבול הלבנון באזור עיטרון שמעט מערבה למלכיה.

חטיבה 9[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 9 נערכה אף היא בהסתר ככל האפשר, בטרם יצאה אל יעדיה. לשם כך נעזרה החטיבה בפעולות הסוואה והטעייה שונות. החטיבה יצאה ב-28 באוקטובר בשעת ערב מכיוון נהריה לעבר תרשיחא. גדוד 92 של החטיבה יצא מגעתון במטרה לכבוש את 'גבעת הסלעים', מוצב פלוגתי שנמצא כשני ק"מ מדרום לכביש (כיום כביש 89) וכשלושה ק"מ ממערב לעיירה, את 'גבעת העץ' שמדרום לו, את תל מרדה (כיום תל מרווה) ומשלט נוסף, נ"ג 521.7. הכוח תעה בדרכו, התקשה לנוע בצמחייה הסבוכה, ספג אש ממנה נגרמו לו כמה אבדות, ולבסוף נסוג מבלי שהסתער על מי מיעדיו. במקביל, גדוד 11 של החטיבה יצא מא-נהר (כיום נתיב השיירה), ופילס לו דרך, תחת אש, בכביש המוביל אל תרשיחא, אשר היה גדוש במכשולים. נסיגת גדוד 92 אילצה גם את גדוד 11 לסגת ב-09:00 בבוקר ה-29 לחודש, בטרם סיים את מלאכתו. כוחות הגדוד הגיעו עד אותה העת למרחק של כארבעה ק"מ מערבה לתרשיחא. נסיגת גדוד 92 גרמה בעקיפין גם לכישלון בינוח (ר' להלן). כיוון שכך, החליט מטה חזית הצפון להטיל את יהבו על המאמץ המזרחי (ר' למעלה). בהמשך להחלטה זו, נשלח גדוד 92, להוציא הפלוגה המסייעת, לתגבר את חטיבה 7, והספיק לשמש כחיל מצב בסעסע ובבירעם לאחר שנכבשו.

התקרית בינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש הכפר ינוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים. הפלוגה, אשר יצאה מעמקה, הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבה 9 מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד על הפלוגה הדרוזית שלא ידעה על פקודת הנסיגה. למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה. במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה.[7] השאר נחלצו בסיוע ארטילרי. השתתפות הדרוזים בקרב הפכה בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי ינוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של 'צבא ההצלה'. משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע".[8] מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.[5]

ההתקפה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה הבא תקפה חטיבה 9 שנית, זו הפעם גדוד 91, הפעם בהצלחה, את המשלטים שממערב לתרשיחא. 'גבעת העץ' נכבשה לאחר התנגדות קלה, ושאר המשלטים נעזבו. הגדוד המשיך לעבר מעיליא והעיירה נכנעה לאחת הפלוגות של הגדוד. באותו זמן, בקירוב, תרשיחא נכנעה לפלוגה אחרת של אותו גדוד. בינתיים גדוד 11 המשיך בפריצת הכביש מן המקום בו עצר בהתקפה הקודמת. הכביש פונה עד השעה 08:00 בבוקר ה-30 באוקטובר. עד ערבו של אותו יום הגדוד עשה דרכו לסעסע לחבירה עם כוחות חטיבה 7, והשלים בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק רובה של המובלעת הערבית בגליל מלבנון. כן כבש הגדוד את פסוטה, חורפיש, דיר אל קאסי (אלקוש), סוחמטה (כיום חוסן) ועוד. גדוד 91 המשיך וכבש את תרביחא (שומרה) ואת איקרית. הפלוגה המסייעת של גדוד 92 (שלא צורפה לחטיבה 7) עשתה דרכה אל פקיעין ופגשה בדרכה כוח מ'גולני' שעלה מכיוון ראמה. ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבה 9 את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע. כך היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.

לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש גם הכפר ינוח.

חטיבת גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע פעלה חטיבת גולני בפעולות הטעיה וריתוק באזור עילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשלה. רק בבוקר ה-30 באוקטובר נכבשה עילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, והגיעו עד פקיעין. זרוע אחרת של החטיבה חברה עם חטיבה 7 במירון.

חטיבת 'כרמלי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת 'כרמלי' שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כן ערכה החטיבה, עם תחילת המבצע, מספר מבצעי הסחה והטעיה, כסיוע למאמץ העיקרי. בהמשך המבצע, כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני.

כוחות החי"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון ההתקפה הראשונה של חטיבה 7, כוחות החי"ם שבגזרת מג'ד אל-כרום וסח'נין קיבלו הוראה להגביר את לחצם. אותם כוחות התקדמו לכיוון סח'נין ולאחר ניסיון התנגדות קצר, כבשו אותה עד בוקר ה-30 לחודש. גם מג'ד אל כרום נכנעה, וכוחות החי"ם המשיכו לכיוון דיר חנא וכפרים נוספים, אשר כולם נכנעו כמעט ללא התנגדות.

ערביי הגליל במבצע חירם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המבצע ברחו כ-30,000 ערבים מהאזור, רובם ללבנון, עם זאת, כמעט כל הנוצרים והצ'רקסים נשארו במקומם. לאחר המבצע הורה משה כרמל ליצור רצועה של חמישה ק"מ מדרום לגבול עם לבנון, נקייה מתושבים וכפרים ערבים. ב-5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו.[1]

במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים.[9]

לאחר כיבוש עילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב נכרתו ונישאו בתהלוכה.[10]

ב-1 בנובמבר 1948, לאחר כיבוש הכפר חולא הלבנוני, ריכזו חיילי חטיבת 'כרמלי' עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, בין 34 ל-58 גברים נהרגו. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט לשבע שנות מאסר, אולם בפועל לא נאסר.[9]

התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע. על פי הערכה, במבצע כולו נרצחו כמאתיים אזרחים ושבויים בכ-12 מקומות. למרות מספר חקירות שנוהלו באשר למקרים אלה, לא הועמד לדין אף חייל בעקבותיהן, למעט מקרה אחד.

סיום המבצע ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המבצע, הגליל כולו היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון. 'צבא ההצלה' נעקר מארץ ישראל בכלל, ומן הגליל, בפרט. המצור מעל מנרה הוסר.

לצה"ל היו 23 הרוגים, רובם בעת ניסיון כיבוש ינוח, וכן כ-60 פצועים. אבדות הערבים היו כ-400 לוחמים שנהרגו (כמחציתם אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים. למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, 'צבא ההצלה' לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון.[5] קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא, סוחמתא, דיר אל קאסי ומעבר לכביש הצפון, לכפר רמיש בלבנון. בדרך זו, שצה"ל בושש לחסום, ואשר, אם כי ידע על חלקה, לא שיער שהיא עבירה לכלי רכב, הוא הצליח להוציא את רוב צבאו עם התותחים שלו. דרך זו כונתה אחר כך "דרך קאוקג'י". בכל זאת, 'צבא ההצלה' פסק למעשה להיות כוח לוחם משמעותי. כללית, מבצע זה סיים למעשה את מלחמת העצמאות בצפון.

במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון ועם סוריה, ישראל ניסתה להשתמש בכפרים הלבנוניים שכבשה 'כרמלי', כקלף מיקוח, אך ללא הועיל. בסופו של דבר, כפרים אלה פונו ללא תנאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, ‫ אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 326-325, 355-349.
  2. ^ 2.0 2.1 גיא מעיין, לאבד את הצפון: מדינות ערב והגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, 290-289.
  3. ^ על שמו של חירם מלך צור (מקור- מבצע חירם, צבא ההצלה הערבי מסולק, אתר דובר צה"ל). לימים נקראה הצומת הסמוכה לכפר סעסא "צומת חירם" על שם המבצע.
  4. ^ דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 אברהם סלע, "צבא ההצלה" בגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
  6. ^ יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: מלחמת העצמאות (1947 - 1949), ירושלים: הוצאת כתר, עמ' 246-243.
  7. ^ יונתן אברמזון, אסף כץ, דהן - מורלי סולומון.
  8. ^ משה כרמל, במערכות צפון
  9. ^ 9.0 9.1 בני מוריס, 1948, עמוד 374
  10. ^ תיאור מפורט של השתלשלות האירועים נמצא בספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", עמ' 305-306, בספרו של יואב גלבר, "קוממיות ונכבה", עמ' 354 מוזכר שנהרגו בכפר 13 גברים, כנקמה על כריתת הראשים על ידי חיילי קאוקג'י והתהלוכה שהם קיימו בכפר. מוריס כותב על מציאת הראשים הכרותים בכפר בעת כיבושו.