מבצע חירם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע חירם
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 28 באוקטובר 1948
תאריך סיום: 31 באוקטובר 1948
משך הסכסוך: 4 ימים
מקום: הגליל העליון ודרום לבנון
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים

צבא ההצלה הערבי, לוחמים בלתי סדירים, גדוד סורי

מפקדים
אבידות

17 הרוגים (מתוכם 14 הרוגים ביאנוח)

400 הרוגים (מתוכם 200 הרוגים מהגדוד הסורי בג'יש), 550 שבויים

מבצע חירם היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נערך בשלבים האחרונים של המלחמה, בין 28 ל-31 באוקטובר 1948, ובמהלכו כבשו 4 חטיבות של צה"ל את מרכז הגליל העליון וסילקו את צבא ההצלה בראשות פאוזי קאוקג'י מהאזור. מבצע הבזק שנמשך כ-60 שעות גרם ליציאה המונית של ערביי הגליל לכיוון לבנון. מבצע חירם שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל על הגבול המנדטורי.

מפת גבול הצפון, כפי שנקבעה בראשית תקופת המנדט
מפת מבצע חירם. החלק הכהה הוא השטח שנכבש במבצע הכולל את מרכז הגליל התחתון והעליון וחלק מלבנון
כיבוש הכפר סעסע במבצע חירם

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יולי 1948 הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש בין הכוחות הלוחמים בארץ ישראל ('ההפוגה השנייה'). 'ההפוגה השנייה', כמו זו שקדמה לה, נוצלה על ידי ישראל להמשך הגיוס ההמוני ולארגון של הכוחות הלוחמים. ההפוגה שהופרה פעמים רבות באזורי הלחימה השונים נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון, על ידי הצבאות הסדירים, אם כי לא על ידי צבא ההצלה, והיא הפכה לחזית משנית, כאשר תשומת הלב המרכזית הופנתה לחזית המרכז ובעיקר הדרום.‏[1]

באוקטובר 1948 עלה מחדש הצורך לפעולה צבאית באזור הגליל, בעיקר בשל הרצון לסיים את המלחמה ולהסיר את הנטל הכלכלי והחברתי בהחזקת 100,000 מגויסים. בנוסף, עמד על הפרק חידושם של הדיונים המדיניים באו"ם ודוד בן-גוריון סבר שבדיונים אלו ייקבעו גבולותיה הסופיים של המדינה.‏[2] במפקדת חזית הצפון הוכנה כבר באוגוסט 1948 תוכנית צבאית כוללת למקרה של חידוש הקרבות. הקטע שעסק בגליל כונה "חירם".‏[3] ביצוע התוכנית נדחה מספר פעמים,‏[4] לעתים תוך החזרת הכוחות לאחר שכבר החלו בתנועה.

צבא ההצלה בצפון הארץ מנה כ-3,000 לוחמים בשלוש חטיבות מוקטנות. את ההפוגה השנייה ניצל גם קאוקג'י לצורך התארגנות, הבאת כוחות נוספים וביצור קווי הגנה בגליל בסיוע האוכלוסייה המקומית, בעיקר המוסלמית. למרות הפסקת האש המשיך צבא ההצלה להטריד את התחבורה והיישובים היהודים.‏[5]

החל מאמצע אוקטובר התנהלו בדרום ובמרכז מבצעי יואב, ההר ויקב. בחזית הצפון נשמר השקט, אך שידוריו של רדיו דמשק נעשו לוחמניים יותר ויותר. ב-22 באוקטובר 1948 תקף צבאו של קאוקג'י באזור מנרה וכבש את משלטי שייח' עבד הסמוכים והיה נראה כמאיים לכבוש את מנרה ואת ההיאחזות החדשה יפתח.‏[1] כוח נוסף ירד לכיוון עמק החולה והחל לירות על התחבורה היהודית בעמק תוך שהוא מסרב להיענות לדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהמשלטים שכבש.‏[5]

למרות המתקפה סירבו תחילה דוד בן-גוריון ויגאל ידין לאשר את המבצע הצבאי הכולל סמוך להכרזה על הפסקת האש בדרום, ואישרו רק התקפת נגד מוגבלת לכיבוש המשלטים בחזרה. מבצע יעל שנערך למחרת נכשל וחטיבת כרמלי ספגה אבידות קשות. בשבוע שנותר עד לתחילת המבצע התחממה גזרת הצפון, כוחות צבא ההצלה הטרידו ביריות את מנרה ואת נוסעי כביש ראש פינה-מטולה, חיל האוויר הישראלי תקף בסיסים בדרום לבנון וחטיבת גולני תקפה עמדות של צבא ההצלה באזור עמק בית נטופה. גם בתחום מערכי הכוחות חלו שינויים. חטיבה 9 הוחזרה מחזית הדרום לצפון, חטיבה 7 הועברה מהגליל המערבי לצפת, הצבא הסורי תיגבר את מערך ההגנה שלו ויחידות של צבא ההצלה עברו גם הן ממקום למקום.

מבצע חירם החל בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר 1948 ונמשך 60 שעות, בהן נכבש הגליל כולו על ידי ארבע חטיבות של צה"ל: חטיבה 7, חטיבה 9, חטיבת גולני (חטיבה 1) וחטיבת כרמלי (חטיבה 2). בנוסף צורפו לחטיבה 7 ולחטיבה 9 פלוגה צ'רקסית ופלוגה דרוזית. עיקר הפעילות הוטלה על חטיבות 7 ו-9. משימות חטיבות גולני וכרמלי נשאו בעיקרן אופי הגנתי כנגד הצבא הסורי והעיראקי. על המבצע פיקד משה כרמל. מטרת המבצע הוגדרה: "להשמיד את האויב שבכיס הגליל המרכזי, להשתלט על הגליל כולו ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ".‏[6] היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי בגזרות מרוחקות.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע נפתח בהרעשה ארטילרית ובהפצצה מן האוויר של הכפרים סעסע, תרשיחא וסוחמטה. באותו ערב הופצצו גם ג'יש וצפצאף ובהמשך המבצע גם מלכיה וכפרים נוספים. צה"ל התקדם בתנועת מלקחיים ממזרח וממערב לכיוון סעסע.

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

חטיבה 7 וחטיבת כרמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 7 יצאה מכיוון צפת וכבשה את הכפר מירון ואת צומת מירון והמשיכה לנוע בבוקר ה-29 באוקטובר לעבר חדיתה, צפצאף, וג'יש (גוש חלב). לאחר קרב קשה לכיבוש ג'יש נתקלה החטיבה בגדוד סורי שנע על הכביש מסעסע לג'יש. הגדוד הוכה קשות על ידי חטיבה 7 עוד לפני שהספיק להגיב וספג אבידות קשות.‏[2] בבוקר 30 באוקטובר נכבשה סעסע. כיבוש צומת סעסע, שהיה צומת הדרכים החיוני ביותר בגליל ההררי, הביא להחלטת צבא ההצלה על נסיגה לעבר לבנון. מסעסע המשיכה חטיבה 7 צפונה-מזרחה לאורך כביש הצפון. לאחר כיבוש מלכיה ב-31 באוקטובר היה כביש הצפון כולו בידי צה"ל, מראש הנקרה במערב ועד מלכיה ומטולה במזרח.

במקביל לחטיבה 7 פעלה חטיבת כרמלי שתפקידה המרכזי היה לבלום מתקפה סורית אפשרית באזור מנרה ומשגב עם. כוחות החטיבה חצו את הגבול לכיוון לבנון, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד נהר הליטאני. מאוחר יותר ישראל ניסתה, ללא הועיל, להשתמש בכפרים אלה כקלף מיקוח במהלך הסכמי שביתת הנשק עם לבנון במרץ 1949.

חטיבה 9[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 9 שיצאה בליל ה-28 באוקטובר מכיוון נהריה לעבר סעסע נכשלה בניסיון כיבוש המשלטים שבדרך לתרשיחא, ונתקלה בקשיים בכיבוש הכפר יאנוח.

כיבוש הכפר יאנוח הוטל על הפלוגה הדרוזית תוך שיתוף פעולה עם תושבי הכפר הדרוזים. הפלוגה הצליחה לחדור לכפר ולהדוף את כוח המשמר המקומי בסיוע התושבים הדרוזים. אך לנוכח נסיגת חיילי חטיבה 9 מהמשלטים הסמוכים לתרשיחא חזר כוח המשמר לכפר ופתח בהתקפת נגד נגד הפלוגה הדרוזית שלא ידעה על פקודת הנסיגה. למרות הסיכומים המוקדמים הצטרפו הדרוזים המקומיים אל לוחמי צבא ההצלה. במהלך קרב הנסיגה הקשה נפלו 11 דרוזים מחיילי הפלוגה, וכן שני מפקדיה היהודים והרופא היהודי של הפלוגה.‏[7] השתתפות הדרוזים בקרב הפכה להיות בעיני צה"ל והדרוזים שנפגעו בקרב מקור לטענה על בגידתם של הדרוזים תושבי יאנוח, ששינו את עמדתם בעקבות התקפת הנגד של "צבא ההצלה". משה כרמל תיאר את הקרב הזה כ"מקרה בגידה מפתיע ומזעזע".‏[8] מאידך טענו אנשי הכפר שלא הבינו את המסר שהועבר אליהם.‏[5]

רק לאחר עיכוב של 36 שעות נכבש הכפר יאנוח. בלילה הבא תקפה חטיבה 9 שנית, הפעם בהצלחה, ולמחרת בבוקר נכנעה גם העיירה תרשיחא. חטיבה 9 המשיכה לכיוון סוחמטה וחורפיש, ובליל 30-31 באוקטובר פגשה את חטיבה 7 בסעסע והשלימה בכך את פעולת המלקחיים שהביאה לניתוק רובה של המובלעת הערבית בגליל מלבנון. ב-31 באוקטובר אחר הצהריים טיהרה חטיבה 9 את כל האזור שבין קיבוץ אילון לכפר סעסע.

חטיבת גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע פעלה חטיבת גולני בפעולות הטעיה וריתוק באזור עילבון. ההתקפה הראשונה בלילה שבין 28 ל-29 באוקטובר על עמדות צבא ההצלה בכפר נכשלה. רק בבוקר ה-30 באוקטובר נכבשה עילבון לאחר קרב קשה. יחידות החטיבה המשיכו צפונה וכבשו גם מע'אר, ראמה, מג'ד אל כרום ופקיעין.

סיום המבצע ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע הסתיים שעות אחדות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. בסיומו הגיעו הכוחות לצומת חירם, צפונה לצפת, המצור מעל מנרה הוסר, צבאו של קאוקג'י חוסל, ונפתחו שוב דרכי התחבורה בגליל העליון. הגליל העליון היה בשליטת צה"ל, שייצב גם קו הגנה בגבול הצפון מול לבנון.

דו"ח מודיעין של צה"ל דיווח על תוצאות המבצע: "כל שטח הגליל נכבש וטוהר מהאויב. צבא ההצלה וגדוד סורי אחד הוכו והונסו אל מעבר לגבול ללבנון. שרידי צבא ההצלה המונים כ-1000 חיילים... בידם נשארו כ-3 תותחים ומספר קטן של משוריינים... כל הכוחות האלו מנסים להקים טריז בפני התקדמות משוערת שלנו, בכביש בינת-ג'ביל-צור".‏[9]

אבדות צבא ההצלה היו כ-400 לוחמים (מחצית מהם אנשי הגדוד הסורי), כ-500 פצועים וכ-550 שבויים. למרות ההצלחות הקרקעיות של המבצע, צבא ההצלה לא הושמד וברובו הצליח לברוח ללבנון.‏[5]. קאוקג'י ניצל דרך צלבנית עתיקה שעברה בין מעיליא לכפר רמיש בלבנון. בדרך זו, שצה"ל לא ידע עליה, הוא הצליח להוציא את רוב צבאו עם התותחים שלו. דרך זו כונתה אחר כך "דרך קאוקג'י". אבדות צה"ל היו מועטות, וכמעט כולן נגרמו באירועי יאנוח.

לאחר המבצע לא נעשו ניסיונות צבאיים נוספים כנגד הצבא הסורי והוא נסוג לבסוף רק בעקבות המשא ומתן המדיני והסכם שביתת הנשק ביולי 1949.

ערביי הגליל במבצע חירם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע התנהל בשטח רווי אוכלוסייה ערבית, אליה התווספו פליטים רבים משלבי המלחמה הקודמים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת מ"פסיפס של שבטים, עדות ודתות שחיו בכפרים נפרדים ומעורבים, והיו בעלי מסורות שונות של יחסים עם היהודים". ליחידות צה"ל במבצע לא הייתה היכרות או הבנה עם האוכלוסייה, בעיותיה ויחסיה בין העדות השונות ועם היהודים. לדברי יואב גלבר, במבצע חירם לא הייתה למדינת ישראל ולצה"ל מדיניות ברורה ביחס לאוכלוסייה האזרחית באזורי הקרבות, ובמהלך המבצע ניתן יחס מקרי ולא אחיד לתושבי כפרים שונים. פקודת המבצע עצמה לא כללה התייחסות לשאלת האוכלוסייה האזרחית והטיפול בה, אולם ההנחייה הכללית של חזית פיקוד הצפון הייתה לדחוק את הערבים לעבר גבול לבנון. לפי גלבר, עם תחילת המבצע החלה בריחה המונית של התושבים שלוותה בהמשך בזירוז התהליך על ידי הכוחות הישראלים.‏[1]

להערכת בני מוריס, בעקבות המבצע ברחו כ-30,000 תושבים ופליטים מהאזור, רובם ללבנון. לדברי מוריס רוב המוסלמים ברחו ללבנון בעוד שכמעט כל הנוצרים והצ'רקסים נשארו במקומם. בנוסף "הייתה מידה של התאמה בין התוצאות הדמוגרפיות ואופי הקרבות בכל מקום ומקום", וכפרים שלא לחמו נגד צה"ל ולא חששו ממעשי נקמה נשארו במקומם לעומת כפרים שנטלו חלק בלחימה נמלטו או בחלק מן המקרים גורשו. גם לדבריו צה"ל לא התווה מדיניות ברורה ומסודרת ביחס לאוכלוסייה והתוצאות הושפעו פעמים רבות מנסיבות מקריות.‏[10]

מבצע חירם היה המבצע הראשון שהרחיב את שטחה של ישראל עד לגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. לאורך הגבול מאילון במערב ועד יפתח במזרח לא הייתה התיישבות יהודית ולעומת זאת היו שם מספר כפרים ערבים ששמרו על יחסי שכנות טובים עם כפרים מעבר לגבול הלבנוני והמשיכו לחצות את הגבול ללא הפרעה. לדברי יואב גלבר, מתוך מטרה להביא לניתוק קשרים אלו וכדי להמחיש את קיומו של הגבול ומשמעותו החדשה הורה משה כרמל ליצור רצועה של 5 ק"מ מדרום לגבול נקייה מתושבים וכפרים ערבים. ב-5 בנובמבר פונו תושבי הכפרים איקרית ובירעם תוך הבטחה שיוכלו בעתיד לשוב למקומם. כעבור כמה ימים, בעקבות דיון עם בן-גוריון והרמטכ"ל, הוחלט לעצור את המשך פינוי הכפרים, אך לא להחזיר את אלו שכבר פונו. במקביל, הוחלט לאפשר התיישבות יהודית באזור, כדי לחזק את האחיזה בגבול הפרוץ.‏[1]

מעשי טבח והתעללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע אירעו מספר מקרים של מעשי טבח והתעללות בתושבים מקומיים. על פי מוריס נראה שרוב המעשים בוצעו על ידי חיילי חטיבה 7.‏[11]

לאחר כיבוש עילבון נרצחו 14 מתושביו על ידי החיילים כנקמה על כך שראשיהם של שני חיילים ישראלים שנהרגו בקרב עם אנשי קאוקג'י נכרתו ונישאו בתהלוכה ברחובות הכפר בהשתתפות תושבי הכפר.‏[12]

ב-1 בנובמבר 1948 לאחר כיבוש הכפר חולא שעל רצועת הגבול הלבנונית, ריכזו חיילי חטיבת כרמלי עשרות גברים ודחקו אותם לאחד הבתים. לאחר מכן ירו עליהם ופוצצו את הבית, בין 34 ל-58 גברים נהרגו בפעולה. מפקד הפלוגה האחראי הועמד לדין ונשפט ל-7 שנות מאסר, אולם בפועל לא נאסר.‏[11]

התקבלו תלונות ועדויות על מעשי טבח ואכזריות נוספים גם בסאלחה, צפצאף, ג'יש, בירעם וסעסע. לדברי יואב גלבר, האירועים הללו כלשעצמם היו חמורים, אך עדויות ערביות מאוחרות ניפחו אותם עוד יותר. בעקבות האירועים התקיימו מספר תחקירים מטעם צה"ל ומטעם האו"ם. הנחקרים טענו כי הדברים התרחשו תוך כדי הקרב, בעת המתנה להתקפת נגד של האויב או מחוסר יכולת להבחין בין אזרחים ללוחמים. בעקבות ממצאי התחקירים הוציא מפקד החזית משה כרמל "פקודת יום" בה קרא לשמור על טוהר הנשק והכריז כי מבצעי המעשים יועמדו לדין.‏[1]

ב-11 בנובמבר 1948 פירט ישראל גלילי בפני הוועדה המדינית של מפ"ם מעשי זוועה שהתחוללו במהלך הקרבות: "[בכפר] ספסף 52 גברים נקשרו בחבל, שולשלו לבור ושם ירו בהם. 10 נהרגו. נשים ביקשו רחמים. 3 מקרי אונס... ילדה בת 14 נאנסה. עוד 4 נהרגו... ג'יז [כנראה ג'יש] אישה ותינוקה נהרגו. עוד 11 [נהרגו?]... סעסע [:] מקרי רצח המוניים אף [ש] הרימו דגלים לבנים [ו] סדרו זבח לצבא. גרשו את כל הכפר. בצליחה [אמר גלילי] 94 (...) פוצצו עם הבית".‏[13]

בני מוריס מעריך שבמבצע כולו נרצחו כמאתיים אזרחים ושבויים בכ-12 מקומות. למרות מספר חקירות פנימיות שנוהלו באשר למקרים אלה, לא הועמד לדין אף חייל בעקבותיהן, למעט מקרה אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלחנן אורן, המערכה על הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: ארצות הגליל, ארנון סופר, נורית קליאוט ואבשלום שמואלי (עורכים), אוניברסיטת חיפה 1983, עמ' 819 - 850
  • מוטי גולני, המלחמה הארוכה ביותר - אצבע הגליל במלחמת העצמאות, בתוך: אצבע הגליל, 1900 - 1967: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, מרדכי נאור (עורך), יד בן צבי, ירושלים 1991, עמ' 153 - 164
  • בני גשור, חטיבה 9 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב, קובץ י"ד, עורך: ניר מן, המרכז לחקר כוח המגן, תל אביב, תשע"ד (2014), עמ' 303 - 342
  • דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין ומשרד הביטחון, 2004, עמ' 119 - 170
  • גבי שריג, הגליל העליון המזרחי במלחמת העצמאות, אוניברסיטת חיפה 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, ‫ אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 326-325, 355-349.
  2. ^ 2.0 2.1 גיא מעיין, לאבד את הצפון: מדינות ערב והגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, 290-289.
  3. ^ על שמו של חירם מלך צור (מקור- מבצע חירם, צבא ההצלה הערבי מסולק, אתר דובר צה"ל). לימים נקראה הצומת הסמוכה לכפר סעסא "צומת חירם" על שם המבצע.
  4. ^ דני הדרי, מלחמת העצמאות בצפון, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 אברהם סלע, "צבא ההצלה" בגליל במלחמת 1948, בתוך: אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט: דיון מחודש, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 164-162.
  6. ^ יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: מלחמת העצמאות (1947 - 1949), ירושלים: הוצאת כתר, עמ' 246-243.
  7. ^ יונתן אברמזון, אסף כץ , דהן - מורלי סולומון.
  8. ^ משה כרמל, במערכות צפון
  9. ^ מבצעי ההכרעה – מבצע "חירם", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  10. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עמ' 315-299.
  11. ^ 11.0 11.1 בני מוריס, 1948, עמוד 374
  12. ^ תיאור מפורט של השתלשלות האירועים נמצא בספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", עמ 305-306, בספרו של יואב גלבר, "קוממיות ונכבה", עמ' 354 מוזכר שנהרגו בכפר 13 גברים, כנקמה על כריתת הראשים על ידי חיילי קאוקג'י והתהלוכה שהם קיימו בכפר. מוריס כותב על מציאת הראשים הכרותים בכפר בעת כיבושו.
  13. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עמוד 307. ציטוט מרשימה בכתב שערך אהרן כהן מישיבת הוועדה המדינית של מפ"ם


מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

שמואלהשמדחסידהנחשוןהראליבוסיחמץיפתחמטאטאמכביכיתוריובלברקגדעוןבן עמימדינהקילשוןבלקנמלבן נון א'בן נון ב'ארזפלשתיצחקיורםאנ-פארברושדקלדניבתקקדםמוות לפולששוטרגי"סאבקולוטהיואבאגרוףההריקביעלחירםשמונהלוטהתחלהאסףחורבחיסולעוזיצובעובדה