טיוטה:האסכולה הירושלמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האסכולה הירושלמית או אסכולת ירושלים הוא כינויה המקובל של אסכולה בחקר מדעי היהדות שפעלה בעיקר באוניברסיטה העברית בירושלים (ומכאן שמה), החל מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20.

התפתחות ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לראות בהתהוותה של אסכולת ירושלים תגובה לחוקרי היהדות של חכמת ישראל מסוף המאה ה-19, אשר נטען כי ניסו להסתיר את צדדיה המיסטיים והלא-נאורים של היהדות, מתוך מגמה להציגה כתרבות נאורה ומפותחת אשר יכולה לדור בכפיפה אחת עם תרבויות אירופה, וזאת על פי רוחה של תנועת ההשכלה היהודית. חוקרי היהדות של ראשית המאה ה-20 היו בעלי תפיסות לאומיות יותר, וראו את אנשי חכמת ישראל כמונעים ממטרות "מתבוללות" ואת גישתם כאפולוגטית. במקביל, אנשי האסכולה הירושלמית רצו להסיט את הדיון במדעי היהדות ממחקר של דת למחקר של לאום, על ידי החלנת ההיסטוריה היהודית ויצירת נרטיב לאומי יהודי חילוני[1].

האסכולה הירושלמית פיתחה תחומי מחקר שלא היו מקובלים בקרב חוקרי חכמת ישראל, כמו מחקר הקבלה, היסטוריה חברתית וכלכלית של עם ישראל ודמוגרפה של עם ישראל.

בדצמבר 1924, ארבעה חודשים לפני הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, הוקם "המכון למדעי היהדות" שבו פעלו אנשי אסכולת ירושלים. המכון ביטא את הלכי הרוח של האסכולה הירושלמית בין השאר בכך שלצד מחקר אקדמי "טהור", הוא עסק גם בפעילות לאומית חינוכית. בשנת 1936 החל להופיע כתב העת ציון, שהיה במה לפרסום מחקרים ברוח האסכולה הירושלמית.

שניים מההסיטוריונים הבולטים באסכולה זו, יצחק בער ובן ציון דינור, ביטאו את תפיסתם בנוגע להיסטוריה היהודית, המבטאת במידה רבה את תפיסתם של חוקרי האסכולה: ההיסטוריה היהודית מושפעת, בכל מקום ובכל תקופה, מ"האומה הישראלית", ועל פי זה יש להסביר את האירועים.

המכון למדעי היהדות הפך למוקד המרכז בתוכו כמות רבה של חוקרים, אשר רבים מהם עסקו בחקר ההיסטוריה של הציונות ושל ארץ ישראל. ריכוז כה גבוה של אנשי מדעי

חוקרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד נתן מאיירס, 'אסכולת ירושלים' בחקר ההיסטוריה היהודית, בתוך: ירמיהו יובל (עורך ראשי), זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, הוצאת כתר, ירושלים, 2008, כרך א עמ' 125–128.
  • אביתר פריזל, בין רעיון למציאות: שמואל אטינגר ו'האסכולה הירושלמית', בתוך ישראל 20, 2012, עמ' 199–207.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאיירס, עמ' 126