טיוטה:יוסף חורול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יוסף חורול (23 ביולי 1929 - 1 ביאנואר 2010) היה אסיר ציון ופעיל עליה בברה"מ לשעבר ובישראל.

יוסף חורול
אין תמונה חופשית
לידה 23 ביולי 1929
אודסה, אוקרינה
פטירה 1 בינואר 2010 (בגיל 80)
אלקנה ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום קבורה אלקנה ישראל

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חורול נולד בעיר אודסהרוסית: Одесса ) ב-23 ביולי בשנת 1929 ילד מספר TBD מבין TBD ילדים. אביו, מכאל, היה במקצועו TBD. אמו, זינאידה (ברוסית: Зинаида ), היתה במקצועה TBD. בזמן מלחמת העולם השניה אביו גוייס לצבא ויוסף נמלט עם אימו ל TBD. לאחר המלחמה חזר לאודסה. התקבל ללימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אודסה בשנת 1948.[1] בהמשך התארגנה קבוצה של סטודנטים יהודיים צעירים בני 17 - 18 אשר הרגישו עצמם חיים במדינה זרה, בעולם קר ומנוכר . הם התחילו לחפש ספרים על הסטוריה יהודית, ניסו לכתוב ולספר על המאבק של יהודים בארץ ישראל[1]. היה זה זמן קצר אחרי שמדינת ישראל קמה. קבוצות כאלה התארגנו עצמאית בערים שונות של ברית המועצות. קבוצות לא ידעו כלום אחת על השניה ועל קבוצות שקדמו להם. יוסף חורול סיפר: "זה לא היה מרוץ השליחים. אנו גילינו לבד לעצמנו את ההיסטוריה היהודית"[2].

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביאנואר 1950 [1] נעצרו סטודנטים שנת ג' של פקולטה למשפטים באוניברסית אודסה. אילה היו ווילי הרצמן (ברוסית: Вилли Гарцман), ליאוניד מונסטירסקי (ברוסית: Леонид Монастырский), אהרון פלנצבאום (ברוסית: Арон Фланцбаум), יוסף חורולרוסית: Иосиф Хорол), אלברט שניידרוב (ברוסית: Альберт Шнейдеров), ברנרד שורבצקי (ברוסית: Щуравецкий)[2].

החקירה ומשפט ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חורול הואשם ש"בספטמבר 1949 יצר קשר פלילי עם תלמידי הקורס ויחד איתם התחיל בפעילות לאומנית מאורגנת אנטיסובייטית, התכנסויות אנטיסובייטיות בדירתו, תעמולה לאומנית, השמצה של מדיניות הלאומית של המפלגה הקומוניסטית הבולשביקית וממשלת ברה"מ וכד'".[1]

במשפט יוסף חורול אמר: "אינני מרוצה ממדיניות לאומית של מפלגה וממשלה... אין אצלנו חופש דיבור... העתונות שלנו מתארת את המתרחש בחו"ל באופן שיקרי ... אף אחד לא השפיע עלי. כשהתבגרתי והתחלתי להתעמק עמוק יותר בחיים, הגעתי למסקנות כאלה...".[2] בית המשפט גזר על יוסף חורול, ווילי הרצמן וברנרד שורבצקי 25 שנות מאסר והשאר ל-10 שנות מאסר. יוסף חורול - אסיר מס 1Щ653 נשלח לחוג הארקטי, למחנה בוורקוטה.

המשפט השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1953 יוסף חורול הובא לאודסה למשפט חוזר. לחורול הזכירו נאומיו חתרניים במשפט הראשון. בנוסף הוא הואשם בכתיבה במכתביו מהמחנה את רגשותיו האנטימהפכניים וכוונותיו להימלט. כל זה בין השורות "באופן קריפטוגרפי".

על כך אמר הנאשם: "אתם מנסים לשפוט לא אותי אלא את העם היהודי. אני מציע לדחות את המשפט הזה לעוד אלף שנה.אני ועמי נבוא לדיון, אבל אתם לא תהיו בעולם".

פסק דין חדש של בית המשפט היה "לשלול חירות עם שירות במחנה עבודה באזורים מרוחקים של ברית המועצות במשך 10 שנים".

סוף המעצר יוסף חורול עבר בכלא ולדימיר עבור פושעים מסוכנים במיוחד (מוסד OD-1 / T-2) ומאוחר יותר במחנה העבודה בעיר קרגנדה (ברוסית Караганда).[3]

משפטה של זינה חורול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מעצרו של בנה, החלה אימו זינה (זינאידה) חורול להשתדל בפני גורמי הביטחון, בניסיון לשכנע אותם בחפותו. היא נסעה למוסקבה, שם הצליחה להתקבל אצל לברנטי לבריה, בן אדם מסםר 2 בברה"מ, אחרי סטלין. בדרך חזרה לאודסה ב -13 בפברואר 1952 היא נעצרה ברכבת.[3]

בפסק דינה כתוב: "בית המשפט קבע כי הנאשמת הייתה יהודיה לאומנית הזועמת נגד המדיניות הלאומית של השלטון הסובייטי, בשיטתיות ביצעה תעמולה לאומנית אנטיסובייטית בסביבתה, השמיצה את השלטון הסובייטי... היא איימה להודיע לנציגי מדינת ישראל על מעצר בנה יוסף וחבריו.."

גזר דין: "25 שנה בהסגר במחנות העבודה הקשוחים במיחד בצפון". [1]

זינה חורול נשלחה למחנה העבודה בעיירה אינטה (רוסית Инта) מעבר לחוג הארקטי.[3]

יוסף חורול היה בזמן הזה במחנה ולא ידע כלום על משפט אימו. פתאום הוא קיבל ממנה מכתב. זינה חורול הצליחה למצוא את בנה ולהעביר לו מכתב. [1]

זינה חורול מתה ב -18 (20?) בפברואר בשנת 1954. היא קבורה בבית הקברות של גולאג בעיר אינטה. 30 בנובמבר 1954, אחרי מותה, בית משפט הורה לשחרר אותה ולסגור תיק פלילי נגדה [3]

הקמת אנדרטה לזינה חורול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליוסף חורול נודע על מותה של אמו לאחר שחזר מן המאסר. הוא הגה את הרעיון להנציח את זכרה של אמא וזכרן של כל הנשים שהיו קורבנות של הטרור הסטליניסטי. הוא הצליח לממש את התוכנית הזאת כעבור שנים רבות, כאשר כבר היה בישראל. האנדרטה שהוקמה ביוזמתו ובממונו של יוסף חורול נחשפה בספטמבר 1990, אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי. על האנדרטה נחקק: "חורול זינאידה בת יוסף 1908-1954. לזכרון ברוך של אמה'לה היקרה אשר נרצחה באכזריות ע"י גולאג. על בסיסה של האנדרטה כתוב: "לאינספור נשים אלמוניות - קורבנות הטרור של סטלין. השמות שלכם הם בני אלמוות"

פעילות ציונית בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חורול השתחרר ב-1956 בעיר קרגנדה. יוסף עלה לרכבת למובקבה ופגש בה את אסיר ציון מאיר גלפונד. הם נסעו עד מוסקבה 5 או 6 ימים ובזמן הזה הם הגדירו יסודות הפעילות העתידית שלהם ופיתחו צופן להתכתבות. כאשר הם הגיעו למוסקבה נודה להם שבעוד מספר ימים יתקיים משחק כדור רגל ראשון בין נבחרת ישראל לנבחרת ברה"מ. יוסף חורול סיפר: "ביום של המשחק אמדו יהודים רבים בתחנות רכבת תחתית ובקשו לקנות את הכרטיסים. כולם ידעו שבמשחק יתנגן ההמנון, התקווה. משפחות יהודיות שלימות עם קשישים וחולים שלא יכלו לזוז אבל רצו לראות את הנבחרת של ארץ ישראל. וכאשר נשמעו צלילי התקווה אנשים בכו. גברים, נשים, קשישים - כולם בכו"[1]

יוסף חורול חזר לאודסה והמשיך לעסוק בפעילות ציונית. כאשר יוסף ואישתו איטא גילו כי עוקבים אחריהם, הם עברו לריגה ב-1960.

יוסף חורול התחיל לעסוק בהוצאת ספרים עצמית (סאמיזדט) (רוסית: Самиздат). אחד מיהודי ריגה שילם שוחד ליהודי אחר שהיה מנהל בית הדפוס בעיר. בלילה הודפסו קורות חיים של בן גוריון, מעמרים בתולדות עם ישראל, שירים של ביאליק וטשרניחובסקי, מאמרים של ז'בוטינסקי, "אקסודוס" של לאון יוריס בתרגום מקוצר. [1]

יוסף חורול הביא למוסקבה 300 עותקים של כל ספר וקבוצתו של מאיר גלפונד הפיצה אותם במוסקבה, לנינגרדהילל בוטמן), קייב, ובערי אוראל.[2]

ב -1969 יוסף ואיטא חורול קיבלו אישור לצאת לישראל. למסיבת הפרידה, שהתקיימה ב -19 באפריל 1969 במוסקבה, בביתו של מאיר גלפונד, הגיעו חברים מערים שונות, בעיקר מלנינגרד, מקייב ומריגה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הציונית של יוסף חורול לא הסתיימה אחרי עלייתו לישראל.

באותה תקופה שלטה בישראל תפיסה דיפלומטיה שקטה בנושא יהדות ברית המועצות. נתיב (לשכת הקשר), הגוף הממשלתי שהיה שהיה מופקד על קשר עם יהודי ברית המועצות, סבר כי יש להמשיך בשתדלנות שקיטה ואסור לצאת למעבק גלוי נגד ברית המועצות. בנוסף בנתיב סברו כי אסור להפעיל פעילים ציוניים שעלו מברית המועצות במסגרת המערכה למען אחיהם שטרם הצליחו לעלות. [4]

חדורים באמונה שצריך לפעול בגלוי נגד מניעת העלייה מברית המועצות, כתבו רובין וחבריו יוסף חרול ויוסף שניידר מכתב לראש הממשלהגולדה מאיר והוזמנו לשיחה בלשכתה בתל אביב בה השתתפו גם קבוצה שהגיעה מגאורגיה, ועו"ד לידיה סלובינה עם בעלה. בפגישה זו הם הסבירו את הצורך בפעולות דרסטיות ובהפגנות בעולם. באותה תקופה שלטה התפיסה שצריך לשבת בשקט כי כאשר הייתה העלייה מרומניה כשהדבר התפרסם, צ'אושסקו הפסיק אותה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף חורול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]