טיוטה:לתפוס הכל (פוליטיקה)
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגום מכונה.
| |
לתפוס הכל או כל הסוגים (באנגלית Big tent - אוהל גדול) היא שיטה פוליטית המבקשת למשוך אנשים עם מגוון נקודות מבט וכך לפנות אל מספר גדול ביותר של ציבור הבוחרים. המטרה הזו מושגת על ידי פנייה אל מספר מצומצם מאוד של נושאים, מאפיינים או יעדים, שעדיין מסוגל מספיק כדי ליצור את מידת האחדות בצורך למלא את מרבית או כל המטרות. גישה זו מתנגדת לאידאולוגית לכידות, לעומת זאת תומך מרובים אידאולוגיות, דעות בתוך המפלגה.
דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארצות הברית, במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, המפלגה הרפובליקנית התפארה בחברות של עסקים גדולים של פועלים (שניהם תמכו אסטרטגית התעריף שלהם) וכן של אפריקנים-אמריקאים רבים, בשל ביטול העבדות של אברהם לינקולן ובגלל עמדת המפלגה על זכויות אזרח.
דוגמה נוספת של הגישה הייתה הקואליציה שתמכה בניו דיל, בראשות המפלגה הדמוקרטית, אשר נוצרה כדי לתמוך במדיניות הניו דיל של פרנקלין דלאנו רוזוולט מ-1930 עד 1960. קואליציה זו הפגישה איגודים מקצועיים, חסידי הפרדה גזעיים בדרום, פרוגרסיבים, ואחרים כתמיכה בתוכנית הכלכלית של רוזוולט, אף על פי שקבוצות אלו התנגדו בתוקף זו לעמדת זו בנושאים אחרים.
המפלגה הליברטריאנית, בעקבות הסכם דאלאס 1974, אימצה את הרעיון, ככל שהיא הבטיחה שהשקפות אנרכיסט-קפיטליסטית לא היו מוצאים מכלל מפלגת הרוב התומכת במינארכיזם.[1][2][3] השדולה הליברטאנית-רפובליקנית וקבוצות דומות שואפות להעביר את "מרכז האוהל" של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית לקראת גולדווטר-רייגן אידאלים אלה של משוחר רון פול.
היסטורית בארצות הברית, מפלגות שאימצו גישת "לתפוס הכל" לעתים קרובות הצליחו גם בקלפי. הסכם בין הצדדים לקדם רק אידאולוגיה אחת צרה משכו תמיכה שולית במקרה הטוב, מפני שראיית הבעיות שלהם מאומצת לעתים על ידי אחת או שתי המפלגות הגדולות במאמץ להציג גישת "לתפוס הכל", על ידי שיתוף בבחירת הנושאים ביעילות, מגביל את הכדאיות באופן דרמטי של המפלגות הקטנות; זה קרה למפלגת האיסור והמפלגה פופוליסטית.
הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי קיבלה תמיכה של אינדיאנים מכל המעמדות, קסטות הדתות בשל התנגדותו להאימפריה הבריטית.[4]
איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תנועת חמשת הכוכבים היא מפלגה פופוליסטית איטלקית, שנוסדה בשנת 2009 על ידי קומיקאי הטלוויזיה לשעבר והשחקן בפה גרילו, אין לה עמדה אידאולוגית רשמית בוויכוחים המסורתיים של ימין-שמאל; המטרה העיקרית שלה היא בעד מעמד עצמאות הפוליטיקה האיטלקית, מאבק בשחיתות, וההתנגדות להמשך האיחוד האירופי.
הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר גורדון בראון הפך ראש ממשלת בריטניה בשנת 2007, הוא הזמין כמה פוליטיקאים שאינם חברי מפלגת הלייבור לממשלתו. [קונפדרציית הבריטית התעשייה] לשעבר אלה כללו את מנכ"ל דיגבי ג'ונס שהפך לשר המסחר (אנ'), ומנהיגה לשעבר של המפלגה הליברל-דמוקרטית ג'רמי אשדאון הוצע לתפקיד מזכיר צפון אירלנד (הוא דחה את ההצעה).[5][6] התקשורת מתייחסת לעתים קרובות למשרד של בראון כ"ממשלה של כל הכישרונות" או בפשטות "האוהל הגדול של בראון".[7]
סרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה (ДoC), נוצרה בתחילת 2000, הייתה כמין קונצרן של המפלגות שאחד את הרשימות בבחירות כדי להדיח הנשיא סלובודן מילושביץ' ואת המפלגה הסוציאליסטית הסרבית השלטת שלו. מטרה זו הושגה בבחירות לנשיאות בחודש ספטמבר של אותה שנה. בחודש דצמבר השתתפו גם בבחירות לפרלמנט, וזכו בסך של 176 מושבים בפרלמנט, יותר משני שליש של האסיפה הלאומית. ДoC פורקה בנובמבר 2003, חודשים ספורים לאחר רצח זוראן ג'ינג'יץ'.
דוגמאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקונגרס של כל המתקדמים, ניגריה
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, פורטוגל[8]
- ANO 2011, הרפובליקה הצ'כית[9][10]
- דמוקרטית ברזילאית מפלגת תנועה, ברזיל
- הקואליציה למען שינוי, הפיליפינים
- המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה[11]
- פיאנה פול, אירלנד[12][13]
- המפלגה החוסטיסיאליסטית, ארגנטינה
- המפלגה הליברלית-דמוקרטית, יפן[14]
- מפלגת הלייבור האוסטרלית[15]
- המפלגה הליברלית של קנדה[16]
- מפלגת אזרבייג'ן החדשה
- מפלגה טירולי דרום של אנשי, איטליה[17][18]
- רוסיה המאוחדת[19]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Mike Hihn, "The Dallas Accord, Minarchists, and why our members sign a pledge", Washington State Libertarian Party, August 2009.
- ^ Paul Gottfried, The conservative movement: Social movements past and present, Twayne Publishers, 1993, p. 46.
- ^ Less Antman, The Dallas Accord is Dead, LewRockwell.com, May 12, 2008.
- ^ Meyer, Karl Ernest; Brysac, Shareen Blair (2012). Pax Ethnica: Where and How Diversity Succeeds (באנגלית). PublicAffairs. pp. 64–. ISBN 9781610390484. נבדק ב-7 באפריל 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "In full: Brown's government". BBC News (באנגלית). 29 ביוני 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The fallout from Brown's job offer". BBC News (באנגלית). 21 ביוני 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "First 100 days: Gordon Brown". BBC News (באנגלית). 5 באוקטובר 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Tom Gallagher; Allan M. Williams (1989). "Southern European socialism in the 1990s". In Tom Gallagher; Allan M. Williams (eds.). Southern European Socialism: Parties, Elections, and the Challenge of Government (באנגלית). Manchester University Press. pp. 271–. ISBN 978-0-7190-2500-6.
- ^ Hroník, Jiří. "Známe tajemství velkého úspěchu Andreje Babiše". Parlamentní listy (בצ׳כית). נבדק ב-19 בפברואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mlejnek, Josef. "Marketing jako kingmaker aneb Kam směřují české politické strany?". Revue Politika (בצ׳כית). אורכב מ-המקור ב-29 בנובמבר 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ James L. Newell; James Newell (28 בינואר 2010). The Politics of Italy: Governance in a Normal Country (באנגלית). Cambridge University Press. p. 27. ISBN 978-0-521-84070-5.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Maria Maguire (1986). "Ireland". In Peter Flora (ed.). Growth to Limits: Germany, United Kingdom, Ireland, Italy (באנגלית). Walter de Gruyter. p. 333. ISBN 978-3-11-011131-6.
- ^ Eoin O'Malley (2011). Contemporary Ireland (באנגלית). Palgrave Macmillan. p. 13. ISBN 978-0-230-34382-5.
- ^ Glenn D. Hook; Julie Gilson; Christopher W. Hughes; Hugo Dobson (2001). Japan's International Relations: Politics, Economics and Security (באנגלית). Routledge. p. 58. ISBN 978-1-134-32806-2.
- ^ Wilfried Swenden (2004). Federalism and Second Chambers: Regional Representation in Parliamentary Federations: the Australian Senate and German Bundesrat Compared (באנגלית). Peter Lang. p. 60. ISBN 978-90-5201-211-7.
- ^ Sigrid Baringhorst; Veronika Kneip; Johanna Niesyto (2009). Political Campaigning on the Web (באנגלית). transcript Verlag. p. 236. ISBN 978-3-8376-1047-5.
- ^ Günther Pallaver (2008). "South Tyrol's Consociational Democracy: Between Political Claim and Social Reality". In Jens Woelk; Francesco Palermo; Joseph Marko (eds.). Tolerance Through Law: Self Governance and Group Rights In South Tyrol (באנגלית). Martinus Nijhoff Publishers. pp. 305, 309. ISBN 978-90-04-16302-7.
- ^ David Lublin (2014). Minority Rules: Electoral Systems, Decentralization, and Ethnoregional Party Success (באנגלית). Oxford University Press. p. 229. ISBN 978-0-19-994884-0.
- ^ Sventlana S. Bodrunova; Anna A. Litvinenko (2013). "New media and political protest: the formation of a public counter-sphere in Russia, 2008–2012". In Andrey Makarychev; Andre Mommen (eds.). Russia’s Changing Economic and Political Regimes: The Putin Years and Afterwards (באנגלית). Routledge. p. 35. ISBN 978-1-135-00695-2.