טיוטה:מיינאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המיינאדות
מיינאדה נושאת תירסוס ונמר עם נחש מגולגל מעל ראשה. טונדו של עליית גג יוונית עתיקה, קיליקס מ-490 - 480 לפני הספירה וולצי. אוספי מדינה של עתיקות, מינכן, גרמניה.
מיינאדה נושאת תירסוס ונמר עם נחש מגולגל מעל ראשה. טונדו של עליית גג יוונית עתיקה, קיליקס מ-490 - 480 לפני הספירה וולצי. אוספי מדינה של עתיקות, מינכן, גרמניה.
תרבות יוון העתיקה

במיתולוגיה היוונית, המיינאדות (אנ')יוונית עתיקה: μαινάδες) היו החסידות של דיוניסוס והחברות המשמעותיות ביותר של התיאסוס (אנ'), פמליית האל. שמם, שמקורו ב-μαίνομαι (להשתולל), מתורגם, פשוטו כמשמעו, כ"משתוללות". המיינאדות היו ידועות גם בתור בסרידות, בכחי, או בכחנטיות - במיתולוגיה הרומית לאחר נטייתו של האל הרומי המקביל, בכחוס, ללבוש עור בסאריס (אנ') או שועל.

לעיתים קרובות הוצגו המיינאדות בהשראת דיוניסוס במצב של טירוף אקסטטי באמצעות שילוב של ריקוד ושיכרון חושים. במהלך הטקסים הללו, המיינאדות היו מתלבשות בעור חום ונושאות תירסוס, מקל ארוך עטוף בעלי קיסוס או גפן ובקצהו אצטרובל. הן היו טוות זרי קיסוס סביב ראשיהן או חובות קסדת שור לכבוד האל שלהם, ולעיתים קרובות לובשות או מטפלות בנחשים.

נשים אלו זכו בתואר במיתולוגיה כ"הנשים המטורפות" שהיו אחיות של דיוניסוס בניסה (אנ'). ליקורגוס (אנ') "רדף אחרי האחיות של דיוניסוס התזזיתי דרך הגבעות הקדושות של ניסה, והכלים הקדושים צנחו ארצה מידיהם של אחד וכולם, בזמן שליקורגוס הרצחני הכה אותם עם קרס השור שלו". הם נכנסו להרים בלילה ותרגלו טקסים מוזרים.

על פי "חיי אלכסנדר" של פלוטרכוס, המיינאדות נקראו במוקדון מימלונות וקלודונות, כינויים שנגזרו מהאומנות הנשית של טווית צמר. אף על פי כן, הפרתנויות המלחמתיות האלה ("בתולות") מהגבעות, הקשורות לפסאודנור דיוניסיוס ("דיוניסוס זכר מזויף"), ניתבו אויב פולש. בדרום יוון הם תוארו כבכחי, בסרידות, תייאדות, פוטניאדות וכינויי כינויי אחרים.

המונח מיינאדה נקשר למגוון רחב של נשים, על טבעיות, מיתולוגיות והיסטוריות, הקשורות לאל דיוניסוס ולפולחן שלו.

במחזה "הבאקכות" של אוריפידס, מיינאדות בתבאי רוצחות את המלך פנתיאוס (אנ') לאחר שאסר על פולחן דיוניסוס. דיוניסוס, בן דודו של פנתיאוס, מפתה בעצמו את פנתיאוס ליער, שם המיינאדות קורעות אותו לגזרים. גופתו מושחתת על ידי אמו שלו, אגבה, שקורעת את ראשו, מאמינה שהיא של אריה. קבוצת מיינאדות הורגת גם את אורפאוס, כאשר הוא מסרב לארח אותן בעודו מתאבל על אשתו המתה.

באמנות הקרמיקה, השתובבותם של מיינאדות ודיוניסוס היא לעיתים קרובות נושא המתואר על גבי קרטרים (אנ'), המשמשים לערבוב מים ויין. הסצנות הללו מציגות את המיינאדות בטירוף שלהן רצות ביערות, לעיתים קרובות קורעות לגזרים כל בעל חיים שהם נתקלים במקרה.

הפילולוג הגרמני וולטר פרידריך אוטו (אנ') כותב:

הבאקכות של אוריפידס נותן לנו את התמונה החיונית ביותר של הנסיבות הנפלאות שבהן, כפי שאפלטון אומר ביוון, החוגגות שיכורות האל שואבות חלב ודבש מהנחלים. הן מכות בסלעים עם התירסוס, ומים זורמים החוצה. הן מורידות את התירסוס לאדמה, ומבעבע של יין. אם הן רוצות חלב, הן מגרדות את האדמה באצבעותיהן ומושכות את הנוזל החלבי. דבש זולג מהתירסוס העשוי מעץ הקיסוס, הן חוגרות את עצמן בנחשים ויונקים לעוף ולגורי זאבים כאילו היו תינוקות על החזה. אש לא שורפת אותן. שום נשק של ברזל לא יכול לפצוע אותן, והנחשים המלקקים ללא מזיקים לזיעה מלחייהן המחוממות. שוורים אכזריים נופלים ארצה, קורבנות לידיים נקרעות וספורות, ועצים חסונים נקרעים בשורשים במאמצים המשולבים.

וולטר פ. אוטו (1965). דיוניסוס: מיתוס וכת. בלומינגטון ואינדיאנפוליס: הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. עמוד 96

פולחן כת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבכחנליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בכחנליה

טקסי פולחן הקשורים בפולחן לאל היין היווני, דיוניסוס (או בכחוס במיתולוגיה הרומית), אופיינו בריקודים מטורפים לצלילי מוזיקה רועשת ומצלתיים מתרסקים, שבהם הבליינים, הנקראים בקאנטים, הסתחררו, צרחו, הפכו. שיכורים והסיתו אחד את השני לאקסטזה גדולה יותר ויותר. המטרה הייתה להגיע למצב של התלהבות בו נשמתם של החוגגים השתחררה זמנית מגופם הארצי והצליחה לתקשר עם בכחוס/ דיוניסוס ולקבל הצצה והכנה למה שהם יחוו יום אחד בנצח. הטקס הגיע לשיאו בביצוע של מעללי כוח וטירוף מטורפים, כמו עקירת עצים, קריעת שור (סמל דיוניסוס) בידיהם החשופות, מעשה שנקרא ספרגמוס (אנ'), ואכילת בשרו גולמי, מעשה הנקרא אומופאגיה (אנ'). טקס אחרון זה היה סקרמנט הדומה לקודש שבו המשתתפים קיבלו את כוחו ואופיו של האל על ידי אכילה סמלית של הבשר הגולמי ושתיית הדם של גלגולו הסמלי. לאחר שאכלו באופן סמלי את גופו ושתו את דמו, החוגגים הפכו לבעלי דיבוק של דיוניסוס.

כוהנות דיוניסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינאדות נמצאות בהתייחסויות מאוחרות יותר ככוהנות של הכת הדיוניסית. במאה השלישית לפני הספירה, כאשר עיר קטנה באסיה הקטנה רצתה ליצור פולחן מיינאדי של דיוניסוס, האורקל מדלפי ביקש מהם לשלוח לתבאי להדרכה וגם לשלוש הודעות מקצועיות, ואמר: "לכו למישור הקדוש של תבאי כדי שתוכלו לקבל מיינאדות ממשפחת אינו (אנ'), בת קדמוס. הם יתנו לך גם את הטקסים וגם את המנהגים הטובים ויקימו בעירך להקות ריקוד (תיאסואי) של בכחוס."

מיתוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי אופיאנוס, דיוניסוס שמח, כילד, לקרוע ילדים לחתיכות ולהחזיר אותם לחיים. הוא מאופיין כ"המשתולל" ו"המשוגע" וטבען של המיינאדות, שממנה הן מקבלות את שמן, הוא, אם כן, טבעו.

באיליאדה, כאשר שמע המלך ליקורגוס (אנ') מתראקיה שדיוניסוס נמצא בממלכתו, הוא כלא את חסידותיו של דיוניסוס, המיינאדות. דיוניסוס ברח ומצא מקלט אצל תטיס, ושלח בצורת שהסעירה את העם למרד. לאחר מכן, האל הוציא את המלך ליקורגוס מדעתו והורה לו לחתוך את בנו שלו לחתיכות עם גרזן מתוך אמונה שהוא כתם קיסוס, צמח הקדוש לדיוניסוס. האורקל טען אז שהארץ תישאר יבשה ועקרה כל עוד ליקורגוס חי, ואנשיו גררו וביתרו אותו. דיוניסוס רומם את הקללה, כשהוא מרוצה ממותו של המלך. בגרסה חלופית, המתוארת לעיתים באמנות, מנסה ליקורגוס להרוג את אמברוסיה, חסידה של דיוניסוס, שהפכה לגפן שהתפתלה סביב המלך הזועם וחנקה אותו לאט.

פעם אחת במהלך מלחמה באמצע המאה השלישית לפני הספירה, התייאדות (מיינאדות) המוקסמות איבדו את דרכן והגיעו לאמפיסה (אנ'), עיר ליד דלפי. שם הם שקעו מותשים בשוק ושינה עמוקה השתלטה עליהם. נשות אמפיסה יצרו סביבן טבעת מגן וכשהתעוררו סידרו להן איך לחזור הביתה ללא הפרעה.

בהזדמנות אחרת, על התייאדות נפל שלג על הר פרנסוס והיה צורך לשלוח מסיבת חילוץ. לבושם של הגברים שהשתתפו בחילוץ קפא מוצק. אין זה סביר שהתייאדות, גם אם לבשו עורות צבי על כתפיהן, היו אי פעם לבושות חם יותר מהגברים.

אחיות ונימפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום העל-טבעי נמצאת קטגוריית הנימפות המניקות ומטפלות בדיוניסוס הצעיר, וממשיכות בפולחן שלו ככל שהוא מתבגר. אומרים שהרמס נשא את דיוניסוס הצעיר אל הנימפות של ניסה.

במיתוס אחר, כאשר אמו, סמלה, נהרגת, הטיפול בדיוניסוס הצעיר נופל לידי אחיותיו, אינו, אגבה ואוטונואה (אנ'), אשר מאוחר יותר מתוארות כמשתתפות בטקסים ולוקחות תפקיד מנהיגותי מאשר המיינאדות האחרות.

מתנגדים לדת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "מיינאדות" מתייחס גם לנשים במיתולוגיה שהתנגדו לסגידה לדיוניסוס ושוגעו על ידו, שנאלצו בניגוד לרצונן להשתתף בטקסים מחרידים לעיתים קרובות. הנשים המפקפקות של תבאי, המיינאדות או "הנשים המטורפות", עזבו את בתיהן כדי לחיות בטבע הפראי של ההר סיתארון (אנ') הסמוך. כשגילו את פנתיאוס מרגל אחריהם, לבוש כמיינאדה, הן קרעו אותו איבר מאיבר.

זה קורה גם עם שלוש בנותיו של מיניאס, שדוחות את דיוניסוס ונשארות נאמנות לחובות הביתיות שלהן, נבהלות מתופים בלתי נראים, חלילים, מצלתיים ורואות קיסוס תלוי מהנולים שלהן. כעונש על התנגדותם, הן הופכות למטורפות, בוחרות בגורל את הילד של אחד ממספרן וקורעות אותו לגזרים, כפי שעשו הנשים על ההר לבעלי חיים צעירים.

חוגגים מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, לא כל הנשים נטו להתנגד לקריאתו של דיוניסוס. מיינאדות, בעלות רוחו של דיוניסוס, נסעו איתו מתראקיה ליבשת יוון בחיפושיו להכרה באלוהותו. נאמר כי דיוניסוס רקד מפרנסוס מלווה בבתולות דלפיות, וידוע שאפילו כנערות צעירות תרגלו הנשים בבויוטיה לא רק את הטקסים הסגורים אלא גם את נשיאת התירסוס והריקודים.

מיתוס יסוד אפשרי הוא הפסטיבל העתיק שנקרא אגריוניה (אנ'). לפי סופרים יוונים כמו פלוטרכוס, חסידות של דיוניסוס הלכו לחפש אותו וכאשר לא מצאו אותו הכינו סעודה. כמו שפלוטרכוס מתעד את הפסטיבל הזה, כומר היה רודף אחרי קבוצת בתולות עם חרב. נשים אלו היו אמורות להיות צאצאי הנשים שהקריבו את בנן בשם דיוניסוס. הכומר היה תופס את אחת הנשים ומוציא אותה להורג. קורבן אדם זה הושמט מאוחר יותר מהפסטיבל. בסופו של דבר הנשים ישתחררו מהחוויה האקסטטית האינטנסיבית של הפסטיבל ויחזרו לחייהם הרגילים. האגריוניה נחגגה בכמה ערים ביוון, אך במיוחד בבויוטיה. לכל עיר בויוטיאנית היה מיתוס היסוד המובהק שלה עבורה, אבל הדפוס היה זהה בהרבה: הגעתו של דיוניסוס, התנגדות אליו, בריחת הנשים להר, הרג רודפו של דיוניסוס ובסופו של דבר השלמה עם האל.

רשימת מיינאדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלקימאכה (אנ') - בתו של הרפליון (אנ') ומיינאדה מלמנוס שעקבה אחרי דיוניסוס במסע ההודי שלו. היא נהרגה במהלך הפלישה להודו על ידי דיוניסוס בידי מורהוס, גנרל הודי בן דידנאסוס.
  • ברומיה - אחת המיינאדות שניסו להרוג את ליקורגוס.
  • קליבה (אנ') - חסידה נוספת של דיוניסוס בפלישה להודו.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצרמרים: מיתולוגיה ויוון העתיקה