טיפול בהלם
טיפול בהלם הוא הליך רפואי שבו נגרם למטופל הלם מסוג כלשהו, באופן מכוון ומבוקר, למטרת טיפול פסיכיאטרי. מטרתו של טיפול בהלם היא לעורר את מצב ההלם באופן מלאכותי ובתנאים מבוקרים, בהנחה שמצבי הלם עשויים לשפר את מצבו הנפשי של המטופל לאחר התאוששותו.
סוגים שונים של טיפול בהלם היו נהוגים עד למחצית השנייה של המאה העשרים. אולם, ספיקות שהתעוררו באשר ליעילותם של הטיפולים אלה לטווח ארוך, קשיים אתיים שעוררו טיפולים אלה, פיתוח תרופות פסיכיאטריות יעילות יותר וטיפולים פסיכותרפיים תומכים, הביאו לירידה רבה בשימוש בטכניקות טיפוליות בהלם. טיפול בנזעי חשמל (הלם חשמלי או "שוק חשמלי") הוא הטיפול היחיד בהלם אשר מבוצע עדיין בהיקף משמעותי אף במאה העשרים ואחת, והוא נחשב לטיפול יעיל במקרים עמידים-לתרופות, בעיקר של דיכאון ומצבים פסיכוטיים, כמו גם במצבים מסכני חיים ואובדנות. בטיפול זה ניתן זרם חשמלי קצר ומבוקר, תחת הרדמה ושיתוק שרירים, שמטרתו השראת פרכוס כללי, הנמדד בעזרת EEG (אלקטרואנצפאלוגרם). הפרכוס עצמו, הוא אשר נחשב כבעל האפקט הטיפולי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רופאים הבחינו לאורך אלפי שנות טיפול, כי מצבו הנפשי של האדם משתנה לעיתים באופן קיצוני לאחר התאוששות מהלם פיזיופתולוגי או מפירכוסים שמקורם במוח, בין אם מקור ההלם הוא פגיעת ראש, או מחלה המלווה בחום גבוה מאוד כמו מלריה למשל, או אובדן הכרה שנגרם מחשיפה לחומר כימי. בימי האימפריה הרומית, לדוגמה, נעשה שימוש בדגים היוצרים זרם חשמלי כדי לתת מכת חשמל למטופלים. כך, סקריביניוס לארגוס רופא החצר של הקיסר קלאודיוס השתמש בדג חשמל, בשנת 47 לספירה, כדי לטפל בכאבי ראש בלתי פוסקים. נאמר כי הקיסר קלאודיוס עצמו היה אחד ממטופליו.
שימושים רפואיים אחרים בטיפול בהלם היו על ידי פאראצלסוס אשר גרם לפרכוסים שנגרמו מקמפור כדי לטפל בפסיכוזות במאה השש עשרה. הרופאים ג'ין לרוי (צרפת, 1745), רוברט וויט (לונדון, 1751) ולאונרד ילנד (לונדון, 1917), עשו שימוש במכות חשמל קלות (שאינן גורמות לפרכוסים) כדי לטפל במחלות עצבים, או היסטריה וכן בחולים הסובלים מהלם קרב.
עם התפתחות מדע הרפואה ועליית הסברים ביולוגיים למחלות הנפש, בסוף המאה ה-19, גבר גם החיפוש אחר טיפולים ביולוגים. בתקופה הקצרה שבין שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, פותחו מספר שיטות על ידי חוקרים אשר החלו לבצע ניסויים בטיפולי הלם. עקב מחסור בשיטות יעילות לטיפול במחלות נפש וכן כיוון שטיפולים בהלם גרמו לשינויים קיצוניים במטופלים מיד עם תום הטיפול, התפשטה השיטה של טיפול בהלם והפכה לאחת מן השיטות המקובלות יותר לטיפול במחלות נפש במחצית המאה העשרים. מאות אלפי מטופלים טופלו בהלם, כולל דמויות ציבוריות ידועות כמו הסופר ארנסט המינגוויי (אשר התאבד ביריה לאחר שעבר טיפול בהלם חשמלי במרפאת מאיו), הסופרת ג'נט פריים, המשוררת סילביה פלאת' (אף היא התאבדה), המשורר רוברט לוול, כוכב הרוק לו ריד, השחקניות פרנסיס פרמר, ויוויאן לי, קלרה בו וג'ין טירני, הפסנתרן ולדימיר הורוביץ והפוליטיקאי תומאס איגלטון.
למרות שטיפול בהלם היה מקובל מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, רוב שיטות הטיפול בהלם נחשבות היום לבלתי יעילות ומסוכנות לשימוש. טיפול בנזעי חשמל (הלם חשמלי) היא עדיין שיטת טיפול הנמצאת בשימוש עד היום במקרים קשים ביותר של מחלות נפש מסכנות חיים, או כרוניות, שלא הגיבו לטיפולים אחרים.
סוגי טיפול בהלם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טיפול בהלם קדחת מלריה כרוך בהחדרת תרכיב פרוטוזואה של מלריה לדם המטופל כדי לגרום לקדחת חום וחוסר הכרה, אשר אחריהן לעיתים מתרחשים אף פרכוסים. שיטת טיפול זו תוארה על ידי הרופא האוסטרי יוליוס ואגנר-יאורג (1857-1940) בעשור הראשון למאה ובשנת 1927 הוענק לו על כך פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. תקופת מה נעשה שימוש בטיפול זה בחולים במחלת נפש הסובלים משיתוק כללי בשלב מתקדם של מחלת העגבת. היום אין עוד שימוש בטיפול זה.
- טיפול בהלם אינסולין כרוך בהזרקת כמות גדולה של אינסולין לחולה, דבר הגורם לפרכוסים ולתרדמת כתוצאה מהיפוגליקמיה במוח. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר הפולני מנפרד סקל (1900–1957) בשנת 1933. הליך זה היה בשימוש עד לשנות החמישים כטיפול בדיכאון ובפסיכוזה. אולם, תרדמת אינסולין עלולה להיות בלתי הפיכה ובשנת 1939 דווח על 1.3% של מקרי תמותה בעקבות תרדמת בלתי הפיכה לאחר שימוש באינסולין.[1]
- טיפול הלם במטרזול, סם הגורם לפרכוסים במהירות רבה. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר ההונגרי לדיסלס י. פון מדונה (1896–1964) בשנת 1934. זמן קצר אחר כך הועדף טיפול בנזעי חשמל על פני טיפול זה כיוון שסם זה עורר תופעות לוואי רבות וקשיים בבקרת החולה. עוצמת הפרכוסים שנגרמו הייתה לעיתים כה רבה עד שנגרמו לחולים שברים בחוליות עמוד השדרה, במיוחד אצל אלה אשר סבלו כבר ממחסור בוויטמין D בגלל תזונה לקויה בבתי חולים פסיכיאטריים.[2]
- טיפול בהלם פרמקולוגי הוא מונח כללי המתייחס לטיפול בהלם הנגרם על ידי הזרקת חומר כימי כלשהו (כגון אינסולין או מטרזול) לגוף המטופל. בשנות השלושים ביצעו פסיכיאטרים ניסויים בהזרקת חומרים נוספים לגוף מטופליהם, כגון קמפור, במטרה לגרום להלם.
- טיפול בנזעי חשמל הוא טיפול הגורם לפרכוסים בחולה על ידי העברת זרם חשמלי דרך מוחו. הטיפול התגלה על ידי החוקר האיטלקי אוגו צ'רלטי (1877–1963) ולוצ'ו ביני (1908–1964). הליך טיפולי זה עדיין נמצא בשימוש מוגבל למקרים קשים של דיכאון והפרעה דו-קוטבית. במקרים כגון אלה, הטיפול נחשב לטיפול בטוח ויעיל כאשר הוא מבוצע תחת הנחיות קליניות קפדניות הכוללות ניטור החולה באלקטרואנצפלוגרם, מתן תרופות להפחתת פעולת השרירים והרדמה כללית או טשטוש.
מנגנון הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנגנון הפעולה דרכו טיפול בהלם עשוי להותיר השפעה ארוכת טווח על המטופל איננו ידוע. ייתכן ובנפש האדם קיים מנגנון הגנה לאחר כניסה למצב של הלם. מנגד טיפול בהלם עשוי לעורר הפרעת דחק פוסט-טראומטית. ייתכן גם שטיפול בהלם גורם לשינוי או הפרעה, בדפוסי רשתות עצביות או דפוסי קוגניטיביים-התנהגותיים.
כאשר טיפולים בהלם היו בשיא תפוצתם ברפואה, לא עמדו לרשות מדע הרפואה כלים יעילים ללימוד השפעת טיפולים אלה. יחד עם זאת, קיימים מחקרים פעילים באשר למנגנון הפעולה של טיפול בנזעי חשמל. השערות רבות הועלו באשר לטיפול זה, אולם עד היום ההשפעה ארוכת הטווח של טיפול בנזעי חשמל עדיין לא נחקרה דיה. אחת מתופעות הלוואי של טיפול זה היא אובדן זיכרון.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.