לדלג לתוכן

טלצג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

טלצג (לפני מהדורת 2019 – טלסקרין) הוא מכשיר דו כיווני הקולט ומשדר בו זמנית. הוא משמש את המפלגה השלטת כאמצעי דיכוי, מעקב ותעמולה כדי שאזרחים יהיו צייתנים. זהו אמצעי התקשורת המרכזי בחברה הטוטליטרית הבדיונית של אוקיאניה, ברומן הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, 1984.

הטלצג משמש בו־זמנית כמקור לתעמולה וככלי מעקב. כמכשיר מעקב המפלגה השלטת יכולה לשמוע ולראות דרכו כמעט כל דבר. כמכשיר שידור הוא משדר ללא הרף בקול רם, מידע אשר מומצא על ידי המפלגה השלטת, כדוגמת נתונים סטטיסטיים בלתי ניתנים להפרכה על שיפור איכות החיים. הטלצג רגיש מספיק כדי לקלוט לחישות ותנועות, ולא ניתן לכבות אותו. המכשיר אף מכתיב את שגרת היום, כגון השכמה קולנית, התעמלות בוקר ושידור מארשים צבאיים.

הטלצג נמצא במרחב האישי והציבורי. הוא נראה כלוחית מתכת מוארכת, הדומה לראי עמום, הקבועה בתוך כותל הדירה. הקול הבוקע ממנו הוא לעיתים קרובות מתכתי, חורק או מדושן, שאי אפשר להתחמק ממנו.

השימוש בטלצג ב-1984

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל חברי המפלגה יש טלצגים בבתיהם, במקומות העבודה שלהם ובמרחבים ציבוריים. לאזרחי המפלגה החיצונית כמו וינסטון, אין זכות לכבות את המכשיר. הם יכולים רק לעמעם את האור שלו או להנמיך מעט את הקול. המפלגה אינה רואה בפרולים איום משמעותי, משום שהיא מניחה שלא יתארגנו למרד בכוחות עצמם. לכן אינה משקיעה משאבי פיקוח רבים בחיי היומיום שלהם. באזורים הכפריים, בשל מגבלות טכניות מסוימות, המפלגה נעזרת במיקרופונים נסתרים ובסיורים של סוכניה למטרות מעקב.

אובריאן טוען שהוא, כחבר במפלגה הפנימית, יכול לכבות את הטלצג שלו, אף על פה שרק לחצי שעה בכל פעם עם זאת, גם כאשר המסך כבוי לכאורה, הרומן רומז כי ייתכן שהמעקב באמצעותו אינו מושבת. לאחר מעצרו של וינסטון במיניסטריון האהבה, מושמע לו הקלטת שיחתו עם אובראין, דבר המרמז כי הפגישה תועדה אף על פי שהטלצג היה לכאורה כבוי. ניתן להנמיך מעט את עוצמת הקול בטלצג אך לא לכבותו.

הטלצגים מסוגלים לקלוט גם צלילים חלשים ביותר, ובכללם לחישות, ולעקוב אחר הבעות פנים ותנועות גוף עדינות. לדוגמה, כשלווינסטון יש גב מתוח או נשימה כבדה, המכשיר מזהה זאת. הם מפוקחים על ידי משטרת המחשבותומהווים מעין עין שלה. האזרחים תחת פיקוחו נמצאים בסכנת ענישה חמורה אפילו על עבירות זעירות, כמו הבעת פנים לא נכונה. לא ידוע באיזו מידה כל טלצג מנוטר בזמן אמת, והאם מתבצע פיקוח רציף על כלל האזרחים. אי-הוודאות הזאת משמשת כמנגנון שליטה פסיכולוגי שכן האזרחים חשים שיש אפשרות שהם מפוקחים כל העת:

מובן שלא הייתה שום דרך לדעת אם צופים בך בכל רגע נתון. אפשר היה רק לנחש באיזו תכיפות משטרת המחשבות בוחרת להתחבר למכשיר מסוים ומה העקרונות המנחים זאת. ייתכן אפילו שהם צופים בכולם כל הזמן. כך או כך, הם יכלו להתחבר לכל מכשיר בכל עת שרצו. היה על כל אדם לנהל את חייו — וכך באמת עשה, מתוך הרגל שנעשה לחוש — בהנחה שמישהו שומע כל רחש שהוא מפיק ובוחן כל תנועה שהוא עושה שלא בחושך.

מלבד היותם מכשירי מעקב, הטלצג משמש גם כאמצעי שידור. המידע המועבר דרכו שיקרי ומזויף. הוא מומצא על ידי עובדי מיניסטריון האמת. תפקידו היומי שלמשרד זה הוא לזייף ולשנות את ההיסטוריה והמספרים לאחור כדי שיתאימו בדיוק לנתונים השקריים שהטלצג משדר. המטרה של שידור המידע המומצא הזה בטלצג היא ליצור מציאות חלופית שבה המפלגה אף פעם לא טועה, המצב הכלכלי תמיד בשיא, והאזרחים חייבים להיות באסירות תודה מתמדת לשלטון. הוא משדר תעמולה על הישגי המפלגה וניצחונותיה של אוקיאניה, נתונים כלכליים מזויפים. וכן, ביצועים של ההמנון הלאומי להגברת הפטריוטיות, מנגינות צבאיות מחרישות אוזניים, הודעות רשמיות ותוכניות חובה שונות. בין השידורים המוקרנים בו נמנים "שתי דקות השנאה". בשידור יומי זה, המשתתפים מביעים בזעם עצום שהטלצג מלבה, את שנאתם כלפי עמנואל גולדשטיין ומצהירים נאמנות לאח הגדול.

הדמויות ברומן חיות מתוך תחושה מתמדת שהן נמצאות תחת תצפית. משום כך, וינסטון מקפיד לשלוט בהבעות פניו ובהתנהגותו בכל פעם שהוא נמצא מול טלצג. הרומן מציין כי עליו לעטות "הבעת אופטימיות שלווה" כאשר הוא ניצב מולו, ואף כאשר הוא מפנה אליו את גבו הוא מודע לכך שגם תנועות גופו עלולות להסגיר אותו.[1]

ניתן להעיר לאזרח על התנהגותו המידית באמצעות הטלצג. לדוגמה כשוינסטון מבצע את התעמלות הבוקר מול המסך, המדריכה שעל הצג צועקת עליו ישירות ובשמו: "סמית, 6079! התכופף יותר, בבקשה!" מפני שהיא הבחינה שהוא לא מתאמץ מספיק.

אין לאזרח שום דרך לדעת אם צופים בו ברגע נתון. משטרת המחשבות יכולה להתחבר לכל מכשיר בכל זמן. לכן, האזרח מחויב לחיות תחת ההנחה הקבועה שרואים ושומעים אותו בכל שנייה, אלא אם כן הוא שרוי בחושך מוחלט.

מקור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ף פרוצ'ר תיעד את השימוש הראשון במונח "טלצג" בסיפור קצר מאת ג'ורג' וייס, "After Armageddon", שפורסם בכתב העת Wonder Stories בשנת 1932.[2]

הרומן של אורוול נכתב בשנים 1947–1948. הטלוויזיה הייתה אז טכנולוגיה מתפתחת ולא אמצעי תקשורת המוני, ומצלמות המעקב הראשונות החלו להימכר בארצות הברית רק ב-1949, זמן קצר לאחר פרסום הרומן. רעיון הטלסקרין של אורוול חזה את התפוצה הרחבה של מסכים בחיי היומיום.[3]

על פי חוקר הספרות הקנדי, תומאס דילוורת', ייתכן שאורוול המציא את הטלצג בהשפעת הסרט "זמנים מודרניים" משנת 1936, בבימויו של צ'רלי צ'פלין. בסרט משתמש מנהל המפעל במסך המותקן על הקיר כדי לפקח על הייצור וגם כדי לתת הוראות לעובדים. דילוורת' ציין שהנושא של שימוש במסרים תת-הכרתיים דרך הטלצג מזכיר גם את השימוש במושג "היפנופדיה" בספר "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. היפנופדיה בסיפרו של האקסלי היא מצב בו כשילדים ישנים מושמעים להם מסרים אידאולוגיים אלפי פעמים בלילה, וכך הם מפנימים ערכים, אמונות ונורמות חברתיות בלי מודעות ביקורתית.[4]

מארי־קלר רוּיֶיה ציינה כי רעיון המעקב ההמוני הגלום בטלסקרין מזכיר את תכנונו של הפילוסוף ג'רמי בנת'ם ל פאנופטיקון – בית סוהר שעיצובו יאפשר לסוהרים לצפות בכל האסירים, מבלי שהאסירים ידעו אם הם נמצאים תחת תצפית באותו רגע.[5]

ניתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית, הטלסקרין מנתץ לחלוטין את מושג הפרטיות. האזרחים חיים באמונה, שנכונותה לא משנה, שהטלסקרין רגיש מספיק כדי למדוד אפילו את קצב פעימות הלב.[6] כוחו נובע מאי-הוודאות שהוא מייצר. המנגנון מבוסס על עקרון הפנאופטיקון- כוח גלוי לעין אך בלתי ניתן לאימות.[7] האזרח רואה את הטלצג, אך לעולם אינו יודע האם ומתי צופים בו בפועל מאחורי המסך. חוסר הידיעה הזה גורם לאזרחים למשטר ולצנזר את עצמם בכל רגע נתון מתוך הרגל שהופך לאינסטינקט.[8][9]

תומאס דילוורס' מציג ניתוח ייחודי לפיו השליטה באמצעות הטלצג שלעולם אינו נכבה, היא גם דרך העברת מסרים תת-הכרתיים לאזרחים בזמן שהם ישנים. כך הוא מעצב את מחשבותיהם, את פחדיהם הכמוסים ביותר ושולט לחלוטין ברצון החופשי שלהם.[4][10]

הטלצג הוא מטפורה ביקורתית למציאות הטכנולוגית של המאה ה-21. טלפונים סלולריים, המחשבים והאינטרנט מתפקדים היום למעשה כטלצג של ימינו. בדומה למכשיר של אורוול, הם משדרים נתונים, אוספים מידע, כמו נתוני מיקום מדויקים – GPS, ומאפשרים לגופי ביון, תאגידים וממשלות לעקוב אחרי בני אדם ללא הרף וללא ידיעתם המלאה.[11][12][13][14][15] עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין הטלצג לכח המעקב המודרני: בעוד הטלצג נוכח בחדר באופן בולט ומעיק, כוח המעקב המודרני לרוב נסתר ואינו מורגש בחיי היום-יום. בנוסף, הטלצג הוא כלי מעקב פרימיטיבי, מסורבל ויקר, המצריך מספר עצום של בני אדם (משטרת המחשבות) כדי לצפות במסכים. לעומתו טכנולוגיית ה-Dataveillance המודרנית משתמשת באלגוריתמים ואוטומציה, ומהווה כלי מעקב זול, חודרני ויעיל הרבה יותר.[7][15]

טלצגים תוארו כמטאפורה למלשינים במדינות קומוניסטיות[10] או, באופן נרחב יותר, לאובדן הפרטיות במדינות בהם יש משטר טוטליטרי.[16]

פיטר הובר מציין כי עבור אורוול, המדיה האלקטרונית היא מכוערת, מדכאת ומקהת החושים, וכי אורוול האמין שהיא תיתן לבעלי הכוח יכולת נרחבת לרגל אחרי אזרחים.[17] הובר חלק על תפיסה זו וטען כי ההתקדמות בטכנולוגיות תקשורת, לרבות האינטרנט, דווקא מקדמת חירות, וכי חופש החברה גדל ככל שטכנולוגיות אלו מתפתחות והופכות נפוצות יותר.[18] ריצ'רד פוזנר סבור שאורוול נקט גישה פסימית מדי כלפי הטכנולוגיה, משום שבפועל אמצעי תקשורת אלה הפכו גם לכלים חינוכיים שצמצמו את המונופול של האליטות על הכוח.[16] לורנס לסיג טען שהטלצג פחות פולשני מהאינטרנט של ימינו. דייוויד ברין כתב שלא ניתן לעצור לחלוטין את תהליך שחיקת הפרטיות, אך ניתן לאזן אותו באמצעות עיקרון של "טלסקרין דו־כיווני", שבו גם מי שמפקחים על הציבור נתונים בעצמם לפיקוח.[13][19]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Orwell, George (1949). Nineteen Eighty-Four : A Novel (First ed.). London: Secker & Warbur. p. 4. ISBN 9780436350078.
  2. ↑ Prucher, Jeff (2007-05-07). BRAVE NEW WORDS C: The Oxford Dictionary of Science Fiction. Oxford University Press. p. 233. ISBN 978-0-19-988552-7.
  3. ↑ "Orwell in times of facial recognition". CCCB LAB. 2019-06-18.
  4. 1 2 Dilworth, Thomas (2013-07-01). "Erotic Dream to Nightmare: Ominous Problems and Subliminal Suggestion in Orwell's Nineteen Eighty-four". Papers on Language and Literature. 49 (3): 296–326.
  5. ↑ Rouyer, Marie-Claire; Roux, Louis (1996). Figures du souverain (בצרפתית). Presses Univ de Bordeaux. pp. 17, 243. ISBN 978-2-86781-191-3.
  6. ↑ Chapter Two: Nineteen Eighty-Four in 2014: Power, Militarism and Surveillance in Western Democracies, Peter Lang
  7. 1 2 Bert Olivier, Van Orwell se 1984 tot die aktualisering daarvan in 2020-2023, Tydskrif vir Geesteswetenskappe 63, 2023-09, עמ' 615–631 doi: 10.17159/2224-7912/2023/v63n3a12
  8. ↑ Matthew DeVOY JONES, Cell Phones Are Orwell's Telescreen: The Need for Fourth Amendment Protection in Real-Time Cell Phone Location Information, Cleveland State Law Review 67, 2019-09, עמ' 523–558
  9. ↑ Andrew Byers, Nineteen Eighty-Four, Surveillance, and After: From Telescreens to the NSA, Critical Insights: Nineteen Eighty-Four, 2016-09, עמ' 199–212
  10. 1 2 Makomaska, Sylwia (2017). "Antyutopia w praktyce…(?) Inżynieria akustyczna we współczesnej przestrzeni komercyjnej" (PDF). Polski Rocznik Muzykologiczny (בפולנית). XV: 130–147.
  11. ↑ Diglin, Greg (בדצמבר 2014). "Living the Orwellian Nightmare: New Media and Digital Dystopia". E-Learning and Digital Media. 11 (6): 608–618. doi:10.2304/elea.2014.11.6.608. ISSN 2042-7530.
  12. ↑ Wieczorek, Kamil (2015). "Czy eugenika felicytologiczna jest w ogóle możliwa?". Amor Fati (בפולנית) (1): 127–152. ISSN 2449-7819.
  13. 1 2 Gleason, Abbott; Nussbaum, Martha C. (2010-07-28). "Introduction". In Gleason, Abbott; Goldsmith, Jack; Nussbaum, Martha C. (eds.). On Nineteen Eighty-Four: Orwell and Our Future. Princeton University Press. p. 8. ISBN 978-1-4008-2664-3.
  14. ↑ Jones, Matthew DeVoy (2019). "Cell Phones Are Orwell's Telescreen: The Need for Fourth Amendment Protection in Real-Time Cell Phone Location Information". Cleveland State Law Review. 67: 523–558.
  15. 1 2 Andrew Byers, Nineteen Eighty-Four, Surveillance, and After: From Telescreens to the NSA, Critical Insights: Nineteen Eighty-Four, 2016-09, עמ' 199–212
  16. 1 2 Posner, Richard A. (2010-07-28). "Orwell versus Huxley : economics, technology, privacy, and satire". In Gleason, Abbott; Goldsmith, Jack; Nussbaum, Martha C. (eds.). On Nineteen Eighty-Four: Orwell and Our Future. Princeton University Press. p. 197. ISBN 978-1-4008-2664-3.
  17. ↑ Huber, Peter (2015-06-30). Orwell's Revenge: The 1984 Palimpsest. Simon and Schuster. pp. 35, 58. ISBN 978-1-5011-2770-0.
  18. ↑ Huber, Peter (2015-05-05). Orwell's Revenge: The 1984 Palimpsest. Simon and Schuster. pp. 217–240. ISBN 978-1-5011-2773-1.
  19. ↑ Lessig, Lawrence (2010-07-28). "On the Internet and the benign invasions of Nineteen eighty-four". In Gleason, Abbott; Goldsmith, Jack; Nussbaum, Martha C. (eds.). On Nineteen Eighty-Four: Orwell and Our Future. Princeton University Press. pp. 213–221. ISBN 978-1-4008-2664-3.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טלצג&oldid=43928240"