1984 (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
1984
Nineteen Eighty-Four
1984 heb.jpg
כריכת המהדורה השנייה
מידע כללי
מאת ג'ורג' אורוול
שפת המקור אנגלית
סוגה רומן
הוצאה
שנת הוצאה 8 ביוני 1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית מהדורה ראשונה - פלס חברה לפרסומים
מהדורה שנייה - עם עובד
שנת הוצאה בעברית מהדורה ראשונה - 1950
מהדורה שנייה - 1971
תרגום לעברית מהדורה ראשונה - יהודית אביטל
מהדורה שנייה - ג. אריוך
פרסים 100 ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה הטובים ביותר של רשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים מהדורה ראשונה - 164
מהדורה שנייה - 251
ספר קודם חוות החיות עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-4-15-120053-3
OCLC 52187275
הספרייה הלאומית 001139675, 001144046, 002325924, 002208442, 002257394, 001139676, 001139678, 001139677
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

1984אנגלית: Nineteen Eighty-Four) הוא שמו של רומן דיסטופי שכתב ג'ורג' אורוול. בספר מתאר אורוול חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני. 1984 זכה להתייחסויות שונות: יש בו ביקורת פוליטית חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל טוטליטריזם בכלל, ויש בו גם מסרים מוסריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים.

לספר ולרעיונות שביטא בו אורוול נודעה השפעה תרבותית ניכרת. הדיסטופיה שיצר אורוול בספר היא עולם קודר המנוהל ומפוקח באמצעים של שליטה פיזית ומנטאלית מוחלטת - ההגשמה המלאה של המשטר הטוטליטרי. ראייתו הייחודית של אורוול את מערכת היחסים שבין היחיד לחברה, את האידאולוגיה המוצגת במערומיה, ואת תפקיד המפלגה והמדינה, מאירה באור אחר גם משטרים וחברות שונים מאוד מאלו שעליהם כתב אורוול. כך למשל, הביטוי "האח הגדול" הפך מטבע לשון המתייחס למצב בו פרטים נתונים לפיקוח ולניטור מתמידים מטעם השלטון. אורוול דמיין מצב כזה, אך כיום מחזיקות מדינות באמצעים טכנולוגיים המאפשרים ליישם את החזון הזה במידה כזו או אחרת. עוד טבע אורוול את המושג משטרת המחשבות, משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. נוהגים להשתמש בביטוי זה, לעיתים, בהתייחס לשלטון המנסה להגביל את חופש הביטוי של אזרחיו.

עלילת הספר והעולם המוצג בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, שנכתב בשנת 1948 ופורסם ב-8 ביוני 1949, הוא מעין חזיון של הכותב על שנת 1984. בשנה זו העולם מחולק לשלוש מדינות־על הנלחמות זו בזו ללא הרף: האחת היא אוקיאניה המשתרעת על פני ארצות הברית, אמריקה הלטינית, האיים הבריטיים, אוסטרליה והחלק הדרומי של אפריקה, השנייה היא איראסיה הכוללת את ברית המועצות ואירופה היבשתית, והשלישית היא איסטאסיה הכוללת את יפן, סין, קוריאה וחלק ממדינות המזרח הרחוק.

גיבור הספר, וינסטון סמית, חי ב"אוקיאניה", מדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה המדוברת הופכת בתהליך הדרגתי לשפה הנקראת "שיחדש" (Newspeak), המעוצבת כך שתוגבל יכולת החשיבה של האזרחים. מטרתה של "שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, תוך סילוק מונחים כ"חופש", ובד בבד ליצור מצב בו הדיבור על עניינים בעלי משמעות פוליטית הופך להיות פעולה אוטומטית שמקורה בגרון האנושי במקום פעולה מנטלית שמקורה במוח. כך למשל, התרגום היחיד האפשרי לשיחדש של הפסקה המפורסמת מהחוקה האמריקאית, המדברת על חופש ועל שאיפה לאושר, הוא המילה "חשובפשע" (Crimethink), שמיוחדת בשיחדש לכל פעילות מנטלית שאינה על פי עקרונות המפלגה.

מפה מדינית של העולם המתואר בספר

בעולם הקודר המתואר בספר אין לאדם חופש חשיבה. הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת לרצות את המפלגה. מסך הטלסקרין (Telescreen, מכשיר הפיקוח) נמצא בכל פינה, ועינו של האח הגדול פקוחה תמיד: הוא מסוגל לראות הכול, לשמוע הכול, ואפילו למדוד את קצב פעימות הלב. כל סטייה ולו הקטנה ביותר, כמו חיוך בלתי צפוי, הליכה לכיוון שונה מהרגיל, עלייה פתאומית בקצב פעימות הלב, מחשבה המביעה ביקורת על השלטונות - תביא על הסוטה את יד המפלגה.

הגיבור עובד ב"מחלקת המסמכים" שב"מיניסטריון האמת", ותפקידו לשכתב את ההיסטוריה עבור המפלגה. למשל, הוא מקבל קטעי עיתונות "בעייתיים", כגון קטעים המספרים בשבחם של חברי מפלגה שלאחר מכן סרחו, "אוידו" והפכו ל"לא אנשים", ונדרש לכתוב במקומם ידיעות אחרות (למשל, דברי הספד לכבוד חבר מפלגה מפוברק שהקריב את חייו למען המולדת). עוד עליו לתקן "שגיאות" ו"טעויות דפוס" בעיתונים - כלומר, תחזיות שגויות והבטחות שהופרו, ולהפוך אותן לתחזיות שהתממשו ולהבטחות שמומשו בפועל. בנוסף, מדי שנים אחדות החליפה אוקיאניה את אויבתה (במלחמה המתנהלת באופן מתמיד) וטענה שהמלחמה התנהלה "תמיד" נגד האויבת החדשה, ובמקרים כאלה היה עליו ועל חבריו למחלקה לעבוד במשך שבוע ללא הפוגה כדי לשכתב את כל הדיווחים העיתונאיים על המלחמה מהשנים האחרונות וליצור את הרושם שהמלחמה אכן התנהלה תמיד נגד האויבת החדשה. ב"מיניסטריון האמת" מוצא וינסטון את אהבתו (פועלת במחלקת ייצור רומנים זעירים ופורנוגרפיה זוטא ל'פרולים' - ההמונים, רומנים המיוצרים בידי מכונה מבלי שתיגע בהם יד אדם). ג'וליה יודעת, באופן דומה לו, שאין העולם יכול להתקיים כמו שהוא כעת, וביחד הם מנסים לשמר את אהבתם אל מול כוחה העצום של המפלגה.

שלוש סיסמאותיה של המפלגה, המתמצתים את עקרונות ה"סוצאנג" (IngSoc - "הסוציאליזם האנגלי"), שהיא התורה השלטת, מוחדרות ללא הרף למוחם של התושבים:

  • מלחמה היא שלום
  • חירות היא עבדות
  • בערות היא כוח

חבר המפלגה המקיים את עקרונות הסוצאנג אמור להיות מיומן ביותר ב"דוחושב" (doublethink), האומנות העדינה של חשיבת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת: רק כך ניתן להבין את סיסמאות המפלגה, את העובדה כי המקום בו מופצים שקרים גסים נקרא "מיניסטריון האמת" והמקום אליו נלקחים האסירים הפוליטיים לחקירה נקרא "מיניסטריון האהבה", את שינוי העבר והפיקוח על המציאות, את ההיסטריה המלחמתית סביב מלחמה שנועדה בפועל לא להכרעת האויב אלא לשימור המבנה החברתי והפוליטי של המדינה, ואפילו את המילה "דוחושב" עצמה.

בסופו של הספר נתפסים וינסטון וג'וליה בידי המפלגה, ומובאים אל "מיניסטריון האהבה" הוא הכלא של המפלגה. לאחר עינויים פיזיים ומנטליים קשים, מתוודה וינסטון על "פשעיו" כלפי המפלגה, אך עדיין אינו נשבר: גרעין האישיות הפנימי שלו נותר כשהיה. אז מובא וינסטון על ידי החוקר אובריאן אל "חדר 101". בחדר זה מתעמת כל אסיר עם הדבר המפחיד אותו ביותר[1]. אצל וינסטון אלו הם עכברושים. כשמקרבים אותו לכלוב העכברושים זועק וינסטון - "עשו זאת לג'וליה! לא לי!". זוהי נקודת השבירה הפסיכולוגית שלו. מכאן ואילך הוא כחומר ביד היוצר בידיו של אובריאן, חוקרו והאדם שמחנך אותו מחדש.

וינסטון וג'וליה, לאחר שבגדו זה בזה (גם ג'וליה נלקחה לחדר 101), מושארים במצב של "קיום מושעה". הם אינם מוצאים להורג אלא נותנים להם לחיות את חייהם לפי שעה מתוך ידיעה כי מאסרם והוצאתם להורג צפויה בכל רגע. דווקא במצב זה, לאחר שבגד באישה שאהב ובכל עקרונותיו ועבר עינויים פיזיים ומנטליים מחרידים, לומד וינסטון סוף-סוף לאהוב את האח הגדול.

פרשנויות שניתנו לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על הקומוניזם והטוטליטריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר נכללת ביקורת על המשטר הטוטליטרי בכלל ועל המשטר הקומוניסטי בפרט, בעקבות השינוי שחל בדעותיו של אורוול מספר שנים קודם לכתיבת הספר בהמשך לספרו "חוות החיות". בנוסף, פרטים רבים בספר מהווים תיאור מדויק למדי של החיים בברית המועצות בשנת 1948, ולא תיאור של עולם דמיוני בשנת 1984.

ההתפתחות הטכנולוגית המתוארת בספר, כגון מסך הטלסקרין המשדר תוכניות טלוויזיה ובה בעת צופה בכל אדם הנמצא בטווח ראייתו, מקליט אותו, עוקב אחרי תנועותיו ואמרותיו (אף כאלו הנאמרות תוך כדי שינה) ומשדר אותן למרכז מעקב, אינה דמיונית או מהפכנית כמו בספרי מדע בדיוני אחרים. בשנת 1984, הטכנולוגיה המתוארת בספר נראתה מיושנת למדי. עיקר כוחו של הספר בתיאור החברה הדיסטופית שבה מתרחש הסיפור, שמבוסס על מרכיבים ריאליים מברית המועצות כפי שהכירו אותה אורוול וידידיו הקומוניסטים:

  • עבודתו של וינסטון כמשכתב רטרואקטיבי של ההיסטוריה אינה כה דמיונית, ובברית המועצות אכן נעשה שכתוב רטרואקטיבי של ההיסטוריה, בריטוש תמונות, בהשמדת ספרים ומגזינים, והסרטת קטעי סרטים "דוקומנטרים" מחדש. דוגמה יפה לכך היא שכאשר לאה גולדברג עבדה בספרייה הלאומית בשנות החמישים, שמה היא לב לכך שהתקבל עדכון לאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שעיקרו החלפת הערך "לברנטי בריה" בערך ארוך העוסק במצר ברינג. מכך הסיקו הסובייטולוגים כי בריה חוסל, וכפי שהתבטאה גולדברג: "בריה טבע במצר ברינג".
  • דמותו של הארכי-אויב של הסוצאנג, האדם שכולם מחונכים לשנוא, "עמנואל גולדשטיין" היא תיאור מדויק של לאון טרוצקי, ששמו המלא לייב דוידוביץ' ברונשטיין. יש הרואים משמעות גם בדמיון בין שמו לשמה של האנרכיסטית היהודית-אמריקאית אמה גולדמן. כן יש מקבילות רבות בין תיאורו החיצוני של "האח הגדול" ובין תיאורו החיצוני של סטלין, הוא "שמש העמים".
  • התיאור לפיו המוני העם חיים בחרפת בערות ומכונים "פרולים" בעוד חברי המפלגה חיים חיי מחסור, כאשר העושר מצוי רק אצל חברי "החוג הפנימי", הוא תיאור של המתרחש בברית המועצות בשנים אלו, בהן הנומנקלטורה צברה כוח ועושר, בעוד המוני מעמד הפועלים חיו בדוחק ובמחסור, והאיכרים מתו ברעב במסגרת הקולקטיביזציה שנכפתה עליהם.
  • הלשנה של ילדים על הוריהם על "פשעים כנגד המפלגה" הוא מנהג שעודדה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ושמתואר בספר. ראו פאווליק מורוזוב.
  • המנהג המקובל בסוצאנג לפיו מנהיגי המפלגה (פרט לאח הגדול) נתפסים מעת לעת בבגידה ומתוודים באופן פומבי על חטאם (לרבות ניסיון לרצוח את האח הגדול וקשירת קשר עם אויבים חיצוניים) מקביל למה שהתרחש במפלגה הקומוניסטית במסגרת "הטיהורים הגדולים". ראו גם משפטי מוסקבה.
  • העיסוק הבלתי פוסק בסטטיסטיקה של נתוני ייצור, תוך פיברוק העובדות במטרה להראות גידול בלתי פוסק בתוצר, בעוד שבפועל ישנו מחסור במרבית המוצרים היומיומיים, היה תופעה מוכרת בברית המועצות.

עם זאת, הספר מתאר גרסה קיצונית של המשטר הטוטליטרי, שאמנם מבוססת על מרכיבים שהיו קיימים בעיקר בברית המועצות הסטליניסטית, אבל מביאה אותם למימוש "טהור" וקיצוני שלא היה קיים אפילו בברית המועצת הסטלינסטית ובגרמניה הנאצית. הסילוף המלא של העבר, הפיקוח המתמיד על חברי המפלגה והמאסרים שלהם (ביניהם חברי מפלגה נאמנים לחלוטין), הכחשת עצם קיומה של מציאות חיצונית, המלחמה המתמדת נגד אויבים משתנים מבחוץ (שעצם התחלפותם מוכחש) ונגד האויבים הקבועים מבפנים תוך הפעלת תעמולת שנאה כלפיהם - כולם רכיבים שמבוססים על החברות הטוטליטריות בברית המועצות ובגרמניה הנאצית, אך מובאים לרמות קיצוניות בספר כדי להמחיש את מימוש המשטר הטוטליטרי במלוא קיצוניותו ואכזריותו.

בספר עצמו מושווה המשטר באוקיאניה למשטרים הטוטליטריים "מן העבר", ונטען בו שבעוד הקומוניסטים והנאצים העמידו פנים (ואולי אף האמינו) שהם תופסים את השלטון לזמן מוגבל בלבד ולתכלית חיובית, המפלגה באוקיאניה מודה שהיא מעוניינת אך ורק ב"שלטון צרוף" (אותו היא מפרשת כ"גרימת סבל, כאב והשפלה") ללא הגבלת זמן ולא בטובת אף אחד מלבדה; ושבעוד הקומוניסטים והנאצים עינו והשפילו את אויביהם מבית וגרמו להם להתוודות ולהתחנן לרחמים לפני שהרגו אותם (ואף על פי כן לא הצליחו למנוע מהם להפוך לקדושים מעונים בעיני הדורות הבאים), המפלגה באוקיאניה הופכת תמיד את אויביה מבית לחסידי המפלגה לפני שתהרוג אותם ותמחה את זכרם כליל. עוד נטען בספר שבעוד כל שלטונות הרודנות של העבר הצטיינו "בהססנות ובחוסר יעילות", הרי השלטון באוקיאניה יודע היטב מה הוא עושה ומקפיד לדכא כל התנגדות ואפילו כל מחשבה על התנגדות.

גדולתו של הספר היא שגם לאחר קריסתה של ברית המועצות, עדיין יש בו בשורה ואמירה אנושית אוניברסלית, מעבר לביקורת על משטר זה או אחר. אף הספר "חוות החיות" כולל אנלוגיה של אחת לאחת עם המשטר הסובייטי (כאשר כל דמות בו מקבילה לדמות היסטורית מן ההיסטוריה הסובייטית), ועדיין לאמירה בספר "חוות החיות" לפיה "כל החיות שוות, אך ישנן חיות אשר שוות יותר" עוצמה כביום שנכתבה.

הספר מושווה לעיתים קרובות לספרו של אלדוס האקסלי, "עולם חדש מופלא", שגם הוא דיסטופיה ומתאר עולם טוטליטרי. אמנם הדיקטטורה ב"עולם חדש מופלא" שונה באופייה ומבוססת על "אושר" לתושבים, על חירות מינית וחופש לצרוך, על בריחה מהמציאות באמצעות סמים, על חינוך והתניה מוחלטים שמתחילים עוד לפני הלידה (החוץ-גופית), ועל שעבוד בפועל שאהוב על התושבים (כך שבדרך כלל אין צורך לדכאם כמו ב-1984, ואף החריגים המעטים שאינם מרוצים מוגלים לאי ואינם נרצחים); אך בשני הספרים יש מרכיבים של טשטוש המציאות, של אחידות חברתית ופוליטית ושל שליטה מרוכזת, ושניהם מתארים גרסאות קיצוניות של דיקטטורה טוטליטרית ונועדו להזהיר מפני כיוונים שהעולם עלול להתקדם אליהם.

משמעות סוציולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאידך, לספר פרשנות סוציולוגית חשובה. מישל פוקו טען כי לשיח החברתי יש כללים, יש את שמותר לומר ויש את שאסור לומר. במובן זה ניתן לפרש את ספרו של אורוול כדוגמה למשטר השיח הפוקויני. יותר מכך, חוקרים חברתיים ובלשנים שונים טוענים כי השפה היא המעצבת את התודעה, לכן ספרו של אורוול מתאר טוטליטריות עמוקה וחוסר יכולת של הפרט להתנגד או להבין עד כמה תודעתו מעוצבת על ידי השלטונות. בסיס לפרשנות הסוציולוגית של הספר ניתן גם למצוא במאמרו של אורוול "פוליטיקה והשפה האנגלית" (Politics and the English Language), מאמר מ-1946 המקדים את 1984 ומביא מספר רעיונות מרכזיים של אורוול ביחס לקשר בין פוליטיקה לשפה.

משמעות פילוסופית ופסיכולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר דן בניגוד שבין המציאות הריאלית למציאות הווירטואלית, הנוצרת כתוצאה משטיפת מח תעמולתית מתמדת, משיכתוב ועיוות ההיסטוריה, מסילוף השפה ומחדירת השלטון אל ד' אמותיו של הפרט (הטלסקרין). מתעוררת השאלה האם מציאות זו אכן קיימת. כששואל או'בריאן את וינסטון בחקירתו האם אירוע מסוים, ששונה, שופץ וסולף בדיעבד, אכן קיים לדעתו של וינסטון, משיב לו וינסטון: "אבל הוא קיים! הוא קיים! הוא קיים בזיכרון!", משיב לו או'בריאן: "אני איני זוכר אותו". דהיינו במציאות זו הזיכרון הוא דבר סובייקטיבי והעבר אינו דבר אובייקטיבי. השיא הוא בשאלתו של וינסטון: "האם האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמותה של המפלגה". מוסיף וינסטון ושואל: "האם הוא קיים במובן שאני קיים?". משיב או'בריאן: "אתה אינך קיים". וינסטון מצביע על הסימנים הפיזיים לקיומו: "נולדתי, אני עתיד למות, יש לי זרועות ורגליים... במובן זה האח הגדול קיים?" ותשובת או'בריאן: "אין לכך חשיבות. הוא קיים." פה באה שאלת השאלות של וינסטון: "האם עתיד האח הגדול למות אי פעם?" ותשובתו החותכת של או'בריאן: "ברור שלא. הדבר לא ייתכן".

האח הגדול הוא דמות וירטואלית שאין קץ לקיומה. במובן זה יש להבדיל בין האח הגדול לבין סטלין והיטלר שהיו אנשים ברורים ומוגדרים שהיה להם קץ. העניין כבר אינו רק ביקורת על הקומוניזם והנאציזם, אלא שאלת ממשותה של המציאות.

עיבודים של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עובד לסרט קולנוע פעמיים. בשנת 1955 יצאה הגרסה הראשונה של הסרט בבימויו של מייקל אנדרסון, ובכיכובם של אדמונד אובריין וג'ן סטרלינג. גרסה זו צולמה בשחור לבן, וסטתה מאוד מעלילת הספר ומרוחו.

בשנת 1984 צולמה גרסה נוספת בבימויו של מייקל רדפורד, ובכיכוב ג'ון הרט, סוזנה המילטון וריצ'רד ברטון. גרסה זו הייתה נאמנה יותר לרוחו של הספר, והיא נחשבת לטובה יותר, בין היתר בשל משחקם המוערך של ג'ון הרט בתפקיד וינסטון סמית', ושל ריצ'רד ברטון (שזהו תפקידו הקולנועי האחרון) בתפקיד החוקר אובריאן. בפסקול הסרט שחובר על ידי צמד היוריתמיקס נכלל בין השאר השיר sexcrime שזכה להצלחה במצעדי הפזמונים.

בשנת 1985 יצא הסרט ברזיל של הבמאי טרי גיליאם, שנעשה (בין היתר) בהשראת ספרו של אורוול.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עובד פעמיים לסרט טלוויזיה. פעם אחת בשנת 1954 בבימויו של רודולף קארטיאר ובכיכובו של פיטר קושינג, ופעם נוספת בשנת 1964 בבימויו של כריסטופר מוראן ובכיכובו של דייוויד באק.

בשנת 1984, שודר בארצות הברית תשדיר פרסומת בשם "1984", אשר בוסס על הספר. התשדיר פרסם את מחשב המקינטוש של חברת אפל, אשר ביקשה להציג עצמה כ"גואל" מפני שליטתה של חברת יבמ בשוק המחשבים האישיים.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1974 הוציא הזמר דייוויד בואי סינגל בשם "1984" המבוסס ומושפע מספרו של אורוול. בואי הקליט שירים נוספים עבור מחזה המבוסס על הספר שהתכוון להפיק, ביניהם "Big Brother", אך אלמנתו של אורוול לא העניקה את אישורה לכך. בואי הכליל שירים אלה באלבומו "Diamond Dogs".

אחד מהרכבי הרוק של המוזיקאי הישראלי יוסי אלפנט נקרא "חדר 101", מונח מתוך "1984". ב-1996 הוציא מאיר אריאל את אלבומו "רישומי פחם". בחוברת של הדיסק נכתב מפורשות שהספר היה מקור השפעה לחלק מהרצועות.

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2017, עלתה בתיאטרון הבימה הצגה בשם "1984", עיבוד חדש לספר, שיצרו רוברט אייק ודאנקן מקמילן. בהצגה, בבימויו של עירד רובינשטיין, מככבים אלכס קרול כוינסטון, גיל פרנק כאו'בריאן ואושרת אינגדשט כג'וליה[2][3].

התרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומו הראשון של הספר לעברית הופיע בשנת 1950[דרוש מקור]. הספר תורגם על ידי יהודית אביטל והופיע בהוצאת "פלס", שהייתה למעשה סוכנות להפצת עיתונות חוץ. התרגום שהופיע שנה בלבד לאחר הופעת המקור באנגלית עורר הד רב. האנלוגיה לברית המועצות ולגרמניה הנאצית הייתה מובנת מאליה לקוראים באותם ימים. התרגום הנפוץ כיום של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג'נטילה ברוידא) הופיע בהוצאת עם עובד ב-1971 ומאז הודפס במספר רב של מהדורות.

השפעותיו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לספר הייתה השפעה רבה על העולם של אחרי 1948, אשר נחשף לזוועת הדיקטטורה והטוטליטריות. הוא אף מונהג כספר חובה בקורסים רבים למחשבה מדינית.

מעבר להשפעה הגדולה שהייתה לספר בהבנה שבבעיה שבצורת המשטר הקומוניסטית וצורות משטר טוטליטריות אחרות, טבע הספר גם חשש גדול בציבור מפני מעורבות יתר של השלטון בחיי האזרח הפשוט. המונח "האח הגדול" מוזכר לעיתים תכופות, עד ימינו, בכל פעם שיש חשש שמדינה או חברה אוספת יותר מדי מידע על האזרחים. במובן זה, הקדים אורוול את זמנו, שכן ההבנה כי "ידע הוא כוח" והחשש מפני ניצולו לרעה, טרם היו חקוקים בתודעתו של הציבור.

השפעה נוספת הייתה ההבנה של הבעייתיות ב"כיבוס השפה", ובכך שהשיח משפיע על צורת חשיבתם של אנשים. בכך השתלב אורוול עם הזרם הפוסט-מודרני שקיבל תאוצה בזמנו, ואשר הוגיו (כדוגמת לודוויג ויטגנשטיין) ייחסו משמעות גדולה לשפה ולשימושיה בפילוסופיה (ראו למעלה - משמעות סוציולוגית).

לקראת שנת 1984 התעורר פחד לא רציונלי בציבור, מתוך חשש שמא "נגזר מראש" שבשנה זו יהיו דברים נוראים ואיומים, כמתרחש בספר[דרוש מקור]. בישראל התווסף לכך באופן סמלי שמה העברי של השנה - תשמ"ד שחלק מהאנשים[דרוש מקור] שינו וקראו את שמה 'תשד"מ' בשל ההקשר השלילי של השורש שמ"ד.

יצירה תרבותית בהשפעת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר "האם תמשיך ברית המועצות להתקיים עד 1984?", מאת הסופר הרוסי אנדרי אמלריק, שיצא בשנת 1970. בעת כתיבת הספר רצה אמלריק להכניס לשמו של הספר את שנת 1980, אך לבסוף שינה אותו ל-1984, כדי לתאמו עם תחזיתו האפוקליפטית של אורוול.
  • יוצרי הסרט "חיים של אחרים", העוסק במשטר הטוטליטרי בגרמניה המזרחית, בחרו שהעלילה תתרחש בשנת 1984.
  • תוכנית המציאות "האח הגדול" קיבלה את שמה בהשראת הספר.
  • "תולעת יעקב ודוד ישמעאל" - ספר שיצא לאור בישראל בהקשר לתוכנית ההתנתקות, בו עורך המחבר שיחות עם אורוול על המצב בישראל בשנות האלפיים ומשווה אותו לעולם שבספר.
  • הרומן "האח הקטן" מאת קורי דוקטורוב, שמתאר מציאות מדומה בארצות הברית כיום, כשהמשטרה\ממשלה מקימה בסן פרנסיסקו משטר טוטאליטרי, במטרה "לשמור על הביטחון" כתגובה לאירוע טרור שהתרחש בעיר.
  • האלבום Diamond Dogs של דיוויד בואי נכתב בחלקו בהתחלה כעיבוד מוזיקלי לספר, אך לאחר שלא קיבל את האישור מאלמנתו של אורוול להפקה הזו הוא כלל את השירים שנכתבו כבר באלבום שלו שמבוסס באופן חלקי על הספר, ושואב ממנו הרבה מאוד השראה.
  • האלבום Hail to the Thief של להקת רדיוהד מושפע במודע מהספר ואף מצטט כמה משפטים מתוכו. דוגמה לכך היא שיר הפתיחה של האלבום- 2+2=5.
  • העולם כפי שהוא מוצג בסרט ונדטה משנת 2006 מבוסס ברובו על הספר, ולאורך עלילתו מוצגים אלמנטים מקבילים רבים. אחת הקריצות של ונדטה ל-1984, היא ליהוקו של ג'ון הרט, אשר גילם בעבר את דמותו של וינסטון, כראש המפלגה (האח הגדול).
  • נאמר כי אלבום המוזיקה "The Resistance" של להקת Muse נוצר בהשראת הספר[4].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתוצאה מכך המושג "חדר 101" משמש בתרבות הפופולרית כדי לתת משמעות מפחידה למשהו שאחרת יכול היה להיות דבר רגיל לגמרי.
  2. ^ שי בר יעקב, ההצגה "1984": תמרור אזהרה לכולנו , באתר ynet, 9 ביוני 2017
  3. ^ יאיר אשכנזי, "1984" מגיע למרתף בלב תל אביב, באתר הארץ, 14 ביוני 2017
  4. ^ סולן להקת Muse מספר על ההשראה ששאב מ-1984