1984 (ספר)

1984
Nineteen Eighty-Four

כריכת המהדורה השלישית בעיצוב יוסי למל, שנת 2019
מידע כללי
מאת	ג'ורג' אורוול
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן
נושא	מדינת מעקב, חירות המחשבה, זכויות האדם, טוטליטריזם
מקום התרחשות	לונדון, אוקיאניה
תקופת התרחשות	1984
הוצאה
הוצאה בשפת המקור	סקר ו-וורבורג
תאריך הוצאה	8 ביוני 1949
מספר עמודים	מהדורה ראשונה – 164 מהדורה שנייה – 251 מהדורה שלישית – 311
הוצאה בעברית
הוצאה	מהדורה ראשונה – פלס חברה לפרסומים מהדורה שנייה – עם עובד מהדורה שלישית – עם עובד
תאריך	מהדורה ראשונה – 1950 מהדורה שנייה – 1971 מהדורה שלישית – 2019
תרגום	מהדורה ראשונה – יהודית אביטל מהדורה שנייה – ג. אריוך מהדורה שלישית – ארז וולק
פרסים
100 ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה הטובים ביותר של NPR רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד הלהיטים הגדולים של המאה ה-20: 100 הרומנים באנגלית
סדרה
ספר קודם	חוות החיות
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001139675, 001144046, 002325924, 002208442, 002257394, 001139676, 001139678, 001139677

כריכת הספר של המהדורה השנייה, שנת 1971

1984 (באנגלית: Nineteen Eighty-Four) הוא רומן דיסטופי-סאטירי מאת ג'ורג' אורוול. בספר מתאר אורוול חיים המתנהלים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני. 1984 זכה להתייחסויות שונות: יש בו ביקורת פוליטית חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל טוטליטריזם בכלל, אך גם מסרים מוסריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים.

לספר ולרעיונות שביטא בו אורוול נודעה השפעה תרבותית ניכרת. הדיסטופיה המתוארת בספר היא עולם קודר המנוהל ומפוקח באמצעים של שליטה פיזית ומנטלית מוחלטת – הגשמה מלאה של משטר טוטליטרי. ראייתו הייחודית של אורוול את מערכת היחסים שבין היחיד לחברה, את האידאולוגיה המוצגת במערומיה, ואת תפקיד המפלגה והמדינה, מאירה באור אחר גם משטרים וחברות שונים מאוד מאלו שעליהם כתב אורוול. כך למשל, הביטוי "האח הגדול" הפך מטבע לשון המתייחס למצב בו פרטים נתונים לפיקוח ולניטור מתמידים מטעם השלטון הפוגעים בזכות לפרטיות. אורוול דמיין מצב כזה, כיום מחזיקות מדינות באמצעים טכנולוגיים המאפשרים ליישם את החזון הזה במידה מסוימת. עוד טבע אורוול את המושג משטרת המחשבות , משטרה חשאית שמטרתה למנוע מאזרחי המדינה להעלות על דעתם רעיונות הסותרים את מטרות המשטר. נוהגים להשתמש בביטוי זה, לעיתים, בהתייחס לשלטון המנסה להגביל את חופש הביטוי של האזרחים.

עלילה

השנה היא 1984. דור לפני כן, נחרבה התרבות האנושית בסדרה של מלחמות ומהפכות, וכדור הארץ התפצל בין שלוש מעצמות-על טוטליטריות: אוקיאניה, איראסיה ואיסטאסיה, השרויות במלחמה נצחית על שטחי ההפקר שבגבולותיהן. באוקיאניה שולטת "המפלגה", הדוגלת באידאולוגיה המתקראת "סוציאליזם אנגלי" ובקצרה "סוצאנג", שסיסמאותיה הן "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". בראש המפלגה עומד מנהיגה הנערץ, המושא לפולחן אישיות מקיף, ומכונה "האח הגדול", שתמונתו תלויה בכל פינה בלוויית הסיסמה "האח הגדול צופה בך".

המפלגה תובעת צייתנות מוחלטת לכללים ולחוקים שלה, בגוף ובנפש, ומוחצת כל שביב של התנגדות פוטנציאלית. השפה האנגלית מצויה בתהליך איטי של החלפה ל"שיחדש", לשון מלאכותית ודלה במכוון שבה לא ניתן להביע מחשבות מורכבות או מקוריות. כל הספרים שהודפסו בטרם עלות המשטר הושמדו, ההיסטוריה והרשומות משוכתבות מדי יום ביומו. איש לא יכול להיות בטוח במהימנות זכרונותיו, בעודו נתון לשטף תעמולה בלתי-פוסק. אין עוד חוקים, והחטא הנורא ביותר איננו במעשה אלא במחשבה, בהרהור הנוגד את משנת המפלגה, ומכונה "חושבפשע". מי שהפנים את תורת הסוצאנג אמור להיות מסוגל ל"דוחשב", לחשוב בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ולכפור במציאות הנגלית בחושיו אם היא נוגדת את קביעת המפלגה.

אוקיאניה היא מדינת משטרה, והרשויות עוקבות אחר האזרחים בעזרת אמצעים כמו מכשיר ה"טלצג", מסך המשדר ומקליט את הצופה בו-זמנית, שלא ניתן לכבותו. עווית פנים או עלייה בקצב פעימות הלב, המעידות על מחשבה סוררת, עשויות להביא כל אחד לתשומת לבה של "משטרת המחשבות" האימתנית. האימה מ"איוד" המתנגדים (אנגלית: Vaporized) - אנשים שקיומם נמחק מהרשומות כאילו לא התקיימו מעולם. ילדים מחונכים לדווח על כל חשד לסטייה אצל הוריהם, ונישואין מאורגנים על ידי המפלגה, השואפת למשטר את הדחף המיני. האוכלוסייה מצויה בחרדה מתמדת מפני שתי מעצמות האויב (טילים הנוחתים והורגים מאות אנשים הם מחזה של יום-יום). חרדה גדולה יותר היא מפני "האחווה" - גוף חתרני עלום שמיוחסים לו מעשי טרור לאין-מספר. ה"אחווה" מונהגת על ידי עמנואל גולדשטיין, מי שהיה מראשי המפלגה אך מרד בסמכותו של "האח הגדול". המוצא היחיד לתחושות התסכול והסתירה הפנימית הוא בהפגנות שנאה מאורגנות המעודדות על ידי המפלגה. מרכיב חשוב בבידור הציבורי הן ההוצאות להורג הפומביות של שבויים ובוגדים.

אזרחי אוקיאניה מחולקים לשלושה מעמדות: חברי המפלגה הפנימית, האליטה השלטת הזעירה, הנהנית מרמת חיים גבוהה יחסית. המפלגה החיצונה, שאנשיה הם מעין מעמד-ביניים משכיל, החיים בדלות יחסית אך נהנים מיתרונות רבים, ונתונים לפיקוח ולמשטור הדוק. "פרולים" מרודים ובורים, שהם הרוב, אלו שאינם חברי מפלגה כלל. ה"פרולים" שקועים כליל בהישרדות. המפלגה מניחה להם לנפשם. מעט הפנאי שיש להם מנוצל לשעשועים המאורגנים כהסחת דעת עבורם, כמו פורנוגרפיה והימורים.

וינסטון סמית מתגורר בלונדון שבאוקיאניה, הוא חבר המפלגה החיצונה. הוא עובד ב"מיניסטריון האמת", המשרד האמון על תעמולה, שם הוא "מתקן" ולמעשה משכתב קטעי עיתונות וספרים המציגים תחזיות של המפלגה שלא התממשו. סמית החולני גדל כיתום לאחר שאמו ואחותו נעלמו במלחמת האזרחים, הוא רדוף על ידי הזיכרון שלהן. סמית שונא את המפלגה ו"האח הגדול" ומשוכנע שהחיים יכולים להיות אחרים, ומאידך מפקפק בשפיותו בעולם הנראה נתון לגמרי לשליטה מגבוה. הוא מחליט למרוד, רוכש לעצמו יומן ישן בחנות עתיקות ברובע "פרולי", ומביע בו את מחשבותיו נגד "האח הגדול" והמפלגה, את אימתו נוכח שליטתם המוחלטת בעבר ובהווה, ואת תקוותיו. הוא מנסה לחקור אודות העבר, אך מבין שמעט הזקנים ששרדו אינם זוכרים עוד מאומה בעל משמעות, ובקרוב המפלגה תשלוט בהיסטוריה באופן מוחלט. חילופי מבט אקראיים עם או'בריאן, איש המפלגה הפנימית, משכנעים אותו שאו'בריאן חולק את ספקותיו, אם כי איננו מעז להגיד לו זאת.

הוא פוגש בג'וליה, שהיא חברת מפלגה חיצונה, והם מתחילים קשר אהבים חשאי ואסור, כשהם נפגשים באזורים נידחים בתקווה להתחמק ממעקב. ג'וליה נולדה לאחר המהפכה, והאפשרות להדיח את "האח הגדול" אינו חלק ממחשבותיה, היא מקבלת את שלטון המפלגה כנתון, שעליה להערים ולחמוק ממנו ולא לנסות להתעמת אתו. הרומן עם ג'וליה מכניס תקווה וחיוניות לחייו הקודרים של סמית. כשהוא חולק איתה אירוע מעצרם ומותם הבלתי-נמנעים, שניהם שואבים נחמה מכך שהמפלגה יכולה לאלצם להגיד כל דבר תחת עינויים, אך לא לחדור לתוך מחשבותיהם ולשנות את רגשותיהם.

או'בריאן מזמן את סמית למעונו, ומגלה לו שהוא אכן מתנגד למפלגה, וחבר ב"אחווה" של גולדשטיין. וינסטון וג'וליה הנרגשים נשבעים אמונים לאחווה, ואו'בריאן מעניק לו עותק של "קולקטיביזם אוליגרכי להלכה ולמעשה" מאת גולדשטיין. הספר מכיל ניתוח של תולדות מאבקי המעמדות לאורך ההיסטוריה. הניתוח מעלה כי הדיקטטורות השולטות במעצמות הנוכחיות חולקות אותה מטרה ואותה אידאולוגיה, בשמות שונים. בעבר, התקיימו תמיד מעמד גבוה שולט, מעמד בינוני שהיה חיוני למעמד הגבוה ובה בעת קינא בו וביקש להחליפו, ומעמד נמוך ענקי ונבער שנוצל על ידי שני האחרים. בכל פעם שהשעה הייתה כשרה לכך, המעמד הבינוני הסית את הנמוך בתעמולה אודות צדק ושוויון, הדיח את העליון ושב למשול ולדרוס את המעמד הנמוך. בעבר המהפכנים האמינו לפחות חלקית בסיסמאות בהן השתמשו, המחקר ההיסטורי הביא את מנהיגי ההווה להבנה של הדינמיקה הזאת. אם במאות הקודמות הייתה רוב האוכלוסייה מרוששת מטבעו של עולם, הפיתוח הטכנולוגי איים לספק למעמדות הנמוכים את האפשרות להשכיל ולהגיע למודעות פוליטית, נדרש מאמץ מכוון להשמיד את עודפי הייצור הללו. המפלגה באוקיאניה ושתי מקבילותיה חותרות לכוח ולשלטון לשמם. אין להן יומרה אידאולוגית, והמלחמה היא לא כדי לנצח אלא כדי לרושש ולדלל את עמיהן, בעודן שומרות עליהם מבודדים ממגע עם תרבויות אחרות. המהלכים הצבאיים חסרי תוחלת, המדע כמעט ואסור. ההתפתחות האנושית קפאה, משום שהכרה במציאות האמפירית תערער את יסודות ה"דוחשב" ואת אחיזת המפלגה בתודעת נתיניה.

כמעט מיד משטרת המחשבות עוצרת את ג'וליה ווינסטון. הם מופרדים ומובאים ל"מיניסטריון האהבה", המשרד בו מעונים ונענשים אויבים פוליטיים, שם ממתין להם או'בריאן, ששיטה בהם. הוא עורך לווינסטון המורעב והמוכה חקירות ממושכות. הוא מענה אותו ומתדיין אתו לסירוגין. הוא אומר שאת הספר "קולקטיביזם אוליגרכי להלכה ולמעשה" כתב בעצמו, ומסכים עם תכניו. המפלגה תשלוט לנצח, בגופם ובתודעתם של כל נתיניה. וינסטון הוא חולה רוח מפני שאיננו משלים עם כך, ויש לרפאו, על וינסטון לשתף פעולה ולהתגבר על עצמו אם ברצונו להבריא. או'בריאן שובר את רוחו כדי כך שהוא מתחיל להאמין באמת שחיבור של שתיים ועוד שתיים איננו שווה בהכרח לארבע, אלא למה שהמפלגה אומרת. אך אין די בכך: וינסטון מובא ל"חדר 101", הנורא שבמתקני העינויים ב"מיניסטריון האהבה", בו פוגש כל אסיר באיום שבפחדיו. הוא מתחנן שיאמרו לו מה עליו לעשות, אך או'בריאן מסביר שיבין זאת בעצמו. ראשו של וינסטון מושם במסכה סגורה המופרדת בדלת מכלוב המכיל חולדות, העתידות להיכנס ולאכול את פניו בעודו חי. בלא שניתן לו הסבר, הוא צורח ודורש, בכנות מלאה וללא העמדת פנים, שיעשו זאת לג'וליה, לא לו.

וינסטון משוחרר. הוא עתה "לא-איש", מי שנחרץ גורלו למוות בהוצאה להורג אך מתירים לו להתקיים בינתיים במצב של חיות מושעית. הוא פוגש בג'וליה, והשניים מתוודים שבגדו זה בזה במהלך החקירה. הם אינם חשים עוד אהבה זה לזו. וינסטון בוהה בתמונת מנהיג המפלגה ומבין שנרפא והתגבר על עצמו לאחר שנים רבות של טיפשות עיקשת: הוא אוהב את "האח הגדול".

דמויות

דמויות מרכזיות

וינסטון סמית': גיבור העלילה. בן 39, חלוש פיזית, סובל מכיב ורידים ברגל ומשיעול כרוני. מייצג את האדם הפשוט המנסה לשמור על אנושיות תחת משטר טוטליטרי. מתגורר בלונדון ושייך למעמד הביניים של הפקידים. עובד במינסטריון האמת שם תפקידו לשכתב מסמכים היסטוריים (עיתוני ורישומים) כך שיתאימו לקו הנוכחים של המפלגה. תפקידו הוא להחליף רישומים שלא מתאימים לממשלה באמת חלופית המתאימה לה. יש בו סקרנות וזיכרונות עמומים של העבר שקדם לעליית המפלגה. החטא הראשון שלו כתיבת יומן אישי - פעילות אסורה המעידה על מחשבה עצמאית. הוא מנהל רומן אסור עם ג'וליה, האהבה והתשוקה מבחינת הממשל הן מרד פוליטי. הוא מאמין שהתקווה היא במעמד הפועלים הנמוך ומנסה ליצור קשר עם המחתרת. הוא נופל למלכודת שטומן לו סוכן של משטרת המחשבות, או'בריאן, נלקח לחקירה הכוללת עינויים פיזיים ונפשיים. המאבק נגמר בשבר מוחלט של וינסטון. הוא יושב בבית קפה, אלכוהוליסט ומרוקן, אחרי שאיבד את אהבתו לג'וליה, ומבין שהוא אוהב את ה"אח הגדול".

ג'וליה: כחברה בליגת הצעירים האנטי-מיניים הקנאית היא מזוהה פומבית עם השלטון. דרכה אורוול מציג סוג אחר של התנגדות למשטר טוטליטרי. המרד שלה אישי ויצרי בעוד שהמרד של וינסטון הוא אידאולוגי תוך חיפוש אחר אמת אינטלקטואלית. ג'וליה לא מעוניינת להפיל את המפלגה או לשנות את העולם, היא רוצה ליהנות מהחיים, לקיים יחסי מין ולאכול אוכל טוב (כמו השוקולד והקפה שהיא משיגה בשוק השחור). היא מבינה שהמפלגה משקרת, אבל מבחינתה זה פשוט חלק מחוקי המשחק שהיא צריכה לעקוף. היא מסווה את עצמה באופן מושלם: חברה פעילה ב"ליגה הצעירה נגד מין", עוטה את הצעיף האדום (סמל לצניעות המפלגתית), מתנדבת לעבודות נוספות וצועקת הכי חזק ב"שתי דקות של שנאה". היא יוזמת את הקשר עם וינסטון - הפתק המפורסם "אני אוהבת אותך". מפריד ביניהם גם פער גילאים: היא צעירה מדי מכדי לזכור עולם ללא ה"אח הגדול", ולכן היא ספקנית יותר לגבי אפשרות לשינוי אמיתי. הנפילה הטרגית של ג'וליה (כמו של וינסטון) היא בחדר 101 במשרד האהבה. המפלגה מצליחה לשבור את הדבר האחרון שהיה להם – הנאמנות זה לזו. בסוף הספר הם נפגשים במקרה בפארק, שניהם מודים שהם בגדו זה בזה. הרגש מת, והמפלגה ניצחה. ג'וליה הופכת לדמות חלולה, "רחבה יותר" וחסרת חיוניות. המשטר הצליח להרוג את הרוח שלה.

או'בריאן: בכיר ב"במפלגה הפנימית". הוא מתחזה לחבר בתנועת ההתנגדות המהפכנית, כדי לתפוס את וינסטון. אין לו כמעט זהות מחוץ לתפקיד, הוא מייצג את המפלגה – אינטליגנציה אכזרית, כוח מוחלט והיעדר מוסר. יש לו תפקיד כפול בספר: דמות האב והמדריך המענה. או'בריאן טומן לוינסטון מלכודת כשהוא נותן לו את הספר של עמנואל גולדשטיין ומושך אותו להודות בפשעי מחשבה. דרך דמותו של אובריאן, אורוול חושף את האידיאולוגיה האמיתית של המפלגה - שהיא היעדר אידאלוגיה, שמטרת המפלגה היא כוח. הוא מייצג תפיסה לפיה המציאות קיימת רק בתוך המוח האנושי ולכן ניתנת לשינוי ושליטה. כך שאם המפלגה שולטת במוח, היא שולטת במציאות. הוא שותף לכתיבת הספר של גולדשטיין ולכן יודע שהוא זיוף.

האח הגדול ועמנואל גולדשטיין הן דמויות מרכזיות בעלילה שלעולם לא מופיעות פיזית.

האח הגדול: מנהיג המפלגה השולטת באוקיאניה. קיים סביבו פולחן אישיות. דמותו אולי מהווה את הסמל המפורסם ביותר בספרות המאה ה-20. גם בספר עצמו לא ברור אם מדובר באדם אמיתי או דמות פיקטיבית שיצרה המפלגה, ליצור פנים אנושיות למנגנון השלטוני. האח הגדול אינו מזדקן ואינו משתנה. האמירה "האח הגדול עינו פקוחה עליך" יש בה תערובת של "אח גדול" שומר ו"אח גדול" מאיים ומשגיח.

עמנואל גולדשטיין: דמות מובילה. בעברו חבר מפלגת השלטון שהפך למנהיג הנגד-מהפכני של המפלגה, ומחבר הספר "התיאוריה והפרקטיקה של הקולקטיביזם האוליגרכי". גולדשטיין הוא האויב הסמלי של המדינה - האויב המאחד אידיאולוגית את תושבי אוקיאניה עם המפלגה, במיוחד במהלך "שתי הדקות של שנאה" וצורות אחרות של הפצת פחד. אובריאן טוען שהספר נכתב למעשה על ידי המפלגה.

דמויות משנה

אהרונסון, ג'ונס ורתרפורד: חברים לשעבר במפלגה הפנימית. וינסטון זוכר אותם במעורפל כמנהיגים המקוריים של המהפכה, הרבה לפני ששמע על "האח הגדול". הם הודו בקנוניות בגידה עם מעצמות זרות והוצאו להורג בטיהורים הפוליטיים של שנות ה-60. בין הווידויים להוצאות להורג שלהם, וינסטון ראה אותם שותים בבית הקפה "צ'סטנט טרי" - עם אפים שבורים. היה בכך רמז לכך שהווידויים שלהם הושגו בעינויים. מאוחר יותר, במהלך עבודת העריכה שלו, וינסטון רואה ראיות בעיתונים הסותרות את הווידויים שלהם, אך משליך אותן לבור זיכרון. אחת עשרה שנים מאוחר יותר הוא נתקל באותה תמונה במהלך חקירתו.

אמפלפורת': משורר שעבד "במינסטריון האמת", שם הכיר אותו וינסטון. תפקידו היה לשכתב שירים כך שיתאימו לאידיאולוגיה של המפלגה. נאסר כי השאיר את המילה "אלוהים" (אנגלית: Lord) בשיר "המנון מק'אנדרו" (אנגלית: McAndrews Hymn) מאת רודיארד קיפלינג. הוא השאיר את המילה משום שלא הצליח למצוא חרוז אחר למילה "מוט" (אנגלית: Rod) אמפלפורת' היה חולם ואינטלקטואל שנהנה מעבודתו, ומכבד שירה ושפה, תכונות אלו הן שגרמו למאסרו.

מר צ'רינגטון: שוטר סמוי של משטרת המחשבות המתחזה לסוחר עתיקות קשיש. וינסטון פוגש את מר צ'רינגטון כבעלים של חנות יד שנייה בשכונת הפרולים (שכונת הפרולטריון - פשוטי העם). הוא מוכר לוינסטון יומן, קניה המהווה צעד המרד הראשון של וינסטון. הוא מוכר לו משקולת נייר מזכוכית עם ענבר, ההופכת לסמל עבור וינסטון לחיים הישנים והיפים. הוא משכיר לוינסטון חדר מעל החנות כדי שיוכל להיפגש עם ג'וליה. החדר הופך למקלט של פרטיות ואנושיות. הוא מלמד את וינסטון חרוזים ישנים (כמו "הפעמונים של סנט קלמנט"), מה שגורם לוינסטון להרגיש שיש לו שותף לגעגוע לעבר. כשווינסטון וג'וליה נעצרים מתברר שצ'רינגטון אינו זקן ואינו חביב אלא חבר במשטרה החשאית, שדמותו מייצגת את השליטה וההרס של המפלגה בהשמדת הנוסטלגיה והאמון.

קתרין סמית': האישה שוינסטון "לא יכול להיפטר ממנה". קתרין נישאה לוינסטון למרות שהייתה אדישה רגשית וסלדה מיחסי מין משום שזו הייתה "חובתם למפלגה". הם נפרדו משום שלא הצליחו להביא ילדים. גירושין אסורים אך זוגות שאינם יכולים להביא ילדים לעולם רשאים לחיות בנפרד. במהלך רוב העלילה וינסטון חי בתקווה מעורפלת שקתרין תמות או שניתן יהיה "להיפטר" ממנה כדי שיוכל להתחתן עם ג'וליה. הוא מצטער שלא הרג אותה כשהייתה לו הזדמנות שנים רבות קודם לכן -לדחוף אותה מעבר לקצה במחצבה.

טום פרסונס: שכן של וינסטון. הוא החבר האידיאלי במפלגה החיצונית: אדם חסר השכלה, נאמן לחלוטין למפלגה, ומאמין לחלוטין בדמותה המושלמת. הוא משתתף בפעילויות המפלגה התואמות למעמדו החברתי. הוא מאוד גאה בכך שילדיו הצטרפו לארגון "המרגלים" (אנגלית: The Spies), והם מחפשים בלי הרף פשעי מחשבה אצל המבוגרים, והוריהם בכלל זה. כאסיר, וינסטון נפגש עם פרסונס במשרד האהבה. בתו הצעירה של פרסונס דיווחה עליו למשטרת המחשבות על שדיבר נגד האח הגדול בשנתו. גם במצב זה פרסונס נשאר נאמן למפלגה - הוא אומר שהוא יכול לעשות "עבודה טובה" במחנה עבודת הכפיה אליו נשלח.

גברת פרסונס: אשתו של טום פרסונס היא אישה מובסת וחסרת אונים, המאוימת על ידי ילדיה שלה. בעוד שטום פרסונס הוא "יצור חסר דעת" שמאמין לכל מילה של המפלגה בגאווה, אשתו נראית כמי שמבינה (לא בהכרח במודע) את סדר העולם בו הם חיים. היא לא מורדת, היא פשוט קורסת תחת הנטל.

ילדי משפחת פארסונס: ילד בן תשע וילדה בת שבע. שניהם חברים ב"מרגלים", ארגון נוער המטמיע אידיאלים של המפלגה בילדים ומכשיר אותם לרגל אחרי האנשים סביבם, ובכלל זה הוריהם. הם אמורים לדווח על כל חשד לאירועים שאינם תואמים לקו המפלגה. הם מייצגים את הדור החדש של אזרחי אוקיאניה, החברה שתכננה המפלגה הפנימית ללא זיכרון החיים לפני "האח הגדול", וללא קשרי משפחה או רגשות.

סיים: עמיתו של וינסטון במשרד האמת, מומחה לשפה ופילולוג המעורב בחיבור מהדורה חדשה של מילון ה"שיחדש" (אנגלית: Newspeak). סיים אינטליגנטי וחד מחשבה. הוא לא מציית למפלגה מתוך עיוורון, הוא מבין את הלוגיקה שלה לעומק ומעריץ אותה. תפקידו הוא להשמיד מילים. הוא מסביר לוינסטון בהתלהבות את המטרה של השיחדש: צמצום מרחב החשיבה, אם אין מילים להביע פשע מחשבתי, לא ניתן יהיה לבצע אותו. הוא רואה בחיסול השפה סוג של אמנות. למרות חוכמתו יש לסיים "כתם עיוור". הוא מאמין שהמסירות האינטלקטואלית שלו למפלגה תגן עליו. הוא לא מבין שהמפלגה אינה מחפשת הבנה או הערצה אינטלקטואלית, אלא צייתנות עיוורת וקהות חושים. המפלגה לא עודדה אנשים חכמים המסוגלים להבין את המנגנון, כי הם עלולים להיות מסוכנים. כפי שוינסטון חזה, בנקודה מסוימת בספר שמו של סיים נעלם מרשימות הוועדות, והוא ה"התאדה" (אנגלית: Vaporized), הוא נמחק כאילו מעולם לא היה קיים.

כתיבת הספר

בקיץ 1943 החליט אורוול להתפטר משירות המזרח של ה־BBC, שם הפיק חדשות, ולמעשה תעמולה, עבור הודו ודרום אסיה. הממונים עליו לא היו מרוצים ממנו והתערבו בענייניו. חלקה הראשון של רשימת הערות ללא תאריך שנמצאה בכתביו, תחת הכותרת "האיש האחרון באירופה" (שמה של הנובלה המתוכננת עד 1948), הופק ככל הנראה בערך באותה עת. הרשימה מסודרת ונעדרת מחיקות ושרבוטים, כך שסביר ששיקפה הלך מחשבה מגובש למדי: אזכורים שונים מעידים כי אורוול חשב על ספר בשלושה חלקים עוד מאפריל 1940. בטיוטה תכנן אורוול ספר בן כ-65,000 מילים, שהכיל כבר כמה מטבעות לשון שיופיעו ביצירה הסופית, כמו "שיחדש" ו"שני רגעי שנאה", ורשימת נושאים כמו "היעדר הזיכרון של הפרולים". הגיבור נועד להתחיל מעמדה של פקפוק בשפיותו עקב "ההשפעה הפנטסמגורית" של עיוות המציאות האובייקטיבית בידי המשטר, לפתח קשרים עם שתי דמויות שכונו עדיין X ו-Y, להילכד, לסבול עינויים, להתוודות, ובסופו של דבר להישבר ולקבל את עובדת היותו בלתי-שפוי.

ב-1 בדצמבר 1943 נערכה ועידת טהראן. החזון של עולם המחולק בין כמה מעצמות-על, שכל אחת מהן חזקה מכדי להיות מוכרעת בידי האחרות, כשבריטניה היא חלק מהגוש האמריקני, החל לקרום עור וגידים במוחו של אורוול, ונראה שדחף אותו לכיוון הסופי של "אלף תשע מאות שמונים וארבע". לאחר מכן הצהיר כי הוועידה הייתה מקור השראתו לספר. בטור ב-3 בדצמבר בכתב-העת "טריביון", אליו עבר, הביע שאט נפש מן החיילים האמריקנים שמילאו את הארץ: ”בכל אתר ואתר בלונדון, קשה להשתחרר מן הרושם שבריטניה היא שטח כבוש. הדעה הרווחת היא שהחיילים האמריקנים היחידים שנימוסיהם נאים הם הכושים.”

במאי 1944, חודש לפני הפלישה לנורמנדי, שיגר אורוול מכתב חוזר לה. ג'יי. וילמט, בו מופיעים רבים מהנושאים שפיתח בספר. הוא התריע כי למרות התבוסה המתקרבת של גרמניה, כל התנועות הפוליטיות והלאומיות בעולם נטו להתאגד סביב "פיהררים קטנים מסוגו של דה גול", ולקדם כלכלות ריכוזיות ולא-דמוקרטיות, שסופן שתיצורנה מערכת מעמדות. אורוול פחד במיוחד מאי-האמונה בקיומה של אמת אובייקטיבית, "משום שכל העובדות תוצרכנה להתאים לתחזיותיו ונבואותיו של פיהרר חסין מטעות כלשהי." ההיסטוריה, טען, כבר חדלה מלהתקיים, והמדעים המדויקים יצעדו בעקבותיה ברגע שבו לא יהיה עוד צורך צבאי בהם:

”היטלר יכול לומר שהיהודים פתחו במלחמה, ואם ישרוד, יהפוך הדבר להיסטוריה רשמית. הוא איננו יכול לומר ששתיים ועוד שתיים שווה חמש, משום שלצורך הבליסטיקה, נגיד, התוצאה חייבת להיות ארבע. אך אם יבוא העולם שאני חושש ממנו, עולם של שתיים-שלוש מדינות-על שלא תוכלנה לכבוש האחת את רעותה, שתיים ועוד שתיים יוכלו להיות חמש אם הפיהרר ירצה בכך.”

באוגוסט 1944 נכח אורוול בהרצאה של הביולוג ג'ון ר. בייקר, שהזהיר מפני האופן בו ברית המועצות עיוותה נתונים מדעיים ושיטות מדעיות, והתייחס בייחוד לרעיונותיו של ליסנקו. אורוול כה התרשם מההרצאה עד שהכניס את המונח "בייקריזם" לרשימת ההערות המתפתחת שלו. בסתיו אותה שנה נראה שהמסגרת הכללית של הנובלה הייתה מוכנה. אך אורוול, שהיה סופר פורה ומהיר בדרך כלל, התעכב מאוד בכתיבה בשל בריאותו הלקויה ועבודתו במקביל על "חוות החיות". בשלהי 1945 סיים לא יותר מתריסר דפים.

באביב 1946 עבר אורוול להתגורר בג'ורה שבאיים ההברידיים, שם עבד במרץ על הטיוטה עד אוקטובר. במאי 1947 דיווח למוציא-לאור פרד ורבורג שהשלים שליש מהספר, ובנובמבר השלים את הטיוטה המלאה הראשונה. כמעט מיד לאחר מכן אובחן כחולה שחפת. שם הנובלה שונה מ"האדם האחרון באירופה" ל"אלף תשע מאות שמונים וארבע", והתאריך שבו היא מתרחשת נקבע לשנת 1984, לזכר אשתו הראשונה של אורוול, איילין, שחיברה בנעוריה ספרון עתידני בשם זה. אורוול ניהל אז קשר עם סוניה בראונל בת ה-30, שהיוותה השראה לדמותה של ג'וליה. לאחר תקופת אשפוז ארוכה, שב לג'ורה, ובנובמבר 1948 סיים את הגרסה הסופית של הספר. ב-4 בדצמבר שלח אותו להוצאה לאור, ולאחר כחודש התאשפז שוב לתקופה ארוכה. ב-8 ביוני 1949 יצא לאור "אלף תשע מאות שמונים וארבע" בבריטניה, במהדורה בת 26,575 עותקים. ב-13 ביוני התפרסם בארצות הברית במהדורה של 20,000. הספר זכה מיד להצלחה רבה. הסופר המאושפז התבדח על כך שהתעשר דווקא על ערש דווי, ומת כעבור חצי שנה (שלושה חודשים לאחר שנשא לאישה את סוניה), ב-21 בינואר 1950, והוא בן 46.

ביקורת וניתוח

כרזת תעמולה סובייטית מ-1931, המדרבנת להגשים את תוכנית החומש בארבע שנים ולא בחמש.

"1984" העסיק מבקרים רבים, שפירשו את העלילה במיני אופנים, וייחסו לאורוול מניעים פוליטיים ופילוסופיים שונים. על אף הפשטות-לכאורה, שחסכה בדרך כלל מן המוציאים לאור את הצורך לצרף מבואות והערות, צפונות בה למעשה דקויות רבות הנטועות בהקשר בו חי וכתב אורוול בשנות ה-40, שהקורא הממוצע עיוור אליהן, ושהיו יכולות להיות נהירות רק לקהל קוראיו הקבוע בכתב-העת "טריביון". בספר ניכרת השפעתם של רומנים דיסטופיים אחרים, בייחוד "אנו" ליבגני זמיאטין (איזאק דויטשר אף האשים את אורוול בהעתקה מכוונת מזמיאטין), "עקב הברזל" לג'ק לונדון, ו"עת הקיץ הנרדם" מאת ה. ג'. וולס. הנובלה נקראה לעיתים כנבואת זעם דיסטופית מפני עתיד טוטליטרי בלתי-נמנע, ולעיתים כאזהרה נוקבת וקריאה לפעול כדי למנוע זאת. כמה מבקרים עמדו דווקא על האיכות הסאטירית של הטקסט, ועל המגמה ללגלג ולהגחיך את המצב הקיים, ולאו דווקא להתריע מפני העתיד. מבחינה זו – צ'סלב מילוש היה מראשוני המבקרים לציין זאת, והמוציא-לאור של אורוול פרדריק ורבורג הבחין בכך עוד כשקיבל את הטיוטה – "מסעי גוליבר" הוא ההשראה המובהקת ביותר לספר. הביוגרף והמומחה לכתבי אורוול ברנרד קריק ציין שהסופר כתב פעם על ג'ונתן סוויפט, שספרו נע בין סאטירה עוקצנית לייאוש קדורני מן הטבע האנושי, בלי להתחייב לגמרי לאף אחת מן העמדות. לדעת קריק, דברים אלו הולמים עד מאוד אף ביחס לקריאה ב"אלף תשע מאות שמונים-וארבע".

הנושא הגלוי ביותר לעין בספר הוא ביקורת הטוטליטריות. משטר כל-יכול הנשען על משטרה חשאית אכזרית ומנהל מלחמת נצח נגד אויב חיצוני, מפלגה יחידה, עינוי מתנגדים והעלמתם במחנות, פולחן אישיות, כפייה להתוודות על פשעים אידאולוגיים, ילדים המחונכים להלשין על הוריהם ולהיות נאמנים לשלטון לפני המשפחה – כל אלו הם התייחסות ברורה לכך, ובייחוד למשטר סטלין. עמנואל גולדשטיין המופיע בספר הוא רמיזה לאויבו המובהק של סטלין, טרוצקי, ושמו והיותו יהודי מזכירים את מוצאו ושמו המקורי של טרוצקי, לב ברונשטיין. כך גם היותו של "האח הגדול" משופם ונערץ כסטלין. שכתוב ההיסטוריה, כולל הוצאת מהדורות חדשות של ספרות רשמית ששמות המתנגדים הפוליטיים שהועלמו נמחקו ממנה, מקביל לפרקטיקה הסטליניסטית, וכך גם התעמולה (חסרת הביסוס במציאות) על הישגי ייצור מדהימים. היכולת לשנות את מדיניות החוץ מן הקצה ולהפוך צר לרע ולהפך, כהרף עין, מזכירה את התפנית הסובייטית החיובית כלפי גרמניה בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב; התמונה של ותיקי המפלגה המודחים שראה וינסטון התבססה על טעויות של התביעה במשפטי מוסקבה, שייחסה לשלושה נאשמים מפגש במלון בקופנהגן שנסגר זמן רב קודם. אורוול היה טרוצקיסט בשעתו, לחם בשורות הפו"ם הטרוצקיסטי במלחמת האזרחים בספרד, ונחרד מן הדורסנות והאופורטוניזם שראה אצל הסטליניסטים שם. עם זאת, הוא לא ביקש לגנות אך ורק את המשטר הסובייטי. השלטון והאידאולוגיה הטוטליטריים המוצגים בספר הם עירוב גרוטסקי במתכוון בין הקומוניזם לנאציזם. בידור ההמונים הסאדיסטי, המיליטריזם המודגש, מפגני ההתעמלות וארגון הנשים הצעירות הקנאיות מזכירים את היטלר לפחות כמו את סטלין.

לא רק אותם כיוון הסופר לתקוף. מושג ה"חשבפשע" והיומרה לשלוט בנפשו ובתודעתו של האדם ולדכא את יצריו הבסיסיים הם התייחסות דווקא לכנסייה הקתולית. אורוול היה אנטי-קתולי בשנים שבין המלחמות וציין את רצונו לעסוק בכנסייה באחת הטיוטות. או'בריאן רדוף שגעון הגדלות הוא בעל שם אירי (ולפיכך קתולי), מתואר כאינקוויזיטור, ואומר שהמפלגה יכולה לכוף על היקום את הקוסמולוגיה הנוחה לה, באופן המזכיר את משפט גלילאו. נימה אחרת, שאורוול בזק בזהירות, היא האנטי-אמריקניות. בספר, שמה של בריטניה נמחה והיא הפכה ל"מנחת א'", טריטוריה הכפופה ל"אוקיאניה" שהיא בבירור גלגול עתידני של ארצות הברית, ו"המבצרים הצפים" הם משחק מילים על "המבצרים המעופפים" מימי המלחמה. אורוול התנגד בשעתו לכך שהמגן האפשרי היחיד מפני הסובייטים במלחמה הקרה הוא הגמוניה אמריקנית, והציע הקמת דמוקרטיות סוציאליסטיות באירופה. אורוול הונע לכתוב את "אלף תשע מאות שמונים-וארבע" אחרי ששמע על ועידת טהראן וחלוקת העולם לאזורי השפעה. החזון של טבח ושעבוד עמים שלמים, וכפיית אומות ותיקות להתאגד יחד תחת שליטת מעצמה יחידה, מבטאים את סלידתו מן הרעיון של אימפריות ותחומי שליטה, עוד מבלי להתייחס לטיב המשטר שיונהג בהם.

תמה אחרת היא ההומניזם של הסופר. הנובלה מציגה מופעים של הגינות, אמון הדדי וזיכרון אף על רקע שלטון האימים של "המפלגה", אותם יסודות החיוניים לקיומה של חברה תקינה. "המפלגה" חותרת תחת כל אחד מהם ומכוונת לעקור אותו, ובכך לפגוע ולהשחית את צלם האנוש של האוכלוסייה. בסופה המר של הנובלה, אנושיותם של וינסטון וג'וליה נשאבת מהם, והם נעשים, מילולית, ל"לא-אנשים". השחתת מוסד המשפחה, הסתת ילדים נגד הוריהם והפרת האמון בין בעלים לנשותיהם, מסמלת את מפלציותו של המשטר. התנגדותו של וינסטון ל"אח הגדול" נעשית קודם כל בכך שהוא משמר את אנושיותו: הוא מתעקש להיאחז בזיכרון ולקיים יחסים של אמון עם ג'וליה ואחרים. שמה הראשון של הנובלה בטיוטה היה "האדם האחרון באירופה"; כשם שאו'בריאן אומר לווינסטון שאם הוא אדם, הרי הוא האדם האחרון.

מפלצתיותה של "המפלגה", ותמונת העתיד הקודרת שמשרטט הספר, מתבטאות בשלושה שדות. הראשון הוא שימוש בתקשורת ההמונים החדישה כדי לטפח בורות ואדישות בקרב ההמון. הספרות המופצת להמונים כה חסרת מקוריות עד שהיא מופקת במכשירים אוטומטיים. ה"טלצג", שמשמש למעקב ולתעמולה, הוא פארודיה של הסופר על הטלוויזיה, אותה ראה כמכשיר מסוכן להתפתחות המוסרית והתרבותית, המשמש כדי לגזול את הפנאי למטרות בידור נחות ולהטפיש את האוכלוסייה. השדה השני הוא סילוף וסירוס השפה, ההופכת מאמצעי לשקף את המציאות לכלי לעיוות ולמניפולציה בידי המשטר. האינטלקטואלים של "המפלגה" עושים בלשון כרצונם, כדי להציג תמיד את מה שנוח ל"אח הגדול", והיא עצמה מושמדת ומוחלפת ב"שיחדש" הדל והבירוקרטי. במאמרו הקלאסי מ-1946 "פוליטיקה והשפה האנגלית", מחה אורוול על עיוותי לשון מכוונים שנועדו לעדן את זוועות המלחמה, ובייחוד את הזוועות שחולל סטלין; הוא קבע ששום יצירה איכותית לא יצאה לאור בברית המועצות ובגרמניה, משום שכותבים אינם יכולים לפעול בתנאים כאלו, ושהשקר הוא חלק מובנה במשטר טוטליטרי. השדה השלישי הוא מחיקת הזיכרון וההיסטוריה, החיוניים לחירות ואף לשפיות: אנשי מיניסטריון האמת משכתבים את העבר ומחליפים אותו לפי צורכי ההווה מדי יום. לווינסטון לא נותר שום דבר להיאחז בו כשהוא מנסה לעמוד על שלו מול או'בריאן, המתיימר לשלוט בחוקי הפיזיקה, ולהתעקש על קיומה של מציאות אובייקטיבית, שאיננה נתונה לשליטת "המפלגה". הסלידה שבה מתאר אורוול את האופן בו הדיקטטורה מעוותת את המציאות הושפעה בין היתר ממה שממע אודות הליסנקואיזם. הספר משווה לאו'בריאן כריזמה כמעט מהפנטת, עד כדי שכנוע (מבקרים כמו דויטשר תקפו את אורוול על כך), אך קטעים אחרים מאפשרים לקורא לזכור בכל זאת שיש ראיות הסותרות אותו ושהוא מציג טירוף, לא אמת.

השאלה המעמדית, והיחס בין הפועלים למשכילים, מוצגת בצורה מורכבת, המשקפת את לבטיו של אורוול בעניין. מחד, הספר עורך רומנטיזציה ל"פרולים". בכך שהם דבקים במשפחותיהם ובקהילותיהם, ומתעניינים בדברים פשוטים ויום-יומיים, וינסטון רואה בהם הבטחה לכך ש"המפלגה" לא תוכל למשטר את האוכלוסייה כפי רצונותיה ולדכא את הדחפים הבסיסיים של האדם, ושלבסוף היא איננה כל-יכולה. ה"פרולים" נבדלים מהמעמד האינטלקטואלי של "המפלגה החיצונה" בכך שלא זנחו את אנושיותם למען אידאולוגיה נוקשה. בד בבד, המעמד הנמוך הוא המון גס ונבער שאיננו מסוגל לפעולה פוליטית, על אף כוחו הפוטנציאלי העצום, ומתעניין אך ורק בצרכי היום-יום הדחופים. או'בריאן מבטל את האפשרות שיתקוממו אי-פעם כפנטזיה, ו"המפלגה" מתייחסת אליהם כשווי ערך לבהמות ומניחה להם לנפשם (יש בכך סטייה עקרונית מהדגם הטוטליטרי, שכיוון לגייס ולהסעיר את המון העם). הניגוד המשלים בין החיוניות ושמחת החיים לבין השטחיות והגסות של ה"פרולים" מיוצג בדמותה של ג'וליה, הנמרצת ומלאת התושיה, שאיננה מעלה על דעתה להתנגד למשטר ושנרדמת כשווינסטון מנסה לקרוא באזניה ספר. יחס זה משקף את הדו-ערכיות של האינטלקטואלים המתקדמים, שראו במעמד העובד את המפתח לשינוי החברתי העתידי, ובה בעת התאכזבו מכך שדורות של חינוך חובה ותנאי חיים שהשתפרו לא הניעו את ההמון לפתח תודעה פוליטית ולהתעניין במשהו מעבר לצרכיו הצרים.

היחס למשכילים, מנגד, הוא כמעט אחיד בשליליותו. ברנרד קריק עמד על כך שהתמה של בגידת האינטלקטואלים, והאנטי אינטלקטואליזם המסוים של אורוול (שאמר כי אידאולוגים אינם יכולים להתקיים ללא כורי פחם), הם יסוד חשוב בספר. חברי "המפלגה החיצונה" בעלילה משתמשים בשכלתנותם המנוכרת כדי לתרץ בטיעונים שונים ומשונים את פחדנותם, חנפנותם ונכונותם לשרת את המשטר למען קידום עצמי ומשרה נוחה. אצל כמה מעמיתיו של וינסטון, דווקא הנבונים יותר, הנכונות לציית אפילו לא מתורצת בקלישאות הריקות של הסוצאנג, והם קרובים לניהיליזם. האינטלקטואלים מדחיקים את אנושיותם, מתאכזרים איש לרעהו, ומפגינים ניתוק רגשי (אפילו ג'וליה, ששמחה שמאהבה הראשון התאבד) בשם להיטותם לרצות את ממוניהם. הצמאון לכח לשמו מתגלם באו'בריאן, איש "המפלגה הפנימית", שנסחף בניתוק ובציניות האינטלקטואליים שלו עד כדי טירוף. לזיקה בין כוחנות וסמכותנות לאינטלקט מצורפת גם הלימה לסאדיזם ומיניות מודחקים, המתפרצים בעת הבידור האלים המוצג לאוכלוסייה – נקודה שג'וליה עומדת עליה לגבי קנאותם הנובעת מתסכול מיני של פעילי המפלגה, ושווינסטון עצמו מפגין כשהוא מתאווה לג'וליה ומשתוקק לרצחה. כל זה איננו מוגבל דווקא לביקורת הטוטליטריות, אלא לביקורת על כל מערכת היררכית או פקידותית שהיא, ולסלידתו של הסופר מהאינטלקטואלים הסוציאליסטים בדורו, שהניחו לעצמם להעתיר שבחים על סטלין תוך הדחקת אכזריותו בתירוצים שונים. הוא ראה את המשכילים הפרוגרסיבים כמי שהתייאשו מההמון וביקשו למשול בו או לרצות אותו בבידור נחות, כמו זה שהמפלגה מייעדת ל"פרולים", ולא לרוממו. המתח המעמדי מוקצן בדמותו של מר צ'רינגטון, שמבטאו הקוקני מעודן יחסית ל"פרול", ומשום כך הוא רוכש את אמונו של וינסטון; צ'רינגטון מאבד כליל את המבטא ועובר להגייה המקובלת, אך רק כשהוא חושף עצמו כסוכן "משטרת המחשבות". הדילמות שחווה אורוול בחייו מתבטאות אף בדמותו של וינסטון הגיבור, שהוא עובד "משרד האמת" ומשכיל. הסופר כתב ערב פרוץ מלחמת העולם כי הספרות מתה לעת עתה, וחובה להפיק תעמולה למען הרע, כדי להבטיח את הניצחון על הרע יותר; הוא פנה לעבוד במשרד המידע (כלומר התעמולה) הבריטי, אם כי התפטר ב-1943. וינסטון, על אף היותו אינטלקטואל, הוא דמות חיובית המתייצבת למול הדיכוי ונותרת נאמנה לאמת.

כריכת "מהפכת המנהלים" של ברנהם.

עיקר גדול ב"אלף תשע מאות שמונים-וארבע", שמבקרים לא שמו לבם אליו עד שנות ה-70, הוא היותו במידה רבה פולמוס המכוון נגד ספרו של האינטלקטואל הטרוצקיסט-לשעבר ג'יימס ברנהם, "המהפכה הניהולית" , מ-1941. ברנהם טען כי לא הקומוניזם ולא הקפיטליזם יגברו, אלא שמתוך האליטות בשתי המערכות תיווצרנה לבסוף אוליגרכיות טכנוקרטיות, אדישות מבחינה אידאולוגית, שתפעלנה להנציח את כוחן ושליטתן. מלחמת העולם הייתה עתידה לדעתו להסתיים בכך שגרמניה, יפן וארצות הברית תחלקנה את העולם ביניהם (שטח ברית המועצות היה גדול מכדי שתוסיף להתקיים כיחידה אחת). אורוול כתב שני מאמרי ביקורת נוקבים כנגד ברנהם ב"טריביון". הוא תקף בייחוד את הטענה ששלטון יכול לחתור לשררה לשמה, ללא כל הצדקה מאחוריה, ואת הקביעה שאין הבדל בין פאשיזם לקומוניזם ושאין אלו אידאולוגיות מוגדרות שאנשים מאמינים בהן, אלא אך כסות צינית לשלטון מעמד המנהלים. הוא לימד קטגוריא על ברנהם תוך שהוא מערב בכך את תפיסותיו על הטיפוסים הבירוקרטיים, הן אלו שתפסו את השלטון בברית-המועצות ודיכאו את הכוחות הסוציאליסטיים הספונטניים ברפובליקה הספרדית, והן אלו שהשתררו על השמאל הבריטי. טורו מפברואר 1946 מטרים במידה רבה את "אלף תשע מאות שמונים-וארבע":

”התאוריה של ברנהם איננה אלא גרסה אחת של פולחן הכח שכה רווח עתה בקרב אינטלקטואלים... אם תבחנו את האנשים התומכים ברוסיה על אף שהם מודעים לטיב המשטר הרוסי, ניתן לראות שהם משתייכים ל"מעמד המנהלים" של ברנהם. לא מנהלים במובן הצר, אלא מדענים, טכנאים, מורים, עיתונאים... בני המעמד הבינוני החשים נלחצים על ידי מערכת שעודנה אריסטוקרטית בחלקה, ורעבים לכח ויוקרה. הם מביטים אל ברית המועצות ורואים, או חושבים שהם רואים, מערכת שחיסלה את המעמד הגבוה, מחזיקה את המעמד הנמוך במקומו, ומעניקה כח מוחלט לאנשים כמותם. רק לאחר שהמשטר הסובייטי נעשה טוטליטרי במובהק, החל מספר ניכר של משכילים אנגלים להתעניין בו. ברנהם... מביע את משאלתם הסודית: להשמיד את הסוציאליזם השוויוני הישן וליצור חברה היררכית שבה האינטלקטואלים, סוף סוף, יחזיקו בשוט. ברנהם כנה דיו לומר שהסוציאליזם לא ישתרר; האחרים אומרים שכן, אך נותנים למילה 'סוציאליזם' מובן חדש המשחית את הישן. אך התאוריה שלו, על אף האובייקטיביות המעושה, איננה אלא רציונליזציה למשאלתו. אין סיבה לחשוב שהיא מגלה לנו דבר אודות העתיד, למעט אולי העתיד המיידי. היא מספרת לנו רק איזה עולם רוצים בני "מעמד המנהלים" עצמם, או לפחות המודעים והשאפתנים מביניהם.”

הספר "קולקטיביזם אוליגרכי להלכה ולמעשה", החיבור הסודי שנכתב כביכול בידי גולדשטיין, איננו רמיזה ל"המהפכה נבגדת" של טרוצקי, אלא קודם כל לספרו של ברנהם. "אלף תשע מאות שמונים-וארבע" מגחיך למעשה רבות מעמדותיו של ברנהם, המתגשמות בצורה דיסטופית בעלילה, כך שבקורא – המונחה ברמזים רבים להבין שהעולם המתואר אבסורדי ובל-ייתכן – עולה רושם חזק שאינן יכולות להתקיים במציאות. אורוול סנט גם בתורתו המאוחרת יותר של ברנהם, שהפך לאנטי-קומוניסט מושבע והציג את הסובייטים ככח שטני וכל-יכול, והצהיר כנגדו כי רבים מתומכי הקומוניזם אינם גאונים חורשי רע, אלא שוטים ותמהונים. דמויותיהם המגוחכות של עמיתי וינסטון ב"משרד האמת" ממחישות זאת.

"לורד קיצ'נר רוצה אותך".

לבסוף, "אלף תשע מאות שמונים-וארבע" רצוף שנינויות ובדיחות, חלקן פנימיות אך רבות מהן מובנות לקורא הבריטי שחי בימי הוצאתו לאור. רובד זה נעלם מעיני הקורא הממוצע כיום. כך, לדוגמה, אורוול עבד בימי המלחמה במשרד המידע, ששכן בבית הסנאט באוניברסיטת לונדון, מבנה לבן, גבוה ושולט על סביבתו כמו "מיניסטריון האמת" בספר; הוא השתתף בישיבות משמימות בחדר שמספרו 101, והיה כפוף לשר המידע, ברנדן בראקן, שכונה בראשי התיבות BB, כמו "האח הגדול" בספר. השר נודע כסמכותני אך מרוחק, ואורוול היה מתבדח שאיננו בטוח אם הוא אכן קיים, שוב כמו דמות הרודן בספר. כרזת "האח הגדול" איננה מחווה לסטלין או להיטלר, אלא דווקא לכרזה הפטריוטית המפורסמת "לורד קיצ'נר רוצה אותך". האובססיה למילה "ניצחון" ושימוש בה בכל הזדמנות אופיינית לבריטניה של ימי המלחמה, ותיאורה של לונדון כעיר זרועת חורבות, שבה קשה להשיג תערי גילוח, מעליות נתקעות והפסקות החשמל מזומנות, מתאים בדיוק למצבה מיד לאחר תום הקרבות. "שיחדש" הוא פארודיה על האנגלית הבסיסית הקצרנית שפיתח הבלשן צ'ארלס ק. אוגדן.

עיבודים של הספר

קולנוע

הספר עובד לסרט קולנוע פעמיים. בשנת 1955 יצאה הגרסה הראשונה של הסרט בבימויו של מייקל אנדרסון, ובכיכובם של אדמונד אובריין וג'ן סטרלינג. גרסה זו צולמה בשחור לבן, וסטתה מאוד מעלילת הספר ומרוחו.

בשנת 1984 צולמה גרסה נוספת בבימויו של מייקל רדפורד, ובכיכוב ג'ון הרט בתפקיד וינסטון סמית', סוזנה המילטון וריצ'רד ברטון (בתפקידו הקולנועי האחרון) בתפקיד החוקר או'בריאן. בפסקול הסרט שחובר על ידי צמד היוריתמיקס נכלל בין השאר השיר "Sexcrime" שזכה להצלחה במצעדי הפזמונים.

בשנת 1985 יצא הסרט "ברזיל" של הבמאי טרי גיליאם, שנעשה (בין היתר) בהשראת ספרו של אורוול.

טלוויזיה

הספר עובד פעמיים לסרט טלוויזיה. פעם אחת בשנת 1954 בבימויו של רודולף קארטיאר ובכיכובו של פיטר קושינג, ופעם נוספת בשנת 1964 בבימויו של כריסטופר מוראן ובכיכובו של דייוויד באק.

בשנת 1984, שודר בארצות הברית תשדיר פרסומת בשם "1984", אשר בוסס על הספר. התשדיר פרסם את מחשב המקינטוש של חברת אפל, אשר ביקשה להציג עצמה כ"גואל" מפני שליטתה של חברת יבמ בשוק המחשבים האישיים.

מוזיקה

ב-1974 הוציא הזמר דייוויד בואי סינגל בשם "1984" המבוסס ומושפע מספרו של אורוול. בואי הקליט שירים נוספים עבור מחזה המבוסס על הספר שהתכוון להפיק, בהם "Big Brother", אך אלמנתו של אורוול לא העניקה את אישורה לכך. בואי הכליל שירים אלה באלבומו "Diamond Dogs".

אחד מהרכבי הרוק של המוזיקאי הישראלי יוסי אלפנט נקרא "חדר 101", מונח מתוך "1984". ב-1996 הוציא מאיר אריאל את אלבומו "רישומי פחם". בחוברת של הדיסק נכתב מפורשות שהספר היה מקור השפעה לחלק מהרצועות.

תיאטרון

בשנת 2017, עלתה בתיאטרון הבימה הצגה בשם "1984", גרסה עברית לעיבוד תיאטרוני חדש לספר, שיצרו שני מחזאים בריטים רוברט אייק ודאנקן מקמילן, בשנת 2013. בהצגה, בבימויו של עירד רובינשטיין, מככבים אלכס קרול כווינסטון, גיל פרנק כאו'בריאן ואושרת אינגדשט כג'וליה.

התרגומים לעברית

תרגומו הראשון של הספר לעברית הופיע בשנת 1950. הספר תורגם על ידי יהודית אביטל והופיע בהוצאת "פלס", שהייתה למעשה סוכנות להפצת עיתונות חוץ. התרגום שהופיע שנה בלבד לאחר הופעת המקור באנגלית עורר הד רב. האנלוגיה לברית המועצות ולגרמניה הנאצית הייתה מובנת מאליה לקוראים באותם ימים. התרגום הנפוץ כיום של ג. אריוך (שם העט של המתרגמת ג'נטילה ברוידא) הופיע בהוצאת עם עובד ב-1971 ומאז הודפס במספר רב של מהדורות.

• 1984, תרגמה יהודית אביטל, תל אביב, פלס חברה לפרסומים, תשי"א 1950
• 1984, תרגם ג. אריוך, תל אביב, עם עובד ("ספריה לעם"), תשל"א 1971
• 1984, תרגם ארז וולק, תל אביב, עם עובד, 2019

השפעותיו של הספר

לספר הייתה השפעה רבה על העולם של אחרי 1948, אשר נחשף לזוועת הדיקטטורה והטוטליטריות. הוא אף מונהג כספר חובה בקורסים רבים למחשבה מדינית.

מעבר להשפעה הגדולה שהייתה לספר בהבנה שבבעיה שבצורת המשטר הקומוניסטית וצורות משטר טוטליטריות אחרות, טבע הספר גם חשש גדול בציבור מפני מעורבות יתר של השלטון בחיי האזרח הפשוט. המונח "האח הגדול" מוזכר לעיתים תכופות, עד ימינו, בכל פעם שיש חשש שמדינה או חברה אוספת יותר מדי מידע על האזרחים. במובן זה, הקדים אורוול את זמנו, שכן ההבנה כי "ידע הוא כוח" והחשש מפני ניצולו לרעה, טרם היו חקוקים בתודעתו של הציבור.

השפעה נוספת הייתה ההבנה של הבעייתיות ב"כיבוס השפה", ובכך שהשיח משפיע על צורת חשיבתם של אנשים. בכך השתלב אורוול עם הזרם הפוסט-מודרני שקיבל תאוצה בזמנו, ואשר הוגיו (כדוגמת לודוויג ויטגנשטיין) ייחסו משמעות גדולה לשפה ולשימושיה בפילוסופיה (ראו למעלה – משמעות סוציולוגית).

יצירה תרבותית בהשפעת הספר

• הספר "האם תמשיך ברית המועצות להתקיים עד 1984?", מאת הסופר הרוסי אנדרי אמלריק, שיצא בשנת 1970. בעת כתיבת הספר רצה אמלריק להכניס לשמו של הספר את שנת 1980, אך לבסוף שינה אותו ל-1984, כדי לתאמו עם תחזיתו האפוקליפטית של אורוול.
• יוצרי הסרט "חיים של אחרים", העוסק במשטר הטוטליטרי בגרמניה המזרחית, בחרו שהעלילה תתרחש בשנת 1984.
• תוכנית המציאות "האח הגדול" קיבלה את שמה בהשראת הספר.
• הרומן "האח הקטן" מאת קורי דוקטורוב, שמתאר מציאות מדומה בארצות הברית כיום, כשהמשטרה\ממשלה מקימה בסן פרנסיסקו משטר טוטליטרי, במטרה "לשמור על הביטחון" כתגובה לאירוע טרור שהתרחש בעיר.
• האלבום "Diamond Dogs" של דייוויד בואי נכתב בחלקו בהתחלה כעיבוד מוזיקלי לספר, אך לאחר שלא קיבל את האישור מאלמנתו של אורוול להפקה הזו הוא כלל את השירים שנכתבו כבר באלבום שלו שמבוסס באופן חלקי על הספר, ושואב ממנו הרבה מאוד השראה.
• האלבום "Hail to the Thief" של להקת רדיוהד מושפע במודע מהספר ואף מצטט כמה משפטים מתוכו. דוגמה לכך היא שיר הפתיחה של האלבום – "2+2=5".
• העולם כפי שהוא מוצג בסרט "ונדטה" משנת 2006 מבוסס ברובו על הספר, ולאורך עלילתו מוצגים אלמנטים מקבילים רבים. אחת הקריצות של "ונדטה" ל-"1984", היא ליהוקו של ג'ון הרט, אשר גילם בעבר את דמותו של וינסטון, כראש המפלגה (האח הגדול).
• נאמר כי אלבום המוזיקה "The Resistance" של להקת מיוז נוצר בהשראת הספר.
• בסרט "ענן אטלס", שיצא לאקרנים ב-2012, מתואר עתיד קודר בו ממשלה עולמית שולטת בעולם. אסירה פוליטית נחקרת בידי הממשלה ומוזהרת שלא להשתמש בקוריאנית בזמן החקירה. הקוריאנית נחשבת שפה אסורה וכינויה הוא Subspeak (שפה נחותה). נאמר שההשראה לכך הוא הספר בו השפה האנגלית הוותיקה הולכת ויוצאת משימוש בעידוד הממשלה ומוחלפת בגרסה שנקראת Newspeak – שפה עניה יותר, נטולת מילים שנויות במחלוקת, המתאימה לקו המפלגה ומדכאת מחשבה חופשית או ביטויים שקיומם אינו רצוי יותר.
• השיר "Ingsoc" של להקת הת'ראש מטאל Havok עוסק בתיאור החיים תחת שלטון המפלגה, תוך התבססות על הנכתב בספר.
• סדרת הנוער הישראלית "דאוס" עוסקת בתוכנת מחשב של עוזר וירטואלי מבוסס בינה מלאכותית ועיבוד שפה טבעית האוסף מידע אודות המשתמשים בו ומנצל זאת כדי להשפיע עליהם ולהשתלט על תודעתם.

ראו גם

• 1984 (תשדיר פרסומת)
• חוות החיות
• 1985, רומן וביקורת מאת אנתוני ברג'ס
• פרנהייט 451
• 1Q84
• סדר עולמי חדש

לקריאה נוספת

• שלמה גיורא שוהם, והוא אוהב את האח הגדול: "1984" של ג'ורג' אורול: מיתוס ומציאות, פפירוס, 1985. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• ג'ורג' אורוול - חלק ראשון, עמ' 7–23, באתר הוצאת הספרים "עם עובד"
• ציטטות בעברית מתוך הספר, באתר "בין המירכאות" – pitgam.net
• מילון שיחדש אתר העוסק בספר ובהשוואות שלו לחברה האמריקאית (באנגלית)
• גרסאות אלקטרוניות של הספר (באנגלית):
  • 1984 (ניתן גם להורדה)
  • with publication data
  • מפרויקט גוטנברג האוסטרלי
• איזה פרליס, 1984 לאורוול, דבר, 5 במרץ 1971 (עם הופעת התרגום העברי של ג. אריוך בעם עובד)
• חנוך ברטוב, העולם האורווליני אחרי 20 שנה, מעריב, 5 במרץ 1971
• רמי שלהבת, היום לפני: גם אנחנו אוהבים את האח הגדול, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 8 ביוני 2017
• מאיה פולק, ‏האח ממשיך לגדול, בעיתון מקור ראשון, 25 בפברואר 2019
• אדם רז, "1984" בתרגום חדש: כיצד אוקיאניה של אורוול דומה לישראל של 2019?, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2019
• נא לחשוב בהתאם, באתר "Time Out ישראל", 20 במרץ 2014
• דיאנה בארון, האיש שהמציא את האח הגדול: 1984 וחשיבותו של ג'ורג' אורוול, באמפר, 6 במאי 2017
• מערך שיעור לתיכון: הספר "1984" ו"האח הגדול", באתר "קדמה" – kedma-edu.org.il
• 1984, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)