יהדות נסיכות מולדובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרש כוזרי המוביל שבוי

יהדות נסיכות מולדובה הייתה הקהילה היהודית של יהודי נסיכות מולדובה מראשיתה ועד לאיחוד הנסיכויות הרומניות במסגרת המדינה הרומנית.

יהודים חיו בדאקיה עוד בטרם נכבשה על ידי הרומאים. ברומניה נמצאו מצבות מתקופת הכיבוש הרומי שקושטו בסמלים יהודים ונחרטו עליהן אותיות עבריות. בשנת 397 הוזכר שהרומאים ערבו לביטחון היהודים ובתי הכנסת שלהם בדאקיה. 400 שנה מאוחר יותר מוזכרים היהודים שחיו בקהילות בערים גאלאץ וטקוץ'.

בהיסטוריה של רומניה יש אזכור על כך ששבט יהודי לוחם (כנראה כוזרים) חדר לאזור זה ולמשך מספר שנים הדת היהודית הייתה הדת השלטת באזור. מאוחר יותר, עם היווצרות הנסיכויות הנוצריות, הורע מצב היהודים והם סבלו מרדיפות מצד שכניהם עד כיבוש השטח על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15. נסיכות מולדובה נוסדה ב-1360, אך ב-1330, באקרמן, שעתידה הייתה להיות חלק מנסיכות מולדובה, כבר היה רובע יהודי עם רופאים יהודים והדבר ידוע לנו מסיפור תולדות חייו של המרטיר הנוצרי "יון החדש", שסופר במחצית הראשונה של המאה ה-15 על ידי הנזיר הבולגרי גריגורה סמבלק או צמבלק[1].

תחת שלטון הטורקים הגיעו לרומניה יהודים מגירוש ספרד וגם פליטי גזירות ת"ח ות"ט מאוקראינה השכנה. במאה ה-16 התקיימו כבר כמה קהילות בשטח הזה, ובשנת 1740 התקיימו ריכוזים יהודים בערים בקאו, גאלאץ ורומאן. הרב שלמה בן ערבי, שחי בין השנים 15491629 והתיישב ביאשי, היה הרב הראשון של יהודי נסיכות מולדובה.

במאה ה-17, וסילה לופו התייחס יפה ליהודים שהתיישבו בארצו ובעיקר ביאשי וראה בהם מקור הכנסה נוסף. פליטים יהודים רבים, שנסו מפני חילות הקוזאקים בתקופת גזירות ת"ח ת"ט, מצאו מקלט בנסיכות מולדובה וחלקם ביאשי עצמה, אך מקלט זה לא החזיק מעמד כשהקוזאקים פלשו לנסיכות מולדובה, כדי ללחוץ על השליט להסכים לשידוך של בתו הצעירה, רוקסנה, עם טימוש, בנו של בוגדן חמלניצקי. הקוזאקים תפסו יהודים, עינו אותם כדי שיגלו איפה החביאו את כספם ושחררו אותם רק תמורת תשלום. תופעה זו חזרה על עצמה כשהקוזקים ליוו לחתונתו ביאשי את טימוש חמלניצקי, בשנת 1652, ורק התערבות הבישוף מקריוס מאנטיוכיה, שהיה במקרה ביאשי, הצילה את הקהילה מחורבן גמור.[2] תקופה קשה זו תוארה על ידי הרב נתן נטע הנובר בספרו יוון מצולה. במסמך שראה פרופסור גאורגה גיבנסקו (Gheorghe Ghibănescu) הוזכרו בתי ספר יהודים ביאשי בתקופת שלטונו של איליאש אלכסנדרו (1666 - 1668)[3].

נפתלי בן יצחק הכהן, שנולד במאה ה-17 בפוזנן והיה רב ורופא, נחשב לחכם באשי הראשון של נסיכות מולדובה ומייסד שושלת החכם באשים שבאו בעקבותיו, כולם, פרט לאחד, מבני משפחתו. נפתלי עצמו, שקיבל את המינוי כששהה באיסטמבול, נפטר ב-1724 ולא הספיק להיות חכם באשי בפועל.

עלילת הדם הראשונה בנסיכות מולדובה הייתה במחוז נאמץ ביום 5 באפריל 1710. יהודי מומר עזר להעביר גופת ילד שנרצח על ידי נוצרים לחצר בית כנסת. היהודים הואשמו ברציחת הילד לצרכים פולחניים ולמחרת נרצחו חמישה יהודים ורבים אחרים נפגעו וכל בתי היהודים נבזזו. מנהיגי הקהילה נכלאו ועונו. בינתיים פנו יהודים בעלי השפעה לשליט דימיטריה קנטמיר במושבו ביאשי ועל פי הוראת הנסיך נפתחה חקירה שתוצאותיה הובילו לשחרור האסורים, תפיסת האשמים האמיתיים וענישתם. במהלך השנים היו עוד עלילות דם ופרעות ביהודים, בחלקן, כמו בגאלאץ, ביוזמתם של היוונים הנוצרים, אשר בנוסף לדת השונה, היו גם יריבי מסחר ליהודים.

יהודי נסיכות מולדובה התרכזו בערים ובעיירות, עסקו במסחר ובמלאכות שונות והיוו אחוז גדול מאוד מהאוכלוסייה העירונית. היו עיירות בהן מחצית האוכלוסייה או רובה היו יהודים וזה נבע בין היתר מאיסור התיישבות היהודים באזור הכפרי ואיסור רכישת הקרקעות על ידם.

במאה ה-19 הייתה הגירה יהודית אל נסיכות מולדובה, בעיקר מכיוון גליציה ואוקראינה. בשנת 1803 חיו במולדובה כ-30,000 יהודים ובשנת 1848 מספרם הוכפל ל-60,000 ועל פי המפקד של שנת 1859 מספרם הגיע ל-118,922.

הנסיכויות הרומניות היו וסליות של האימפריה העות'מאנית, אולם האימפריה הרוסית המתרחבת והמתעצמת דחקה בהדרגה את רגלי העות'מאנים והחדירה את צבאה והשפעתה. ב-1837 השלטון הצבאי הרוסי בנסיכות וולאכיה ובנסיכות מולדובה הביא לקבלת התקנון האורגני, קובץ חוקים שנועד להוות גרעין חקיקה משותף של שתי הנסיכויות. התקנון האורגני, שנכתב לפי דוגמת החוק הרוסי, החמיר מאוד את מצב היהודים ופגע קשה בסטטוס שלהם.

ב-1848, כאשר לבלבו תנועות מהפכניות ברוח המהפכה הצרפתית גם בנסיכויות הרומניות, היהודים הצטרפו בהתלהבות ובתקווה לקבלת שוויון זכויות, אך התנועות האלה דוכאו.

ברחבי נסיכות מולדובה חיו יהודים בני זרמים שונים, אורתודוקסים אדוקים, רפורמיסטים ובעיקר חסידים. קיומם של חסידים רבים בני הזרם החב"די הביא לכך שכינויים בעגה הרומנית, "חבוטניק" (שיבוש של חב"דניק), הפך למילה רומנית המתארת אדם אדוק בדתו.

נסיכות מולדובה חדלה להתקיים באופן רשמי בשנת 1859, כאשר התאחדה עם נסיכות ולאכיה אחרי ששתי הנסיכויות בחרו את אלכסנדרו יואן קוזה כשליטן. תחילה הייתה מולדובה חלק מאיחוד הנסיכויות הרומניות וכעבור זמן קצר חלק מהמדינה הרומנית החדשה, רומניה וכך הייתה גם יהדות נסיכות מולדובה חלק אינטגרלי מיהדות רומניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008. (ברומנית)
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנתולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנתולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, ע' 414 - 415
  2. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, עמוד 364
  3. ^ יון מיטיקאן, "היהודים מטרגו קוקולוי", עמוד 11