יהדות צפון תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות צפון תימן היא קהילה יהודית אשר התקיימה באזור הגאוגרפי מדיני המוכר כצפון תימן, קהילה זו מהווה חטיבה נפרדת בתוך יהדות תימן. והיא אחת משתי החטיבות הראשיות לפיהן נחלקים יהודי תימן על פי אזור גאוגרפי, בנוסף לחלוקות אחרות הקיימות ביהדות זו. והיא בתורה מתחלקת לחמישה תתי-חטיבות נוספות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היישוב היהודי בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. לפי מסורת יהודי תימן הם מיוחסים לשבט יהודה ולשבט לוי, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן בית ראשון[1] בני הקהילה מכריזים כל שנה במהלך הקינות לתשעה באב מתוך התכלאל על השנים לחורבן הבית הראשון, ובתוך כך אומרים "ולחרבן בית ראשון ולפיזור אנשי גלותנו אנו הגולים פה ___ שנה". מכאן מסיקים שלפי המסורת הגיעו לתימן עם חורבן הבית. ב-16 בספטמבר 1970 נתגלתה וצולמה על ידי ד"ר וולטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע, כאשר כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד. משמעות הכתובת היא כי בזמן בית המקדש השני הייתה קהילה יהודית בתימן וחיו בה כהנים[2] התייר הפרושי, שליח ירושלים, הרב יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה-19 כותב כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת מניין השטרות, כלומר לפני למעלה מ-2,300 שנה כבר הייתה קהילה יהודית גדולה בתימן. יש המניחים כי התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-3 לאחר הספירה. בנוסף, קיימת טענה כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל.[3]

תקופת ממלכת חמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שליטת ממלכת חמיר, כבר ישבו יהודים רבים בתימן, והם אף נחשבו לבני המעמד הגבוה. חלק מהשבטים הערבים הושפעו מיהודים ובפרט ספגו השפעות מונותיאיסטיות. האצולה החמירית הגדירה את אמונתם במונחים מונותיאיסטים וכינו למשל, את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינוי האל על ידי יהודים ונוצרים[4] במאה ה-6 עלה לשלטון המלך היהודי יוסף דו נואס. הוא יצר קשרים עם חכמי טבריה ועם ראש הגולה. הנוצרים חששו ממהלך השתלטות יהודי וביקשו להפיל את הממלכה. דו נואס שלח חכמים יהודים מטבריה אל העיר נג'ראן שבארצו, כדי שיתווכו בינו לבין אויביו החמיארים הנוצרים. במקור נוצרי מואשמים חכמי טבריה כמי שמגיעים לתימן בכל שנה ושנה ומעוררים מהומות נגד הנוצרים[5] בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בקרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, וכך חוסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם הפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבוש תימן על ידי הפרסים בשנת 575, נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל והוטבו חייהם של יהודי תימן. לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה לרעה בחיי היהודים.

תחת שלטון האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם הגיע לתימן בשנת 628, בתקופת חייו של מוחמד. ולכן במאה ה-7 הח'ליפים המוסלמים החלו להשתלט על האזור של תימן והאזור הפך לפרובינציה רחוקה. לאחר שהתפרקה הח'ליפות נשלטה תימן הצפונית על ידי אימאמים ממספר שושלות, בעיקר אימאמים משושלת הזיידים. האימאמים, שהיו מוסלמים שיעים, ייסדו את השלטון התאוקרטי בתימן שהחזיק מעמד עד הזמנים המודרניים. כיבושי האסלאם יצרו ח'ליפות אסלאמית אשר איחדה את מרבית היהודים תחת ישות מדינית אחת. דבר שהקל מעתה, על קשריה של יהדות תימן עם קהילות יהודיות אחרות בעולם האסלאמי המתהווה, וככבר בתקופת הגאונים התקיימו קשרים דתיים ותרבותיים פעילים בין יהדות תימן לשאר המחוזות המרוחקים של העולם האסלאמי, קשרים שלעתיד לבוא יתבררו כקריטיים להישרדותה.

בדומה לקהילות יהודיות בשאר העולם המוסלמי יהודי תימן נאלצו לקבל עליהם מספר תקנות שעיגנו את מעמדם החדש במדינה המוסלמית והוסדרו על פי חוזה שנקרא חוזה עומר. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אל-כתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הד'ימים זכו לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, בתשלום מס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'זיה") ובכפוף למיגבלות שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הד'ימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת נשק ואיסור בניית מקומות פולחן חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו שמומר לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים. תקנות אלו או תקנות דומות להן חלו על יהודי תימן גם בתקופת האימאמים השיעים וגם בתקופות השליטה הקצרות של האימפריה האיובית והאימפריה העות'מאנית ובאופן כללי ניתן לומר שהתקיימו למן תקופת ראשית האסלאם, ועד לעלייתה הגדולה של הקהילה ארצה באמצע המאה ה-20.

חלוקת יהודי צפון תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח יהדות צפון תימן במשמעותו הרווחת מתייחס לרוב הקהילות היהודיות שחיו בשטחה של מדינת צפון תימן, למעט הקהילות היהודיות של מחוזות איב, א-דאלע, ותעז המכונים אזור "שרעב" שיהודיו אינם משתייכים ליהדות צפון תימן אלא נחשבים באופן מובהק לחלק מ"יהדות דרום תימן" ואף מהווים תת-חטיבה מרכזית בחטיבת יהדות דרום תימן - "יהדות שרעב". את יהדות צפון תימן מקובל לחלק לחמישה תתי-החטיבות הגאוגרפיות הבאות:

מחוז צעדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקרא על שם העיר המרכזית במחוז, העיר צעדה (עיר). המחוז הצפוני ביותר של תימן כיום וגם המחוז הצפוני ביותר בו גרו יהודים לאורך הדורות. כאמור, לעתים המונח יהדות צפון תימן מתייחס ליהודי מחוז זה בלבד, אך המשמעות הרווחת למונח זה היא לציון יהודי רוב המחוזות של מדינת צפון תימן למעט המחוזות שצוינו בפסקה הראשונה. יהודי אזור זה היו פזורים ביישובים רבים, מהם בריכוזים גבוהים יחסית, מהם במספרים מעטים, ולפעמים רק משפחה אחת ביישוב. רשימת היישובים באזור צעדה בהם התגוררו יהודים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים ארוכה, ומדובר בלמעלה ממאה יישובים. ככלל ללא היהודים שהתגוררו בריכוזים גדולים, כמו בצַעְדַה, במַאדַאן ובאַלְהַגַ'ר, הפזורה - יחסית למספר היהודים - הייתה רבה מאד, ולעובדה זו היו השלכות לגבי קיום חיים יהודיים ומצב החינוך, כולל האפשרות להקמת בתי ספר ביישובים אלו. אך כאמור, הריכוזים הגדולים היו בצַעְדַּהּ (מעל 1,000 נפש), בחַיְדַאן (מעל 1,000 נפש) בבַּרַט (מעל 1,000 נפש).[6] וכן התקיימו יישובי קבע קטנים יותר כגון באַלְעַ'יל (מתחת ל-1,000 נפש),[6] במַאדַּאן (כ-100 נפש) ברֲגּוּזַהּ (כ-150 נפש) ובאַלְהֲגַ'ר (מעל 150 נפש). בשאר היישובים התגוררו היהודים כעשרים נפשות בכל יישוב בממוצע. לפיזור הגדול של יהודי מחוז צעדה, ביישובים הרבים הללו הייתה השלכה בכל הקשור לתחומים שונים, וביניהם לחיי הדת והקהילה.

מחוז צנעא[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוז המרכזי בו התגוררו רוב יהודי צפון תימן ויהודי תימן בכלל, הודות לבירת המחוז צנעא שהינה בירת תימן ולקהילה היהודית המבוססת והעתיקה השוכנת בה. חייהם של היהודים בעיר הבירה צנעא היו בדרך כלל נוחים יותר מחיי היושבים בכפרים. רוב המשפחות המפורסמות ביהדות תימן מוצאן מצנעא, כגון משפחות צאלִח (אצל בני העיר נהגה צַאלֻח), שמן, עִרַאקִי כהן, א (ל)שייך' הלוי, קורח, קארה, משרקי, עוזרי, צארום ובדיחי. בצנעא היו גם ישיבות בולטות כגון: אלמדרש, בית א (ל)שרעבי ובית א (ל)שייך'. בדור האחרון היו בה הרב חיים קורח, הרב שלום שמן, הרב יחיא יצחק הלוי, הרב יוסף שמן, הרב יחיא קאפח, הרב סעיד עוזרי והרב חיים כסאר. צנעא הייתה מוכרת כמרכז התורה בתימן. הרב שלום שבזי כתב בשירו "אהבת דוד": "זור צנעא... פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה" (בעברית: "בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין"). יהודי העיר העריכו את עצמם, ולעתים התנשאו על שאר יהודי תימן, כגון שנשאו רק מבנות הקהילה בעיר. הם נהגו לומר את הפתגם "קשאם צנעא, ולא מארי אלבלאד", בעברית: "עדיף מוכר צנוניות בצנעא מן המארי בכפר"[7] בנוסף לעיר צנעא התקיימו מספר קהילות יהודיות גדולות בערים גדולות נוספות במחוז צנעא, בעיירות ובכפרים. באזור שבטי חַאשִדּ בולטים היישובים שִבַּאם, בַּיתּ עֲדַאקֵה, חג'ה, שגאדרה, אַלמַחוִיתּ, טוילה, קַריַתַּ אלקַאבִּל. בנפת חֲרַאז בולטים העיירה מֲנַאכֵהּ, הכפר גִּ'רוַאח והעיר חַ'ימֵהּ. באזור שבטי אַרחַבּ מצפונית לצנעא בולטים הכפרים הִזַם, חַמדֵהּ ורַידֵּהּ. רבים מיהודי הכפרים במחוז עסקו במסחר וברוכלות ומיעוטם בצורפות, שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר צנעא. תרבות ומנהגי יהודי המחוז היו דומים לאלה של העיר צנעא.

מחוז עמראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למחוז צנעה, רוב יהודי מחוז זה חיו בבירת המחוז העיר עמראן יהודי מחוז זה דומים ליהודי מחוז צנעא בתרבותם ובמנהגיהם בייחוד בולט הדמיון בין יהודי העיר עמראן ליהודי העיר צנעא ויהודי היישובים הכפריים בסביבת עמראן ליישובים הכפריים בסביבת צנעא.

מחוז ד'מאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למחוז צנעה ועמראן, רוב יהודי מחוז זה חיו בבירת המחוז העיר ד'מאר יהודי מחוז זה דומים ליהודי מחוז צנעא ועמראן בתרבותם ובמנהגיהם בייחוד בולט הדמיון בין יהודי העיר ד'מאר ליהודי הערים צנעא ועמראן ויהודי היישובים הכפריים בסביבת ד'מאר ליישובים הכפריים בסביבת צנעא ועמראן.

מחוז רימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למחוז צנעה ועמראן, רוב יהודי מחוז זה חיו בבירת המחוז העיר רימה יהודי מחוז זה דומים ליהודי מחוז צנעא, עמראן וד'מאר בתרבותם ובמנהגיהם אך קיימים אצלם גם הבדלים מסוימים במנהגים ובמטבעות הלשון והחידודים.

חיי הדת והקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הדת והקהילה היוו את הווית החיים של יהודי צפון תימן וסביבם התנהלו חיי היהודים. פעולות יומיומיות נעשו כולם ברוח ההלכה היהודית בבית ומחוצה לו, ולרבנים הייתה השפעה רבה על אנשי קהילותיהם.

החינוך ולימוד התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחינוך וללימוד התורה היה מרכיב חשוב בחיים בקהילה היהודית. הילד כבר בהגיעו לגיל שלוש בערך נשלח ל"חדר" לא לשם לימוד אלא להרגילו לאווירה ולמשמעת של חדר הלימוד. כשמגיע הילד לגיל ארבע בערך מתחיל ללמוד סדר האותיות בעל-פה אצל המארי ולאחר מכן את צורת האותיות והניקוד לאחר שהילד בקיא בהם, השלב הבא הוא לימוד טעמי המקרא, וכאשר הוא כבר קורא היטב בחומש מלמדו המארי את קריאת התרגום לארמית ותרגום רס"ג לערבית וכן את קריאת ההפטרה, כך הנער יהיה מוכן לקריאת התורה והתרגום בבית הכנסת. מנהג מיוחד ביהדות תימן שנשמר היטב בקרב יהודי הצפון הינו הכניסה לעול המצוות בגיל צעיר יחסית לגיל המצוות הנהוג ברוב קהילות ישראל - גיל 13, ובבת אחת באמצעות טקס סמלי של קראת התורה בבית הכנסת, אלא בסביבות גיל 8–9 כשהילד נחשב קטן, (תינוק של בית רבן) ובהדרגתיות הסיבה העיקרית לכך נובעת היא מסורת הפסיקה המסתמכת על דברי הרמב"ם שיש להרגיל את הילד למצוות עוד כשהוא קטן אם הגיע לגיל הנחשב לגיל הבנה ואם מבין ויודע בעצמו למי מברכים בעת קיום המצוות. אלו הן המצוות שמורגל בהן הילד הקטן בקהילת צפון תימן: התעטפות בציצית - מרגע שהילד יודע לברך ולהתעטף הוא נחשב חייב במצוות ציצית,[8] קריאה בתורה - ילד קטן היודע לקרוא בתורה על פי הטעמים ויודע למי מברכים רשאי לעלות לתורה ולקרוא בציבור, (וכן, להוציא לידי חובה)[9] הנחת תפילין - קטן שיודע לשמור על התפילין אביב היה נותן לו תפילין כדי לחנכו במצוות.[10] לעתים כשהגיעה שעת התפילה והיו תשעה אנשים גדולים בבית הכנסת וחסר אדם גדול למניין עשרה בבית הכנסת והיה בנמצא קטן, משלימים את המניין באמצעות קטן, וזאת בשעת הדחק ובעיקר בכפרים בהם הקהילות זעירות, למניין זה קראו "תשעה וקטן". אנשי הכפרים סמכו על דעתו של רב האי גאון שקטן יכול להשלים מניין.

שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לשבת החלו מיום רביעי. ראש המשפחה היה יוצא לשוק, וקונה את גרגירי הדגנים והקטניות כגון: חיטה, דורה, תירס, פול ואפונה. וזאת, כדי לטחון לקמח את אלו המיועדים להכנת לחמי סעודות השבת, ולשרות במים את אלו המיועדים, לקלייה לצורך הכנת הגַ'עְלֵה. ביום חמישי טחנו הנשים את החיטה והדורה לקמח וקלו את הפולים. ביום חמישי היו היהודים מתרחצים לכבוד שבת וביום שישי השכימו קום לתפילה, ואחר כך לשוק לקנות מצרכים טריים כמו ירקות ובשר להכנת המרק לסעודת השבת אותה הכינו הנשים, הן גם אפו את הלחמים לסעודות השבת מהקמח שטחנו ביום רביעי או חמישי, ולקראת כניסת שבת הכניסו את קדירת ההריס - החמין של יהודי תימן לתנור העצים על גחלים לוחשות - כדי שיתבשל בישול אטי לסעודת יום השבת. לאחר מכן היו הולכים הגברים לבית הכנסת ביחד עם בניהם וכאשר חזרו קידש האב על היין וישבו לאכילת הג'עלה - מיני קליות, פירות ולעתים גם בשר צלוי (בכמויות קטנות כמתאבן) וכן, שתו הגדולים יין וערק ותוך כדי שרו שירי שבת. בסיום הג'עלה ברך האב על הלחם, בצע לכל אחד מבני המשפחה חתיכה ממנו ואז ישבה המשפחה ואכלה את תבשילי השבת שהכינה אם המשפחה: מרק בשר עשיר, וגם צַלוּף (עליו ברכו), לחוח, חִלְבַּה וזְחוּק. דברי תורה נאמרים לרוב בזמן האוכל, בסיום הארוחה ברך האב את ברכת המזון בקול ושאר בני הבית בלחש. לעתים שתו אחרי הארוחה קפה, והגישו פירות בשנית. לאחר שתית הקפה היו בני המשפחה הולכים לישון. למחרת היו האב ובניו משכימים קום, והולכים לבית הכנסת בבית הכנסת היו מתפללים את תפילת השחרית לשבת על פי הנוסח הנהוג - בלדי או שאמי ובניגון מיוחד, וקוראים בתורה. סדר העולים הוא: כהן, לוי ואז ישראלים כל עולה מברך וקורא בעצמו את הקטע שלו עם טעמי המקרא. לאחר סיום הפסוק על ידי העולה, מתרגם אחד הילדים הקטנים הלומדים אצל המארי כל פסוק לארמית על פי המסורת ולערבית על מנת שיבינו גם השומעים, שאינם בקיאים בעברית וכך נעשה גם בקריאת ההפטרה. בסיום קריאת התורה וההפטרה התפללו מוסף - לעתים רק חזרת הש"ץ ללא תפילת היחיד. לאחר המוסף נגמרת התפילה. לרב נשארו זמן מה בבית הכנסת על מנת לקרוא בספר מנורת המאור וגם הלכות ביד החזקה להרמב"ם ואז הלכו לבתיהם, בהגיעם ישבו לקדש על היין אכלו ג'עלה, ברכו על הלחם וסעדו את סעודת היום בה הוגשו כמובן לחמים, כובאנה וההריס שהתבשל לאיטו בתנור וגם המטבלים הרגילים חִלְבַּה וזְחוּק בסיום ברכו ברכת המזון באופן שהוזכר לעיל. את תפילת המנחה התפללו כשעה או שעתיים לפני השקיעה ואחריה סעדו סעודה שלישית. בצאת השבת התפללו ערבית ביחידים מכיוון שהרוב שתו משקאות משכרים וקיים החשש ששליח הציבור לא יוציאם ידי חובה כראוי.[11]

הלבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבושם והופעתם של יהודי צנעא נבדלו ממלבושם של ערביי הארץ במספר דברים בולטים, גידול פאות לצדי הראש ותספורת קצוצה לשאר השיער מלבד הפאות, שימוש בסוגי אריגים שונים לתפירת הבגדים ובצורה שונה מהמקובל אצל הערבים, במיוחד בכיסוי הראש. היהודים אינם ענדו על ראשם את הכּוּפִיַה בדומה לערבים, אלא לבשו לרוב כובע שחור שלו הם קראו בשם כופיה, ומסביבו ליפפו מטפחת הדומה לכופיה הערבית שלה קראו דווקא מַצַ'ר. בגדי היום יום של היהודים היו מעין שמלה ארוכה המקבילה לג'לאביה בשאר ארצות ערב שלה קראו בשם "קמיץ" - חולצה. ליום-יום נפוץ קמיץ בצבע שחור עם פסים לבנים ולשבת וחג קמיץ לבן עם פסים שחורים על הקמיץ היו עוטים טלית בימות החול ובשבת כאחד. ככל שמתרחקים מצנעא לצפון הרחוק ולאזורים הכפריים, נעשה לבוש היהודים דומה ללבוש הערבים, מלבד הפאות שאותם גידלו כל יהודי צפון תימן ללא יוצא מן הכלל שנחשבו מבחינתם לסימנים (סימונים בהגייה תימנית) להבדלת היהודי מהנוכרי ולהיפך. גם לבישת הטלית נפוצה למדי אצל היהודים הכפריים. לבוש הנשים היהודיות בתימן מבוסס על עקרונות הצניעות ביהדות ובאסלאם כמו גם מושפע הוא מסוג הבד המקומי הנמכר. והוא כולל: חִ'רקַה (מטפחת פנימית לאיסוף השיער) ועליה קרקוש מעין מטפחת ראש חיצונית בעלת בטנה שלמצחו נתפרים עיטורים מכסף וזהב. האישה הייתה עוטה גם לִחְפַה רדיד בד שהשתפל על כתפיה ובצאתה לרחוב היא כסתה את פניה בחלק מהלִחְפַה. שמלת הגוף החיצונית נקראת עַנְתַרי והיא מקבילה במידה רבה לג'לבאב המוסלמי. ככלל לבוש הנשים היהודיות בצנעא ובכפרים, הינו דומה ללבוש הנשים הערביות ביחס להבדלי הלבוש בין הגברים היהודים לעמיתיהם הערבים אך בכל זאת נבדל ממנו בכך שאינו רקום בקישוטי פרחים והוא פחות בולט בצבעיו. לבוש הילדות הנו גרסה מוקטנת של לבוש הנשים ולבוש הילדים עד גיל שלוש דומה ללבוש הילדות וממנו ומעלה ללבוש הגברים.[12]

היחס עם השכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס כלפי היהודים היה מעורב בין התפיסה המוסלמית לפיה היהודים הינם ד'ימי נחותים מחד לבין התפיסה המוסלמית לפיה היהודים הנם אהל אל-כתאב מאידך, כמו גם יעילותם כבעלי מלאכה, היהודי הכפרי מעניק לפלאח הערבי שירותים שונים לאורך השנה כדוגמת: סנדלרות, חייטות, נפחות, נגורות וכו' ואת שכרו מקבל בצורת יבול חקלאי כאשר נאסף היבול. בצנעא נהגו הערבים לכנות את היהודי בשם אֻצְטַא (מומחה בערבית) משום שהיהודים נודעו בעלי מלאכה מוכשרים ביותר.[13] ככלל המוסלמים בצפון תימן כיבדו את היהודי, אך היו ביניהם גם קיצוניים, ואלה מעטים מאד, שהרשו לעצמם לעלוב ביהודי, בניגוד לדעת השייח'ים המושלים ביישובים השונים. אלה הקיצוניים המעטים משתייכים בדרך כלל לכת ה"סַאדַּהּ", שהם האדונים המתייחסים או לעלי, שהוא חתנו של מְחַמַּדּ נביא האסלאם, או לישמעאל בן אברהם שנולד לו מאשתו הגר. בשל מעמדם המיוחד של אלה היו מרשים לעצמם להשתמש בביטויי גנאי כלפי היהודי. ואלה הביטויים השגורים בפיהם, ושמיעוט מתוך המיעוט היה משתמש בהם. היהודי בעיניהם הוא מַלְעוּן (ארור, מקולל), נַגִ'ס (טמא), חִ'נְזִיר (חזיר), חְמַאר (חמור), כַּלְבּ (כלב), יֲהוּדִי (יהודי משמע נחות), ד'ימי (בן חסות). והיו סַאדַה במקומות שונים בצפון תימן, שמכונים בפי יהודי תימן "חסידי אומות העולם". משום שמחו בתוקף נגד העלבה או הטרדת יהודים חפים מפשע במיוחד כאשר היה מדובר ברב, או באדם זקן. בדרך כלל יחס התושבים הערבים ליהודים היה מתואם עם מדיניות שלטונו של האימאם הנוכחי כלפי היהודים, כאשר בתקופות של גזירות ורדיפות היחסים היו עכורים ולוו בהשפלות והטרדות מצד התושבים, ואילו בתקופות של אימאם סובלני יחסית הייתה גם נכונות מצד התושבים לשמור על יחסים טובים עם היהודים, אך לעתים נתהפך דבר ודווקא בשלטון סובלני יותר התקיימה אווירה של מתח וקנאה מצד המוסלמים והם הרבו להתנכל ליהודים.

גזירת היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון האסלאמי בתימן אפשר כאמור, בדרך כלל ליהודים לקיים את מצוות דתם תמורת תשלום הג'יזיה מס הגולגולת ועהכרה במעמד הד'ימי, למעט בתקופות רדיפה. אך חוק זה לא היה תקף על יתומים מאב ומאם שאינם הגיעו לבגרות ההיפך הוא הנכון - המוסלמים ראו מצווה גדולה באסלום יתומים אלו ובגידולם כמוסלמים אצל משפחה מאמצת. הגדרת הבגרות נעשתה במונחים גופניים: אצל הנער משיושוו שני אשכיו ויהיו זה על יד זה כדרך הבוגרים לצורך כך הופשטו הנערים ונערכה על גופם בדיקה. אצל הנערה משיבלטו שדיה ויצמח שיערה.[14] אולם אם נישאו הנער או הנערה, אפילו בגיל קטן מאוד הם נחשבו כבוגרים לכל דבר. "מצווה" זו של המוסלמים נתפסה כגזירת שמד שדינה ייהרג ובל יעבור עבור היהודים. גזירה זו נבעה מהטענה הדתית לפיה כל ילד או ילדה נולדו מוסלמים ורק הוריהם הפכו אותם ליהודים או נוצרים. וטענה נוספת הטוענת שחוק האסלאם מחייב לפרנס יתומים, וחוק אחר באסלאם אומר שאין להוציא הוצאות על גידול יהודי, ולכן כדי לפרנסו יש לאסלמו. אך ייתכן גם, כי השיקול העיקרי הוא כדי להאדיר את האסלאם והטיל את מורת שלטונו על היהודים הד'ימים. ואכן היו ילדים שנלקחו בכוח להתאסלם, והם עברו את טקס ההמרה שכלל בין השאר גילוח פיאות, תלבושת ערבית והשקייה במרק פיגולים. מקרים אלו היו נדירים שבנדירים מכיוון שהיהודים פעלו בכל דרך אפשרית למניעתה. בדרכים חוקיות כמו שידוך יתום ליתומה, ובדרכים שאינם חוקיות כמו הסתרת היתום מעיני השלטונות או הברחתו לאזורים בדרום תימן בהם יד האימאם אינה שלטת כמו העיר עדן למשל.

מנהגים ואמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי צפון תימן הקפידו כאמור, לשמור על המבטא המיוחד של קריאת התורה לפי המסורת העתיקה שבידיהם כולל תרגום התורה וההפטריות ושלוש המגילות לארמית, לאחוז בדרכי הנגינה והלחנים של קריאת המשניות והתפילות. ושמרו בקנאות על מנהגים אלו הנהוגים אצלם מדורי דורות, ביחס לקהילות ישראל האחרות. לצד מנהגי היהדות ומצוות הדת, רווחה בקרב יהודי צפון תימן בדומה לשאר יהודי תימן האמונה בסגולות ובקמיעות שונים, בשדים וברוחות, אמונות אלה אינם היו נחלת הכלל, אך היו נחלתם של חלק גדול יחסית באוכלוסייה על אף שיצאו כנגדם רבנים גדולים כדוגמת הרב יחיא קאפח מחשש לעבודה זרה ולדרכי האמורי אמונות אלו נשארו נפוצות. עיקר הפחד והחשש מן השדים היה באזורים הכפריים, שם חשבו כי השדים אוהבים להימצא במקומות נידחים או חשוכים ונמשכים ללכלוך ולזוהמה, ולכן נמנעו היהודים הכפריים מלבקר במקומות אלו כאשר הייתה להם ברירה. וכן האמינו שלעתים השדים מסיגים גבול ומתקרבים לגבולות יישוב לכן הרבו לנטוע את צמח הפיגם שהאמינו שדוחה שדים אלו.[15] אף בצנעא הבירה היו מהיהודים שחששו מפני השדים שעלולים להזיק ליולדת ולפרי בטנה לכן יש שהקטירו מור ומיני בשמים ריחניים על גבי קדרה של גחלים לוחשות לגירוש "השדים והמזיקים"[16] בתחילה הקמיעות הנפוצים לא עשו שימוש בשמות קודש ובצירופיהם, אך בתקופה מאוחרת יותר נכנס השימוש גם בשמות קודש ובשמות מלאכים, וגם כאן הייתה בעיה הלכתית מפני שהאנשים שעונדו את הקמיעות לעתים קרובות נכנסו אתם למקומות מטונפים ובזויים כדוגמת בית הכיסא וכו'. בנוסף היו קיימים קמיעות שהחילו לחשים בעברית או בערבית.[17]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד העברית השתמרה כשפת הלימוד והתפילה בצורתה המיוחדת ליהודי תימן, שפת הדיבור של יהודי הצפון כמו של יהודי שאר מחוזות תימן הייתה הערבית אשר התקיימה בשתי צורות: לצורך יומיומי בין היהודים לבין עצמם שמשה כמעט באופן בלעדי, הערבית היהודית אשר נכתבת באלפבית עברי ומובחנת מהניב המקומי השגור בפי הערבים המוסלמים. ואילו כאשר נצרכו לדבר עם שכניהם הערבים הם השתמשו בניב המקומי של ערבית מדוברת, באחרון שלטו בעיקר הגברים שכן הם אלה שבאו במגע יומיומי עם השכנים עקב העבודה מחוץ לבית במלאכה ובמסחר, בניגוד לנשים שהיו עקרות בית ולא היה להן צורך בניב זה. ערבית ספרותית כמעט שלא נודעה בפי יהודי תימן, מכיוון שעיקר שימושה הוא כשפת הקודש והלימוד למוסלמים, כמו כן רוב רובם של היהודים גם לא לשלטו בהאלפבית הערבי, שכן לא הזדקקו לו מפני שכאמור, הערבית היהודית נכתבת באותיות עבריות. המעטים מבין היהודים שידעו את הערבית הספרותית ואת האותיות הערביות היו רופאי הקהילה שכן מרבית הידע הרפואי בתימן היה כתוב בשפה זו.[18] למרות שהשפה הערבית היהודית הייתה אחידה יחסית בתימן וברוב קהילות ישראל בארצות ערב, (בעיקר בצורתה הכתובה) התקיימו בה הבדלי הגייה בתוך הקהילות היהודיות בצפון תימן אשר ברובם הקבילו להבדלים הקיימים בהגיית ערבית מדוברת בין הערים הגדולות לעיירות הקטנות ולכפרים אצל הערבים. הנקודות המרכזיות הן החלפת הפתחה בהברה האחרונה של מילה בצליל מעין צרה כמו למשל: המילה "חִלְבַּהּ", (מטבל תימני נפוץ) נהגית בצנעא בירת תימן ובשאר הערים הגדולות, כ-"חִלְבֵּהּ" ואילו בכפרי צפון תימן ובעיירה צעדה היא נהגית "חִלְבַּהּ" יש לציין שהגייתה המקורית של מילה זו הינה חֻלְבַּה (حُلْبَة) ולפיכך, ההגייה הכפרית מדויקת יותר. דוגמה נוספת "חִנַא" (צמח לצביעת הזקן והידיים) נהגית בצנעא ובשאר הערים הגדולות כ-"חִנֵא" ואילו בכפרי צפון תימן ובצעדה הו נהגה כ-"חִנַא".

מאכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאכלים המצויים אצל יהודי צפון תימן הם מאכלי המטבח התימני כגון: מאפים - צלוף, מִתַ'נַא וקלוב, (שמות לחמים דמויי לאפה). לחוח (לחם עם חורים הנאפה מעיסת קמח דורה ומים), זלאביה, (לביבות חג החנוכה, עשויות מבצק של קמח לבן דליל מעט ומטוגנות בשמן) כובאנה (מאכל) (מאפה בצק בשמן או סַמֲנַה הנאפה בקדרה ונאכל בסעודת יום שבת),[19] גַ'מְרי - לחם עבה מבצק הנאפה ישירות על גחלים בתוך כלי מיוחד העשוי מאבני בזלת (ייחודי ליהודי אזור צעדה).[20] בנוסף, היו נפוצים אצל רוב יהודי צפון תימן מלבד יהודי העיר צנעא גם הג'חנון והמלאווח מאכלים מבצק דמוי בצק עלים בסַמְנַה הראשון מגולגל לצורת גליל ונאפה בקדירה לכבוד סעודת יום שבת והשני מרודד לצורת עיגול ומטוגן על מחבת או על סאג' הטאבון. מטבלים - חִלְבַּה, (מטבל בסיסי מצמח הגרגרנית יוונית) וזְחוּק מטבל חריף מפרי הפלפל. התבשיל המרכזי עליו סובב המטבח, הינו המרק התימני אשר הינו מרק בשר או עוף המבושל עם ירקות כגון תפוחי אדמה, שום, בצל, פטרוזיליה וכוסברה ומתובל בחוואיג', ושאר המאכלים מהווים בדרך כלל נדבך הנלווה אליו. הלחמים שהוזכרו היוו את תוספת הכרחית למרק ולרוב נאכלו גם עם חִלְבַּה וזחוק. לחמים אלו לרוב נאפו מקמח חיטה, לימות החול - קמח חיטה מלא, ולשבת וחג - קמח חיטה לבן. לכבוד סעודת יום שבת החליף את המרק ההריס - החמין של יהודי תימן שהוטמן בתנור העצים על גחלים לוחשות כדי שיתבשל בישול אטי לסעודת יום המחרת. הוא עשוי מגריסי דגנים או קטניות או תערובת של שניהם, עם בשר-שמן, תבלינים כמו שום וחוואיג' ולעתים גם ירקות, שהוכנסו קרוב להטמנתו בתנור. הוא מתבשל לעיסה דלילה או סמיכה הנאכלת עם הלחם. לרוב מוגשות לצד ההריס גם ביצים קשות.[21]

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדה בקהילה לא למדה תורה בחדר אצל המארי ולא מקצוע שהיה עובר מאב לבן או נלמד אצל בעל מקצוע ויהודי תימן נטו לדעה האומרת "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות", מכיוון שתכליתו של הלימוד הוא עבודת ה' בבית הכנסת, ולאשה אין מקום שם. אלא למדה מאימה מלאכות הנחשבות בעיקר למלאכות נשים כגון: בישול, אפיה, טוויה, אריגה, תפירה וקליעת נצרים. למרות שלא למדו הנשים במסגרת, היו מהן ידעניות, וזאת עלי ידי שמיעת דברי תורה וזיכרונם על פה. למרות היותה של האישה בקהילה אנאלפביתית, היא נחשבה לבעלת תרבות נשית טבעית גבוהה למדי, כפי שהעידו על בת תימן היהודייה הרב יוסף קאפח ופרופ' שלמה דב גויטיין. בעוד שלימוד הבן היה מוטל על האב, על פי מסורת הקהילה - עיקר החינוך, (כולל חינוך הבן) היה מוטל על האם, והיא זו אשר חנכה לערכים ולנימוס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן בן דוד, "בית האבן", הוצאת אהבת תימן, ישראל התשס"ח/2008.
  • אהרן בן דוד, "החינוך היהודי בצפון תימן ושורשיו ביהדות", הוצאת לקט, ישראל (אין ציון השנה).
  • הרב עובדיה יעבץ, "יהודי צעדה וסביבותיה" הוצאת אהבת תימן, ישראל התשע"ב/2012.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי התיארוך המקובל במחקר, חורבן בית ראשון התרחש בשנת 586/7 לפנה"ס. עם זאת, על פי המניין המסורתי של יהודי תימן הנסמך על מקורות חז"ל החורבן אירע בשנת 422 לפנה"ס.
  2. ^ ראו: לוי נחום, ספר התעודה ליהודה, עמ' 21; וכן ב-"תרביץ", שנה מ"ב, חוברת ג-ד, תשל"ג.
  3. ^ האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עורך ראשי: אלי בר-נביא עמ' 256.
  4. ^ שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים (עורך: מנחם בן ששון), ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג 1983.
  5. ^ שלמה מורג, מסורות הלשון העברית, בעריכת יוסף טובי התשס"ב, עמוד 27.
  6. ^ 6.0 6.1 האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עורך ראשי: אלי בר-נביא עמ' 257.
  7. ^ אדם בן נון, כותב בשם מארי חיים צאלח שאין כוונת הפתגם לזלזל. ראו: זיכרון להולכים – מארי חיים צאלח (צדוק) זצ"ל, עמ' 27-28.)
  8. ^ משנה תורה להרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ציצית, פרק ג.
  9. ^ משנה תורה להרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ב.
  10. ^ משנה תורה להרמב"ם, ספר אהבה, הלכות הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, פרק ד.
  11. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 3-8.
  12. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 187.
  13. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 229.
  14. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 107-108.
  15. ^ ראו הליכות קדם במשכנות תימן עמ' 91-108.
  16. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 157.
  17. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 269-271.
  18. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 267-268.
  19. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 206-216.
  20. ^ ראו פרופ' אבשלום מזרחי, המטבח התימני חוויג', אהבה ופולקלור עמ' 79.
  21. ^ ראו פרופ' אבשלום מזרחי, המטבח התימני חוויג', אהבה ופולקלור עמ' 90.