יהודה ראב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הסבר בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יהודה ראב - חלוץ השמירה והחריש
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

יהודה ראב (1858 - 27 במאי 1948) היה ממייסדי המושבה פתח תקווה ומראשוני השומרים בעיר, ובנם של אסתר ואלעזר ראב שהיה גם הוא ממייסדי פתח-תקווה בתרל"ח[1].

השומר הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ראב נולד בהונגריה. היה השומר העברי הראשון של המושבה פתח תקווה. משה סמילנסקי מתאר: "מיד עם הופעת הירק הראשון בשדות המושבה הוא יצא לשמור על השדות". הקירבה בין היישוב לבין המדבר הביאה לכך שהבדואים השכנים ניסו לשלוח את בקרם וצאנם לשדות המושבה. הבדואים שחיו באזור שמצפון לפתח תקווה שהיה מלא ביצות חיפשו מרעה ומים, ולכן כאשר גילו את השדות הירוקים של איכרי פתח תקווה היו "שולפים את חרבותיהם להכותם נפש. על חלקת מרעה יהרגו איש"[2].

הנשק של השומר העברי היה מראהו החיצוני ונחת זרועו, ובזה התבלט ראב. כאשר השומר היה מופיע על סוסתו, היה מטיל פחד על המתקרבים לשדות, ולעיתים היה צורך בנקיטת פעולות פיזיות.

אחד הסיפורים הקשורים בו הוא על נסיעתו ללוד בחברת חברו, אשר נשא צרור כסף גדול. כאשר פגשו בהם שישה ערבים מזוינים, הוא הורה לו לברוח למושבה. הוא העסיק את השודדים עד שכדור עבר ליד כנף בגדו ולאחר שפגע באחד השודדים הוא מצא מחסה אצל ידידים בדואים.

הבאר הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי פתח תקווה יהושע שטמפפר [שהיה בן דודו של יהודה], יואל משה סלומון ודוד גוטמן החליטו כי פעולת הבנייה הראשונה במושבה תהיה חפירת באר מים. המלאכה הוטלה על ראב. בעומק של 24 מטר נמצאו מים. בית באר המים נמצא עד היום ב"כיכר המייסדים" במרכז העיר.

התושבים הערבים של הכפרים השכנים הגיעו לפתח תקווה על מנת לשאוב מים נקיים לשימושם. עד אז הם שתו את המים של מעיינות ראש העין. מים אלו היו מזוהמים, שכן רועי הצאן ורועי הבקר נהגו להשליך את פגרי הבהמות למי הירקון.

החריש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראב היה זה שביצע את החריש הראשון באדמת פתח תקווה. תחילה ניסו לחרוש במחרשה מקומית עם בהמות מהסביבה. אולם האגרונום דוד רגנר, שבא מהונגריה לנהל את עבודת האדמה, החליט להזמין מחרשות מארץ מוצאו, מהסוג המקובל באירופה. כמו כן הביא שוורים מסוריה "גדולים וכבירי כח". ואכן, לאחר הגשם הראשון, אלעזר ראב ובנו יהודה יצאו לעבודה בשדות וחרשו את "התלם הראשון". תבואת השדות הצליחה והערבים שיבחו את העבודה באמרם: "אל יהוד אשטר מן אלמן" - כלומר, היהודים עולים בחריצותם על הגרמנים, תושבי מושבות הטמפלרים.

ביתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של ראב מכונה בית אלישיוב. בתו, אסתר ראב, שגדלה בבית זה, מתארת אותו ביומנה משנת תר"ע (1910), בהיותה כבת חמש עשרה:

"...ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי. הבית החדש שניבנה על עשרות דונמים שקיבלנו מה'קומסיון' היה ארמון במושגים של אז. היה זה כליל הבנייה: תריסים ירוקים, חדרים גדולים, מרפסות גדולות וגבוהות, מכוסות ופתוחות.
...הבית עמד במרחק מהרחוב והחלקה שלפני הבית הייתה זרועה. הבית עמד בגובה שני מטרים מעל פני האדמה ומדרגות מובילות ממנו אל החצר, הבית היה בנוי אבן כורכר מבאב אל אהווה.....היו בבית ארבעה חדרים –מרפסת ענקית לפני המטבח ומרפסת ליד הסלון, אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של 'סוכה' תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהייתה מוקפת 'מסטבה' (אצטבה)....'.
...המרתף השתרע מתחת לכל הבית והיה אפל וקריר. לאורך הקיר, הייתה אצטבה עליה היו מונחות חביות יין מסומנות בגיר אדום ואצטבה מיוחדת לכדי חלב וכדי חרס. לאורך הקיר עמדו ג'רות גדולות מלאות דבש אזוב ודבש תפוזים. ליד הכניסה עמדה גיגית נחושת שהכילה את כל כביסת המשפחה...הירידה למרתף הייתה עשויה אדמת חמרה".[3]

בספר 'התלם הראשון' מספר ראב כי נקלע לחובות גדולים ונאלץ למכור את ביתו הגדול ברחוב רוטשילד. ב-3.4.1910 כתבה אסתר ביומנה: "...היום נמכר ביתנו ליהודי אחד עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות".

אחרית ימיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראב נפטר בפתח תקווה בי"ח באייר ה'תש"ח (27 במאי 1948), ונקבר בבית הקברות סגולה.

בנו הבכור (שנולד לאחר גירושיו מאשתו הראשונה) הוא הרב מנחם שלמה ראב, שהיה ראש ישיבת מאה שערים.

בתו של ראב היא המשוררת אסתר ראב, נכדו הוא הסופר אהוד בן עזר ונינתו היא הזמרת והתקליטנית אליוט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "[1]", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 55
  2. ^ מקור: משה סמילנסקי עמ' 95
  3. ^ מקור: אתר "מרכז פסג'ה פתח תקווה"