יהודית חנוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהודית חנוך (נולדה ב-4 בפברואר 1932) היא עיתונאית וסופרת. הייתה כתבת האופנה של "מעריב" במשך שלושים וארבע שנים (1993-1959).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בתל אביב לתעשיין שלמה לובלצ'יק, למדה ב"גימנסיה בלפור" ובחורף 1947 גויסה ל"הגנה" ועם בני כיתתה, העבירה כלי נשק לא לגליים והדביקה בלילות כרוזים של "החומה", עיתון המחתרת של "ההגנה". עם פרוץ הקרבות שמשה כקשרית והביאה נשק ומזון לחיילי העמדות, בגבול יפו תל אביב.

ב-1949 סיימה את לימודיה התיכוניים ועברה ללמוד בירושלים ב"בית הספר הגבוה לאופנה", שהוקם כדי ליצור מאגר של מעצבי אופנה, לתעשיית האופנה של ישראל.

ב-1951 התגייסה לצ.ה.ל. ושירתה כשרטטת באגף תכנון של המטכ"ל, שעסק בהיבט הצבאי של מה שהיה אז, פרויקטים עתידיים שעמדו לקום בארץ כמו העיר אשדוד, "נמל הקישון ו"המוביל הארצי".

ב-1953 נסעה לניו יורק כדי להשתלם באופנה ולמדה בבית הספר הגבוה לאופנה, "F.I.T". עם סיום לימודיה עבדה כמעצבת אופנה בכמה מפעלים מובילים ב"סבנט אווניו", רובע הבגדים של ניו- יורק.

ב-1959, עם שובה לארץ, נשכרה על ידי "המשביר המרכזי" כדי לשנות את תדמית המוסד שיצר עד אז רק בגדי עבודה היא הקימה את מחלקת האופנה ברשת הראשונה של חנויות הכל- בו "המשביר לצרכן", מלבד עיצוב קו חדש ועדכני של בגדים, יזמה תצוגות אופנה בחנויות הרשת, שאפשרו ללקוחות, לרכוש את הבגדים שלבשו הדוגמניות. וזה היה חידוש שטרם נראה בארץ.

ב-1961 חיברה בין אהבתה לכתיבה וניסיונה המקצועי, והייתה לכתבת האופנה של "מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה. הכתבות שלה שהתחילו כטור אחד בשחור לבן, הפכו במשך השנים לעמודי צבע רבים, שהתפרסמו מדי שבוע בעיתון היומי ובמוספים השבועיים "סגנון" וב"סופשבוע". במשך עשר שנים שידרה ב"קול ישראל" תוכנית רדיו שנקראה "פינת האופנה". עם ועד הלשון העברית חידשה מילים שחסרו אז כמושגי אופנה, כ"מכפלת", "אימונית" ו"סרבל". הכתבות שלה הביאו לקוראיה את חידושי האופנה בשפה קולחת ועניינית.

בין שנות החמישים לשנות התשעים, נחשבה ככתבת האופנה ה"מיתולוגית" של "מעריב". במשך שלשים וארבע שנים כיסתה את תעשיית האופנה הישראלית שהיה אז ענף מוביל בכלכלת מדינת ישראל וכללה כשלש מאות מפעלי טקסטיל. מדי שנה הוצגו הבגדים באירוע "שבוע האופנה" של מכון היצוא הישראלי שהביאו לארץ מאות קניינים. כמו כן הקימה ועמדה בראש תא "כתבות האופנה באגודת העיתונאים".

בשנות עבודתה, ליוותה את מיטב מעצבי האופנה הישראלים ביניהם: ג'רי מליץ, גדעון אוברזון, רות דיין ולאה גוטליב מתחילת דרכם ובד בבד הביאה לקוראיה גם את חדשות האופנה מחו"ל, כשראיינה את גדולי המעצבים: קוקו שאנל, פייר קרדן, טד לפידוס, איב סן-לורן, קלווין קליין, ראלף לורן ואחרים. כן זכתה לסקופ בינלאומי כשראיינה בהופעתו הראשונה במינכן, את מעצב האופנה הסובייטי סלאבה זייצב (אנ'), הופעה שבישרה את השינוי שחל בברית המועצות עם תחילת ה"פרסטרויקה". סיפור בלעדי שזכה לעמוד הראשון של "מעריב" לפרסום בעיתונות הבינלאומית.

מתגוררת בכפר שמריהו. ב-1993, פרשה מעבודתה העיתונאית.

בשנת 2018 הוציאה לאור בהוצאת "יד ושם" את ספרה "סיפור שלא סיפרתי"[1] המספר את סיפור חייו של בעלה התעשיין וניצול השואה אורי חנוך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית חנוך, שבוע האופנה: עושים ברעש ומוכרים בשקט, מעריב, 23 בפברואר 1984

יהודית חנוך, היכן הגבר ההדור?, מעריב, 3 ביולי 1973

איתי יעקב, יובל לשבוע האופנה בישראל: "פעם היינו אימפריית טקסטיל עולמית", אקסנט, 15 באוקטובר 2015

גלית עדות, פרויקט קווי 67': מחאקי לפריז - כשהישראלים גילו את האופנה, "הבגדים שראינו בשלוש הקומות של המלון היו היפים שראינו אי פעם בארץ", התפעלה כתבת "מעריב" יהודית חנוך, מעריב, 2 במאי 2017

שרה ריפין, מספרת על עיתון האופנה "את" בשנות ה-70 ועל ותחזיות אופנה שציירה ריקי בן־ארי וכתבה יהודית חנוך, מגזין את, 4 ביולי 2017

שחר אטואן, נצח במשיכת קולמוס: 5 שנים למות מאיירת ומעצבת האופנה ריקי בן-ארי, איור פרסומת שלה שהוקרן בבתי הקולנוע הביא אליה את יהודית חנוך, כתבת האופנה של "מעריב" באותם ימים. הן עבדו יחד כעשור: חנוך כתבה, ובן-ארי איירה. הארץ 6 בינואר 2016

איתי יעקב, "הסצנה של הצנע: אופנה בימים קשים", מעריב אונליין, 14 באוקטובר 2008

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "סיפור שלא סיפרתי" מקובנה ודכאו לחיים חדשים, ירושלים: יד ושם, 2018