יהושע קניאל (רב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהושע קניאל
Yehosha Kaniel1.jpg
הרב קניאל נושא ספר תורה
לידה כ"א בסיון ה'תרנ"ו
פטירה י' בתמוז ה'תש"ל (בגיל 74)
מקום פעילות ישראל
תפקידים נוספים הרב הראשי לחיפה
הרב קניאל

הרב יהושע קניאל (כ"א בסיון ה'תרנ"ו יוני 1896 - י' בתמוז ה'תש"ל יולי 1970) היה הרב הראשי לחיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת תרנ"ו (1896), בעיירה קוזניצה בחבל גרודנה שברוסיה הלבנה. בהיותו בן עשר, עלה ארצה עם אביו. למד בישיבת עץ חיים בירושלים, היה מתלמידיו המובהקים של הרב קוק ונמנה עם ראשוני תלמידיו בישיבתו ביפו. בזמן מלחמת העולם הראשונה עת נעדר הרב קוק מהארץ, למד הרב קניאל בישיבות שונות בירושלים. נישא לדינה שפירא (צאצאית של הגאון מווילנה).

עם שובו של הרב קוק לארץ, נהנה מקרבה מיוחדת לרב קוק, ואף למד איתו ביחידות. בהלוויתו של הרב קוק נשא הספד מרגש על אהבת ישראל של רבו[1].

בשנת תר"פ (1920) הגיע לחיפה בשליחותו האישית של הרב קוק שבקשו לסייע בידי הרב המכהן, הרב ברוך מרכוס. בשנת תרפ"ב (1922) התמנה לחבר הרבנות בחיפה וייסד את בית הדין הרבני בחיפה, שם כיהן כדיין, לצידו של הרב הראשי לחיפה דאז - הרב מרכוס. בנוסף למשרתו הרבנית היה הרב קניאל מרצה ללימודי יהדות בטכניון על פי אישורו של הרב קוק. הרב קניאל שהתגורר בסמוך לבית הכנסת הדרת קודש נמנה עם מתפלליו ואף שימש כרבו.

בזמן המנדט הבריטי הרב היה שותף בכל אירוע לאומי, ועמד בראש ההפגנות נגד המשטר הבריטי. לחם למען צביונה היהודי של העיר, ובמיוחד ניסה לבטל את הפעלת התחבורה הציבורית בשבתות בעיר. מתוקף תפקידו כנשיא כבוד לאגודת "לאסירינו" בחיפה, ביקר את אסירי ההגנה בכלא עכו לשם עזרה ועידוד לקראת החגים ובעתות צרה. באחד המקרים (1938) הסכים מרדכי שוורץ[2], יהודי שנדון למוות באשמת רצח ערבי, להתוודות על האמת רק בפני הרב קניאל טרם הוצא להורג בתליה. הרב קניאל, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, נסע מיד לירושלים למסור את הווידוי לרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כדי שישתדל אצל השלטונות, אך ללא הועיל.

כחניכו של הרב קוק ידע ליצג את כבוד התורה בהופעה מכובדת ובעברית יפה אצל כל חוגי היישוב, ועם גידול היישוב העברי בעיר והתווספות אנשי תורה בתוכה התרחב חוג השפעתו. שימש והשפיע בארגוני חינוך, צדקה וחסד כגון: נשיא הכבוד ומהמייסדים של חברת גמילות חסדים חיפה, ממייסדי בית הספר לבנות "מזרחי", ציר בוועידותיה של תנועת "המזרחי" ונשיא הכבוד שלה בחיפה, עזר לפעילות "בני עקיבא" בעיר. הרב קניאל נבחר פעמים לקונגרס הציוני אך מטעמי בריאות לא נסע, נבחר בתש"ד לאספת הנבחרים.

בשנת תשכ"ו (1966), לאחר פטירתו של הרב ברוך מרכוס מונה לרבה הראשי של חיפה, ולחבר מועצת הרבנות הראשית.

על שמו קרוי "פרס הרב קניאל לספרות תורנית" של עיריית חיפה ורחוב בשכונת רמת ויז'ניץ [3] בחיפה.

מנכדיו: הרב רונן לוביץ', רב המושב ניר עציון; הרב פרופ' אליאב שוחטמן, משפטן ודיקן מכללת שערי משפט; וד"ר סמדר שרלו[4], אשתו של הרב יובל שרלו.

ספרים וחיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסם מאמרים ותשובות בספרים וירחונים ובעתונות. הכין בכתב-יד ספרים בחידושי-תורה בהלכה ובאגדה.

הספדו על הרב קוק נכלל בקובץ "הספדים על מרן הראי"ה קוק זצ"ל", בהוצאת 'אור האורות'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנציקלופדיה לציונות דתית, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1983. כרך ה', בערכו.
  • מכותבי ראיה, בהוצאת מכון הלכה ברורה, העורך הרב פרופ' נריה גוטל. בערכו.
  • יעקב ויליאן, "הרבנות הראשית ברבנויות הערים: התפתחויות ראשונות", בתוך: אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים) מאה שנות ציונות דתית, כרך ב', עמ' 82-71.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהושע קניאל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מהספדו של הרב קניאל באתר ישיבה.
  2. ^ ראו אודותיו מרדכי שוורץ בבלוג "מצבות מדברות"
  3. ^ אתר רחובות העיר חיפה
  4. ^ ראו ראיון עימה ב"ארגמן".