לדלג לתוכן

יובל ארנון-אוחנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יובל ארנון-אוחנה

יובל ארנון-אוחנה (19422019) היה מזרחן ישראלי. שרת במוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים בתפקידים מחקריים ומבצעיים. עבד כחוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת רייכמן ואוניברסיטת אריאל בשומרון. ממייסדי כוכב יאיר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל ארנון-אוחנה נולד בתל אביב בשנת 1942, בנם של נצחיה ואליהו אוחנה, ונכדו של הרב הראשי בקהיר ומאוחר יותר בחיפה, הרב נסים אוחנה.

למד בתיכון הגמנסיה העברית הרצליה בתל אביב במגמת מזרחנות. בשנת 1960 התגייס לצה"ל לנח"ל המוצנח, במסגרתו שירת ועבד בקיבוץ שדה-בוקר, שם התוודע ליהושע כהן, אז מאבטחו האישי של דוד בן-גוריון בקיבוץ. בשנת 1961 שירת יובל כ"שוטר"-חייל במובלעת הר-הצופים.

עם שחרורו מצה"ל בשנת 1963 פנה ללימודי מזרחנות באוניברסיטת תל אביב, והצטרף כחוקר במכון שילוח לחקר המזרח-התיכון ואפריקה.

בשנת 1968 יצאו בני הזוג ארנון-אוחנה לבצע מחקר שטח בקרב תושבי מחנה הפליטים ג'לזון מצפון לרמאללה. תוצאותיו פורסמו בעברית ובאנגלית - "סקר העמדות הפוליטיות של תושבי מחנות הפליטים בגדה המערבית" (וראו ברשימת הפרסומים).

את התואר השני סיים בשנת 1970 באוניברסיטה העברית בירושלים, בהנחייתו של פרופ' גבריאל בר, ומחקרו "פלאחים במרד הערבי בארץ-ישראל 1936-1939" מתאר את החברה הערבית הכפרית והכנופיות בתקופת המרד הערבי הגדול. המחקר ראה אור כספר ב-1978.

את התואר השלישי בנושא "המאבק הפוליטי הפנימי בחברה הפלסטינית 1929-1939", ערך בהנחייתו של פרופ' שמעון שמיר באוניברסיטת תל אביב, ולצורך המחקר יצא בשנת 1973 ללימודים בלונדון ב־SOAS-School of Oriental & African Studies בהנחייתו של פרופ' P.M.Holt (Peter Holt).

בשנת 1974 גויס למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, למחלקת המחקר, בראשותו של יצחק אורון. מחלקה זו הוקמה כחלק ממסקנות ועדת אגרנט, בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. לאחר כשלוש שנים עזב לצורך השלמת הדוקטורט שהוגש ב-1978, וב-1981 ראה אור כספר תחת הכותרת "חרב מבית" (1981).

במקביל להשלמת הדוקטורט הוזמן ארנון-אוחנה לעבוד כמרצה באוניברסיטת חיפה על ידי פרופ' גדי גילבר, שכיהן כראש החוג ללימודי המזרח התיכון. ב-1981 פרסם באנגלית את הספר PLO-Strategy and Tactics אותו כתב יחד עם אריה יודפת. הספר תורגם לעברית וראה אור ב-1985 בשם "אש"ף – דיוקנו של ארגון".

בשנת 1981 חזר ל"מוסד", שם פעל רבות והגיע לתפקיד ראש חטיבה. במהלך שנות עבודתו מילא תפקידים שונים, חלקם תפקידי מחקר וחלקם תפקידי שטח מבצעיים. כמו-כן לקח חלק בהדרכה, ובהרצאות במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם). בשנת 1999 פרש לגמלאות מ"המוסד".

לאחר פרישתו, הצטרף לסגל המרצים במכללת יהודה ושומרון באריאל, שהפכה לימים לאוניברסיטת אריאל, וסייע להקמת המחלקה ללימודי המזרח התיכון. כן לימד במכללת רייכמן (כיום אוניברסיטת רייכמן).

בשנת 2000 הוסמך כמורה דרך מטעם משרד התיירות, דרך אוניברסיטת בר-אילן. באותה תקופה גם לימד במכינה קדם-צבאית "אדרת" שעורים בנושאי ארץ-ישראל והמזרח-התיכון.

ארנון-אוחנה נפטר ב-2019.[1]

עמדותיו בנושא הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות פעילותו כחוקר וכמרצה, לצד מחקרים בנושאים פנים-ישראליים (כמו מחקר על עליית יהודי אתיופיה), התמקד ארנון-אוחנה במעמדה של ישראל במזרח התיכון, בעיני שכניה. הוא פרסם בנושא ספרים ומאמרים שהציגו תמונה היסטורית, חברתית, גאו-פוליטית, אידאולוגית ומדינית של הסכסוך, במרכזה הטענה שהסכסוך מורכב מכדי שאפשר יהיה להציע לו פתרון בסגנון 'מערבי', שכן "זהו אזור שמלה הנאמרת בו אינה מלה, התחייבות אינה התחייבות".[2] דימוי נוסף להבנת האזור שאב ארנון-אוחנה מפי הנרי קיסינג'ר, שאמר כי "במזרח התיכון או שאתה מוזמן לסעודה או שאתה חלק מהתפריט".[3]

עם זאת, בהמשך למסורת בית סבא אותה הזכיר בספרו האחרון 'קו החריש והאש', האמין ארנון-אוחנה בפתרון הסכסוך. סבו, הרב נסים ב. אוחנה, שבשנות ה-50' שימש כרב הראשי של חיפה, פרסם ספר בשם "ודע מה שתשיב לאפיקורוס", אותו כתב ביחד עם המופתי של העיר עזה ב-1907. הרב אוחנה שחי אז בירושלים, כתב בהקדמה לספר "נשלחתי מירושלים לשרת בקודש - רב לעזה בשנת ה'תרס"ה" ("נדפס בירושלים בשנת ה'תשי"ט"), כי לאחר הקמת "בית מרפא" על ידי "מסיונרים" בעזה, בו נשאו "נאומים לפני הנאספים על יש"ו והברית החדשה", פנה אליו "מופתי עזה שייך עבד אללה אלעלאמי" בבקשה שיסייע לו "להוכיח למסיונרים כי סוף כל סוף, ספר הקוראן הוא אמת שהרי דבריו נמצאים בתורה בנביאים ובאגדות התלמוד". המופתי של עזה (שנכדו הפך לאחד מבכירי חמאס), הפנה לרב אוחנה שאלות רבות, והוא "ישב וכתב בכתב ידו את כל התשובות בכתב ערבי. כתב ידו נשאר אצלי שמור עד היום הזה".[4]

לטענתו ליבת הסכסוך היא הפער בין ערביי "הפנים" שיושבים על ההר ומעטים מהם עזבו את בתיהם במהלך הסכסוך, לבין ערביי "החוץ" שהתיישבו במישור החוף במקביל להתיישבות הציונית ומיהרו לברוח בהמוניהם עוד לפני שצה"ל נקט במדיניות גירוש החל מיולי 1948. "בעיית הפליטים" היא כלי המשמש את "החוץ" על מנת לשלוט על "הפנים", תהליך שרק החמיר כאשר הסכמי אוסלו איפשרו לאנשי "החוץ" להשתלט על אנשי "הפנים". ארנון-אוחנה מדגיש כי את ליבת הסכסוך יש למקם על רקע ממדיו השונים והנוספים של הסכסוך: החברה, המשפט הבין-לאומי, הדמוגרפיה, התרבות, וההקשר למיעוט הערבי בישראל, כמו גם המימד המדיני (מהתקופה העות'מאנית אל קום המדינה, תקופת אש"ף, אוסלו וההתנתקות), הסכמי שלום שצלחו יותר או פחות, המימד האסלאמי (תפיסת המלחמה והשלום באסלאם, מאפייני הג'האד), המקומות הקדושים, והמימד הצבאי. למרות הכל מציע ארנון-אוחנה הצעה לפתרון אפשרי לסכסוך – "שלום המחרשה", באמצעות ריבונות פסיפס, כדרך לדו קיום אפשרי.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובל ארנון-אוחנה היה נשוי לחמדה, ולהם ארבעה ילדים. יחד היו ממייסדי היישוב כוכב יאיר, כביטוי לתפיסת עולמם שייחסה חשיבות רבה לקשר האדם לקרקע

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

  • קו החריש והאש, מאה שנות סכסוך על ארץ ישראל, 1860–2010, הוצאת אחיאסף, נתניה, 2013.
  • מרד ערבי בארץ ישראל 1936 – 1939, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2013. (הרחבה בת חמישה פרקים של ספר מס' 6, ראו להלן).
  • על משמר הר הצופים, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2008.
  • הגדת יציאת אתיופיה, הנה קם עם ומתחיל ללכת, עדויות של ילדים ובני נוער הכותבים את קורות מסעם הרגלי במדבר דרך סודאן לירושלים, הוצאת המרכז למורשת המודיעין, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2005.
  • .JEWIS EXODUS FROM ETHIOPIA, Children describe their journey from Ethiopia to Jerusalem through Sudan,WITH ALEC BRAIZBLATT (ED'S), Ariel University Center and Intelligence Heritage And Commemoration Center, 2010. (עריכה מחדש, תוספות ותרגום של ספר מס' 4).
  • פלאחים במרד הערבי בארץ-ישראל 1936 – 1939, הוצאת מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, מהדורה ראשונה 1978, מהדורה שנייה 1982.
  • חרב מבית – המאבק הפוליטי הפנימי בתנועה הלאומית הפלסטינית 1929 – 1939, הוצאת הדר ומכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, מהדורה ראשונה 1981, מהדורה שנייה 1982.
  • P.L.O. STRATEGY AND TACTICS, Croom Helm Ltd. London and New York, with Dr. ARIE YODFAT, 1981.
  • אש"ף – דיוקנו של ארגון, הוצאת ספריית מעריב, תל אביב 1985, עם ד"ר אריה יודפת.
  • כוכב-יאיר – ההתחלה: 30 שנה ליישוב, 35 שנה לעלייה על הקרקע, 2017.

מאמרים

  • סקר העמדות הפוליטיות של תושבי מחנות הפליטים בגדה המערבית, ערכו יובל ארנון וחיים אפרת, בתוך שמעון שמיר, עמנואל מרקס ויואל בן-פורת, ג'לזון – מחנה פליטים בגדה המערבית, הוגש למכון ראנד, 1968.
  • "זכות השיבה", בתוך יוסף אחימאיר (עורך), האומה – במה למחשבה לאומית, גיליון מס' 141, סתיו תשס"א, 2000.
  • ישראל מול החמא"ס, בתוך יוסי אחימאיר (עורך), האומה, גיליון מס' 163, אביב תשס"ו, אפריל 2006.
  • BANDS IN THE PALESTINIAN ARAB REVOLT BETWEEN 1936 AND 1939, ;of The ISRAEL ORIENTAL SOCIETY, Vol. 15, Number 2, Jerusalem, July 1981. .
  • אש"ף – הארגון ומטרותיו, בתוך סקירה חודשית, הוצאת מערכות, חוברת 12, דצמבר 1979.
  • פסיפס, הצעה להסדר קרקעי ביהודה ושומרון, מרכז אריאל למחקרי מדיניות, הייר עמדה מס' 145, אדר ב' תשס"ג, מארס 2003.
  • · SOUTH ARABIA IN 1967, IN DANIEL DISHON (ED.) MIDDLE EAST RECORD 1967, Tel-Aviv University, The SHILOAH Center For Middle East Studies, Jerusalem, 1971.
  • · SAUDI ARABIA IN 1967, IN DANIEL DISHON (ED.) MIDDLE EAST RECORD 1967, Tel Aviv University, The SHILOAH Center For Middle east Studies, Jerusalem, 1971.
  • · AL-FATH, THE PALESTINIAN ORGANIZATIONS, IN 1968, IN DANIEL DISHON (ED.) MIDDLE EAST RECORD 1968, Tel Aviv University, The SHILOAH Center For Middle East Studies, Jerusalem, 1973.
  • · THE PEOPLE'S REPUBLIC OF SOUTH YEMEN IN 1968, IN DANIEL DISHON (ED.) THE MIDDLE EAST RECORD 1968, Tel Aviv University, The SHILOAH Center For Middle East Studies, Jerusalem, 1973.
  • · SAUDI ARABIA IN 1968, IN DANIEL DISHON (ED.) MIDDLE EAST RECORD 1968, Tel Aviv University, The SHILOAH Center For Middle East Studies, Jerusalem,1973
  • SURVEY OF POLITICAL ATTITUDS IN THE REFUGEE CAMPS OF THE WEST BANK, JALAZUN – A WEST BANK REFUGEE CAMP, PRESENTED TO THE RAND CORPORATION, 1968

במכון שילח פרסם ארנון-אוחנה במסגרת השנתון The Middle East Record, את הערכים על סעודיה, מדינות המפרץ והרפובליקה של דרום תימן, שבהמשך ראו אור במסגרת האנציקלופדיה העברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2020 נערך יום עיון לזכר פעלו של יובל, בו נשאו דברים אישים מהמוסד ומהאקדמיה, לצידם עבד (שבתי שביט, אפרים הלוי, עו"ד אורי סלונים, פרופ' גדי גילבר, דני לימור, אלק ברייזבלט, פרופ' אשר ססר, ד'ר דן שיפטן, פרופ' יואב גלבר, ופרופ' רונן א. כהן). הרצאותיהם צולמו על ידי יוצרת סרטי הדוקו יסמין נובק, וזמינות לצפייה ביו-טיוב: דברי שבתי שביט, דברי אפרים הלוי, דברי אורי סלונים, דברי גדי גילבר, דברי דני לימור, דברי אלק ברייזבלט, דברי אשר ססר, דברי דן שיפטן, דברי יואב גלבר, דברי רונן כהן.

ראיון עם ירון לונדון ומוטי קירשנבוים, בתוכניתם 'לונדון את קירשנבוים', 2014

ראיון בערוץ הכנסת, בנושא יחסי פת"ח וחמאס, 2014

הרצאה בנושא "חמולות הר חברון – זהות, מוצא, פריסה והשפעות חברתיות ופוליטיות" - במסגרת יום העיון 'בעקבות מאורעות תרפ'ט', מדרשת הר חברון (ארגן ד"ר יורם אלמכיאס), 2012

דף אישי במרכז משה דיין (לשעבר מכון שילוח)

"המחנה הערבי במאורעות 1939-1936", בתוך צבא המדינה שבדרך – פרקים בתולדות כח המגן העברי, הוצאת משרד הביטחון 1988. לטקסט המלא

הגדת יציאת אתיופיה, לדף הספר במרכז למורשת יהודי אתיופיה

חמולות הר חברון – הטקסט המלא

יש"ע - ריבונות פסיפס – הצעה להסדרת יחסי ישראל-פלסטינים לטקסט המלא באתר מרכז אריאל למחקרי מדיניות

על משמר הר הצופים, מכון ישראלי לארכאולוגיה

סקירה על הספר 'קו החריש והאש'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האומה, 1 באוגוסט 2019.
  2. ^ יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 49
  3. ^ קו החריש והאש, עמ' 63.
  4. ^ נסים ב. אוחנה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס - תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו, ירושלים תשי"ט; קו החריש והאש, עמ' 159, 314.