יוחנן פרידמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרידמן בדצמבר 2014

יוחנן פרידמן (נולד ב-1936) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית ובחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז 1999 הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וכיהן בשנים 2007–2010 כיו"ר החטיבה למדעי הרוח באקדמיה. חתן פרס ישראל לשנת ה'תשע"ו (2016) בתחום חקר המזרח הקרוב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן פרידמן נולד בזקמנה שבסלובקיה, אז חלק מצ'כוסלובקיה ועלה לישראל עם הוריו בשנת 1949. לאחר שהות קצרה בקבוץ עברון ובקבוץ כפר מסריק, הוא למד את לימודיו התיכוניים בבית הספר הריאלי בחיפה (1954–1950). אחרי שירותו הצבאי, בשנת 1956, הוא החל את לימודיו לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, בחוג לשפה וספרות ערבית ובחוג להיסטוריה של ארצות האסלאם. בשנת 1962 הוא סיים תואר שני בשפה וספרות ערבית. עבודת הגמר שלו נסבה על יצירתו של המשורר הערבי המפורסם אבו אל-עלאא אל-מערי (מת בשנת 1054 לספה"נ). אל־מערי היה משורר ביקורתי מאד כלפי החברה ומערכת האמונות הדתיות של זמנו והואשׁם במינות ובהתרסה כלפי דת האסלאם. העבודה עסקה בתכנים הדתיים והתרבותיים שׁל קובץ השירים הידוע בשׁם "לֻזֻום מא לא ילזם" ונכתבה בהדרכתו שׁל פרופסור דוד צבי בנעט.

לאחר סיום לימודיו לקראת התואר השני, יוחנן פרידמן נסע לאוניברסיטת מק־גיל במונטריאול שבקנדה כדי ללמוד לקראת התואר השלישי. הוא למד אורדו והתמחה בתולדות האסלאם בהודו. עבודת הדוקטור שלו על ההוגה הדתי המוסלמי שיח' אחמד סִרְהִנדי (מת בשנת 1624 לספה"נ) אושרה בשנת 1966. העבודה נכתבה בהדרכתו של פרופסור צ'ארלס אדמס. בשנת 1966 הצטרף יוחנן פרידמן לאוניברסיטה העברית ומונה למרצה בלימודי האסלאם, בהדגשת המחשבה המוסלמית בתת-היבשת ההודית בימי הביניים ובעת החדשה. באוניברסיטה העברית הוא כיהן, נוסף על תפקידיו במחקר ובהוראה, כראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה (1975–197–), ראש המדרשה ללימודים מתקדמים של הפקולטה למדעי הרוח (1980–1983), דיקן הפקולטה למדעי הרוח (1985–1988), וראש החוג לשפה וספרות ערבית (2002–2004). הוא שהה כפרופסור אורח, באוניברסיטאות ניו יורק ופנסילבניה, École pratique des hautes études בפריז, וכן היה עמית במכון ללימודים מתקדמים שבפרינסטון. הוא שימש שנים רבות חבר ועדת המקצוע להוראת הערבית בבתי הספר התיכוניים. בשנת 1999 הוא נבחר לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הוא יו"ר ועדת הפרסומים של האקדמיה, והחל מ-2007 הוא מכהן כיו"ר החטיבה למדעי הרוח. זכה בפרס לנדאו למדעים ולמחקר לשנת 2003 בתחום מדעי הרוח.[1] הוא עורך כתב העת Jerusalem Studies in Arabic and Islam היוצא לאור במכון ללימודי אסיה ואפריקה של האוניברסיטה העברית.

יוחנן פרידמן נשוי לצפרירה ואב לשתי בנות.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2009 חיבר פרידמן ארבעה ספרים. שניים עוסקים בתולדות המחשבה המוסלמית בהודו; השניים האחרים נוגעים לאסלאם הקלאסי:

שיח אחמד סירהינדי: תיאור חשיבתו ומחקריו של דמותו בעיני הדורות הבאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הוא עיבודה של עבודת הדוקטור של פרידמן אשׁר פורסם לראשׁונה ב-1971 בהוצאת אוניברסיטת מק־גיל (הדפסה חוזרת בהוצאת הספרים שׁל אוניברסיטת אוקספורד ב־2002)[2]. בספר זה עוסק פרידמן במחשבה המוסלמית הביניימית בהודו. הספר דן באחמד סרהנדי, מיסטיקאי מוסלמי הודי שנפטר ב-1624. הספר עוסק בנושאים כגון התחדשות האסלאם בראשיתה של כל מאה שׁל הספירה המוסלמית, היחס בין המיסטיקה לבין ההלכה והבעיות המיוחדות של מוסלמי הודו בהיותם מיעוט השולט על אוכלוסייה בלתי מוסלמית ברובה.

המשכיות הנבואה: היבטים בהגות הדתית האחמדית ורקעה הימי ביניימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו השני של פרידמן שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי [3] , עוסק באחמדיה, שהיא תנועה משׁיחית מוסלמית מודרנית, אשׁר קמה בהודו בעשור האחרון של המאה ה-19. התנועה האחמדית מתיחדת בעיקר בשני רעיונות:

א. התנועה גורסת שהנביאים במסורת המוסלמית נחלקים לנביאים שמביאים הלכה ונביאים שאינם מביאים הלכה. לפי הזרם העיקרי באסלאם, האסלאם הסוני, היה מוחמד הנביא האחרון ואילו לפי זרם האחמדים מוחמד היה הנביא האחרון, אבל רק בשלשלת הנביאים מביאי ההלכה. נביאים שאינם מביאים הלכה יכולים לבוא אחרי מוחמד; לפי דעתם שׁל האחמדים, מייסד תנועתם היה נביא שלא הביא הלכה אלא דרשׁ לקיים את ההלכה המוסלמית הקיימת. התנועה האחמדית נתקלה בהתנגדות עזה מצד הזרם הראשי של האסלאם, האסלאם הסוני, שטוען שהם פגעו בדוגמה שׁלפיה מוחמד היה אחרון הנביאים.

ב. האחמדיה גורסת שהג'יהאד צריך להתבצע באמצעות הטפה ולא באמצעות מלחמה. לפי הדעה הזאת, הג'יהאד אמור להתבצע בדרך המתאימה לאיום שׁעליו הוא מגיב. האסלאם הקדום היה חשׂוף לסכנת כליה ממשׁית ועל כן ג`יהאד בחרב היה מוצדק. בימי הווסדה שׁל התנועה האחמדית בהודו היה האסלאם נתון להתקפת המיסיונרים הנוצריים אשׁר הרבו להשׁמיץ את האסלאם ואת הנביא מוחמד; התגובה למצב מעין זה הוא הפרכת הטענות נגד האסלאם באמצעות הטפה והסברה ולא פעולה מלחמתית.

קרב אל-קאדסיה וכיבוש סוריה וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הוא תרגומו של פרידמן לכרך של ההיסטוריון הערבי אלטברי (מת ב-923 לספה"נ)[4]. הכרך עוסק בכיבוש ארץ ישראל וסוריה, השׁתלטות המוסלמים על ירושׁלים והפלת האימפריה הפרסית בשנות השלושים של המאה השביעית.

סובלנות וכפייה באסלאם: יחסי גומלין תוך-דתיים במסורת המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון של פרידמן ראה אור ב-2003 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' [5] והוא עוסק בסובלנות וכפיה באסלאם. הספר דן בהשקפת המסורת המוסלמית על היהודים, הנוצרים, הזורואסטרים ועובדי האלים הרבים. הוא דן בנושאים כמו ההיררכיה של הדתות, עליונות האסלאם וההיסטוריה הדתית שׁל האנושׁות. הוא עוסק גם בדיני השׁמד במסורת המוסלמית. פרק מיוחד עוסק במשׁמעויות השׁונות שׁנתנו לפסוק "אין כפיה בדת" (סורה 2:652).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (Etan Kohlberg, Ella Landau-Tasseron and David Shulman): Classical and South Asian Islam: Essays in Honour of Yohanan Friedmann (vol. 33 of Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 2007).
  • בפתיחה לספר היובל מופיע מאמר שכתבו שלושת העורכים: אלה לנדאו-טסרון, איתן קולברג ודוד שולמן וסוקר את חייו ומחקריו (Professor Yohanan Friedmann, pp. i-iv).
  • בספר ביבליוגרפיה של כתביו ("Yohanan Friedmann - Bibliography, pp. v-x).

ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Some notes on the Luzūmiyyāt of al-Ma’arrī." Israel Oriental Studies 1(1971), pp. 257-262.
  • "The attitude of the Jamʿiyyat al-ʿulamā-ʾi Hind to the Indian national movement and to the establishment of Pakistan." Asian and African Studies 7(1971), pp. 157-180. Also (in Hebrew) in G. Baer, ed., The ‘ulamā’ and problems of religion in the Muslim world. Jerusalem 1971, pp. 245-256.
  • "The temple of Multān. A note on early Muslim attitudes to idolatry." Israel Oriental Studies 2(1972), pp. 176-182.
  • "The beginnings of Islamic learning in Sind - a reconsideration." Bulletin of the School of Oriental and African Studies 37(1974), pp. 659-664.
  • "Qiṣṣat Shakarwatī Farmāḍ. A tradition concerning the introduction of Islam to Malabar." Israel Oriental Studies 5(1975), pp. 233-258.
  • "Mediaeval Muslim views of Indian religions." Journal of the American Oriental Society 95(1975), pp. 214-221.
  • "The Jamʿiyyat al-ʿulamāʾ-i Hind in the wake of partition." Asian and African Studies 11(1976), pp. 181-211.
  • "A contribution to the early history of Islam in India." In M. Rosen-Ayalon, ed., Studies in memory of Gaston Wiet. Jerusalem 1977, pp. 309-333.
  • "Literary and cultural aspects of the Luzūmiyyāt." J. Blau et al., eds., Studia Orientalia Memoriae D. H. Baneth Dedicata. Jerusalem 1979, pp. 347-365.
  • "Palestine and Jerusalem on the eve of the Ottoman conquest." In A. Cohen, ed., Jerusalem in the early Ottoman period. Jerusalem 1979, pp. 7-38 (in Hebrew).
  • "Prophecy in Aḥmadī thought." Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Humanities. Jerusalem 1985, vol.7, pp. 13-37 (in Hebrew).
  • "Finality of prophethood in Sunnī Islam." Jerusalem Studies in Arabic and Islam 7(1986), pp. 177-215.
  • "Islamic thought in relation to the Indian context." In M. Gaborieau, ed., Islam et société en Asie du sud. Purusartha 9(1986), pp. 79-91. (Published by l’École des hautes études en sciences sociales, Paris).
  • "Classification of unbelievers in Sunnī Muslim law and tradition." Jerusalem Studies in Arabic and Islam 22(1998), pp. 163-195.
  • "The messianic claim of Ghulām Aḥmad." In M. R. Cohen and P. Schaefer, eds., Toward the millennium: Messianic expectations from the Bible to Waco. Leiden, Boston and Köln 1998, pp. 299-310.
  • "Conditions of conversion in early Islam." In Destro, A. and Pesce, M., eds. Ritual and ethics: Patterns of repentance. Atlanta 2003, pp. 63-83.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת הזוכים בפרס לנדאו למדעים ולמחקר בשנים 2008-2003
  2. ^ Shaykh Ahmad Sirhindi : an outline of his thought and a study of his image in the eyes of posterity. Montreal: McGill University Press, 1971.
  3. ^ Prophecy continuous : aspects of Ahmadi religious thought and its medieval background. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1989.
  4. ^ The battle of al-Qadisiyyah and the conquest of Syria and Palestine by Muḥammad b. Jarīr al-Tabari. Translated and annotated by Yohanan Friedmann. Albany: New York University Press, 1992.
  5. ^ Tolerance and coercion in Islam : interfaith relations in the Muslim tradition. Cambridge, UK ; Cambridge University Press, New York, 2003