יחסי סונים–שיעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האסלאם הסוני והאסלאם השיעי הם שני הזרמים המרכזיים באסלאם. הנתונים הדמוגרפיים קשים להערכה ומשתנים על פי מקורות אך מקובל לחשוב שבין 87% ל-89% מהמוסלמים בעולם הם סונים, וכ-11% עד 12% הם שיעים, כאשר מרבית השיעים שייכים לאסכולת התריסריים.

הסונים הם רוב במרבית הקהילות המוסלמיות: בדרום-מזרח אסיה, בסין, בדרום אסיה, באפריקה וכן במרבית המדינות המוסלמיות. השיעים מהווים רוב באיראן, בעיראק ובבחריין וכן מהווים מיעוט משמעותי בלבנון. אזרבייג'ן היא ברובה שיעית אך שעור הציבור המקפיד על מסורת הוא נמוך משמעותית. פקיסטן בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם של סונים והשנייה בגודלה של שיעים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הרקע לקרע בין השיעה והסונה, כריתת ראש חוסיין

הרקע ההיסטורי לפיצול טמון בתקופה שלאחר מותו של מוחמד בשנת 632. מותו יצר מאבקי ירושה שהובילו לקרב צפין. השיעים טוענים, כי מוחמד מינה את עלי כיורשו על פי צו אללה, ולכן רק צאצאיו יכולים להיות ה"אימאם"[1]. ולעומתם הסונים טוענים, כי מוחמד מת מבלי לקבוע את יורשו, ולכן כל מוסלמי מאמין יכול להיות הח'ליף[2]. המחלוקות החריפו בקרב כרבלא שלאחריו נשמעו קריאות נקמה חסרות רחמים משני הצדדים[3].

לאורך השנים יחסי סונים–שיעים היו לסירוגין יחסים של שתוף פעולה ועימות.

רדיפת שיעים במדינות סוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו תקופות בהן שיעים היו נרדפים במדינות הסוניות; דיכוי, הוצאות להורג, חרמות, אפליה בעבודה, אפליה בצבא ועוד, במיוחד תחת אל-מאמון. לאור זאת יצא פסק הלכה שיעי שהתיר תקייה שמשמעה חובת הזהירות שבאה לידי ביטוי בנכונות להסתיר את הזהות השיעית כדי לשרוד תחת שלטון עוין; תוך שמירה על החיים, הפרנסה והכבוד. ב-2 בינואר 2016, האיאתולה השיעי נימר א-נימר, אשר התנגד למשטר הסוני בערב הסעודית, הוצא להורג.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימותים נמשכים גם בעידן המודרני, דוגמת ההתקוממות בבחריין, מלחמת עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה ומבצע סופה נחרצת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השיעים קוראים למנהיגם "אימאם"- שליט בערבית. בשונה מהסונים שקוראים למנהיגם "ח'ליף"- מחליף או יורש בערבית.
  2. ^ הסונים שקוראים למנהיגם "ח'ליף"- מחליף או יורש בערבית. בשונה מהשיעים קוראים למנהיגם "אימאם"- שליט בערבית.
  3. ^ מדור לדור חלק ב', נטע איכר