ייווא

ייווא
מכון מחקר
תקופת הפעילות	1925–הווה (כ־99 שנים)
בעלי תפקידים
מנהל	ג'ונתן ברנט
מיקום
מדינה	ארצות הברית
קואורדינטות	40°44′17″N 73°59′38″W / 40.738047°N 73.993821°W
	www.yivo.org
	(למפת ניו יורק רגילה) מנהטן הברונקס ברוקלין קווינס סטטן; איילנד; ניו ג'רזי ייווא

ייִוואָ (מבוטא: "ייִווֹ"; ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, 'המכון המדעי היהודי'; באנגלית: YIVO), או בשמו כיום: המכון למחקר יהודי (באנגלית: Institute for Jewish Research), נוסד ב-1925 בווילנה ויושב כיום במנהטן. ייִוואָ הוא המקור לאורתוגרפיה, למילונאות ולתקינות בשפת יידיש, וכן למחקרים בתחומים אחרים הקשורים ליידיש וליהדות אשכנז. בעבר התנהל כולו ביידיש וכאשר עסק עדיין בתקנון השפה ניתן היה לראות בו את המקבילה היידית לאקדמיה ללשון העברית, דהיינו: "המוסד העליון למדע הלשון היידית" או גוף הפיקוח על שפת יידיש.^[1] השם 'ייווא' גם שימש ועדיין משמש כיום ככינוי עבור תקנון היידיש שפורסם על ידו שמוכר באחד מכינוייו בשם: 'ייווא יידיש', כיום המכון אינו עוסק יותר בחידוש מילים ואינו מתכנס עוד על מנת להחליט על תקנון השפה, המכון מתרכז כיום במחקר יהדות אשכנז ומתנהל כמעט לגמרי באנגלית. על אף שהמכון שינה את שמו, הוא מוסיף להיות מוכר בשם "ייִוואָ" (YIVO), שאינו אלא ראשי התיבות של השם המקורי. בראש המכון כיום עומד ג'ונתן ברנט.

היסטוריה

יוזם הקמת "ייִוואָ" היה הבלשן והסופר נחום שטיף, אשר ראה בתרבות היידיש בסיס ריאלי ללאומיות יהודית, בניגוד למפעל תחיית הלשון העברית, ולמתבוללים אשר אימצו את השפות פולנית או רוסית. דמויות מפתח נוספות בייסוד המכון היו הבלשן מקס ויינרייך, ההיסטוריון אליהו צ'ריקובר והפילולוג זלמן רייזן.

המכון הוקם בוועידה שנערכה בברלין, ומשכנו של מטה המכון נקבע בווילנה, שבה חייתה אז אוכלוסייה גדולה של יהודים. למכון היו שלוחות בברלין, בוורשה ובניו יורק. בעשורים הראשונים לפעילות המכון נחלקה פעילותו למספר מחלקות:

צ'ריקובר ניהל את המחלקה למחקר היסטורי, שבה פעלו גם שמעון דובנוב, שאול גינזבורג, אברהם מנס ויעקב שאצקי.
לייבוש לרר (1887–1964) עמד בראש מחלקה שכללה את הפסיכולוגים והמחנכים אברהם גולומב, ה"ס קסדן ו-א"א רובאק.
יעקב לשצ'ינסקי (1876–1966) ניהל מחלקה של כלכלנים ודמוגרפים, כולל בן-אדיר (שם העט של אברהם ראָזין), ליבמן פסח הירש ומשה שליט.
מחלקת הלשון והספרות של ויינרייך כללה את יהודה לייב כהאן, אלכסנדר הארקאווי, יהודה א' יפה, זליג קלמנוביץ', שמואל ניגר, נח פרילוצקי וזלמן רייזן.^[2]

התקדמות הכיבוש הנאצי אל מזרח אירופה הביאה את ייווא להעביר את פעילותו לניו יורק, ולייסד מרכז חשוב נוסף – Fundación IWO^[3] – בבואנוס איירס. כיום קיים מרכז פעיל שלישי – שיקאַגאָ ייִוואָ, בעיר שיקגו.^[4]

באפריל 1943 החלו הנאצים לבזוז את מכון "ייווא" בווילנה, וכפו על קבוצת יהודים מהגטו לסייע להם באיסוף ספרים ומסמכים מייווא על מנת להעביר חלק מהם לברלין להצגה במוזיאון העם היהודי שהיה אמור לקום ואת השאר להשמיד. היות שבניין "ייווא" שכן מחוץ לגטו, עלה בידי הקבוצה להציל ספרים, כתבי-יד ומסמכים רבים מארכיון ייווא ומספריות נוספות שהנאצים שלחו וריכזו במבנה של מכון ייווא בהסתירה אותם במקומות שונים בסביבת הגטו. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר".^[5]^[6]

חלק מהנהגת המכון וכן חלקים מתכולת הארכיונים שלו שרדו את המלחמה. מסיבותיהם שלהם, העבירו הנאצים את חלק הארי של ארכיוני ייווא והספרים שנאספו שם לרייך, בייחוד לפרנקפורט וכן לצ'כוסלובקיה (בטרזיינשטט) ולטירות שונות באזור. שם שרדו המסמכים והספרים את המלחמה, חלקם הגיעו לבסוף לייווא ניו יורק, וחלקם לספריה הציבורית היהודית של מונטריאול, לספריה הלאומית בישראל, וכן חלק נשאר תחת מסך הברזל בכל מיני אוניברסיטאות מקומיות. כל ארבעת מנהלי המחלקות של ייווא ניצלו מאחר ששהו באמריקה כאשר פרצה המלחמה, או מאחר שעלה בידם לפלס דרכם לשם.