יידישיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יידישיזם הוא אידאולוגיה הגורסת קידום וטיפוח של היידיש ותרבותה. התנועה צמחה בתחילה כדרישה להכיר בניב היהודי-גרמני כשפה בפני עצמה, והתפתחה עם יצירת ספרות, תיאטרון ושאר פעילות תרבותית ביידיש. בגילוייה המתקדמים יותר היה לתנועה גם מימד פוליטי של תביעה לאוטונומיה ואף לאומיות יידית מלאה. היידישיזם קם ופרח בקרב יהדות מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשונה של המאה ה-20: השמדת מיליונים מדוברי השפה בשואה וטמיעה לשונית של היתר דלדלו מאוד את שורות הדוגלים בו.

יידישיזם אידאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי-דתית שעיקרה הצבת הפולקלור, הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי בחייהם של היהודים.

פרסומים ביידיש היו קיימים עוד בימי הביניים המאוחרים. ראשית ההשקפה היידישיסטית הסדורה, שהתמקדה בבניית זהות חילונית והתפתחה בקרב דוברי הניבים המזרחיים של השפה, מתוארכת לרוב לייסוד העיתון 'קול מבשר' באודסה על ידי אלכסנדר צדרבאום, כמוסף ל'המליץ'. העיתון נחשב לכתב-העת היידי המודרני הראשון, ותרם תרומה מרכזית להאחדה של הכתיבה בשפה.‏[1]

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

עם היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את האישים הבאים:

הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצידם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו קרויה מלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.

יידישיזם בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון סובייטי ביידיש. האות הסופית נון בשם העיתון נכתבת כנון רגילה (לא סופית)

יידיש, כמו עברית, היוותה חלק חיוני בזהות היהודית האשכנזית ברחבי העולם. בברית המועצות נוצר דגם חדשה של זהות יהודית המתבססת על יידיש וערכים סוציאליסטיים ודחיקת הדת, השפה העברית והציונות כחלקים מזהים של יהודי ברית המועצות. כחלק מדיכויה, נעקר הרכיב העברי מתוך היידיש בברית המועצות. כך נכתבה "היידיש הסובייטית" ללא אותיות סופיות מיוחדות (מנצפ"ך), ומילים עבריות נכתבו בכתיבה היידית הפונטית, ולא כפי שנכתבו בעברית (למשל "חאווער" במקום "חבר"). בשנת 1921 הוכרה היידיש וקיבלה סטאטוס של "שפה לאומית" בחוקת המחוז היהודי האוטונומי (הרפובליקה של המזרח הרחוק), יחד עם פולנית, אוקראינית ורוסית.

המוטו הסוציאליסטי ביידיש היה חלק מהסמל של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס בשנים 19261950.‏‏‏[2] יידיש הייתה שפה רשמית ומדוברת בין יהודים וגויים בחמש קומונות בנפות יהודיות בדרום אוקראינה ובצפון קרים, עד שנת 1941.

החתירה של האינטלגנציה היידית-סובייטית לבסס לאום יידישאי בתוך מערכת הלאומים הסובייטית נתקלה בקשיים עוד בימים שהשלטון תמך בה לחלוטין. לאחר המהפכה פנו יהודי תחום המושב לטמיעה לשונית מואצת; למרות שבברית המועצות פעלו 1,100 בתי-ספר בשפה היידית ב-1930, רוב ההורים העדיפו לחנך את ילדיהם ברוסית והרשויות נאלצו להפעיל אמצעי כפייה וערמה כדי לאתר תלמידים שהסתירו במכוון את ידיעותיהם בשפה. המפלגה הסיגה את תמיכתה במיזם במהלך העשור הבא. פעיליו נפלו קרבן לטיהורים הגדולים ונרדפו במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. צעדים אלה, בשילוב עם מעבר הדור הצעיר לדיבור ברוסית כמעט באופן בלעדי, שמו למעשה קץ ליידישיזם הסובייטי.‏[3]

יידיש כזהות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ניצחונה של השפה העברית בישראל כשפה דומיננטית, שפת היידיש לא גוועה. ישנם מכונים לחקר יידיש, וחינוך ביידיש מתקיים בבתי ספר ובגני ילדים בחינוך החרדי על גווניו החסידיים, בו מתקיימות עדיין עיתונות ותקשורת ביידיש בהיקף ניכר. יהודים צעירים בחוץ לארץ לעתים קרובות פונים ליידיש כדי להתקרב ולמצוא את שורשיהם. בהקשר זה קשורה היידיש גם לתפיסת היהדות כתרבות או כציביליזציה מקיפה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יידישיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Emanuel S. Goldsmith, Modern Yiddish Culture: The Story of the Yiddish Language Movement, Fordham University Press. עמ' 45.
  2. ^ "בלארוס", האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית (רוסית)‏
  3. ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.