יידישיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יידישיזם הוא אידאולוגיה הגורסת קידום וטיפוח של היידיש ותרבותה. התנועה צמחה בתחילה כדרישה להכיר בניב היהודי-גרמני כשפה בפני עצמה, והתפתחה עם יצירת ספרות, תיאטרון ושאר פעילות ביידיש. בגילוייה המתקדמים יותר היה לתנועה גם מימד פוליטי של תביעה לאוטונומיה ואף לאומיות מלאה. היידישיזם קם ופרח בקרב יהדות מזרח אירופה ותפוצתה משלהי המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20: השמדת מיליונים מדוברי השפה בשואה וטמיעה לשונית של היתר דלדלו מאוד את שורות הדוגלים בו.

צביון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח 'יידישיזם' מעולם לא תיאר אידאולוגיה סדורה וחד-משמעית, אלא כיסה על כמה מגמות, שהיו אף מנוגדות לעתים בתחומים מסוימים: "יידישיזם", כתבה טטיאנה סולדט-יפה, "בפשטות, הוא שדה הפעילות לקידום ותמיכה ביידיש, מיזם להשגת לגיטימציה עבורה... למעשה, זהו שם כולל למספר זרמים של אידאולוגיה לשונית." המשותף לכולם היה הדרישה להכיר ביידיש, להעניק לה מעמד רשמי, לשמר ולפתח אותה וליצור בה תרבות. למעט זאת, מצדדי היידישיזם קוטבו בין עמדות בכל נושא. היו שהדגישו את הצורך להאחיד ולתקנן את השפה ולטהר אותה מיסודות זרים; אחרים פעלו להפכה למוכרת בפני עצמה במחקר האקדמי. רבים נאבקו בנסיון לכפות על יהודי מזרח אירופה טמיעה לשונית באמצעות דרישה לאפשר להם להצהיר עליה כשפתם המדוברת במפקדי אוכלוסין, וכך לתת לה מעמד רשמי. שאפתניים יותר רצו להפוך אותה לבסיס או מרכיב באוטונומיה יהודית במרחב, תרבותית ולעתים פוליטית. אחרים הסתפקו ביחס אינסטרומנטלי יותר לשפה, כאמצעי היחיד לפנות אל הציבור בשפה המובנת לו. כולם החשיבו את הלשון, אך רק מעטים יחסית ראו אותה כיסוד הבלעדי שניתן היה להשתית עליו זהות יהודית מודרנית, תחליף לזו המסורתית שהלכה והתפוררה ושמתוך שברה קמו הן היידישיזם והן כל התנועות שהתחרו בו. בסופו של דבר, השפעתו העיקרית הייתה יותר סמויה מאשר מפורשת: הוא התגלם בהענקת תנופה ויוקרה למתקנני השפה והלקסיקוגרפים, הבלשנים והמדקדקים, ובעיקר הפעילים התרבותיים שיצרו עיתונות, ספרות, שירה, תיאטרון וקולנוע ביידיש, כמו גם אנשי החינוך שהקימו אלפי בתי-ספר שהורו בה והאתנוגרפים שחקרו את הפולקלור המסורתי שלה – כל זאת בתקופת הפריחה בין שלהי המאה ה-19 למלחמת העולם השנייה.‏[1]

"אף שהפירות שצמחו מתוכו התקבלו בחום, העקרון עצמו נדחה בידי הרוב המכריע", כתב עמנואל גולדסמית. אך חלק מהיידישיסטים היו מסורים בלעדית אף לשפה עצמה: י"ל פרץ, לדוגמא, דגל בדו-לשוניות עם העברית, שהוא פעל גם למען תחייתה. מנהיגים בולטים אחרים תמכו אפילו בתלת-לשוניות עם שפת המדינה, כמו רוסית או פולנית. פיצול אחר היה בין פופוליסטים-רומנטיקנים כמו פרץ, שהאדירו את העם הפשוט (בכפיפה אחת עם רצון לתקנו ולשפר את דרכיו) ושאפו לשמר במידה רבה את ההווייה ואת ההתייחסות החיובית למורשת, לאגף הרדיקלי שאת דרכו התווה חיים ז'יטלובסקי. הלה ביקש להפוך את השפה לבדה לבסיס לתרבות חדשה, שתנתק את יהודי מזרח אירופה ממנהגיהם המיושנים וזהותם הבדלנית הכבולים לדת ותהפכם לאומה מודרנית לכל דבר. יחסי הכוחות בין המחנות השתקפו בוועידת צ'רנוביץ ב-1908, כשהרוב דחה הצעה להעניק ליידיש את מעמד "'הלשון הלאומית" אלא ביכר לראותה כ"לשון לאומית", בלי לדחות את העברית.‏[2]

היידישיזם כשלעצמו, כפי שציינו יהושע פישמן וגולדסמית, מעולם לא הפך לתנועת המונים. אף כי השפעתו עליהן הייתה חשובה, הוא שימש לרוב כלי בידי כוחות אחרים בציבור היהודי המזרח-אירופאי. מפלגת הבונד הייתה שקועה תמיד במתח בין רעיונותיה הסוציאליסטיים למעשיה בפועל שטיפחו את התרבות והשפה היידית, אותה אימצה בתחילה כאמצעי להפיץ את משנתה בקרב ההמונים. מנהיגיה, כמו אסתר פרומקין, חששו תמיד מהתגברות של יסודות שוביניסטיים על חשבון המחויבות למעמד הפועלים הבינלאומי. אברהם כהאן, עורך העיתון "פארווערטס" בניו יורק, ניצח על פעילות ענפה בשפה כאמצעי להנגיש תוכן לקהל הרחב אך התנגד לשימורה והעדיף להקנות אנגלית לדור הצעיר. עם זאת, ליידישיזם אכן היה תפקיד מרכזי בפעילותן של כל תנועות השמאל היהודיות במזרח אירופה ושלוחותיהן מעבר לים, סוציאליסטיות וגם אנרכיסטיות, הן כאלה שביכרו סוג של הזדהות לאומית או שראו בה רק שלב מעבר בלתי-נמנע לאוטופיה. במידה פחותה, הוא היה מרכיב בחזונם של אלה שקידמו לאומיות יהודית בגולה: האוטונומיסטים, שמנהיגם שמעון דובנוב העריך את השפה אך דגל בדואליזם עם העברית, והציונות הרוחנית, שרבים מפעיליה כתבו ביידיש אך לבסוף היה בה יחס מועדף בהרבה ללשון כתבי הקודש (אחד העם היה פעיל קנאי של האחרונה). לבסוף, היידישיזם הרים תרומה מכרעת לכל התנועות שביקשו להגדיר את היהודים על בסיס חילוני. פעיליו הקיצוניים שדרשו ניתוק מהעברית, ויחד עמה מהמטען הדתי, וניסוח זהות יידית על בסיס לשוני-תרבותי בלבד, היו הראשונים ליצור אפשרות כזו.‏[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון סובייטי ביידיש. האות הסופית נון בשם העיתון נכתבת כנון רגילה (לא סופית)

פרסומים בדיאלקט היהודי-גרמני היו קיימים עוד בימי הביניים המאוחרים. משלהי המאה ה-17 גברה הנטייה להוציא לאור תרגומים של ספרות קודש בשפה, למען המון העם ובעיקר הנשים. החסידות הפכה את היצירה בלשון לחלק חשוב מהפצת מסריה הפופוליסטיים, בחיבורים כמו "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" שנכתב בניב היהודי ב-1816. הם העדיפו את השפה העממית על פני לשון הקודש האליטיסטית, שמעטים ביחס ידעו לקראה בשטף. תנועת ההשכלה שהתארגנה בברלין שאפה לטוהר לינגוויסטי וראתה בדיאלקט האשכנזי ז'רגון בלול, אותו ביקשה להחליף בעברית מחודשת מחד לצרכים פנימיים ובגרמנית תקנית מאידך. משכילי מזרח אירופה המשיכו באותו הדפוס, כשהם מגנים את הניב היהודי.

אך הצורך לפנות להמון, ולו כדי לבלום את השפעת החסידות, אילץ את המשכילים להיעזר בדיאלקט. תרגומיו של מנדל לפין ספגו ביקורת קשה מעמיתיו לתנועה, אך גם לתמיכה של יעקב שמואל ביק שהפנה עורף לאידאולוגיה שלה ונעשה פופוליסט. הראשונים לכתוב בעיקר בשפה היו ישראל אקסנפלד ושלמה אטינגר. הם הפיקו כמה עשרות יצירות ששיקפו את לשון הדיבור במזרח אירופה, בניגוד ל"עברי-טייטש" הארכאית והמערבית בה נכתבו פירושי הסידור והחומש במשך מאות שנים. אייזיק מאיר דיק עלה על שניהם בכמות הכותרים שפרסם, כמאתיים, ובפופולריות העצומה שצבר.

אבי היידישיזם היה הלקסיקוגרף והבלשן יהושע מרדכי ליפשיץ (1829-1878). הוא היה חלוץ תקנון השפה, אותה סירב לראות כז'רגון נחות אלא כלשון העומדת בפני עצמה. ליפשיץ היה הראשון שכינה את הניב בשם "יידיש" באופן שיטתי, ופעל להאחידו ולהפכו לשפה תקנית באמצעות גיבוש כללי דקדוק ואיות על בסיס המבטא בחבל הולדתו ווהלין. ליפשיץ היה זה שהיטה את המשכיל הצעיר שלום יעקב אברמוביץ', "מנדלי מוכר ספרים", להתחיל לכתוב ספרות בלשון היהודית. ב-1861 שכנע את מו"ל 'המליץ', אלכסנדר הלוי צדרבוים, לפרסם מוסף יידי בשם 'קול מבשר'. צדרבוים, שכתב עד אז בעברית או גרמנית באותיות עבריות, חשש מהפגיעה במוניטין של העיתון אך השתכנע כדי להגביר מכירות. 'קול מבשר' היה ראשיתה של העיתונות היידית. ב-1863 פרסם בו ליפשיץ טור בשם "ארבע הממלכות" ('דיא 4 קלאסען', במובן של מיון עולם הטבע בימי הביניים) בו קבע כי יהודי רוסיה ופולין סיגלו לעצמם שפה משלהם, "יודיש", שאיננה ניב נשחת אלא ראויה שיטפחוה. שנה לאחר מכן, ב-1864, החל מנדלי לפרסם בהמשכים ב'קול מבשר' את "דאס קליינע מענטשעלע", היצירה הראשונה של הספרות היידית. ליפשיץ חיבר שלושה מילונים, יידי-גרמני, יידי-רוסי ורוסי-יידי, בין 1867 ל-1876. הוא הלך ונעשה רדיקל, ובהקדמת האחרון תקף בחריפות את מחיי העברית, כשהוא מבשר את העימות בין חסידי שתי הלשונות בעשורים הבאים.‏[4]

יידיש, כמו עברית, היוותה חלק חיוני בזהות היהודית האשכנזית ברחבי העולם. בברית המועצות נוצר דגם חדש של זהות יהודית המתבססת על יידיש וערכים סוציאליסטיים ודחיקת הדת, השפה העברית והציונות כחלקים מזהים של יהודי ברית המועצות. כחלק מדיכויה, נעקר הרכיב העברי מתוך היידיש בברית המועצות. כך נכתבה "היידיש הסובייטית" ללא אותיות סופיות מיוחדות (מנצפ"ך), ומילים עבריות נכתבו בכתיבה היידית הפונטית, ולא כפי שנכתבו בעברית (למשל "חאווער" במקום "חבר"). בשנת 1921 הוכרה היידיש וקיבלה סטאטוס של "שפה לאומית" בחוקת המחוז היהודי האוטונומי (הרפובליקה של המזרח הרחוק), יחד עם פולנית, אוקראינית ורוסית.

המוטו הסוציאליסטי ביידיש היה חלק מהסמל של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס בשנים 19261950.‏‏‏[5] יידיש הייתה שפה רשמית ומדוברת בין יהודים וגויים בחמש קומונות בנפות יהודיות בדרום אוקראינה ובצפון קרים, עד שנת 1941.

החתירה של האינטלגנציה היידית-סובייטית לבסס לאום יידישאי בתוך מערכת הלאומים הסובייטית נתקלה בקשיים עוד בימים שהשלטון תמך בה לחלוטין. לאחר המהפכה פנו יהודי תחום המושב לטמיעה לשונית מואצת; למרות שבברית המועצות פעלו 1,100 בתי-ספר בשפה היידית ב-1930, רוב ההורים העדיפו לחנך את ילדיהם ברוסית והרשויות נאלצו להפעיל אמצעי כפייה וערמה כדי לאתר תלמידים שהסתירו במכוון את ידיעותיהם בשפה. המפלגה הסיגה את תמיכתה במיזם במהלך העשור הבא. פעיליו נפלו קרבן לטיהורים הגדולים ונרדפו במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. צעדים אלה, בשילוב עם מעבר הדור הצעיר לדיבור ברוסית כמעט באופן בלעדי, שמו למעשה קץ ליידישיזם הסובייטי.‏[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Fradle Pomerantz Freidenreich, Passionate Pioneers: The Story of Yiddish Secular Education in North America, 1910-1960, Holmes & Meier, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יידישיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tatjana Soldat-Jaffe, Twenty-first Century Yiddishism, Sussex Academic Press, 2012. עמ' 12-14.
  2. ^ Joshua M. Karlip, The Tragedy of a Generation, Harvard University Press, 2013. עמ' 19-21.
  3. ^ Dov-Ber Kerler, Politics of Yiddish: Studies in Language, Literature and Society, Rowman Altamira, 20000. עמ' 14-17;‏ Joshua A. Fishman, The Rise and Fall of the Ethnic Revival: Perspectives on Language and Ethnicity, Walter de Gruyter, 1985. עמ' 101.
  4. ^ Emanuel S. Goldsmith, Modern Yiddish Culture: The Story of the Yiddish Language Movement, Fordham University Press. עמ' 45.; די 4 קלאסען.
  5. ^ "בלארוס", האנציקלופדיה היהודית האלקטרונית (רוסית)‏
  6. ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.