יעל סינדי
 יעל סינדי
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | יעלים |
| סוג: | יעל |
| מין: | עז הבר |
| תת־מין: | יעל סינדי |
| שם מדעי | |
 Capra aegagrus blythi
| |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
יעל סינדי (שם מדעי: Capra aegagrus blythi; מוכר גם כעז בר סינדית או כעז סינד), הוא אחד מששת תת-המינים של עז הבר האנדמי לדרום ומערב פקיסטן לצד קרובו יעל צ'ילטאני. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1875 על ידי הבוטנאי הבריטי בהודו - אלן אוקטוויאן הומה. שמו הרשמי ניתן לו עקב תפוצתו העיקרית שנופלת בתחומי מחוז סינד שבפקיסטן, בעוד ששמו המדעי הוא על שם הזואולוג הבריטי אדוארד בליט. למרות היותו תת-מין של עז הבר, הוא נקרא "יעל" בשל הדמיון של הזכרים ליעל נובי למשל, יותר מאשר לעז הבית.
קרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זכר היעל הסינדי מתאפיין בזוג קרניים ארוכות ומרהיבות בצורת סהר או חרב מעוגלת, והמבנה שלהם אופייני לעיזי הבר: הקרן צומחת לכיוון מעלה בזווית מועטת לצדדים, והיא עולה ומתעגלת בהדרגה לאחור עד שהיא יוצרת חצי או 3 רבעי עיגול. מכיוון שהקרן צומחת בזווית לצדדים, במבט מלפנים הקרניים ייראו בצורת "M". מיקום הקרניים אצל יעל סינד, הוא במרכז הקרקפת מעל העיניים, ולעיתים בשל העובי שלהם הן מתפשטות גם מעט למצח. בבסיס יש בין הקרניים רווח קטן אך ניכר, והרווח ביניהן עולה בהדרגה ככל שהקרן גדלה; בקצוות למשל המרחק עשוי להגיע לחצי מטר או יותר. הקרניים של יעל סינד נחשבות לעבות יחסית, אולם הן צרות יותר בהשוואה לקרני ה"יעלים האמיתיים" וכנ"ל לגבי קצוות הקרן. משטח הקרן הקדמי הוא מעוגל, בעוד שהמשטח האחורי שטוח; ניתן להבדיל בנקל בין קרני היעלים האמיתיים לבין קרני יעל סינד; בעוד שליעל האמיתי יש כפתורים בולטים לאורך חזית הקרן, ליעל סינד יש חריצים עמוקים בלבד, ותחת הכפתורים יש לו לאורך הקרן שידרה בולטת שמתחילה בבסיס ומסתיימת בשליש העליון. השידרה אינה אחידה לחלוטין, ולעיתים יש בה שקעים או בליטות גדולות שמזכירות במעט את קרני היעל האמיתי.
לנקבות יעל סינד יש קרני-פגיון דקות וקצרות יותר בצורת "V", והן ישרות כמעט לגמרי לבד מקימור קל לאחור. אין להן כלל שידרה בולטת אלא חריצים דקים בלבד, ומוטת הקרניים שלהן קטנה מאוד. צבע הקרניים של שני הזוויגים הוא אפור בהיר, וחום חלודה או ברונז'ה. קצוות הקרן של הזכר עשויות להיות כהות במעט.
אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרווה של היעל הסינדי קצרה ודקה ומותאמת לאקלים המדברי והסלעי שבו הוא חי; בחורף, כאשר יורד שלג בהרים והטמפרטורות קרירות יותר הפרווה הופכת לעבה וגסה במעט. צבע הפרווה הכללי אצל נקבות וזכרים צעירים דומה מאוד ליעל הנובי: צהבהב וכתמתם חולי עם שילוב של שערות אדמדמות ואפרפרות - מספק הסוואה מצוינת בסביבה המדברית. המותניים, הגחון, המפשעה, החזה והברכיים בצבע לבן בוהק, ועל חזית הרגליים יש רצועות שחורות בולטות. הזנב בצבע חום-שוקולד כהה.
הפרווה של הזכרים המבוגרים לעומת זאת, מתבהרת עם הגיל לצבע כסוף עד אפרפר-לבן קרמי בצלעות, בצוואר ובגב; בנוסף ובאופן מנוגד, אצל הזכרים המבוגרים חלקים מסוימים בפרווה מתכהים לצבע חום שוקולד או שחור: על חזית הרגליים וצדדי המפשעה יש רצועות כהות דקות, מעל המותניים ישנו פס שחרחר דקיק ולאורך הגב - מהעורף עד לעוקץ הזנב - יש קו של שערות סמורות כהות שהופך לרעמה גדולה בעיקר באזור הכתף. על פני החזה והחלק התחתון של הגרון יש כתם רחב בצבע שחור דהוי, ומכל צד נמשך ממנו פס עבה בצבע זהה עד לכתפיים הכהות; כתוצאה מכך נוצרת סביב הצוואר "אדרת" שחורה. מעבר לכך שהם דהויים, הפס הגבי והאדרת של יעל סינד עלולים לעיתים קרובות להיות בצבע חום בהיר או אדמדם, בניגוד למשל לפס הגבי והאדרת של יעל בזואר שיהיו תמיד בצבע שחור עמוק וברור.
ראשו של היעל הסינדי בצבע אדמדם-צהבהב בהיר באזור הלחיים ואדמדם כהה יותר באזור החרטום. לפרטים מבוגרים הלחיים יהיו בצבע כסוף או חולי ואזור החרטום יהיה בצבע שחור או חום שוקולד. לשני הזוויגים יש סימוני פנים הכוללים זוג פסים - חום כהה ולבן קרמי - שנמשכים במקביל מהעין עד לפה בדומה לצבי, אם כי אצל הזכרים הפס הלבן עלול להתחלף בזוג גבות גדולות ולבנות מעל העין. האוזניים של יעל סינד מתחלקות בין אפרפר וצהבהב בצד החיצוני לשחרחר ולבנבן בצד הפנימי. קצוות האוזן יהיו שחורות לעיתים. זכר היעל הסינדי מתאפיין בזקן שחור בולט בסנטר בניגוד לנקבות, ובגיל מבוגר הוא הופך להיות ארוך, עבה וגס מאוד - אף יותר משל יעל סיבירי.
מבנה גופו של יעל סינד ארוך, כבד ומוצק, ויש לו צוואר בינוני ועבה התומך בראש משולש ומוארך; לנקבות הצוואר דק וארוך יותר. הרגליים שלו דקות וקצרות יחסית, והאוזניים צרות וארוכות. הפרסות השסועות שלו גדולות וחזקות ומותאמות לבית הגידול הסלעי, והזנב קצרצר, עבה ושעיר. העור בברכיים הופך עם הזמן לקשה ומשופשף לאחר שעות רביצה רבות. המצח וארובות העין בולטים על רקע הפנים. האף והעיניים של היעל קטנים למדי, והוא בעל נחיריים מחורצות ושפה עגלגלה ושסועה בחזית. הדו צורתיות הזוויגית נראית היטב אצל מין זה - הן במידות הגוף, הן בצבע הפרווה והן בקרניים.
מידות הגוף של יעל סינד:
גובה הכתפיים: 95-85 ס"מ .
אורך הראש והגוף: 140-130 ס"מ.
אורך הזנב: 15-12 ס"מ.
אורך קרני הזכר: עד 102 ס"מ.
משקל: 90-45 ק"ג.
תפוצה ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היעל הסינדי הוא תת-מין שאנדמי לדרום ומערב פקיסטן. הוא מצוי בעיקר בפרובינציית סינד ופרובינציית בלוצ'יסטן, ובמידה פחותה גם בפרובינציית ח'ייבר פח'טונח'ווה. התפוצה הגאוגרפית שלו מוגבלת לטווח הדרומי והנמוך של הרי הינדו-כוש ברמת בלוצ'יסטן ולמישורים וגבעות שמשני צידי נהר האינדוס.
בית הגידול של יעל סינד הוא באזור האקלים המדברי, וכולל מדרונות הרריים נמוכים, עם פסיפס של גבעות, יערות וחורשים דלילים, צוקים, שיחים, אדמה טרשית, משטחי ומחשופי סלע, ובאופן יוצא דופן אפילו מישורים צחיחים בגובה פני הים הסמוכים לאזור הררי במקצת. עם זאת, לרוב הוא מצוי בגבהים של 3,250-350 מטר מעל פני הים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 20–40 מעלות וכמות המשקעים הממוצעת היא 250–500 מילימטר לשנה.
יעל סינד הוא בעל חיים חברותי, ובאזורים שבהם לא תהיה הפרעה אנושית הם מתאספים בעדרים גדולים למדי. אף על פי שיש זכר דומיננטי אחד השולט על עדר הנקבות, בדרך כלל יחיו בשולי האזור מספר זכרים נוספים ללא הפרעה ממשית מצידו. באזורים שבהם היעל מופרע על ידי האדם הוא הופך לזהיר הרבה יותר, כאשר מוקדם בבוקר הוא עולה לצוקים הגבוהים והלא נגישים ומבלה בהם את רוב היום במנוחה ובהעלאת גרהבאזור מוצל מהשמש הקופחת בין הסלעים; היעל הופך לפעיל שוב רק לפני השקיעה, ואז הוא יורד לאזורים נמוכים יותר כדי לאכול עד רדת החשיכה. בחלק החם ביותר של השנה היעל יכול לרעות חלק ניכר מהלילה בשל הטמפרטורות הקרירות יחסית.
כיתר עיזי הבר היעל הסינדי בעל יכולת איזון מדהימה על פני הצוקים, והוא מסוגל לקפוץ ממצב עמידה כלפי מעלה לגובה של 1.75 מטר על פני משטח סלעי ואנכי. בעת הירידה במדרונות היעלים הולכים באיטיות מכוונת, אף על פי שהם מסוגלים לבצע עם הפרסות החלקה מהירה ללא פגע לאורך המדרון עם עצירה חדה אחת ל-4 או 6 מטר כדי לייצב מעט את הגוף.
התזונה של יעל סינד מורכבת מעלים ושיחים, כמו גם שיחים קטנים, עשבים ועשבי תיבול. חוקרי טבע רבים מאמינים כי הם יכולים להתקיים מבלי לשתות מים למשך תקופה בלתי מוגבלת, עם ניצול הלחות מהצמחייה.
הטורפים העיקריים של יעל סינד הם נמר פרסי וזאב הודי, וטורפים קטנים יותר כתן ושועל מהווים איום לגדיים.
עונת הרבייה מתרחשת בין חודשי אוקטובר ודצמבר וההמלטה תתרחש מאפריל עד מאי. במהלך עונת הרבייה הזכרים מקיימים ביניהם קרבות שמטרתם לשלוט על עדר נקבות. הזכרים מאתגרים אחד את השני על ידי עמידה על הרגליים האחוריות והטחת הקרניים על ראש היריב, וכן על ידי נעילת הקרניים ודחיפות. זכרים צעירים יאלצו לחכות עד שקרניהם יהיו גדולות מספיק כדי להתמודד מול זכרים בוגרים. ההריון של הנקבה נמשך 150–155 ימים, לאחריהם נולד גדי אחד בדרך כלל אם כי גם תאומים די נפוצים. הגדי נגמל לאחר 7–8 חודשים ומגיע לבגרות לאחר 3 שנים.
איומים ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]
_(14562148160).jpg)
היעל הסינדי מסווג במצב השימור "פגיע" (VU), בהתחשב בכך שהוא חווה ירידת מספרים גבוהה יחד עם שאר תת-המינים, ובשילוב עם ניצול והרס בית הגידול באזורים רבים בפקיסטן. יעל סינד מצוי בשפע ותחת הגנה מוצלחת רק במספר אזורים כמו פרובינציית סינד. רוב הפרטים נמצאים באוכלוסיות מפוזרות על רכסי הרים מבודדים זה מזה בשפלה; כתוצאה מכך, הציד הלא חוקי הוא די נפוץ והיעלים נמצאים בסיכון גבוה, במיוחד מצד אנשים מקומיים ושבטים נודדים חמושים שנוהגים לרעות את עדרי הצאן שלהם ברוב רכסי ההרים שנמצאים בשימוש על ידי עיזי הבר.
ישנם כמה עתודות שמעניקות רמות הגנה שונות לעיזי בר ברחבי פקיסטן, אולם לרבים מהם אין תוכניות ניהול מסודרות ורובם אין אפילו צוות פיקוח מטעם הפארק. בין האזורים המוגנים שבהם יעל סינד מצוי ניתן למנות: הפארק הלאומי דורג'י, שמורת חיות הבר הינגול, שמורת חיות הבר קורקהרה, הפארק הלאומי דהרון, שמורת חות הבר צ'וראני, שמורת חיות הבר גוט, שמורת חיות הבר קו-אגיש, הפארק הלאומי קירטאר, ומשולש השמורות: סורג'אן - סומבאק - ושמורת הציד הוטיאנו. מכיוון שהפארק הלאומי קירטאר מאכלס מספרים משמעותיים ביותר של יעל סינד (כ-13,000 פרטים), ארגון השימור IUCN המליץ להנהלת הפארק לבצע 3 פעולות: 1) להפסיק את תופעת השימוש במימי הפארק עבור גידולים; 2) להפחית את רעיית עדרי הצאן של מקומיים ומהגרים; ו-3) לאסור כריתת עצים, גיזום ענפים למספוא, ציד לא חוקי, כריית מחצבים ואיסוף דבש בתחומי הפארק. מרבית התוכנית הזאת מיושמת כיום, וכתוצאה מכך הפארק מהווה את האזור המוגן הטוב ביותר להישרדות יעל סינד.
אין אומדן אוכלוסייה כולל לתת-המין. מרבית הפרטים שורדים באזורים קטנים שאינם נגישים. בפרובינציית סינד יש כ-3,100 פרטים, ובפרובינציית בלוצ'יסטן יש מן הסתם מספר גבוה לפחות פי 8 בהתחשב בכך שבפארק הלאומי קירטאר לבדו יש כ-13,000 פרטים.
