כאב (רומן)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | צרויה שלו |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | גרמנית, צרפתית, רומנית, פולנית, הולנדית, איטלקית[1] |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוצאת כתר |
| תאריך הוצאה | 2015 |
| מספר עמודים | 228 |
| עורך | שירה חדד |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 003809771 |
"כאב" הוא רומן מאת צרויה שלו, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2015. הרומן מתאר את חייה ותחושותיה של איריס עילם, מנהלת בית ספר יסודי בירושלים, נשואה ואם לבת ובן מתבגרים, שעשר שנים קודם לכן נפצעה קשה בפיגוע התאבדות. פגישה מקרית עם איתן רוזן, אהוב נעוריה שבגיל 17 ניתק כל קשר אתה, מכניסה את איריס לסערת רגשות ולהתלבטות בין חידוש אהבת הנעורים לשמירת נישואיה למיקי. לכך מצטרפת הדאגה לבתה, עלמה, שעברה להתגורר בתל אביב, ועולה חשש שהשתעבדה למורה רוחני שהוא גם המעסיק שלה כמלצרית. התיאור הוא בקולה ובמחשבותיה של איריס, שבהם משולבים זכרונות מכאיבים מעברה.
תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איריס עילם היא מנהלת בית ספר יסודי בירושלים, נשואה למיקי, איש מחשבים שאותו היא מכנה "מוקי". מיקי להוט אחר משחק שחמט עם המחשב, ותגובה אופיינית שלו לפניותיה של איריס אליו היא "לא עכשיו, אני באמצע".[2] לזוג שני ילדים עלמה בת ה-21, שעברה להתגורר בתל אביב ועובדת שם כמלצרית, ועומר בן ה-17, תלמיד תיכון העסוק בבחינות הבגרות. עשר שנים קודם לכן איריס נפצעה קשה בעת שחלפה במכוניתה, לאחר שהביאה את הילדים לבית הספר, ליד אוטובוס שהתפוצץ בפיגוע התאבדות.
בעת שפנתה למרפאת כאב לשם מציאת מרפא לכאביה פגשה שם את איתן רוזן, אהוב נעוריה שבגיל 17 ניתק כל קשר אתה, ובמשך השנים הפך לרופא מומחה לכאב. הפגישה המחודשת, לאחר קרוב לשלושים שנות ניתוק, מכניסה את איריס לסערת רגשות ולהתלבטות בין חידוש אהבת הנעורים, צעד שאיתן מושך אליו, לשמירת נישואיה למיקי. "איתן זה לא מאהב, הוא אהבת חיי", מתארת איריס את יחסה לאיתן.[3]
ללבטיה של איריס מצטרפת הדאגה לבתה, עלמה, עקב החשש שהשתעבדה למורה רוחני שהוא גם המעסיק שלה כמלצרית. מיקי מנסה תחילה לבטל את דאגתה, וכאשר היא מציעה שייסעו לתל אביב לביקור אצל הבת הוא מגיב: "אני לא אקום ואסע בגלל שמועה היסטרית".[4] לאחר שבסופו של דבר הוא מסכים לנסיעה ונודעות לו עובדות אחדות, הופך גם הוא שותף לדאגה.
סיפורה ומחשבותיה של איריס נעים בין חייה עם מיקי, המתקשה להצטרף לדאגתה לעלמה, קשריה עם איתן, שאותם היא מסתירה ממיקי אך משתפת בהם חלקית את חברתה דפנה, עבודתה התובענית כמנהלת בית ספר יסודי והחלטתה לעבור לתל אביב כדי להציל את עלמה.
איריס חוזרת אל בתה בתל אביב, ומנקה ומסדרת את דירתה. היא פוגשת באקראי את סשה, תלמידהּ לשעבר, ושולחת אותו לבלוש אחר עלמה. כאשר הוא מדווח לה: "היא החליפה לשמלה קצרה והתאפרה כבד, היא יוצאת עכשיו מהמסעדה", היא נבהלת ורצה ברחוב בניסיון למצוא את עלמה. היא נתקלת בבליטה בכביש, נופלת ונחבלת. סשה מגיע לפתע, ומסייע לאיריס החבולה להגיע לדירתה של עלמה ולנוח שם. עלמה מגיעה לדירתה, וכעבור זמן מה מגיעים לשם גם מיקי ועומר, שמראה לאיריס את הצו הראשון שקיבל. מיקי מציג דף שמצא על מכוניתה של איריס ובו כתוב "תחזרי אלי". עלמה אומרת שזו בטח טעות, אך איריס מתקנת, "זו לא טעות, זה סיפור ישן".
קטגוריית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיסו של הספר, אהבתה של איריס לגבר שאינו בעלה, שימש חוט שדרה ברומנים רבים, ובהם "מאדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר, "אנה קארנינה" מאת לב טולסטוי ו"שירה" מאת ש"י עגנון. חוקר הספרות פרופ' בן-עמי פיינגולד הציג תת-קטגוריה של קטגוריה זו, שאותו כינה "מוטיב הזיווג הכפול" - סיטואציה שבה מתקיים זיווג בין איש לאישה שסופו נישואין כדת, אלא שהוא בא במקום זיווג שנגזר מראש ונעשה ניסיון להתעלם ממנו.[5] דוגמה עתיקה למוטיב זה הוא אגדת "חולדה ובור" הנרמזת בתלמוד, ועולה במחשבותיה של איריס: "בלב חרד היא נזכרת בסיפור התלמודי על הגבר שהפר את הבטחתו לשאת נערה שפגש בדרך, נשא אשה אחרת ואיבד את ילדיו במיתות משונות עד שחזר אליה. תמיד כשלימדה אותו חשבה על איתן, אבל באגדה המשיכה אותה נערה לחכות לו, גם אם נאלצה להעמיד פנים כי יצאה מדעתה כדי שלא ישיאוה לאחר, ואילו היא הקימה משפחה ועל כן ילדיה בסכנה, לא רק ילדיו שלו".[6]
על הכאב ב"כאב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמו של הרומן הוא "כאב", ואיריס מתוארת בפתיחתו כמי ש"אין לה דבר מלבדו, מלבד הכאב".[7] "כאב" הוא גם השם שבו שומרת איריס את מספר הטלפון של איתן בטלפון הסלולרי שלה.
מבקר הספרות יפתח אשכנזי עמד על מרכזיותו של הכאב בספר:
- במובן מסוים, הכאב כה נוכח בספר, עד שאם אדם יתבקש לסכם אותו הוא יגלה שאותו סיכום כולל בעיקר את המילה כאב. לפי הספר "כאב" הנישואים הם כאב מתמשך. ההורות היא כאב מתמשך. החיים במדינה הם כאב מתמשך - אבל זה לא נורא, כי החיים בכלל הם כאב. מהכאב אין שום מוצא: אהוב הנעורים שהיה לרופא כאב יכול רק להסיח את הדעת לרגע מהכאב, אבל בסופו של דבר הכאב שם והכאב הוא מה שיישאר. הוא כה מודגש, עד שלפעמים הוא עובר את סף הכאב של הקורא עצמו, וגורם לו לזוע בכיסא באי נוחות. אפילו הרגע המאושר בסוף הספר הוא שירת הלל לכאב. גם שם, ברגע מזכך, הכאב הוא הדבר היחיד שמאפשר שיח בין בני משפחה וקשר אנושי.[8]
המבקרת סימונה באט ציינה את שלל סוגי הכאב שמתאר הספר:
- שלו רוצה להאמין כי גדשה את סאת יסורי הגיבורה שלה, שכעת בשלה לשינוי. לצורך כך, היא פורסת את שלל מופעי הכאב: החל מהכאב הפיזי הכרוני שנגרם בעטיה של הפציעה, דרך חבלי היתמות המוקדמת מדי, וכלה בכאב הנפשי בעקבות הנטישה.[9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יגאל שוורץ, "היום ההוא שלא היה חם מדי ולא קר מדי", בתוך: יגאל שוורץ, שי צור, נופר רשקס, מקוננת במכנסי נמר - אמנות הסיפור של צרויה שלו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב וידיעות ספרים, 2017, עמ' 258–297.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כאב - פרק ראשון, באתר "טקסט"
- יפתח אשכנזי, שיר כאב, באתר מאקו, 1 באפריל 2015
- סימונה באט, כאב בורגני ומנחם: האהבה על פי צרויה שלו, באתר ynet, 3 באפריל 2015
עמרי הרצוג, תפקידו של הכאב על פי צרויה שלו, באתר הארץ, 15 באפריל 2015- יוני לבנה, צרויה שלו, כאב, בבלוג "מיטת סדום", 26 באפריל 2015
- יגאל שוורץ, המורכבות והחתרנות של "כאב" מאת צרויה שלו, באתר הארץ, 21 במאי 2015
- גתית גינת, "כמו חיה שניצודה": עד כמה "כאב" של צרויה שלו שואב מחווייתיה במציאות?, באתר "בית אבי חי", 14 ביוני 2015
- הספר "כאב", באתר "סימניה"
- Pain, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Pain, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 58, 60
- ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 139
- ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 147
- ^ בן-עמי פיינגולד, "גלגולו של מוטיב הזיווג הכפול", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי ז, תשמ"ד, עמ' 22–48. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 171
- ^ צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר, 2015, עמ' 8
- ^ יפתח אשכנזי, שיר כאב, באתר מאקו, 1 באפריל 2015
- ^ סימונה באט, כאב בורגני ומנחם: האהבה על פי צרויה שלו, באתר ynet, 3 באפריל 2015