שירה (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת "שירה", מהדורה שלישית

שירה הוא רומן בלתי גמור שכתב הסופר הישראלי שמואל יוסף עגנון. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה מגרמניה, הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20, ושזורים בה אירועי אותה תקופה והווי האוניברסיטה (כגון חובת "Publish or perish" המעיקה על הרבסט).

כתיבת הרומן ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים עד לאחרון שבהם, שיצא לאור בשנת 1954 (ה'תשט"ו). פרקים נוספים התפרסמו בשנת 1966 (ה'תשכ"ו) לכבוד יובלו של חוקרו הגדול, הפרופסור ברוך קורצווייל. עגנון שב לכתיבת הספר בשנותיו האחרונות והיה זה הספר האחרון בו עסק לפני שחלה, אך הספר לא הושלם.

לאחר מותו של עגנון בשנת 1970 ערכה בתו, אמונה ירון, את כלל פרקי הספר שמצאה - אלה שנדפסו בעבר ואלה שטרם נדפסו - והוציאה אותם לאור בשנת 1971. בנספח בסוף הספר ציינה ירון את המקורות, בדפוס ובטיוטות, ששימשו אותה לשם ההצאה לאור של הרומן.[1] בנספח הציגה ירון את שיקולי העריכה שלה, ובין השאר מציינת אי התאמות בין פרטים שונים בספר, עליהן היא אומרת: "דברים אלה היה בוודאי אבי מתקן. אני לא רציתי לשנות דבר." והוסיפה: "גם בענייני לשון תיקנתי רק במקרים נדירים שלא היה לי בהם ספק שיש כאן פליטת קולמוס."

לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר פורסמו בעיתון "הארץ" שני פרקים שלא נכללו בספר. הפרקים, "אצל הפרופיסור בכלם" ו"פרק אחרון", צורפו כנספחים למהדורה השנייה של הספר, שיצאה לאור ב-1974. מהדורה שלישית מתוקנת יצאה לאור בשנת 1999.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנפרד הרבסט הביא לבית החולים את אשתו הנריאטה, הכורעת ללדת את ילדם השלישי, לאחר שתי בנות בוגרות, זהרה בת 19 ותמרה בת 17 וחצי. האחות שירה, המתוארת כ"גבוהית, גברית"[2] מגיעה לטפל בה. בזמן שהנריאטה ילדה את הבת השלישית, שרה, בילה מנפרד בביתה של שירה. בטיול עם שירה בעת שהנריאטה הייתה בבית החולים סיפרה לו שירה שטרם עלייתה לארץ ישראל הייתה נשואה במשך זמן קצר. לאחר שהנריאטה והתינוקת חזרו הביתה, מנפרד חי בביתו, עוסק בעבודתו, אך נפשו יוצאת אל שירה. "אין לך שעה שאין מחשבותיו אצלה, אלא שמחשבותיו אינן ברשותו ורגליו ברשותו, וכל זמן שרשותו עליהן עוצרן בביתו."[3] בהזדמנויות שונות מוליכות אותו רגליו לביתה של שירה.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפחת הרבסט
    • מנפרד הרבסט: הדמות העיקרית ברומן. דוקטור להיסטוריה, חוקר תולדות ביזנטיון ומלמד באוניברסיטה העברית. נשוי להנריאטה ומאוהב בשירה.
    • הנריאטה הרבסט: אשתו של מנפרד הרבסט, עקרת בית.
    • זהרה: בתם הבכורה של מנפרד והנריאטה, בת 19, חברה בקבוצה החלוצית "כפר אחינועם".
    • תמרה: בתם השנייה של מנפרד והנריאטה, בת 17, לומדת בסמינר למורים.
    • שרה: בתם התינוקת של מנפרד והנריאטה, נולדה בתחילתו של הרומן.
  • אקדמאים:
    • ארנסט וולטפרמד: פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, מומחה לפטרולוגיה.
    • יוליאן וולטפרמד: בן דוד של ארנסט וולטפרמד.
    • טגליכט: דוקטור שאינו מלמד באוניברסיטה, מסייע לארנסט וולטפרמד בהכנת הרצאותיו. מנפרד הרבסט חושב עליו כשידוך לליסבט ניי.
    • ליאוניד ווכסלר: פרופסור באוניברסיטה העברית.
  • אחרים
    • שירה: אחות בבית חולים, אהובתו של מנפרד הרבסט.
    • ליסבט ניי: קרובת משפחה של פרופסור אלפרד ניי, מורו המובהק של מנפרד הרבסט.[4]
    • אברהם וחצי: חבר בקבוצה החלוצית "כפר אחינועם".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

עבודות גמר ודוקטור

  • רוחמה אלבג, היסוד הדתי כגורם מעצב בפואטיקה של עגנון: "שירה" כרומן רפלקטיבי, בוחן ומסכם, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1999.

מאמרים

  • משה אברבך, יסודות דתיים ב"שירה" לעגנון, הדואר 56 (37), תשל"ז, עמ' 612-611; 56 (38), תשל"ח, עמ' 655-645, 659; 56 (39), תשל"ח, עמ' 669-668; 56 (40), תשל"ח, עמ' 692-690; 57 (1), תשל"ח, עמ' 714-712.
  • אברהם בלאט, הרומן לבית הרבסט – ש"י עגנון, בתוך: הנ"ל, תחומים וחותם, הוצאת סיגלית, תל אביב, 1974, עמ' 78-74.
  • ניצה בן-דב, "שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים": חולי ואמנות בשירה לעגנון, אלפיים 6, 1993, עמ' 183-159.[5]
  • ניצה בן-דב, בשר ושירה בשירה של עגנון, קשת החדשה 10, 2004, עמ' 14-7.
  • ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשס"ז 2006, פרק רביעי: "סוף המעשה שמכל מאהביה נשתייר הוא עמה": שירה – פרק אחרון, עמ' 141-111.
  • מנחם בן-שלום, "כל הגלות באה מבשר כשר", תעודה טז-יז, 2001, עמ' 566-529.
  • יורם ברונובסקי, שירה, הארץ, תרבות וספרות, 5 במרץ 1971.[6]
  • הלל ברזל, שירה של ש"י עגנון: גורל ומשל, גזית כח, חוב' א-ד, ניסן-תמוז תשל"א, עמ' 23-15.
  • הלל ברזל, המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם: הספרות ורוח התקופה — תמורות בצורות יסוד, כרך ראשון: מיטא-ריאליזם וריאליזם, בעריכת ידידיה יצחקי, ספרית פועלים, תל אביב, תשע"א-2011, פרק ארבעה עשר: שירה ו"עד עולם", עמ' 430-416, פרק חמישה עשר: תשתית פיוטית לשירה, עמ' 441-430.
  • ק"א ברתיני, שירה של עגנון, בתוך: הנ"ל, שדה ראייה: מסות ספרותיות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1977, עמ' 125-106.[7]
  • שמואל הופרט, עגנון בין חמדת וד"ר הרבסט : הערות בשולי "חיי עגנון" מאת דן לאור, הדואר 78 (10), 1999, עמ' 25-22.
  • אריאל הירשפלד, "את שירה לא אראה לך": על סיומו של "שירה", בתוך: אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1994, עמ' 177-132.
  • אמונה ירון, על הכנת ספר שירה לדפוס, הארץ, 18 במאי 1972.
  • שמואל כץ, גלגולי "מעשה המופתי" מ"אורח נטה ללון" ל"שירה", בקורת ופרשנות 26, 1990, עמ' 56-49.
  • גלילה מור, על ייחודים לשוניים אחדים בלשונו של ש"י עגנון ב"שירה" הנוגעים לעברית המתחדשת, החוג הישראלי של חברי החברה האירופית לבלשנות: עבודות 14, 2003, עמ' 34-23.
  • אסתר פוקס, תמימות והיתממות בעיצוב הגיבור העגנוני: דיון חוזר ב"שירה", דפים למחקר בספרות 3, 1986, עמ' 150-137.(המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם).
  • אסתר פוקס, הערות על "פגמים" אחדים ב"שירה" של עגנון, שנתון הספר היהודי 45, 1987, עמ' 78-74.
  • אסתר פוקס, הפנתיאון האקדמי כקריקטורה: עצוב דמויות המשנה ב"שירה" לש"י עגנון, עלי שיח 25, 1988, עמ' 146-137.
  • מנחם צבי קדרי, עיונים לשוניים ב"שירה" לש"י עגנון, בתוך: אברהם סולטמן, מנחם צבי קדרי, משה שוורץ (עורכים), ספר ברוך קורצווייל, תל אביב: הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 249-235.
  • ברוך קורצווייל, חשבונו האמנותי האחרון של שמואל יוסף עגנון, הארץ, 12 במרץ 1971, עמ' 14; 19 במרץ 1971, עמ' 15-14.
  • גרשום שוקן, מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם', עתון 77, מס' 67-66, 1985, עמ' 31-30, 33.
  • אמנון שמוש, הצל בחלומות ב"שירה", שדמות 44, 1972, עמ' 118-114.
  • זיוה שמיר, "שירה" – דגם-אב לרומאן הישראלי החדש, עלי שיח 32-31, 1992, עמ' 102-95.
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק עשירי: מעשי ידי טובעים בים, עמ' 283-266.
  • גרשון שקד, מה יעשה אדם כדי לחדש את עצמו, מאזנים 32 (5-4), 1971, עמ' 294-283. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

על תרגומים לשפות זרות

  • משה לוביש, אחד מקרא ושניים תרגום: קטע מתוך "שירה" של עגנון בשני תרגומים לאנגלית, לשון ועברית 2, 1990, עמ' 13-10.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמונה ירון עגנון, "עם צאת הספר", שירה, הוצאת שוקן, 1971
  2. ^ שירה, מהדורה שלישית, עמ' 5
  3. ^ שירה, עמ' 93
  4. ^ שירה, עמ' 7–9
  5. ^ נדפס שוב בתוך: ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, פרק תשיעי: "שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים", עמ' 324-294.
  6. ^ נדפס שוב בתוך: יורם ברונובסקי, ביקורת תהיה: רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית, בעריכת דוד וינפלד, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006, עמ' 39-37.
  7. ^ נדפס שוב בתוך: ק"א ברתיני, עתון 77, מס' 114, 1989, עמ' 23-22.