שירה (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שירה
Shira 3rd edition.jpg
עטיפת "שירה", מהדורה שלישית
מידע כללי
מאת ש"י עגנון
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה הוצאת שוקן
שנת הוצאה 1971
תורגם לשפות אנגלית, גרמנית[1]
מספר עמודים 559 (במהדורה השלישית)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שירה הוא רומן בלתי גמור שכתב הסופר הישראלי שמואל יוסף עגנון. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה מגרמניה, הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20, ושזורים בה אירועי אותה תקופה (ובפרט הטרור הערבי ועליית יהודי גרמניה) והווי האוניברסיטה.

כתיבת הרומן ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

להערכת גרשום שוקן, כתיבת "שירה" החלה מידת עם פרסום הרומן "תמול שלשום", שיצא לאור בשנת 1945.[2] חוקר הספרות ראובן מירקין העריך שעגנון החל בכתיבת "שירה" מוקדם יותר, עוד בשנות ה-30 המאוחרות, כלומר סמוך מאוד לתקופה המתוארת ברומן.[3]

דב סדן סיפר שטרם כתיבת "שירה" סיפר לו עגנון כי "אמר לכתוב סיפור גדול, ושמו: ביצנץ, ומרכזו מעשה בפרופיסור, שבא לשמש בהוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, כששמו הולך לפניו בזכות קונטרס שחיבר על קצת מנהגות, שנהגו בקיסרות ההיא. אבל חיבור זה היה לו כשירה יתומה, שבינתיים נשתקע בעסקי האוניברסיטה, תכסיסיה, תככיה ונכליה‭ ,‬עד שבאו אחרים ושמטו אותה עשייה־של־תוהו מידו, ולכרחו חזר לתלמודו".[4] סדן הוסיף שתוכניות אחדות ששמע מפי עגנון לא התגשמו, ולכן סבר שגם תוכנית זו לא תתגשם. משהחלו פרקי "שירה להתפרסם, כתב סדן, "לא נפלאתי על המרחק שבין מה שעלה בדעתו תחילה ובין מה שנתקיים לו למעשה, שכבר ידעתי כזה וכזאת".[4]

פרקים ראשונים של הספר התפרסמו כבר ב"לוח הארץ" לשנת ה'תש"ט ובכמה מהלוחות הבאים עד לאחרון שבהם, שיצא לאור בשנת 1954 (ה'תשט"ו). פרופ' מירקין ציין כי "בשנים 1948–1954 פרסם עגנון 38 פרקים של "שירה" ובהם רוב פרקי הספר הראשון (24 מתוך 29 הפרקים שבספר השלם) ועוד 14 פרקים מפרקי הספר השני (מתוך 25 הפרקים שבו)".[3] פרקים נוספים התפרסמו בשנת 1966 (ה'תשכ"ו) לכבוד יובלו של חוקרו הגדול, הפרופסור ברוך קורצווייל. עגנון שב לכתיבת הספר בשנותיו האחרונות והיה זה הספר האחרון בו עסק לפני שחלה, אך הספר לא הושלם.

לאחר מותו של עגנון בשנת 1970 ערכה בתו, אמונה ירון, את כלל פרקי הספר שמצאה - אלה שנדפסו בעבר ואלה שטרם נדפסו - והוציאה אותם לאור בשנת 1971. בנספח בסוף הספר ציינה ירון את המקורות, בדפוס ובטיוטות, ששימשו אותה לשם ההוצאה לאור של הרומן.[5] בנספח הציגה ירון את שיקולי העריכה שלה, ובין השאר מציינת אי התאמות בין פרטים שונים בספר, עליהן היא אומרת: "דברים אלה היה בוודאי אבי מתקן. אני לא רציתי לשנות דבר." והוסיפה: "גם בענייני לשון תיקנתי רק במקרים נדירים שלא היה לי בהם ספק שיש כאן פליטת קולמוס."

לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר פורסמו בעיתון "הארץ" שני פרקים שלא נכללו בספר. הפרקים, "אצל הפרופיסור בכלם" ו"פרק אחרון", צורפו כנספחים למהדורה השנייה של הספר, שיצאה לאור ב-1974. מהדורה שלישית שאותה תיאר המו"ל כ"מהדורה מחודשת, עם תיקונים שנמצאו בעזבונו של המחבר", יצאה לאור בשנת 1999. פרקים נוספים שלא נכללו בספר פורסמו בידי אמונה ירון בספר "קובץ עגנון".[6]

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפחת הרבסט
    • מנפרד הרבסט: הדמות העיקרית ברומן. דוקטור להיסטוריה, חוקר תולדות ביזנטיון ומלמד באוניברסיטה העברית. נשוי להנריאטה ומאוהב בשירה.
    • הנריאטה הרבסט: אשתו של מנפרד הרבסט, עקרת בית.
    • זהרה: בתם הבכורה של מנפרד והנריאטה, בת 19, חברה בקבוצה החלוצית "כפר אחינועם".
    • תמרה: בתם השנייה של מנפרד והנריאטה, בת 17, לומדת בסמינר למורים.
    • שרה: בתם התינוקת של מנפרד והנריאטה, נולדה בתחילתו של הרומן.
  • אקדמאים:
    • ארנסט וולטפרמד: פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, מומחה לפטרולוגיה.
    • יוליאן וולטפרמד: בן דוד של ארנסט וולטפרמד.
    • טגליכט: דוקטור שאינו מלמד באוניברסיטה, מסייע לארנסט וולטפרמד בהכנת הרצאותיו.
    • ליאוניד ווכסלר: פרופסור באוניברסיטה העברית.
  • אחרים
    • שירה: אחות בבית חולים, אהובתו של מנפרד הרבסט.
    • ליסבט ניי: קרובת משפחה של פרופסור אלפרד ניי, מורו המובהק של מנפרד הרבסט.[7]
    • אברהם וחצי: חבר בקבוצה החלוצית "כפר אחינועם".
    • שכרסון: יהודי מומר, שכנם של בני הזוג הרבסט.
    • גבריאל, המכונה גבי: בנם התינוק של מנפרד והנריאטה, נולד לקראת סוף הרומן.
    • פירדאוס: משרתת בבית משפחת הרבסט.
    • לודמילה: אחות בבית החולים, ידידתה של הנריאטה.

על שלוש הדמויות שבמרכז הרומן - מנפרד הרבסט, הנריאטה הרבסט ושירה - כתבה חוקרת הספרות זיוה שמיר:

לפנינו אפוא דמויות ספרותיות "עגולות" ומרובדות שכל אחת מהן היא "אוקסימורון מהלך": הנריאטה היא גם "עץ יבש" וגם "גפן פורייה"; מנפרד הרבסט הוא גבר נאה וצעיר כבן ארבעים ושלוש, שמעיין היצירה שלו דלל וכמעט שפסק לנבוע; הוא גם איש אקדמיה ואיש משפחה וגם "נער" קל דעת השוכח את כל חובותיו כלפי אשתו. שירה היא גם אשת זדון שׂטנית וגם דמות מלאכית ואלטרואיסטית המביאה פרחים ליולדת ואוכל ופרחים למשוררת החולה אניטה בריק.[8]

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן מחולק לארבעה ספרים.

ספר ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנפרד הרבסט הביא לבית החולים את אשתו הנריאטה, הכורעת ללדת את ילדם השלישי, לאחר שתי בנות בוגרות, זהרה בת 19 ותמרה בת 17 וחצי. האחות שירה, המתוארת כ"גבוהית, גברית"[9] מגיעה לטפל בה. בזמן שהנריאטה ילדה את הבת השלישית, שרה, בילה מנפרד בביתה של שירה. בטיול עם שירה בעת שהנריאטה הייתה בבית החולים סיפרה לו שירה שטרם עלייתה לארץ ישראל הייתה נשואה במשך זמן קצר. על נסיבות הולדתה של שרה, לאחר אחיותיה הבוגרות זהרה ותמרה, מסופר: "כבר לאחר שילדה לו את תמרה התחילה הנריאטה נוהגת עמו כאילו אינה אשה לבעלה. ואלמלא יום הולדתו שלו שחל להיות לפני תשעה ירחים לא הייתה שרה באה לעולם."[10]

לאחר שהנריאטה והתינוקת חזרו לבית המשפחה שבשכונת בקעה, מנפרד חי בביתו, עוסק בעבודתו, אך נפשו יוצאת אל שירה. "אין לך שעה שאין מחשבותיו אצלה, אלא שמחשבותיו אינן ברשותו ורגליו ברשותו, וכל זמן שרשותו עליהן עוצרן בביתו."[11] בהזדמנויות שונות מוליכות אותו רגליו לביתה של שירה.

ספר שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר השני מתרחשת שנתיים לאחר הולדת שרה. "שרה הקטנה כבר מהלכת ברגליה ככל מהלכי שתים ומפטפטת כאדם גמור".[12] מנפרד הרבסט ממשיך בעבודתו וממשיך במחשבותיו על שירה ובקשריו עמה. "בית ההרבסטים סדור על סידורו. הרבסט עסק בשלו ואשתו עסקה בשלה. הרבסט נתעסק בספריו ובהרצאותיו ובתלמידיו ובספרו הגדול על קבורת העניים בביזנטיון והנריאטה נתעסקה בצרכי הבית, בבישול ובאפייה ובתפירה ובגיהוץ ובקניות וברופאים ובענייני המשפחה שבארץ ובחוצה לארץ, מלבד טיפולה עם שרה בתה הקטנה שיצאה מכלל תינוקת שבעריסה ולא הגיעה לכלל תינוקת שבגן ילדים."[13]

מנפרד הרבסט מתקשה להשלים את ספרו על קבורת העניים בביזנטיון, והוא מחליט להפנות מרצו לכתיבת מחזה, טרגדיה על אנטוניה אשת החצר ועל יוחנן שר הבירה והעבד בסיליאוס, אך גם משימה זו אינו מצליח להשלים.

יום שבת אחד יצא הרבסט לביקור אצל ליסבט ניי ואמהּ, אך רגליו הוליכוהו אל ביתה של שירה, ושניהם יצאו לטייל יחד ברחוב. למראה החסידים שברחוב יצאה שירה בביקורת חריפה עליהם, שהם "בטלנים טרחנים צווחנים צעקנים חומדי ממון אוכלי לחם עצלות".[14] בדרכו חזרה לביתו נלווה אליו שכנו, היהודי המומר שכרסון, שהאריך בתיאור גנותם של היהודים. תוך כדי הליכתם נורה לעברם כדור אקדח, שלא פגע בהם בזכות ערנותו של שכרסון.[15]

זהרה, בתם של הנריאטה ומנפרד, הרתה לאברהם וחצי וילדה בן, והנריאטה ומנפרד נסעו לבקרם בקבוצת אחינועם שבעמק יזרעאל. לבקשת חברי הקבוצה הרבסט מרצה בפניהם על ענייני ביזנטיון. בני הזוג הרבסט מקבלים בית ללון בו, ואת מנפרד פוקד חלום בלהות שהנריאטה מעירה אותו ממנו ומרגיעה אותו. "חיבק אותה בכל כחו, ואף היא חיבקה אותו עד שדבקו שניהם והיו לבשר אחד."[16]

ספר שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הספר השלישי מתחילה חודשים מעטים לאחר סוף הספר השני, כאשר הנריאטה מגלה למנפרד את דבר הריונה.

בפגישה מקרית ברחוב שירה מספרת למנפרד שעברה דירה, אך הוא לא כותב לעצמו את כתובתה החדשה. פרופסור בכלם מאושפז בבית החולים, וכאשר מנפרד בא לבקרו בבית החולים הוא מצפה לפגוש שם את שירה, אך מתברר לו שהתפטרה מעבודתה, ואין ידיעה היכן היא. בפגישה עם אניטה בריק מתברר לו שגם בדירתה החדשה שירה אינה נמצאת, אך אניטה כתבה בפנקסו את הכתובת החדשה. הרבסט ניסה להבין מה קרה לשירה, ואחד מהרהוריו היה: "שמא נתעברה והלכה למקום שאין מכירין אותה. פעם ושתי פעמים עשה את החשבון אימתי היה עמה באחרונה. זה שנים שהיא דוחה אותו ואם נתעברה לא ממנו נתעברה."[17]

הרבסט יצא מביתו לביקור בגת שמנים, אך בהגיעו למרכז העיר שינה תוכניתו, וכיוון שפגש את יוליאן וולטפרמד ישב לשוחח אתו. יוליאן מבשר לו שדנים בסנאט האוניברסיטה על מינויו של הרבסט לפרופסור. בהמשך הלך הרבסט לחנות ספרים, ולאחר שעיין בספרים רבים בה עבר למדור ספרי האומנות. התרגשות רבה גרמה לו "תמונת מצורע כשהוא עומד לפני שערי עיר ומקיש בפעמון להזהיר שירחקו ממנו."[18]‬‬‬ לאחר מכן קנה רפרודוקציה של הציור "משמר הלילה" כדי להביאו כמתנה לשירה. הוא חזר לביתו ושוחח עם הנריאטה על דרכו בביקורת ספרות ועל הטרגדיה שבדעתו לכתוב. המספר מנצל הזדמנות זו כדי לתאר את תמצית העלילה של הטרגדיה.[19]‬‬‬

הרבסט הלך לביתה של שירה כדי למסור לה את מתנתו, אך היא לא נמצאה בביתה. הלך משם וחשב: "טוב שלא הנחתי שם פתק ואין אותה המרשעת יודעת שדפקתי על דלתה".[20] למחרת שב ודפק על דלת ביתה של שירה, אך הדלת הנעולה לא נפתחה. "הניח את הדלת והלך לו בברכים כושלות וברוח נכאה. אמצאנה, אמצאנה, אמר הרבסט בלבו, לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצאנה. אם לא היום הרי מחר. בפתאום שינה את הנטיות ואמר אמצאך אמצאך. אבל לא מצאה לא למחר ולא למחר שלאחר מחר."[21]

כשהגיע זמנה של הנריאטה ללדת הביאה אותה תמרה ל"הדסה" בהר הצופים. "כדרך שהדברים מתגלגלים נתגלגל הדבר שבאותה שעה שנסעה הנריאטה ותמרה להדסה באותה שעה ממש הלך הרבסט לעסקיו לבקש את שירה. טוב היה אילולי שאירעו הדברים כאחד. הן מחמת הצד המוסרי שבדבר הן מחמת הצד הסנזציוני שבדבר והן מחמת שבדומה לזה התחיל עניין הרבסט ושירה וההתחלה לא הביאה אתה המשך טוב."[22] גם הפעם לא נפתחה לו דלת ביתה של שירה. ברית המילה של הבן נערכה בבית היולדות.

ספר רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מילת הבן חזרה הנריאטה לביתה ובנה עמה. בעת שהרבסט שהה בחדר עבודתו הגיעה המשרתת וסיפרה לו שאחות בית חולים הגיעה לבקר אצל הנריאט. ידיעה זו גרמה להרבסט התרגשות רבה, והוא ביקש מהמשרתת שתתאר את האחות, כדי שיוכל לדעת האם זו שירה או אחות אחרת. לאט לאט השתכנע שאין זו שירה, אך בכל זאת יצא לוודא זאת. לאחר ששוחח עם הנריאטה על האורחת הלך לביתה של שירה ושוב מצאו נעול. "יצא הרבסט מן הסמטא במפח נפש ובלב נבוך, מוסיף עליהם תרעומת שמבטל זמן שלא לצורך, שמאחר שכלו כל ענייניו עם שירה מה אכפת לו אם דלתה נעולה, שהוא חוזר ובא."[23] חזר להרהר בטרגדיה שרצה לכתוב והגה בכל פרטיה, אך לבסוף הגיע למסקנה: "גורלו של אותו אדם לכתוב מאמרים, ואולי ביום מן הימים יזכה לסיים את ספרו הגדול על קבורת העניים בביזנטיון."[24] הוא מהרהר גם בחייו, "אבל אם על תיקון עצמו לא חשב עד עכשיו על תיקון הבן חשב, כמו שסיפרתי שבליל הכנסת בנו בברית עשה לו כללים ופרטים לחינוך בנו."[24]

המספר מעיד על הרבסט: "מקנאי האמת לא היה הרבסט, אכל התרחק מדברי שקר ולא שיקר ער לאותו לילה שביקר אצל שירה בפעם הראשונה. מה היה עליו שיעשה אחר אותו לילה? לא היה בידו אלא לקשר שקר בשקר ולחפות את שקריו בשקרים, משום שקשר דעתו באותה אשה לחזור ולשנות."[25]

אחות בית החולים, לודמילה, שהגתה חיבה להנריאטה, באה לבקרה עוד פעמים אחדות, ובאחת הפעמים הצטרף הרבסט לשיחתן. "פעמים הרבה ביקרה האחות לודמילה את הגברת הרבסט. בור של קהוה שתתה וגבעת עוגות אכלה ואלף סיפורים סיפרה. ועל שירה לא סיפרה."[26]

לאחר התייחסות מקוטעת לטגליכט מגיע משפט הסיום, שבו אומר המספר: "את מנפרד הרבסט אראה לך, את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא."[27]

סוף וסוף חלופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודלו של הספר הרביעי הוא רק כשליש מגודל כל אחד משלושת ספרי הרומן האחרים, וכדברי הלל ברזל, "הוא בגדר של סקיצה בלבד".[28] בפרט הספר הרביעי אינו מספק סוף נאות לרומן, משום שכתיבתו נפסקה באמצעה. לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הרומן פורסם פרק נוסף, בשם "פרק אחרון", שמבחינת העלילה מקומו בסוף הספר השלישי, מיד לאחר מילת הבן. בפרק זה מתברר ששירה נעלמה משום שאושפזה בבית מצורעים לאחר שחלתה בצרעת. הרבסט מגיע לבקרה, והיא מפצירה בו שיסתלק, אך הוא נחוש בדעתו להישאר אתה. "הוא אחז את ידה בדביקות עד שליפפה הזיעה את ידה ואת ידו. עם שהוא אוחז את ידה הרכין פיו אל פיה ונשקה. עת רבה נשארו שפתיה תלויות מעצמן בשפתיו. בפתאום שמטה פיה מפיו וניגבה בידה את שפתיו. אחר כך ניגבה את שפתיה. עם שהיא עשתה כך חיבק אותה באהבה וקרא, שירה שירה."[29]

פרק מוקדם אחר של "שירה" (פרגמנט VI), שלא נכלל בגרסה שיצאה לאור, מסביר כיצד נודע להרבסט לאן נעלמה שירה: היינריך ריינר, שעובד בבית המצורעים, סיפר לו זאת.[30] באותו פרק גנוז מציע הרבסט להנריאטה לקרוא לילדם העתיד להיוולד שלמה-יהודה, על שם שלמה יהודה רפפורט – שי"ר.

אמונה ירון הציעה הסבר להשמטתו של "פרק אחרון":

באותה תקופה שכתב אבי את "שירה" כתב את הסיפור "עד עולם". לאחר ש"שירה" ראה אור מצא רפי וייזר מארכיון עגנון כיצד בדף מסוים של כתב היד מצטרף "עד עולם" ל"שירה", כלומר אי שם נתלש "עד עולם" מתוך "שירה" ונעשה סיפור לעצמו. ב"עד עולם" נכנס המלומד עדיאל עמזה לבית המצורעים ושוב אינו יוצא משם עד עולם. אולי זה הטעם או אחד הטעמים שאבי לא השתמש עוד בנושא זה לספרו "שירה" ובמקום זה התחיל לכתוב את הספר הרביעי, התחיל ולא סיים.[31]

גרשום שוקן הביע דעתו שהפרק "פרק אחרון" אכן ראוי להיות סופו של הרומן:

פרק זה, שעגנון עצמו קרא לו "פרק אחרון", ובו מסופר על איחודם של מנפרד הרבסט והאחות שירה בבית המצורעים, הוא בעיני הסיום הנכון של הספר, ואני אראה בהמשך דברי שעגנון מכין את קוראיו לכל אורך הספר לסיום זה. הוא עושה זאת בכך, שהחל מראשית הספר השני של הסיפור מעלה עגנון פעמים רבות בצורות שונות, בגלוי ובהסתר, את מוטיב הצרעת.[2]

חוקר הספרות אריאל הירשפלד מציג דעה שונה ביחס להימנעותו של עגנון מלכלול את "פרק אחרון" בגרסה הסופית של "שירה":

'שירה' נועד להסתיים ב"פרק אחרון" ומחברו ידע היטב כיצד לסיימו בו. אלא שבשלב מסוים, לא רצה עוד לסיימו בו. ממבנהו של חלק ג וממציאותם של הפרגמנטים שהוצאו מתוכו ניתן להסיק, שהלבטים צמחו רק לאחר שהמחבר ראה כי מלאכתו נשלמת כמעט בידיו על-פי תוכניתו הראשונה ולאחר שהבין את המשתמע מתוכה. ומן הרגע הזה עשה המחבר ביצירתו מעשה שקשה להגזים בהערכת גדלותו. ... עגנון, כשעמד מול הסיום הזה, שעלה בידיו על-פי תוכניתו הראשונה, וסגר את יצירתו בקשת סימטרית כל כך; כשעמד מול הסיום המוזיקלי הזה של עולמו, מול מותו הנשגב והמפלצתי של גיבורו, עשה מה שאמור היה לעשות אמן בשיעור קומתו מול מבנה מפואר שכזה. הוא ניפץ אותו; עקר ממנו את הסיום המפואר, סילק מתוכו את חיבוריו ההכרחיים ופתח אותר מחדש.[32]

קולות התקופה ב"שירה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת העלילה בשירה היא אהבתו של מנפרד הרבסט לשירה. בתוך מסגרת זו עולים בהרחבה נושאים נוספים. עמד על כך חוקר הספרות הלל ברזל שכתב: "'שירה' הוא רומאן אהבה, שבעיות התקופה, לכאורה, טפלות בו לרגש. אבל משקלן של הבעיות הוא כה רב, עד שהן מתפרצות לכל פינה שבכתוב. ... אם בדיעבד ואם מלכתחילה, מבקש עגנון לכרוך את סיפורו הגדול באהבת גבר לאשה ומוצא את עצמו, כמו גיבורו, מאזין לקולות השעה."[33]

בין הנושאים:

  • מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט: הדם של המאורעות נשמע לכל אורך הרומן. דיווחים על יהודים שנרצחו, עוצר המוטל מפעם לפעם, הרהוריו של הרבסט על האילוץ לעזוב את בקעה ולעבור להתגורר במקום אחר, מחמת הסכנה שבמגורים בשכונה שרובה ערבים, הכדור ששורק לידו בעת שהוא הולך לביתו עם שכרסון ועוד ועוד.
  • גורלם של יהודי גרמניה ואוסטריה בצל הנאציזם ועליית חלק מהם לארץ ישראל.
  • הווי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות, כגון דרכי הקידום בסולם הדרגות האקדמי וחובת "Publish or perish" המעיקה על הרבסט.
  • ההתיישבות העובדת, כפי שהיא משתקפת בקבוצת אחינועם, שבה חברה זהרה.
תיאור אוהד של קבוצת אחינועם וחבריה ניתן לכל אורכו של הספר, ובפרט במסגרת תיאור ביקורם של הנריאטה ומנפרד הרבסט שם, לרגל הולדת נכדם, דני, בנה של זהרה.[34] הסופר אמנון שמוש תיאר את יחסו של המספר לקבוצה: "בפרקים הרצופים הללו, פרקים כ"‬א-כ"ה בספר השני, מתוארת הקבוצה על אורחה ורבעה, על בעיותיה ואנשיה וסביבותיה, ויותר מכל על חינה החיצוני והפנימי ועל טוהר דרכ‬ם של בוניה ובניה. אולם שומעים אנו על הקבוצה בכל חלקי הרומן, בהקשרים שונים ובהארות שונות.‬ עמדתו של המספר כלפי הקבוצה חד־משמעית היא וממנה עולה זהרה של הקבוצה באור יקרות."[35]
  • הפלות מלאכותיות, שאותן מבצעת הרופאה קרויטמאיר: "נערות שמרוב ידידות עם החיילים האנגלים אירען דבר ונמצאת להן הרופאה דוקטור קרויטמאיר ועמדה להן בעת צרתן."[36] קרויטמאיר הגנה על פעילותה זו באומרה: "יש מקרים שחובה על הרופא לחלץ אשה מעוברה." דבריה הכעיסו את הנריאטה שהגיבה: "גרועה את מהיטלר, שהיטלר מאבד את היהודים שנמצאים ברשותו ואת מאבדת אף יהודים שהם מחוץ לרשותו של היטלר."[37]
  • קהילת החסידים: שירה מעידה על עצמה: "אני איני אוהבת לא את האדוקים ולא את הדת",[38] ובהמשך מותחת ביקורת נוקבת על קהילת החסידים. הרבסט מנסה לרכך ביקורת זו בהציגו היבטים חיוביים בהתנהגותם, אך היא משיבה לו בביקורת נוספת.[39]
  • בקצרה מוזכרת גם פעילותן של המחתרות העבריות: "ההגנה", שאליה הצטרף טגליכט, ו"הפורשים", שלפעילותם הצטרפה תמרה, תוך שהיא מסתירה זאת מהוריה. המספר מתאר את עמדת הנריאטה בסוגיית ההגנה העצמית: "אף כנגד מנפרד הייתה טוענת, אדם שנתנדב למלחמת גרמניא ובקי בכלי זין וכתב מאמר על האסטרטגיה של ולנס קיסר, היאך אינו כותב עצמו בהגנה על עמו ועל ארצו."[40]

שלל נושאים זה מבסס את קביעתו של הלל ברזל, לפיה "מצד תשתיתו הרוחנית, הרומאן הוא אולי החילוני ביותר במסכת כתביו של עגנון."[41]

בין מציאות לבדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים שונים ניסו לפענח מי הן הדמויות האמיתיות ששימשו השראה לעגנון בעיצוב הדמויות הבדיוניות שברומן "שירה". על הניסיונות לזהות את האקדמאים המתוארים ב"שירה" עם אישים בשר ודם מסגל האוניברסיטה העברית העיר דב סדן שהם "שאלת רכיל בטלה".[4] הרחיבה בעניין זה זיוה שמיר, שכתבה: "דיון ביקורתי התר אחר המודל לדמותה של שירה או לדמותו של הרבסט יאה לדעתי לתחקירן בעיתונות הכתובה והמשודרת, ולא לחוקר ספרות ראוי לשמו".[42]

האם הדסה היא שירה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת הספרות שרה בן-ראובן העלתה את הסברה לפיה דמותה של שירה מבוססת על קורות חייה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט. להוכחת הסברה, הציגה מספר טענות, בהן היכרות וחברות ממושכת בינה לבין אסתר וש"י עגנון וקווי עלילה דומים בסיפורי חייהן. גם שירה של עגנון עלתה ארצה פעמיים, גם היא הקדישה את חייה לעזרה לזולת, גם היא הייתה אישה חזקה ואסרטיבית, אנושית ואוהבת אדם. בנוסף לכך, לשתי הנשים היו גברים שבחרו בהן, חרף הקשיים שעמדו בדרכם.[43]

אמירה שחזרה פעמים אחדות במחשבותיו ובפיו של הרבסט, "בשר כבשרך לא במהרה יישכח" נלקחה מסונטה של ש. שלום. בן-ראובן ציינה שגם דמותה של שירה, כפי שהיא מתוארת בתחילת הרומן, מושפעת מסיפורו של ש. שלום "הנר לא כבה".[44]

רצח האחים טראובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1938 שלח עורך "הארץ", גרשום שוקן, מכתב לעגנון שאליו צורפה ידיעה שפורסמה בעיתון באותו היום, ועסקה בשני אחים, ארווין וארנסט טראובה, שנרצחו ביריות בהר הצופים.[45] שוקן המליץ לעגנון: "אם אני הייתי סופר הייתי כותב סיפור על הנושא של הידיעה המצורפת".[46] עגנון לא כתב סיפור עצמאי על פי ידיעה זו, אך שילב אותה, במידה ניכרת של נאמנות לידיעה המקורית, בדברים שסיפר שכרסון להרבסט בעת שהלכו יחדיו.[47]‬‬‬‬‬

אריאל הישפלד מציין שאין זה גזיר עיתון יחיד ששימש את עגנון לשם כתיבת "שירה": "בארגזי כתב היד השמורים בארכיון עגנון שבספריה הלאומית נמצאים גם כמה גזרי עיתונים, כמה מהם עוסקים במאורעות תרפ"ט בירושלים וכמה עוסקים בענייני גיורל ירקות, בכולם נמצא שהמחבר עשה בהם שימוש ב'שירה'."[32]

הניסוי של שאול אדלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מטיוליו פגש הרבסט חוקר נגיפי תחלואים שעליו מסופר: "יום אחד ביקש לעמוד על תהליכה של מחלה אחת שרבים משוכני הארצות הטרופיות מתים בה ולא מצא בכל ארץ ישראל חולה באותה המחלה. עמד וניסה בגופו את המחלה והיה מרפא את עצמו בסם שהמציא לה."[48] גרשום שוקן,[2] וביתר הרחבה חוקר הספרות דן לאור, מציינים שדמות זו מבוססת על דמותו של שאול אדלר, שהיה פרופסור לפרזיטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.[49]

הציורים: היו או לא היו?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לציורו הנודע של רמברנדט, "משמר הלילה", מוזכרים ב"שירה" עוד שני ציורים: ציור של גולגולת התלוי בחדרה של שירה ומיוחס לצייר השווייצרי ארנולד בקלין (Arnold Böcklin) וציור של מצורע שהרבסט רואה בחנות הספרים ומיוחס לאמן מ"מבית ספרו של ברויגהל". חוקרים ניסו לברר האם מדובר בציורים קיימים, או בפרי רוחו של עגנון.

חורבן ומוות, ובכל זה ציורי גולגולות ושלדים, נכללים ביצירותיו של בקלין. רוברט אלטר, באחרית דבר לתרגום של "שירה" לאנגלית, העריך שבתיאור ציור הגולגולת התייחס עגנון ליצירתו של בקלין "דיוקן עצמי עם המוות מנגן בכינור",[50] תוך שהוא מתעלם מהאמן החי המצויר בחזית, ומתמקד בגולגולת שמאחוריו.[51] ניצה בן-דב, העוסקת בהרחבה במקומו של ציור זה ב"שירה", סבורה שעגנון התייחס לציורו של בקלין "גולגולת"[52] (בגרמנית: Totenschädel).[53]

על ציור המצורע כתב גרשום שוקן כי "התמונה שעגנון מתאר אותה בעוצמה כה רבה לא הייתה ולא נבראה, והיא פרי דמיונו של הסופר."[54] לדעת ארנון שמשוני, הציור שמתאר עגנון הוא שילוב של מצורעים המופיעים בשני ציורים של ברויגל, "המאבק בין הקרנבל והתענית" (אנ') ו"הקבצנים" (אנ'), וציור בשם " היריד של מרטין הקדוש" מאת בן דורו של ברויגל, פיטר בלטן (אנ').[55]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דינה שטרן, בואי שירה, בואי: תבניות עומק בשירה לש"י עגנון, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1992.
  • זיוה שמיר, שירה חדשה: מה זאת אהבה על פי הרומן שירה מאת ש"י עגנון, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2016.
  • רוחמה אלבג, היסוד הדתי כגורם מעצב בפואטיקה של עגנון: "שירה" כרומן רפלקטיבי, בוחן ומסכם, עבודות דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1999.
  • משה אברבך, יסודות דתיים ב"שירה" לעגנון, הדואר 56 (37), תשל"ז, עמ' 612-611; 56 (38), תשל"ח, עמ' 655-645, 659; 56 (39), תשל"ח, עמ' 669-668; 56 (40), תשל"ח, עמ' 692-690; 57 (1), תשל"ח, עמ' 714-712.
  • אברהם בלאט, הרומן לבית הרבסט – ש"י עגנון, בתוך: הנ"ל, תחומים וחותם, הוצאת סיגלית, תל אביב, 1974, עמ' 78-74.
  • ניצה בן-דב, "שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים": חולי ואמנות בשירה לעגנון, אלפיים 6, 1993, עמ' 183-159.[56]
  • ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשס"ז 2006, פרק רביעי: "סוף המעשה שמכל מאהביה נשתייר הוא עמה": שירה – פרק אחרון, עמ' 141-111.
  • מנחם בן-שלום, "כל הגלות באה מבשר כשר", תעודה טז-יז, 2001, עמ' 566-529.
  • יורם ברונובסקי, שירה, הארץ, תרבות וספרות, 5 במרץ 1971.[57]
  • הלל ברזל, שירה של ש"י עגנון: גורל ומשל, גזית כח, חוב' א-ד, ניסן-תמוז תשל"א, עמ' 23-15.
  • הלל ברזל, המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם: הספרות ורוח התקופה — תמורות בצורות יסוד, כרך ראשון: מיטא-ריאליזם וריאליזם, בעריכת ידידיה יצחקי, ספרית פועלים, תל אביב, תשע"א-2011, פרק ארבעה עשר: שירה ו"עד עולם", עמ' 430-416, פרק חמישה עשר: תשתית פיוטית לשירה, עמ' 441-430.
  • הלל ברזל, סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1975, חלק ג': רומאן אהבה – עיונים ב"שירה", עמ' 125–239.
  • ק"א ברתיני, שירה של עגנון, בתוך: הנ"ל, שדה ראייה: מסות ספרותיות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1977, עמ' 125-106.[58]
  • שמואל הופרט, עגנון בין חמדת וד"ר הרבסט : הערות בשולי "חיי עגנון" מאת דן לאור, הדואר 78 (10), 1999, עמ' 25-22.
  • אמונה ירון, על הכנת ספר שירה לדפוס, הארץ, 18 במאי 1972.
  • שמואל כץ, גלגולי "מעשה המופתי" מ"אורח נטה ללון" ל"שירה", בקורת ופרשנות 26, 1990, עמ' 56-49.
  • גלילה מור, על ייחודים לשוניים אחדים בלשונו של ש"י עגנון ב"שירה" הנוגעים לעברית המתחדשת, החוג הישראלי של חברי החברה האירופית לבלשנות: עבודות 14, 2003, עמ' 34-23.
  • אסתר פוקס, תמימות והיתממות בעיצוב הגיבור העגנוני: דיון חוזר ב"שירה", דפים למחקר בספרות 3, 1986, עמ' 150-137.(המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם).
  • אסתר פוקס, הערות על "פגמים" אחדים ב"שירה" של עגנון, שנתון הספר היהודי 45, 1987, עמ' 78-74.
  • אסתר פוקס, הפנתיאון האקדמי כקריקטורה: עצוב דמויות המשנה ב"שירה" לש"י עגנון, עלי שיח 25, 1988, עמ' 146-137.
  • מנחם צבי קדרי, עיונים לשוניים ב"שירה" לש"י עגנון, בתוך: אברהם סולטמן, מנחם צבי קדרי, משה שוורץ (עורכים), ספר ברוך קורצווייל, תל אביב: הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 249-235.
  • ברוך קורצווייל, חשבונו האמנותי האחרון של שמואל יוסף עגנון, הארץ, 12 במרץ 1971, עמ' 14; 19 במרץ 1971, עמ' 15-14.
  • גרשום שוקן, מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם', עתון 77, מס' 67-66, 1985, עמ' 31-30, 33. נכלל גם בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 240-227 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • אמנון שמוש, הצל בחלומות ב"שירה", שדמות 44, 1972, עמ' 118-114.
  • חנה יעוז-קסט, "בין חילון למיסטיקה – גישה מקוטבת לנושא השואה ב'שירה' וב'הסימן'", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון, עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 337–340.
  • זיוה שמיר, "שירה" – דגם-אב לרומאן הישראלי החדש, עלי שיח 32-31, 1992, עמ' 102-95.
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק עשירי: מעשי ידי טובעים בים, עמ' 283-266.
  • גרשון שקד, מה יעשה אדם כדי לחדש את עצמו, מאזנים 32 (5-4), 1971, עמ' 294-283. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

על תרגומים לשפות זרות

  • משה לוביש, אחד מקרא ושניים תרגום: קטע מתוך "שירה" של עגנון בשני תרגומים לאנגלית, לשון ועברית 2, 1990, עמ' 13-10.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש"י עגנון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 גרשום שוקן, מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם', עתון 77, מס' 67-66, 1985, עמ' 31-30, 33. נכלל גם בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 240-227 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  3. ^ 3.0 3.1 ראובן מירקין37.8 אחוזים של "שירה", באתר הארץ, 29 ביולי 2011
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 דב סדן"שירה", דבר, 5 באפריל 1974, המשך
  5. ^ אמונה ירון עגנון, "עם צאת הספר", שירה, הוצאת שוקן, 1971
  6. ^ ש"י עגנון, "שירה, פרקים מן העזבון", בתוך: אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1994, עמ' 54-9.
  7. ^ ש"י עגנון, שירה, הוצאת שוקן, מהדורה שלישית, 1999, עמ' 7–9
  8. ^ זיוה שמיר, שירה חדשה - מה זאת אהבה, הוצאת ספרא בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 23
  9. ^ שירה, מהדורה שלישית, עמ' 5
  10. ^ שירה, עמ' 40
  11. ^ שירה, עמ' 93
  12. ^ שירה, עמ' 169
  13. ^ שירה, עמ' 201–202
  14. ^ שירה, עמ' 244
  15. ^ שירה, עמ' 261–272
  16. ^ שירה, עמ' 352
  17. ^ שירה, עמ' 405
  18. ^ שירה, עמ' 442–443
  19. ^ שירה, עמ' 452–455
  20. ^ שירה, עמ' 456
  21. ^ שירה, עמ' 458
  22. ^ שירה, עמ' 473
  23. ^ שירה, עמ' 523
  24. ^ 24.0 24.1 שירה, עמ' 525
  25. ^ שירה, עמ' 526
  26. ^ שירה, עמ' 537
  27. ^ שירה, עמ' 542
  28. ^ הלל ברזל, סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 144
  29. ^ שירה, עמ' 537
  30. ^ אמונה ירון: 'שירה' —פרק מנוסח מוקדם, בתוך: רפאל וייזר וגרשון שקד (עורכים), ש"י עגנון : מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 241-252 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  31. ^ שירה, עמ' 546
  32. ^ 32.0 32.1 אריאל הירשפלד, "את שירה לא אראה לך": על סיומו של "שירה", בתוך: אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1994, עמ' 177-132.
  33. ^ הלל ברזל, סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 129–130
  34. ^ שירה, עמ' 329–352
  35. ^ אמנון שמושהקבוצה כמפתח להבנת "שירה" של עגנון, מעריב, 15 באפריל 1971, המשך
  36. ^ שירה, עמ' 297
  37. ^ שירה, עמ' 323–326
  38. ^ שירה, עמ' 51
  39. ^ שירה, עמ' 244–247
  40. ^ שירה, עמ' 83
  41. ^ הלל ברזל, סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 139
  42. ^ זיוה שמיר, שירה חדשה: מה זאת אהבה על פי הרומן שירה מאת ש"י עגנון, הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 20
  43. ^ שרה בן-ראובןמי היא שירה של עגנון?, באתר הארץ, 1 ביולי 2011.
    שרה בן-ראובן, הדסה וחוט השני: תולדות חייה ופועלה של הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט (1945-1891), ירושלים: אריאל, 2008, נספח 2 - האם הדסה היא שירה? עמ' 206–213 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  44. ^ שרה בן-ראובןשלי נעשה שלו: ש. שלום משפיע על עגנון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2012
  45. ^ ידיעה דומה פורסמה גם בעיתונים אחרים:
  46. ^ חיים בארהתעלומה של "שירה" מתחילה להתבהר, באתר הארץ, 15 ביוני 2011‬
  47. ^ שירה, עמ' 269–270
  48. ^ שירה, עמ' 540–541
  49. ^ דן לאורכשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה, באתר הארץ, 24 ביוני 2011
  50. ^ Arnold Böcklin, Self-Portrait with Death Playing the Fiddle, Google Arts & Culture
  51. ^ Robert Alter, "Afterword", Shira, pp. 579-580
  52. ^ פרט מהציור Totenschädel
  53. ^ ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, עמ' 314–323
  54. ^ גרשום שוקן, "מוטיב הצרעת ב'שירה' וב'עד עולם'", בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק,1978, עמ' 234
  55. ^ ארנון שמשוני, עוללות מכרם עגנון: 'כביום שראיתי תמונות של ברויגל', בבלוג "עונג שבת", 23 בדצמבר 2016
  56. ^ נדפס שוב בתוך: ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, פרק תשיעי: "שיטעמו בגופם מה שהם מפייטים", עמ' 324-294.
  57. ^ נדפס שוב בתוך: יורם ברונובסקי, ביקורת תהיה: רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית, בעריכת דוד וינפלד, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006, עמ' 39-37.
  58. ^ נדפס שוב בתוך: ק"א ברתיני, עתון 77, מס' 114, 1989, עמ' 23-22.