לאו הניתק לעשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לאו הניתק לעשה הוא סוג של לאו (מצוות לא תעשה) בתורה, אך בשונה מלאו רגיל, לאו זה ניתן לתיקון על ידי קיום מצוות עשה שמתקנת את העבירה.

העובר על לאו הניתק לעשה אינו נענש עליו בעונש מלקות[1].

הגדרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מתקיים דיון על הגדרתו של לאו זה[2]:

  • לדעת רבי יוחנן, דווקא אם חיוב העשה קיים רק מחמת הלאו נחשב ניתק לעשה, אך אם חיוב העשה קיים קודם עבירת הלאו לא נחשב ניתק לעשה. לדוגמה, טמא הנכנס למקדש לוקה משום הלאו של "ולא יטמאו את מחניהם"[3], אף על פי שמחויב במצות עשה של "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"[4], משום שמצות העשה שלא להיות בתוך המחנה מוטלת עליו אף קודם שעבר על הלאו ונכנס למחנה.
  • לדעת החולקים עליו, אף במקרים אלו נחשב ניתק לעשה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לאי הענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לכך שלא לוקים על לאו הניתק לעשה שנוי במחלוקת. לדעת רב פפא, המקור לכל דיני מלקות על לאוים הוא בנין אב מדין מלקות על חסימת שור, כיוון שכך, לוקים רק על לאו הדומים ללאו של 'לא תחסום'. לאו שניתן לתיקון על ידי עשה לא דומה ללאו של חסימה ומשכך לא לוקים עליו. לדעת רבא לעומת זאת, המקור הוא בסברא לפיה מצוות עשה שמתקיימת לאחר הלאו באה להסיר את עונש המלקות מהלאו[5].

מתי לוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מחלוקת[6] בין רבי יוחנן לריש לקיש באילו תנאים מתקיים הפטור ממלקות בלאו הניתק לעשה, ובאילו תנאים לוקים:

לפי ריש לקיש אדם לא לוקה כאשר 'קיים' את העשה, ואילו כאשר לא 'קיים' אותו הוא לוקה. כלומר, בשביל להיפטר ממלקות על לאו הניתק לעשה צריך לקיים את העשה המדובר בבתוך זמן מוגדר, ואם האדם לא קיימו הוא לוקה. קיימים ברש"י שני הסברים לאותו פרק זמן: א. כאשר בית הדין דנים את האדם הם מורים לו לקיים את העשה, ואם הוא לא עושה אותו, הוא לוקה[7]. כך לדוגמה, אדם שגזל חייב להשיב את הגזילה[8], ואם יגיע לבית הדין הדיינים יאמרו לו להחזיר את הגזלה. אם לא יעשה זאת הוא ילקה. ב. בשביל להפטר ממלקות האדם צריך לקיים את העשה בתוך כדי דיבור מעשיית הלאו[9]. לדוגמה, אם אדם לקח ציפור עם גוזליה הוא מחויב לשחרר אותה[10]. אם לא יעשה זאת בתוך כדי דיבור מלקיחתה עם הגוזלים הוא ילקה.

לפי רבי יוחנן לעומת זאת, אדם לוקה כאשר 'ביטל' את העשה, ואילו כאשר לא 'ביטל' את העשה הוא לא לוקה. כלומר, הפטור על לאו הניתק לעשה קיים תמיד, כל עוד האדם לא מנע מעצמו את האפשרות לקיים את העשה. אם האפשרות לקיים את העשה קיימת, או שנמנעה על ידי גורם שאיננו האדם, הוא לא ילקה על כך. לדוגמה, על אדם שמוציא שם רע על אשתו חל איסור לגרש אותה. אם עבר על האיסור ועשה זאת, עליו להתחתן איתה שוב[11]. כל עוד יש לו אפשרות לעשות זאת הוא לא לוקה על הלאו. אבל אם הוא גרם לכך שהוא לא יוכל להתחתן איתה, כגון שהדיר אותה על דעת רבים מלהנות ממנו[12], הוא לוקה. לעומת זאת, אם לא הוא שגרם לכך שלא יוכל להתחתן איתה שוב, אם היא מתה לדוגמה, הוא לא לוקה, כי לא הוא שביטל את היכולת לקיים את העשה.

ההסבר לאי הענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר לאי הענישה תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מתי לוקים. לדעת ריש לקיש בעצם לאו הניתק לעשה מחייב מלקות, אלא שיכול להיפטר מהמלקות על ידי שיקיים העשה. ולדעתו של רבי יוחנן ההסבר הוא שכיון שניתן לקיים העשה עדיין לא נשלם העבירה על איסור הלאו ורק בביטול העשה נשלמת עבירת הלאו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי עקיבא חולק על דין זה וסובר שכן לוקים על לאו הניתק לעשה. כך משמע בתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד', עמוד ב', ורש"י בדיבור המתחיל "לא מן השם הוא זה".
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ד, עמוד ב'
  3. ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק ג'
  4. ^ במדבר ה ב
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ט"ו, עמוד א'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ט"ו, עמוד ב'
  7. ^ רש"י, מסכת מכות, דף ט"ו, עמוד א', ד"ה הניחא למאן
  8. ^ ”וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל”, ספר ויקרא, פרק ה', פסוק כ"ג.
  9. ^ רש"י, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד א', ד"ה קיימו ולא קיימו
  10. ^ ”שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם”, ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'.
  11. ^ ”וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה”, ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ט.
  12. ^ נדר כזה לא יכול להתבטל, ולכן אין לו יותר אפשרות להתחתן איתה.