הוצאת שם רע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, הוצאת שם רע פירושה לפרסם על אדם דברים רעים שלא ביצע אותם, להבדיל מלשון הרע שנאמר על דברים רעים (או דברים נייטרליים) שאכן עשה אותם האדם. אמירת דברים טובים שעלולה לגרום לאחרים לומר לשון הרע (למשל, אמירת טוב על אדם לשונאיו) אף היא אסורה, ונקראת "אבק לשון הרע". במשפט הישראלי משמעות המושגים שונה, ועבירת לשון הרע היא זו שכוללת אמירת דברים שליליים שקריים על אדם. אמירת אמת, גם אם היא שלילית, מותרת על פי החוק.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג מופיע בתורה[1] בקשר לאדם שהוציא שם רע על נערה המאורסה לו, שלכאורה נבעלה לאדם אחר לאחר שכבר קידש אותה. כשמתברר השקר, העונש הוא תשלום של מאה כסף לאבי הנערה, וכן לא יכול יותר הבעל לגרשה כל ימיו.

אם מתברר כי אמת דיבר, ואכן היא זינתה בין ארוסיה לנישואיה, דינה בסקילה על פתח בית אביה. גם התברר שזינתה לאחר הנישואין, גם אז דינה בסקילה, למרות שבאופן רגיל העונש על זנות לאחר הנישואין הוא חנק, ולכן דין זה מוגדר כחידוש.

ההרחבה למושג זה נמצאת כבר במסכת ערכין[2] שם נכתב "אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" - הגמרא מרחיבה את המושג להוצאת שם רע כללית על כל אדם ובכל הקשר והעונש על כך הוא צרעת (בדומה ללשון הרע). בהקשר הזה מופיע המושג הוצאת שם רע גם בספרי הראשונים והאחרונים.

מאפיינים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת שם רע נחשבת לאחת העבירות החמורות שבין אדם לחברו עד כדי כך שלמרות שביהדות הגישה כלפי אדם המביע חרטה על מעשיו סלחנית והנעלב נדרש למחול על עלבונו, בהוצאת שם רע לא קיימת דרישה זו והנעלב רשאי שלא למחול למוציא השם הרע. התלמוד הירושלמי קובע: "ומניין שלא יהא המוחל אכזרי [מלמחול] וכו' א"ר ייסה הדא דתימר (זה שתאמר [שצריך למחול]) שלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית".‏[3]

כמו כן, קיים חרם קדמונים מיוחד על הוצאת שם רע על מת.

עונשו של מוציא שם רע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דין תורה, עונשו של מוציא שם רע הוא תשלום קנס, שנאמר: " וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה--כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"[4]. בעונש זה נענש המוציא שם רע בידי אדם, כלומר בידי בית דין. בידי שמים עונשו של המוציא שם רע, חמור יותר והוא חייב מיתה. התוספתא מלמדת עונש זה בקל וחומר מחטא המרגלים שעליהם נאמר: "וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי השם"[5]

"ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו, ולא עונש מועט אלא עונש מרובה, ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות, המוציא שם רע על חברו, כיוצא בו על אחת כמה וכמה"[6]

רבנו יונה בספרו שערי תשובה מוסיף כי המוציא שם רע בענייני פגם משפחה, למרות שמת, אין לו כפרה לעולם, כיוון שלא פגם רק באדם החי שיכול למחול לו, אלא גם בהוריו והורי הוריו שכבר אינם בחיים.‏[7].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברים כב, יג-כא.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ו, עמוד ב'.
  3. ^ בבא קמא פרק ח הלכה ו-ז.
  4. ^ דברים, פרק כ"ב, פסוק י"ט
  5. ^ במדבר, פרק י"ד, פסוק ל"ז
  6. ^ תוספתא, מסכת ערכין, פרק ב', הלכה ז'
  7. ^ שערי תשובה, השער השלישי, סעיף קי"ב