אמה עברייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, אָמה עברייה היא שפחה שהתורה מגדירה כללים מיוחדים להעסקתה. דיני האמה העברייה מובאים בספר שמות[1] ובספר דברים[2]. בנוסף, ספר ויקרא[3], דן בדיני עבד עברי, שחלים גם על האמה העברייה. בדומה לעבד עברי, גם האמה העבריה אינה מכורה ממש, אלא רק עבודתה מכורה לאדון.

אפשרות המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התורה, אישה אינה יכולה למכור את עצמה, ואף בית הדין אינו רשאי למוכרה בעקבות גניבה[4]. (זאת בניגוד לאיש שגנב, שבית הדין יכול למוכרו לעבד על מנת לשלם את הגניבה). האפשרות היחידה שתיווצר אמה עבריה היא אם כן, כאשר אביה נקלע לבעיות כלכליות, ואינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. התורה איננה מעודדת מצב זה, ומעדיפה שאדם ימכור את עצמו לעבד מאשר ימכור את בתו, וכן מחייבת את האב לפדות את בתו ברגע שתהיה לו אפשרות[5]. בכל מקרה, כאשר הבת מגיעה לבגרות מינית - פוקעת אפשרות המכירה באופן מוחלט[6].

מהות המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו עבד עברי, גם אמה עברייה אינה נמכרת בפועל, אלא רק עבודתה נמכרת לאדון. מאחר שלפי התורה הזכויות על עבודתה של הבת לפני בגרותה שייכות לאביה, הוא יכול למכור זכות זאת לאדם אחר[7].
קיימת אופציה שבה הנערה מקבלת מעמד של נשואה לאדון או לבנו, דבר המתבצע פורמלית על ידי הפיכת כסף המכירה לכסף קידושין. אופציה זו נקראת בתורה "ייעוד", והיא נעשית על ידי אמירה בלבד של האדון, בהסכמתה של הנערה. לאחר מכן הנערה נחשבת לאשתו החוקית לכל דבר, והאדון או בנו חייבים כלפיה את כל החובות שאיש חייב כלפי אשתו הנשואה, הנקראים בתורה "שאר כסות ועונה"[8]. התורה מעדיפה אפשרות זו, מאחר שכך האמה נמצאת בעצם בבית בעלה/חמיה לעתיד, והיחס אליה יהיה משפחתי ולא כספי בלבד.

ייעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייעוד הוא דין מקראי שמשמעו כי מי שברשותו אמה עבריה (שהיא בת הנמכרת על ידי אביה בעודה קטנה לעבוד ברשות הקונה) מצווה עליו להתחתן עימה או לחתנה עם בנו, על ידי שמייעדה ומייחדה לאישות, ובכך, המעות הראשונות שנתן לאביה כדי לקנותה לשפחה – נהפכים למפרע למעות קידושין. לפי דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה, הקידושין נעשים בחוב המעות שנותר מתוך המעות הראשונות, המחייב אותה להשלים את העבודה שנתן לאביה, ולכן דווקא אם מתוך שש השנים שנמכרה נותר זמן עבודה השווה פרוטה, היא מקודשת[9].

לפי דעתם של שאר חכמים, המעות הראשונות נהפכות למפרע למעות קידושין, ולכן אם הלך האב וקידש את בתו לאחר שמכר אותה לאמה עבריה, יכול עדיין האדון לקיים בה את מצוות ייעוד, שכן בכך הוא מברר למפרע שהמעות הראשונות ניתנו לקידושין על ידו, ולא יכול היה השני לקדשה. בגמרא גם ישנה דעה אחרת, האומרת כי למרות זאת יש צורך שישאר בזמן שנשאר עליה לעבוד, שווי של שווה פרוטה, שכן נלמד מהפסוק "והפדה".

הייעוד חל על ידי שאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, והחל מהייעוד, היא נעשית אשתו לכל דבר ועליה להתנהג עימה כאשה ולא כעובדת.

התורה דורשת שאמה עבריה תמכר רק למי שיכול לקיים בה את מצוות ייעוד; הוא – או לחלופין בנו, ולכן אינו יכול למוכרה למי שאינה יכול להנשא עמו, כמו לבנו (שהוא אחיה) שאינו יכול להנשא עימה, לא הוא שהוא אחיה ולא בנו שהיא אחות אביו. אך דין זה תקף רק באופן שאין קרובים אלו יכולים להנשא עימה בשום אופן, וגם אם קידשו אותה אין חלים עליה קידושין. לעומת זאת, מותר למוכרה למי שהיא יכולה להנשא עמו באיסור, כמו אלמנה לכוהן גדול, שהאיסור הוא איסור לאו ולא איסור כרת, וכאשר הוא מקדש אותה תופסין הקידושין וחלין עליה.

זכויות האמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמה העבריה נהנית מכל הזכויות ואופני השחרור של העבד העברי. בנוסף, קיימות זכויות נוספות שהיא זוכה בהן:

  1. במות האדון - היא משתחררת. זאת בניגוד לעבד עברי שממשיך לעבוד את בנו של האדון[10].
  2. ברגע שהיא מגיעה לבגרות מינית על פי ההלכה - היא משתחררת מידית[11].
  3. אין רוצעים אמה עבריה; או מפני שאינה יכולה לומר "אהבתי ... את אשתי ואת בני", או מפני שהרציעה חסרת טעם, מאחר שהיא משתחררת ממילא בהגיעה לבגרות[12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]