תוך כדי דיבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה היהודית, תוך כדי דיבור הוא כלל האומר כי יש תוקף לביטול, המשך או השלמה של אמירה קודמת אם האמירה העוקבת באה תוך פרק זמן קצר ביותר לאחר אמירת הדיבור הראשון (פרק הזמן החוקי הוא כזמן אמירת המשפט הקצר "שלום עליך רבי").

משמעות אחרת של כלל זה היא, כי המתנה של פרק הזמן הקצר, אינה נחשבת למפסיקה בין פעולה שנעשתה לפניה לפעולה שנעשית לאחריה.

כדוגמה לדין הראשון, יש תוקף לביטול, המשך או השלמה של דיבור קודם על ידי דיבור חדש בתוך זמן זה של "תוך כדי דיבור". דוגמה לדין השני הוא היא אדם שקיבל התראה שלא לעבור עבירה אך עבר עליה בפרק זמן זה של "תוך כדי דיבור", במקרה זה נחשב האדם שעבר על ההתראה שקיבל מכיוון שבמשך הזמן של תוך כדי דיבור, אנו בטוחים שהאדם זוכר במאה אחוז את מה שאמרו לו, ולמרות זאת הוא עבר על ההתראה, ולכן הוא חייב מיתה. אך אם האדם עשה את העברה לאחר פרק הזמן של "תוך כדי דיבור", אין זה נחשב שעבר על ההתראה שקיבל.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן כותב בשם רבינו תם[1], שדין זה הוא תקנת חז"ל, שתיקנו שאדם יוכל לחזור בו ולפרש או להוסיף על דיבורו "תוך כדי דיבור", כדי שאם יעבור רבו לפניו הוא יוכל לומר לו "שלום עליך רבי ומורי", ואף לחזור ולעקור את הדיבור הראשון. הר"ן מקשה על כך מהיסוד הידוע שאין בית דין יכולים לתקן תקנה שיש בה עקירת דבר שהוא מהתורה, ולכן הוא מסיק ש"תוך כדי דיבור" הוא אומדנא בדעתו של אדם, שדעתו היא שההחלטה הסופית תהיה רק לאחר מספר שניות מתום דבריו, כדי שיוכל לחזור בו מדבריו במקרה ויתחרט.

לפי זה מסביר הר"ן את הגמרא‏[2] הקובעת כי בכל הדברים אומרים ש"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כלומר שתיקון או חזרה מדיבורו בתוך זמן של "תוך כדי דיבור" נחשבים חלק בלתי נפרד מדיבורו, חוץ מהמגדף את שמו של הבורא, מקדש ומגרש. הר"ן מסביר זאת בכך שדברים חמורים כאלו אין אדם עושה אותם אלא מתוך גמירות דעת, ואין בדעתו לחזור בו תוך כדי דיבור.

הוספה על הדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכות עדות נאמר במסכת מכות, כי הפסוק "על פי שניים או שלושה עדים" מורה כי כשם שבשני עדים אם בטלה עדות אחד מהם בטלה עדות כולם, כך גם כאשר בטלה עדות של אחד משלושה עדים בטלה עדות כולם. על כך אומרת הגמרא כי מדובר שכל אחד העיד ב"תוך כדי דיבור" של חבירו, ולאו דווקא בזמן תוך כדי דיבור של העד הראשון.

לעומת זאת, במסכת נזיר[3] נפסק כי ניתן 'להתפיס' בנזיר, כלומר נזיר שקיבל עליו נזירות, יכול אדם אחר לומר תוך כדי דיבור "ואני" כדי להחיל נזירות גם על עצמו, אך כאשר השני 'מתפיס' בנזיר, עליו להתפיס תוך כדי דיבור של הראשון ולא של השני. הגמרא קובעת‏[4] כי גם בצמוד ל"תוך כדי דיבור" ניתן להמשיך את דיבור הנזירות ולא רק תוך כדי דיבור.

עקירת הדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תוך כדי דיבור" ניתן גם לעקור את הדיבור הקודם ולחזור בו מהדיבור כאילו לא דיבר אותו כלל.

דין זה אמור גם בעדים שהעידו, שיכולים לחזור בהם תוך כדי דיבור, ואף להוסיף על עדותם. ולמרות שקיים דין הקובע ש"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", כלומר שעם גמר העדות אין העדים יכולים להוסיף או לעקור את עדותם, תוך כדי דיבור נחשבת כל העדות להגדה אחת‏[5].

הפוסקים דנים בדין אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, אם טעה אדם ואמר בקיץ "מוריד הגשם", אם יכול לחזור בו. יש הפוסקים כי לא מועיל במקרה כזה לומר תוך כדי דיבור "משיב הרוח ומוריד הטל", שכן אין בכך חזרה ועקירת הדיבור הקודם, שהרי שתי האמירות אמת. לעומת זאת, באמירת "ותן טל ומטר לברכה" ניתן לחזור בו ולומר "ותן ברכה", שכן בכך הוא חוזר בו מהבקשה "ותן טל ומטר לברכה". הפוסקים נחלקו רבות בעניין, אך רוב הפוסקים מכריעים כי ניתן לחזור מהדיבור ב"ותן טל ומטר" אבל לא ב"משיב הרוח"‏[6].

חזרה בקריעה על המת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת נדרים‏[7] נפסק כי אדם השומע שמת בנו וקרע קריעה והתברר שמדובר באביו, אם הדבר התברר לו תוך כדי דיבור, אינו חייב לקרוע שוב. הגמרא קובעת שאם כאשר אמרו לו שמת לו מת לא אמרו לו שמת אביו, אלא שהוא מדעתו שיער שמדובר באביו אך התברר שמדובר בבנו, הוא יצא ידי חובת קריעה. אך אפילו כאשר פירשו לו שמדובר באביו ולכן הוא קרע, אם פירשו לו תוך כדי דיבור הוא יצא ידי חובתו.

לכאורה ניתן היה להסיק מכך ש"תוך כדי דיבור" הוא זמן המועיל לא רק כדי לעקור דיבור שנאמר, אלא גם כדי לפרש מעשה שהתבצע. אולם יש הדוחים ראיה זו, שכן על ידי הדיבור האחרון בו אמרו לו כי מדובר בבנו נעקר הדיבור הראשון, ונמצא שבשעת הקריעה לא היה מפורש שהוא קרע לשם אביו, והרי הוא כאילו קרע סתם, שמחשבתו המוטעית אינה מקלקלת את הקריעה, והוא יצא ידי חובתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]