לאו ויינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לאו ויינר
Weiner Leó
Leo weiner.jpg
לידה 16 באפריל 1885
בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בספטמבר 1960 (בגיל 75)
בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, מוזיקולוג, מחנך מוזיקה, מרצה באוניברסיטה, פסנתרן עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס קושוט (1950)
אמן דגול של הונגריה (1953)
פרס קושוט (1960) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לאו ויינרהונגרית: Weiner Leó16 באפריל 1885-13 בספטמבר 1960) היה יהודי-הונגרי, מורה למוזיקה, בין המובילים בתחומו בהונגריה במחצית הראשונה של המאה ה-20, ומלחין.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינר נולד בבודפשט. את שיעורי הפסנתר הראשונים שלו קיבל מאחיו, ובהמשך למד באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט. בתקופת לימודיו שם זכה בפרסים רבים, בהם מלגת פרנץ ליסט, פרס פולקמן ופרס ארקל, כולם על יצירה אחת: סרנדה, אופוס 3, פרס היינאלד על "אגנוס דאי" למקהלה, ופרס שונדה על "פנטזיה הונגרית" לטארוגאטו וצימבלום. פרס פרנץ יוזף איפשר לו לנסוע לווינה, מינכן, ברלין ופריז[1]

קריירת הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908 התמנה ויינר למורה לתאוריית המוזיקה באקדמיה למוזיקה של בודפשט. הוא היה לפרופסור להלחנה ב-1912 ולפרופסור למוזיקה קאמרית ב-1920. ב-1949 היה לפרופסור אמריטוס, אך המשיך ללמד עד סוף חייו. הוא מת בבודפשט. בין תלמידיו הרבים ידועי-השם פריץ ריינר, סר גאורג שולטי, אנטל דוראטי ובלה שיקי, שהמשיכו את דרכו. ב-1928 ייסד באקדמיה תזמורת ללא מנצח שנגניה היו סטודנטים מוכשרים במיוחד.[2]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמלחין, הושפע ויינר בעיקר ממלחיני התקופה הרומנטית, מבטהובן עד מנדלסון, בגישתו המוזיקלית. נראה, שאת תחושת הצבע התזמורתי בכתיבתו קיבל מאותם מלחינים צרפתים שלא הושפעו באופן ניכר מריכרד וגנר, בייחוד ביזה. הגישה הרומנטית הזאת, סולידית ושמרנית, שימשה בסיס לסגנונו, שהושפע בהמשך מיסודות של מוזיקה הונגרית עממית. עם זאת, הוא לא חקר את תחום מוזיקת העם, כפי שעשו בני תקופתו בארטוק וקודאי, אלא התעניין בנושא ועשה שימוש בכמה יסודות של מוזיקה עממית בלי להשפיע על השפה ההרמונית שביסס בכתיבתו. אפשר לחלק את כתיבתו היוצרת לארבע תקופות: התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה |(1913-1905), אחר תקופה נאו-קלאסית (1924-1918), התקופה שבה תפס החומר ההונגרי-עממי מקום ראשון במעלה בסגנונו (1951-1931), והתקופה האחרונה (1960-1952), שהיצירה המאפיינת אותה ביותר היא הפואמה הסימפונית "טולדי", אופוס 43.[3]

בהמשך הקריירה שלו קיבל בין השאר את פרס קולידג' (1922) על רביעיית המיתרים השנייה שלו, את פרס המדינה על הסוויטה אופוס 18 (1933) ושני פרסי קושוט בשנים 1950 ו-1960.[4]

בין יצירותיו הבולטות של ויינר שלישיית מיתרים, שתי סונאטות לכינור, חמישה דיברטימנטי לתזמורת, פואמה סימפונית ומספר רב של יצירות קאמריות וקטעים לפסנתר. רוב הפסנתרנים יזהו ללא קושי את "מחול השועל" מלא-החיים שלו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאו ויינר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון ס. וייסמן ומלינדה ברלאש, "לאו ויינר" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ גרוב
  3. ^ גרוב
  4. ^ גרוב