לדלג לתוכן

ליגורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפה אתנולשונית של איטליה בתקופת הברזל, לפני ההתפשטות והכיבוש הרומאי של איטליה. הליגורים ממוקמים בפינה השמאלית העליונה של המפה (ירוק).

הליגורים או הליגוראנים (בלטינית: Ligures) היו עם קדום שעל שמו קרויה ליגוריה, אזור בצפון-מערב איטליה של ימינו.[1]

בתקופה הפרה-רומית, הליגורים כבשו את האזור האיטלקי של ליגוריה, פיימונטה, צפון טוסקנה, מערב לומברדיה, מערב אמיליה-רומאניה וצפון סרדיניה, והגיעו גם לאלבה וסיציליה.[2][3] הם גרו גם באזור הצרפתי פרובנס-אלפ-קוט ד'אזור וקורסיקה.[4][5][6][7] עם זאת, נהוג להאמין שבסביבות המאה ה-20 לפני הספירה, הליגורים כבשו שטח הרבה יותר גדול, והגיע עד למה שהיא היום קטלוניה (בפינה הצפון-מזרחית של חצי האי האיברי).[8][9][10]

מוצאם של הליגורים הקדומים אינו ברור, ומוצא אוטוכטוני סביר יותר ויותר. מעט ידוע על השפה הליגורית העתיקה, המבוססת על שמות מקומות וכתובות על סטלות המייצגות לוחמים.[11][12] היעדר ראיות אינו מאפשר סיווג לשוני מסוים; היא עשויה להיות פרה-הודו-אירופית[13] או שפה הודו-אירופית.[14]

בגלל ההשפעות הקלטיות החזקות על שפתם ותרבותם, הם היו ידועים בעת העתיקה גם כצלטו-ליגורים.[15]

שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליגורים מכונים ליגיס (Λιγυες) על ידי היוונים וליגורים (ליגוסים מוקדם יותר) על ידי הרומאים. לפי פלוטרכוס, הליגורים קראו לעצמם אמברונות, מה שיכול להצביע על מערכת יחסים עם האמברונים של צפון אירופה.[16]

אזור גאוגרפי של ליגוריה העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ליגוריה העתיקה, בין הנהרות פו, וארוס ומאגרה

הגאוגרפיה של סטראבון, מתוך ספר 2, פרק 5, סעיף 28 :

אזור זה מתאים לאזור הנוכחי של ליגוריה באיטליה, כמו גם למחוז ניס לשעבר, שניתן להשוות היום לאלפים ימיים.

הסופר, חוקר הטבע והפילוסוף הרומי פליניוס האב כותב בספרו "ההיסטוריה הטבעית" ספר ג' פרק 7 על הליגורים וליגוריה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הנחושת והברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי חץ צור מתרבות פולדה, המוזיאון הארכאולוגי האזרחי קסטלונה.

כריית נחושת מתחילה מאמצע האלף הרביעי לפנה"ס בליגוריה עם מכרות ליביולה ומונטה לורטו המתוארכים לשנת 3700 לפנה"ס. אלו מכרות הנחושת העתיקים ביותר במערב אגן הים התיכון.[17] בתקופה זו של תקופת הנחושת באיטליה אנו מוצאים ברחבי ליגוריה מספר רב של אסטות אנתרופומורפיות בנוסף לחריטות סלע.[11][12]

תרבויות קנגרייט וגולאסקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור של תרבות הקנגרייט

תרבות הקנגרייט (המאה ה-13 לפני הספירה) עשויה לייצג את גל הנדידה הראשון של אוכלוסיית הפרוטו-קלטית[18] מהחלק הצפון-מערבי של האלפים, אשר דרך מעברי האלפים, חדרה והתיישבה בעמק הפו המערבי בין אגם מאג'ורה לבין אגם קומו (תרבות סקמוצינה). הם הביאו מנהג הלוויה חדש - שרפת גווייה - שהחליפה את הקבורה. כמו כן הוצע כי נוכחות פרוטו-קלטית עתיקה יותר ניתן לייחס לתחילת תקופת הברונזה התיכונה (המאה ה-15–16 לפני הספירה), כאשר צפון מערב איטליה נראה קשור קשר הדוק לגבי ייצור חפצי ברונזה, כולל קישוטים, לקבוצות המערביות של תרבות הטומולוס (מרכז אירופה, 1600 לפנה"ס - 1200 לפנה"ס).[19] נושאי תרבות הקנגרייט שמרו על ההומוגניות שלה במשך מאה שנה בלבד, ולאחר מכן היא התמזגה עם האוכלוסיות הליגוריות ועם איחוד זה הוליד שלב חדש בשם תרבות הגולאסקה[20][21] המזוהה בימינו עם הלפונטי.[22][23] ושבטים קלטו-ליגוריים אחרים.[24]

ייסוד ג'נובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור ג'נובה מיושב מאז האלף החמישי או הרביעי לפני הספירה.[25] על פי חפירות שנערכו בעיר בין השנים 1898–1910, האוכלוסייה הליגורית שחיה בג'נובה קיימה קשרי מסחר עם האטרוסקים והיוונים, שכן נמצאו מספר חפצים מאוכלוסיות אלו.[26][27] במאה החמישית לפני הספירה נוסדה העיירה הראשונה, או אופידום, בראש הגבעה שנקראת היום קסטלו (טירה), שנמצאת כעת בתוך העיר העתיקה מימי הביניים.[28]

תוקידידס (המאה החמישית לפני הספירה) מדבר על כך שהליגורים גירשו את הסיקאני, שבט איברי, מגדות נהר סיקאנוס (אנ'), באיבריה.[29]

מגעים ראשונים עם רומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי של קבר ליגורי מהמאה ה-3 לפנה"ס בפיליקאיה, המוזיאון הלאומי של וילה גואיניג'י, לוקה

קברים ליגוריים של הריביירה האיטלקית ושל פרובאנס, קיימו שרפת גופות, מציגים השפעות אטרוסקיות וקלטיות.[30]

במאה השלישית לפני הספירה היו הרומאים בקשר ישיר עם הליגורים. עם זאת, ההתפשטות הרומית הופנתה לעבר השטחים העשירים של גאליה ושל החצי האי האיברי (אז בשליטה קרתגית), ושטחם של הליגורים היה על הכביש (הם שלטו בחופי הליגוריים ובדרום-מערב האלפים).[31]

למרות המאמצים הרומיים, רק כמה שבטים ליגורים כרתו הסכמי ברית עם הרומאים, בעיקר הגנואטס. השאר התגלו עד מהרה עוינים. פעולות האיבה נפתחו בשנת 238 לפני הספירה על ידי קואליציה של ליגורים ובואי גאלים, אך עד מהרה מצאו את עצמם שני העמים בחילוקי דעות והמערכה הצבאית נעצרה עם פירוק הברית. בינתיים, צי רומי בפיקודו של קווינטוס פביוס מקסימוס ניתב ספינות ליגוריות על החוף (234-233 לפנה"ס), מה שאיפשר לרומאים לשלוט על נתיב החוף מגאליה וממנו ולהתמודד עם ההתפשטות הקרתגית באיבריה, בהתחשב בעובדה שפיזה - לוני - נתיב הים של ג'נובה היה עכשיו בטוח.[32]

הכיבוש הרומי של הליגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפרודוקציה של קסדת פוליקה, משוחזרת לקבר אפואני
קבר ליגורי, המאה ה-3 לפנה"ס, המוזיאון הלאומי של וילה גיניגי, לוקה

בשנת 200 לפני הספירה, הליגורים וה-Boii ביטלו והרסו את המושבה הרומית פלקנטיה (היום פיאצ'נצה), ובכך שלטו למעשה על הכניסה החשובה ביותר של עמק הפו.[33]

באותה תקופה, הרומאים היו במלחמה עם האפואני. מאמצים רומיים רציניים החלו בשנת 182 לפני הספירה, כאשר גם צבאות קונסולריים וגם צבא פרוקונסולרי נשלחו נגד הליגורים. המלחמות נמשכו בשנות ה-150 לפני הספירה, כאשר גנרלים מנצחים חגגו שני ניצחונות על הליגורים. גם כאן, הרומאים גירשו ילידים רבים מאדמתם והתיישבו במקומם במושבות משלהם (למשל, לונה ולוקה בשנות ה-170 לפני הספירה).[34] באותה תקופה היו הרומאים במלחמה עם השבטים הליגורים של צפון האפנינים.

לאחר מכן התרחש השלב שני של הסכסוך (197-155 לפני הספירה), שמאופיין בעובדה שהליגורים האפואנים התבצרו בהרי האפנינים, משם ירדו מעת לעת לשדוד את השטחים שמסביב. הרומאים, מצדם, ארגנו משלחות רצופות להרים, בתקווה להקיף ולהביס את הליגורים (בדאגה לא ליפול במארבים). במהלך המלחמות הללו, חגגו הרומאים חמישה עשר ניצחונות וספגו לפחות תבוסה רצינית אחת.[35]

שבט הפרינטיאטס נכנעו בשנת 175 לפנה"ס, ואחריהם הסטטיליי (172 לפנה"ס) והווליאטס (158 לפנה"ס). ההתנגדות האחרונה של אפואני הוכנעה בשנת 155 לפני הספירה על ידי הקונסול מרקוס קלאודיוס מרקלוס (אנ').

ההכנעה של הליגורי החוף וסיפוח הרי האלפים מריטימה התרחשו בשנת 14 לפנה"ס, בסמוך לאחר כיבוש האלפים המרכזיים בשנת 15 לפנה"ס.[36]

השבטים הליגוריים האחרונים (למשל הווקונטי והסאלווי) שהיו עדיין אוטונומיים, וכבשו את פרובנס, הוכנעו בשנת 124 לפני הספירה.[37]

איטליה הרומית, מראה ליגוריה.

תיאוריות על מוצאם של הליגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19, מוצא הליגורים משך תשומת לב מחודשת של חוקרים. אמדי תיירי, היסטוריון ועיתונאי צרפתי, קישר אותם עם האיבריים.[38] ההיסטוריון של הבורגון והמומחה לתרבות הגאלית שלה, דומיניק-פרנסואה-לואי רוג'ה, הברון דה בלוגה, טען מאוחר יותר למוצא גאלי של הליגורים.[39] בתקופת הברזל השפה המדוברת, האלוהויות העיקריות והעבודה של החפצים שנחשפו באזור ליגוריה (כגון קישוטי הצוואר הרבים שנמצאו) היו דומים לאלו של התרבות הקלטית הן בסגנון והן בסוג.[40]

ישנם אחרים כמו דומיניק גרסיה, ששואלים האם הליגורים יכולים להיחשב כקבוצה אתנית או תרבות נפרדת מהתרבויות שמסביב.[41][42]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע המיוחס לליבוי, עם ליגורי קדום שהתיישב בשטח המחוז הנוכחי של ורצ'לי, פיימונטה

הכלכלה הליגורית התבססה על חקלאות פרימיטיבית, גידול כבשים, ציד וניצול יערות.

הודות למגע עם "מחפשי המתכות" הברונזה, התמסרו הליגורים גם לכרייה.[43]

שבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור ג'נובה מיושב מאז האלף החמישי או הרביעי לפני הספירה.[25] על פי חפירות שנערכו בעיר בין השנים 1898–1910, האוכלוסייה הליגורית שחיה בג'נובה קיימה קשרי מסחר עם האטרוסקים והיוונים, שכן נמצאו מספר חפצים מאוכלוסיות אלו.[26][27] במאה החמישית לפני הספירה נוסדה העיירה הראשונה, או אופידום, בראש הגבעה שנקראת היום קסטלו (טירה), שנמצאת כעת בתוך העיר העתיקה מימי הביניים.[28]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Berthelot, André. "LES LIGURES." Revue Archéologique 2 (1933): 245–303. www.jstor.org/stable/41750896.
  • ARSLAN E. A. 2004b, LVI.14 Garlasco, in I Liguri. Un antico popolo europeo tra Alpi e Mediterraneo, Catalogo della Mostra (Genova, 23.10.2004-23.1.2005), Milano-Ginevra, pp. 429–431.
  • ARSLAN E. A. 2004 c.s., Liguri e Galli in Lomellina, in I Liguri. Un antico popolo europeo tra Alpi e Mediterraneo, Saggi Mostra (Genova, 23.10.2004–23.1.2005).
  • Bietti Sestieri, Anna Maria (2010). L'Italia nell'età del bronzo e del ferro: dalle palafitte a Romolo (2200-700 a.C.) (באיטלקית). Carocci. ISBN 978-88-430-5207-3.
  • Raffaele De Marinis, Giuseppina Spadea (a cura di), Ancora sui Liguri. Un antico popolo europeo tra Alpi e Mediterraneo, De Ferrari editore, Genova 2007 (scheda sul volume).
  • John Patterson, Sanniti, Liguri e Romani, Comune di Circello;Benevento
  • Giuseppina Spadea (a cura di), I Liguri. Un antico popolo europeo tra Alpi e Mediterraneo (catalogo mostra, Genova 2004–2005), Skira editore, Genova 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליגורים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Maggiani, Adriano (2004). "Popoli e culture dell'Italia preromana. I Liguri". Il Mondo dell'Archeologia (באיטלקית). Rome: Treccani editore. נבדק ב-14 בספטמבר 2019. Alla relativa abbondanza delle fonti letterarie circa queste popolazioni, che una parte della critica storiografica di tradizione ottocentesca voleva estese dal Magra all’Ebro, non corrisponde un panorama archeologico altrettanto ricco, che anzi, anche all’interno della Liguria storica, è ben lungi dal presentare caratteri unitari. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Leonard Robert Palmer, The Latin Language, London: Faber and Faber, 1954, p. 54
  3. ^ Sciarretta, Antonio (2010). Toponomastica d'Italia. Nomi di luoghi, storie di popoli antichi. Milano: Mursia. pp. 174–194. ISBN 978-88-425-4017-5.
  4. ^ Malden, Henry (14 באוגוסט 2010). History of Rome. Nabu Press. ISBN 978-1177213950. Pliny held the Sallyi, Deceates, and Oxybii, tribes upon the coast, to be Ligurians. Strabo is more cautious; and informs us that later writers called the Salyes, who extended along the coast a little further than Massalia (Marseilles), Celto-Ligyes (that is, Gallo-Ligurians), from the intermixture of the Gaulish population; but that the earlier Greeks called them Ligyes, and the country which the Massaliots occupied, Ligystic or Ligurian........This agrees with the account of Scylax, who makes the Rhone the limit of the pure Ligurians. Avienius fixes the same limit and the same must have been supposed by Aeschylus. Herodotus also speaks of the Ligyes who dwell above Massalia and here we may observe that from this Grecian colony the Greeks might derive a correct knowledge of the neighbouring people. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Strabo, Geography, book 4, chapter 6
  6. ^ Livy, History of Rome, book XLVII
  7. ^ Smith, William (1872). Dictionary of Greek and Roman Geography. London: J. Murray. pp. 689–692. Downloadable Google Books.
  8. ^ "Ligurian | people".
  9. ^ Francisco Villar, Los Indoeuropeos y los origines de Europa: lenguaje e historia, Madrid, Gredos, 1991,
  10. ^ "Ligures en España" Martín Almagro Basch
  11. ^ 1 2 "Sulle pietre dell'Appennino l'antica cultura dei Liguri". 18 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 Tintorri, Ivan; Adolfo, Zavaroni. "Pietre Con Scritte e Figure dei Liguri Friniati Alle Caselle di Ospitale (Appennino Modenese)".
  13. ^ "Liguri". Enciclopedie on line. Treccani.it (באיטלקית). Rome: Treccani - Istituto dell'Enciclopedia Italiana. 2011. Le documentazioni sulla lingua dei Liguri non ne permettono una classificazione linguistica certa (preindoeuropeo di tipo mediterraneo? Indoeuropeo di tipo celtico?).
  14. ^ "Ligurian language". Britannica.com. 2014-12-16. נבדק ב-2015-08-29.
  15. ^ Baldi, Philip (2002). The Foundations of Latin. Walter de Gruyter. p. 112.
  16. ^ Boardman, John (1988). The Cambridge ancient history: Persia, Greece and the Western Mediterranean c. 525–479 BC. p. 716.
  17. ^ Mid fourth-millennium copper mining in Liguria, north-west Italy: The earliest known copper mines in Western Europe
  18. ^ Venceslas Kruta: La grande storia dei celti. La nascita, l'affermazione e la decadenza, Newton & Compton, 2003, מסת"ב 88-8289-851-2, מסת"ב 978-88-8289-851-9
  19. ^ "The Golasecca civilization is therefore the expression of the oldest Celts of Italy and included several groups that had the name of Insubres, Laevi, Lepontii, Oromobii (o Orumbovii)". (Raffaele C. De Marinis)
  20. ^ ">Maps of the Golasecca culture". אורכב מ-המקור ב-2011-07-22. נבדק ב-2010-08-10.
  21. ^ G. Frigerio, Il territorio comasco dall'età della pietra alla fine dell'età del bronzo, in Como nell'antichità, Società Archeologica Comense, Como 1987.
  22. ^ Kruta, Venceslas (1991). The Celts. Thames and Hudson. pp. 52–56.
  23. ^ Stifter, David (2008). Old Celtic Languages (PDF). pp. 24–37.
  24. ^ "Other Italic peoples: The Ligurians". Ligurian and Celto-Ligurian tombs of the Lombard lakes region, often holding cremations, reveal a special iron culture called the culture of Golasecca.
  25. ^ 1 2 The objects found during the works for the underground had been exposed in the exhibition Archeologia Metropolitana. Piazza Brignole e Acquasola, held at the Ligurian Archeology Museum (30 November 2009 - 14 February 2010) ((אורכב 30.12.2013 בארכיון Wayback Machine))
  26. ^ 1 2 Melli, Piera (2007). Genova preromana. Città portuale del Mediterraneo tra il VII e il III secolo a.C. (באיטלקית). Frilli. ISBN 978-8875633363.
  27. ^ 1 2 Marco Milanese, Scavi nell'oppidum preromano di Genova, L'Erma di Bretschneider, Roma 1987 on-line in GoogleBooks; Piera Melli, Una città portuale del Mediterraneo tra il VII e il III secolo a.C., Genova, Fratelli Frilli ed., 2007.
  28. ^ 1 2 Marco Milanese, Scavi nell'oppidum preromano di Genova, L'Erma di Bretschneider, Roma 1987 testo on-line su GoogleBooks; Piera Melli, Una città portuale del Mediterraneo tra il VII e il III secolo a.C.", Genova, Fratelli Frilli ed., 2007.
  29. ^ "Liguria". Dictionary of Greek and Roman Geography. 1854.
  30. ^ Other Italic peoples: The Ligurians, Encyclopedia Britannica.
  31. ^ "IX REGIO AUGUSTEA - LIGURIA" (באיטלקית). נבדק ב-9 באוגוסט 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "GUERRE ROMANO - LIGURI" (PDF) (באיטלקית). p. 1. נבדק ב-9 באוגוסט 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Ancient Rome - Roman expansion in the western Mediterranean".
  34. ^ "LUNI (insediamento)" (באיטלקית). נבדק ב-9 באוגוסט 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ "Sanremo Romana e Villa Matuzia" (באיטלקית). נבדק ב-9 באוגוסט 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ Dio LIV.22.3-4
  37. ^ Plinius the elder, Naturalis Historia, III, 47.
  38. ^ Amédée Thierry, Histoire des Gaulois depuis les temps les plus reculés, 3 vols., 1828, 1834, 1845.
  39. ^ Dominique François Louis Roget de Belloguet, Ethnogénie gauloise, ou Mémoires critiques sur l'origine et la parenté des Cimmériens, des Cimbres, des Ombres, des Belges, des Ligures et des anciens Celtes. Troisiéme partie: Preuves intellectuelles. Le génie gaulois, Paris 1868.
  40. ^ Gilberto Oneto Paesaggio e architettura delle regioni padano-alpine dalle origini alla fine del primo millennio, Priuli e Verlucc, editori 2002, pp. 34–36, 49.
  41. ^ Garcia, Dominique (2012). From the Pillars of Hercules to the Footsteps of the Argonauts (Colloquia Antiqua). Peeters.
  42. ^ Haeussler, Ralph (2013). Becoming Roman?: Diverging Identities and Experiences in Ancient Northwest Italy. Routledge. p. 87. ISBN 9781315433202.
  43. ^ Examples of mining activities are witnessed in the Labiola mine.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ליגורים&oldid=38911793"