מבצע סוואנה (דרום אפריקה)
 | ||||||||||||||||||
| ההתקדמות הדרום אפריקנית במבצע סוואנה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: חלק ממלחמת הגבול של דרום אפריקה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 14 באוקטובר 1975 – 1 בינואר 1976 (11 שבועות ו־3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אנגולה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 7°13′25″S 12°51′24″E / 7.22361111°S 12.85666667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ה-MPLA | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
מבצע סוואנה (באפריקאנס: Operasie Savannah) הוא שם הקוד הדרום אפריקאי לפלישה צבאית חשאית לאנגולה בשנים 1975–1976. מבצע זה היה חלק ממלחמת הגבול של דרום אפריקה ונבע עקב פרוץ מלחמת האזרחים באנגולה והתגברות פעילות הטרור של ארגון העם של דרום-מערב אפריקה בדרום מערב אפריקה. הכוחות הדרום אפריקאים פלשו לעומק אנגולה, במטרה לגרש את כוחות התנועה העממית לשחרור אנגולה, הסובייטים והקובניים מדרום אנגולה, כדי לחזק את מעמדה של החזית הלאומית לשחרור אנגולה ושל האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה. בראשיתה, זכתה פלישה זאת לתמיכה שקטה של ארצות הברית כחלק מן המאבק בברית המועצות במלחמה הקרה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים של אנגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האזרחים באנגולה
בעקבות "מהפכת הציפורנים" של 1974, ממשלת פורטוגל החדשה החליטה להעניק עצמאות למושבות שלה באפריקה.[1] משא ומתן לעצמאות הביא לחתימת הסכם אלבור ב-15 בינואר 1975, וקבע את תאריך העצמאות הרשמית כ-11 בנובמבר 1975.[2] ככל שתאריך הענקת העצמאות לאנגולה התקרב, המאבק בין שלוש המחתרות שנאבקו כנגד השלטון הפורטוגזי התגבר. שלושת המחתרות היו:
- החזית הלאומית לשחרור אנגולה (FNLA), בהנהגת הולדן רוברטו, אשר התבססה על שבטי הקונגו שישבו בצפון אנגולה.[3]
- האיחוד לעצמאות מוחלטת של אנגולה (UNITA), בהנהגת ז'ונאס סאווימבי, אשר התבססה על שבטי אובימבונדו שישבו בדרום אנגולה.[4]
- תנועת העם למען שחרור אנגולה (MPLA) והאגף הצבאי שלה, הכוחות העממיים המזוינים לשחרור אנגולה (FAPLA), בהנהגת אגוסטיניו נטו, אשר התבססה על שבטי האמבונדו, שישבו באזור החוף של אנגולה.[3]
ה-MPLA היה הארגון הגדול ביותר מבין השלושה, ולמרות ששלוש המחתרות נטו אידאולוגית לקומוניזם, רק ה-MPLA זכה לתמיכה מצד ברית המועצות והגוש המזרחי, כאשר הוא מזוהה כבן חסות של הסובייטים.[5] בתחילה, ברית המועצות ניסתה לקדם איחוד בין שלוש המחתרות, אבל כאשר האיחוד לא יצא לפועל היא הטילה את כל כובד משקלה מאחורי ה-MPLA.[6] הסיוע הסובייטי ל-MPLA עמד על יותר משישה מיליון דולר, כאשר היא מספקת להם שלל ציוד כבד כמו טנקים וארטילריה.[7]
הלחימה החלה בנובמבר 1974, בעיר הבירה לואנדה והתפשטה במהירות על פני כל אנגולה, המחתרות ביקשו לתפוס נקודות אסטרטגיות, ובעיקר את הבירה, עד ליום העצמאות הרשמי.[1] ה-MPLA הצליח לתפוס את לואנדה עד 9 ביולי מה-FNLA בזמן ש-UNTA נסוג מהבירה ותפס את דרום המדינה.[8] עד מרץ 1975, ה-FNLA התקדמה ללואנדה מצפון, כאשר יחידות של צבא זאיר, בעידוד ארצות הברית, מסייעים להם. ה-MPLA קיבל אספקה מברית המועצות וביקש מקובה 100 מדריכים צבאיים. עד סוף אוגוסט, היו כמה מאות יועצים טכניים קובנים באנגולה. בתגובה לסיוע המסיבי של ברית המועצות ג'ון סטוקוול, ראש ה-CIA באנגולה, התחיל לספק נשק קל ל-FNLA ול - UINTA ללא אישור הממונים עליו וללא ידיעת הנשיא פורד והקונגרס.[9]
במקביל, עד אמצע שנת 1975, התקיים מצב של מתח קיצוני לאורך הגבול הצפוני של דרום-מערב אפריקה (נמיביה כיום) עם אנגולה.[10] כוחות ההגנה של דרום אפריקה כבר תפסו פיקוד על הגבול עם אנגולה ממשטרת הגבולות עוד ב־1974, כאשר חיילים מחליפים את השוטרים בגבול.[11] בנאום בלואילדונול, ב-1 ביוני 1975, הודיע סם נוג'ומה, מנהיג הארגון העממי של דרום מערב אפריקה (SWAPO), כי המאבק המזוין יוגבר.[12] כחודש לאחר מכן, מפקדת כוחות דרום אפריקה בדרום מערב אפריקה הזהירה ש-SWAPO מנצל את קריסת הרשויות הפורטוגליות, בכדי לבסס את מעמדו בדרום אנגולה. חודשים ספורים לאחר ההפיכה בליסבון יותר מ-2,000 מחברי SWAPO עזבו דרך אנגולה לאימון גרילה מחוץ למדינה.[13] כוחות ההגנה של דרום אפריקה חששו שאחרי נסיגת הפורטוגלים, SWAPO יוכל להשתמש בדרום אנגולה כמקלט, שממנו ניתן לשגר הסתננות לדרום-מערב אפריקה.[14] בעוד הלחימה בין התנועות האנגוליות היריבות התפשטה דרומה, אלפי פליטים נמלטו לשטחי דרום אפריקה. דוח משנת 1977 של המודיעין הדרום אפריקני טען שזרם הפליטים מאנגולה לנמיביה סיפק שדרה פתוחה ל"טרוריסטים של SWAPO לחצות בחופשיות את הגבול כדי לבצע רצח ושוד באובמבולנד ולהיעלם שוב לתוך הכאוס של דרום אנגולה".[15] הרצח ב-17 אוגוסט 1975 של פילמון אליפאס, השר הראשי של אובמבולנד התפרש כעדות לפעילות SWAPO מוגברת.[16]
קולונל יאן ברייטנבך הסביר: "המצב בדרום אנגולה הפך לכאוטי למדי, כאשר עיירות מחליפות ידיים לעיתים קרובות בין כל אחת משלוש התנועות. לדרום אפריקאים, על הגדות הדרומיות של נהרות אוקאונגו וקוננה, היה קשה לקבוע אילו חיילים מאיזו תנועה הם מתמודדים מעבר לגבול, אם הם עוינים באופן אקטיבי או לא, או אם הם אולי תומכי SWAPO, באופן פסיבי או אחר."[17]
תמיכה דרום אפריקנית ב-UNITA ו-FNLA[עריכת קוד מקור | עריכה]
החשש ממעורבות סובייטית באפריקה הובילה מספר מדינות אפריקאיות כמו גבון, חוף השנהב, קניה, זמביה וזאיר לחשוש מהקמת ממשלה באנגולה על ידי ה-MPLA, כאשר שתי האחרונות לוחצות ביחד עם ארצות הברית על דרום אפריקה להתערב באנגולה.[18] ארצות הברית במיוחד לחצה על דרום אפריקה להתערב צבאית, עקב חוסר הנכונות שלה לשלוח חיילים מעבר לים בעקבות התוצאות של מלחמת וייטנאם.[19] מה שדחף סופית את הדרום אפריקנים להתערב באנגולה הייתה ההגעה של יועצים צבאיים קובנים והתקדמות מהירה של כוחות ה-MPLA דרומה, לכיוון הגבול עם דרום מערב אפריקה.[20]
ראשית המעורבות הדרום אפריקנית הייתה בסיוע, בתמיכה סמויה של ארצות הברית באמצעות סוכנות הביון המרכזית, של נשק ל-UNTA ול-FNLA.[20] כמות קטנה של נשק ו-6,000 כדורי תחמושת נמסרו ב-9 באוקטובר 1974.[21] תמיכה זאת הייתה חשאית כאשר ז'ונאס סאווימבי, בראיון ב־9 בדצמבר 1975, הכחיש שהוא מקבל כל תמיכה מדרום אפריקה.[22] למרות שדרום אפריקה ניסתה לשמור על מעורבות פסיבית באנגולה היא נמשכה לפעילות אקטיבית בעקבות איומים על המתחם ההידרו-אלקטרי ומאגרי מים על נהר הקוננה.
כיבוש ברואקנה-קלוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת החששות של ממשלת דרום אפריקה הייתה מפגיעה במתחם ההידרו-אלקטרי שהוקם כפרויקט משותף עם ממשלת פורטוגל.[23] המתחם היה נכס אסטרטגי חשוב עבור אובמבולנד, שהסתמכה עליה עבור אספקת המים שלה בעונה היבשה. המתקן הושלם מוקדם יותר באותה השנה, במימון דרום אפריקאי של 261 מיליון ראנד.[24] למרות האופי האזרחי של המתחם והעובדה שהמתחם הופעל על ידי אזרחים, SWAPO ראה במתקן מטרה צבאית והתחיל לאיים על חיי העובדים במתקן.[23] אל האיומים מצד SWAPO נוספו איומים גם מצד UNITA ו-MPLA.[25] לאחר שב־8 באוגוסט כוח של UNITA גירש את העובדים הפורטוגזים מן המתחם ושדד קבוצה של עובדים דרום אפריקנים שהיו בדרכם מן המתקן בחזרה לדרום אפריקה, המשאבות כובו וזרימת המים לאובמבולנד הופסקה. בעקבות אירוע זה, החליטה ממשלת דרום אפריקה לכבוש את אזור המתחם ולספק הגנה לעובדים במתחם שסירבו לחזור לעבוד אם לא תסופק להם הגנה.[26] ב-9 באוגוסט 1975, סיור של 30 איש של כוחות ההגנה של דרום אפריקה מלווים בשני כלי רכב משוריינים עברו כ-50 ק"מ לתוך דרום אנגולה וכבש את המתחם וגירשו את שלושת הארגונים מן האזור. בהמשך היום, הכוח הדרום אפריקני גדל לפלוגת חי"ר מלאה ולמחלקה של חי"ר משוריין, והתחיל לאבטח את המתחם.[27] למרות שכניסת הכוחות הדרום אפריקנים התבצעה ללא תיאום או אישור מצד פורטוגל, הנציב העליון של פורטוגל באנגולה ביקש מן הדרום אפריקנים, לאחר שנפגש עם שר הביטחון הדרום אפריקני, להישאר ולאבטח את המתחם כי כוחות פורטוגלים לא היו מסוגלים לתת הגנה לעובדים במתחם.[27] ההגנה על המתקן בדרום אנגולה הייתה גם ההצדקה של דרום אפריקה לפריסה הקבועה הראשונה של יחידות כוחות ההגנה של דרום אפריקה סדירות בתוך אנגולה.[28]
בינתיים, ה-MPLA הביסה את UNITA בדרום אנגולה, ועד אמצע אוקטובר שלטה ב-12 ממחוזות אנגולה וברוב הערים, שטחה של UNITA הלך והצטמצם לחלקים ממרכז אנגולה.[29] ממשלת דרום אפריקה הגיעה למסקנה שהיא חייבת לספק תמיכה גדולה יותר לכוחות שהתנגדו ל-MPLA.[30] בכדי להעריך את גודל התמיכה ש - UNITA ו-FNLA יזדקקו לו. ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'ון פורסטר, שלח את הגנרלים קונסטנד וילויון ורוטמן לקינשאסה להיפגש עם מנהיגי הארגונים. בעקבות הפגישה, הממשלה הדרום אפריקנית אישרה סיוע בשווי של 20 מיליון ראנד, היא סיפקה את רוב הציוד שהארגונים ביקשו, מלבד ארטילריה כבדה ומסוקים, כאשר רוב הסיוע הצבאי נרכש מחוץ לדרום אפריקה.[31]
מבצע סוואנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוך ממשלת דרום אפריקה הדעות היו חלוקות בקשר להתערבות צבאית באנגולה, לוטננט גנרל הנדריק ואן דן ברג, ראש הלשכה לביטחון המדינה, טען שאין צורך במעורבות עמוקה יותר של באנגולה. ואילו שר ההגנה פיטר וילם בותה, טען שיש לפרוס את כוחות ההגנה של דרום אפריקה מעבר לגבולות, על מנת לבלום את התפשטות מלחמת האזרחים.[32] ראש הממשלה יאן פורסטר נטה להתנגד למעורבות באנגולה כי היא התנגשה עם מדיניות הדטנאט שלו כלפי מדינות אפריקה השחורה.[33] אבל למרות זאת בותה הצליח לשכנע את הממשלה להגביר את המעורבות באנגולה והמטה הכללי הדרום אפריקני התחיל לתכנן פלישה צבאית לאנגולה תחת השם "מבצע סוואנה".[34]
המטה הכללי התקשה בתכנון המבצע, עקב חוסר בהירות בקשר ליעדים והמטרות שהממשלה בקשה להשיג.[35] בנוסף הממשלה החליטה שעל הפלישה להיות חשאית, ואסרה על המטה הכללי לפעול בצורה שבה לא יהיה ניתן להסתיר את המעורבות הדרום אפריקנית באנגולה.[36] בנוסף לחוסר הבהירות מצד הממשלה, יחסים אישים לא טובים בין גנרל ואן דן ברג והמטה הכללי פגעו גם כן בתכנון המבצע. גנרל ואן דן ברג היסס יותר וטען שיש לפעול בזהירות בפלישה לאנגולה בזמן שהמטה הכללי לחץ על ביצוע מתקפת בזק עם הכוחות הזמינים על הגבול.[32] מעבר לבעיות אלו, המטה הכללי מצא שמצב ההכשרה והלוגיסטיקה של כוחות הביטחון לא היו מספקים, ורק חלק קטן מכוחות הביטחון היו מוכנים לפעילות מידית.[37] עקב כך, המטה הכללי ביקש להגביל את מעורבות כוחות ההגנה להדרכה ולסיוע, כאשר עיקר נטל הלחימה יהיה על כוחות FNLA ו-UNITA.[38]
גנרל ואן דן ברג התנגד לשליחת כוח סיוע קטן וטען, עקב דוחות מודיעין שחשפו שהסובייטים מציידים בכבדות את ה-MPLA, שיש לשלוח כוחות גדולים יותר, כולל כוחות שריון. אבל המטה הכללי התנגד, תחת הטענה ששינוע כוחות כבדים תעכב את הכוחות ותמנע את לכידת לואנדה לפי הכרזת העצמאות.[39]
מטרת המבצע הייתה להרחיק את MPLA מאזור הגבול הדרומי, לאחר מכן מדרום מערב אנגולה, מאזור המרכז, ולבסוף לכידת לואנדה (הפלג הפוליטי שיחזיק בלואנדה יוכר על ידי פורטוגל ביום העצמאות כממשלה הלגיטימית של אנגולה).[40] עיקר המבצע התבסס על כוחות UNITA ו-FNLA, כאשר כוחות ההגנה של דרום אפריקה משתמשים בתפקיד תמיכה.[41]
הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולונל יאן בריטנבך נשלח ביחד עם גדוד הסיור הראשון בכדי לאמן את כוחות FNLA בשימוש בציוד שהדרום אפריקנים רכשו עבורם.[42] בריטנבך קיבל יד חופשית מן המטה הכללי בהקמת צוות המדריכים שלו ובהכשרת הכוחות.[43] הסיוע היה חשאי, והחיילים הדרום אפריקנים הגיעו לבושים במדים ירוקים, במקום המדים החומים של כוחות ההגנה של דרום אפריקה, וללא סימנים מזהים.[43] מפקדי ה-FNLA העמידו לרשותו של בריטנבך בין 300 ל־400 אנשים, רובם היו יחפים, לבושים בבגדים בלויים או רק במכנסים, גופם מכוסה בפצעים והם סבלו מתת-תזונה.[44] האימונים היו קשים עקב מחסום שפה, בעיות רפואיות שונות והבדלי מנטליות בין המקומיים למדריכים הדרום אפריקנים.[45] בריטנבך הגיע במהרה למסקנה שהכוחות לא מאומנים מספיק, ושהם יזדקקו לתמיכה פעילה של כוחות ההגנה של דרום אפריקה בשדה הקרב.[46]
במקביל, כוח דרום אפריקני המורכב ממדריכים מבית הספר ללוחמת חי"ר, מדריכי צניחה ומדריכי שריון נשלחו לאמן את כוחות UNITA.[42] המדריכים הדרום אפריקנים גילו שרוב החיילים של UNITA מעולם לא ירו בנשק ולאחר בדיקה רפואית התברר ש - 40% מהם חולים בשחפת וסובלים מתת תזונה.[47]
במקביל להכנות לקראת מבצע סוואנה, כוחות ה-FAPLA נעו דרומה בארבע טורים לכיוון העיר נובה ליסבואה אשר סאווימבי התעקש להחזיק בה ולא לתת לה ליפול לידי ה-MPLA.[41] המדריכים הדרום אפריקנים, בתגובה לבקשת סאווימבי להגנה על העיר, הקימו מחנה אימונים ליד סילבה פורטו (קיטו) ובנו מערך הגנה סביב נובה ליסבואה, הביאו לעיר ארבע משגרי טילים ותכננו מתקפת נגד כנגד הטור של כוחות ה-FAPLA.[48] לאחר שהמדריכים הודיעו שחיילי UNITA לא יהיו מוכנים בזמן להשתתף במתקפת הנגד, המטה הכללי החליט לשלוח כוח דרום אפריקני נוסף. 19 מתנדבים דרום אפריקנים, לבושים במדים פורטוגזים, הגיעו לנובה ליסבואה.[48]
המטה הכללי הדרום אפריקני החליט להגביל את הסיוע האווירי למבצע, עקב המרחקים הגדולים שמנעו הפעלה יעילה של מטוסים.[49] למבצע הוקצו מספר מוגבל של מפציצי קנברה, מטוסי סאסנה 185 למטרות תקשורת ומספר מוגבל של מסוקי פומה.[50] הוחלט שעיקר פעילות חיל האוויר תוגבל לתובלה אווירית, כאשר משימה זאת הוטלה על טייסת 28 עם מטוסי C-160 ו-C-130 הרקולס שלה.[50]
המדרכים הדרום אפריקנים הקימו שני כוחות משימה בכדי להתמודד עם ההתקדמות של ה-MPLA. הראשון קיבל את השם זולו (Zulu) והיה תחת פיקודו של קולונל בריטנבך והורכב מאנשי FNLA לצד כוח רכבים משוריינים דרום אפריקני, גדוד סיור שהוקם מקרב הבושמנים בצפון מערב אפריקה ושני גדודי חי"ר דרום אפריקנים.[41] כוח משימה שני נקרא פוקסבאט (Foxbat) תחת פיקוד של קומננדט אדי ווב והיה מורכב מאנשי UNITA וכוח קטן מקרב המדריכים הדרום אפריקנים שהכשירו אותם.[51] הכוח היה מורכב משלושה משגרי טילים שהיו מחוברים לרכבי לנד רובר, שלושה משורייני אלנד-90, כולם מאוישים בכוחות דרום אפריקנים, לנד רובר עם שני מקלעים כבדים, טויוטה לנד קרוזר עם מקלע נגד מטוסים ומספר משאיות אשר היו כולם מאוישים על ידי חיילי UNITA.[52]
כוח פוקסבאט[עריכת קוד מקור | עריכה]
משימתו הראשונה של כוח פוקסבאט הייתה להגן על נובה ליסבואה,[51] בהתאם לתוכנית מתקפת הנגד, הכוח יצא מן העיר מעט לפני השחר ב־5 באוקטובר, איבדו רכב משוריין אחד בשל תקלה ונטשו אותו.[41] במהרה, הכוח התגלה על ידי מטוס סיור של FAPLA ואש ארטילרית נורתה על הכוח. החיילים של UNITA נתפסו לפאניקה ונטשו את הרכבים, ואילו הדרום אפריקנים נשארו ברכבים, והמשיכו לירות על כוחות FAPLA וגרמו להם לסגת. חייל דרום אפריקני אחד נפצע, שני חיילי UNITA נהרגו וקרוב ל־60 חיילי FAPLA נהרגו.[53] התקפת הנגד עצרה זמנית את התקדמות FAPLA לכיוון העיר.
בעקבות התקפת הנגד, המטה הכללי הדרום אפריקני הגיע למסקנה ש-UNITA נדרשים לסיוע משוריין גדול יותר ובין ה-17 ל־22 באוקטובר, הוטסו 22 משורייני אלנד-90 לסילבה פורטו, שם כוחות ההגנה של דרום אפריקה הקימו מפקדה. במקביל, ממשלת דרום אפריקה אישרה מעורבות ישירה של כוחות ההגנה באנגולה, והקציבה 2,500 חיילים ו-600 רכבים למבצע.[54]
הכוח התקדם מנובה ליסבואה לכיוון לוימבלה, כבש אותה ב־27 באוקטובר והמשיך לכיוון כלויטה.[55] בפאתי העיירה הכוח נפל למארב, אבל מחלקה של משורייני אלנד-90 הצליחה לאגף את המארב ולתפוס שטח שולט, ירתה אש כבדה על כוחות FAPLA והשמידה אותם, תוך הרג של 63 עד 80 איש.[56] לאחר מכן ב־1 בנובמבר, הכוח כבש את קובל, את נורטון דה מטוס לאחר קרב קשה ב־3 בנובמבר ולבסוף פנה לכיוון החוף בכדי לחתוך את הנסיגה של הכוחות הקובנים שנמלטו מכוח זולו, שני הכוחות נפגשו בלוביטו ב־8 בנובמבר.[55]
כוח זולו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שכוח פוקסבאט נע לתוך מרכז אנגולה לכיוון הבירה לואנדה, כוח זולו נע לאורך החוף של אנגולה, כאשר מטרתו לתפוס את ערי החוף.[51] שני משורייני אלמנד-90 דרום אפריקנים הצטרפו לכוח זולו לקראת ההגעה של הכוח למטרה הראשונה שלהם.[57] ב-14 באוקטובר 1975, כוח זולו התחיל לנוע מערבה לכיוון פריירה דה אסה, הסתער על העיירה בחיפוי מרגמות.[58] כוח זולו הצליח לתפוס את העיירה בשורה של קרבות מהירים, כולל הקרב הלילי הראשון של הכוח,[59] הביס במהירות את כל כוחות FAPLA שעמדו בדרכו.[56] תוך שבוע (בין 23 ו-24 באוקטובר 1975) סא דה בנדיירה נפלה לידי כוח זולו ועיר הנמל מוצ'מדס יומיים לאחר מכן.[60] במהלך התקדמותו, כוח זולו הותקף על ידי משגרי גראד אשר פגע קשה במורל של חיילי FNLA וגרם לפאניקה בשורותיהם. כוח של גדוד הסיור הראשון הצליח להסתנן ולתפוס את אחד המשגרים ולשלוח אותו בחזרה לדרום אפריקה.[61]
ב־31 באוקטובר, כוח זולו התחיל לנוע לכיוון כוח פוקסבאט בכדי לספק לו תמיכה במתקפת הנגד שלו.[56] הכוח הניח מארב בדרך הנסיגה של כוחות FAPLA והקובנים, ומנע מהם להימלט מן המתקפה של כוח פוקסבאט.[62]
עקב ההתקדמות המהירה של כוח זולו ופוקסבאט לכיוון לואנדה, הקובנים נאלצו לסגור את מרכז האימון שלהם בסלזר רק 3 ימים לאחר שהחל לפעול ופרסו את רוב המדריכים והמתגייסים האנגולים בלואנדה.[63] ב-2–3 בנובמבר, המדריכים הקובנים וכוחות FAPLA נתקלו בכוח זולו ליד קטנגוה, שם הם ניסו ללא הצלחה לעצור את כוח זולו.[56] במהלך התקיפה הכושלת שלהם על כוח זולו, קולונל בריטנבך כמעט ונהרג, כאשר רכב הפיקוד שלו הותקף ישירות על ידי חיילי FAPLA.[64] הוא ניצל על ידי כך שהצליח לכוון, דרך הרדיו, ירי מרגמות על הכוחות שתקפו אותו.[65] לאחר הקרב, כוח זולו מצא מספר מסמכים על גופה של קצין קובני, שלימדו אותם שהכוח שתקף אותם היה בסדר גודל של 400 עד 500 איש.[66] התנגשות זאת הובילה את בריטנבך להגיע למסקנה שחייליו התמודדו עם האופוזיציה המאורגנת ביותר של FAPLA עד כה בדרום אנגולה.[67] במהלך הקרב, התפתח ירי דו-צדדי, שבו חלק מכוח זולו פתח בטעות באש על רכב שבו נסעו שני חיילים דרום אפריקנים, ניטרל את הרכבים ופצע את החיילים. החיילים ניסו לסמן לכוח היורה להפסיק לירות, אבל הם נכשלו ומפני שהרדיו ברכב נהרס הם החליטו להסתתר ולהמתין עד הלילה. לאחר רדת החשכה, הם ניסו למצוא את דרכם בחזרה לכוח זולו ולמזלם נתקלו בקולונל בריטנבך שחיפש אותם עם רכב הפיקוד שלו.[68]
לאחר שהוסר האיום מעל נובה ליסבואה, כוח זולו חזר להתקדם לאורך קו החוף של אנגולה. ב-6 וב-7 בנובמבר 1975, כבש כוח זולו את ערי הנמל החשובות בנגואלה ולוביטו.[69] העיירות והערים שנכבשו על ידי כוח זולו נמסרו ל-UNITA. המטה הכללי קיבל החלטה לפצל את זולו לשתי קבוצות קרב, אלפא תחת פיקודו של קומנדנט דלוויל לינפורד, ובראבו תחת פיקוד מקומי לא מכוחות ההגנה של דרום אפריקה. הפיקוד על זולו נמסר לידי קולונל קוס ון הירדן, כאשר קולונל בריטנבך הפך ליועץ למפקד כוח בראבו.[70] כוח זולו התקדם וכבש את פרירה ד'הכה ב־19 באוקטובר, כאשר הוא הגיע לעיירה וילה רוקדס הוא גילה שהיא כבר נכבשה עלי ידי כוח משוריין בפיקודו של קומנדנט בוי דה טויט שנשלח לתגבר כוח זולו.[71] הכוח התקדם לעבר בנגולה, צומת רכבות חשוב, כבש את סה דה בנדיירה ב־24 באוקטובר, את בנגולה ב־4 בנובמבר וב־7 בנובמבר חבר לכוח פוקסבאט.[55] עד דצמבר 1975, כוחות הגנה של דרום אפריקה באנגולה מנו בין 2,900 עד 3,000 איש.[72] הדרום אפריקאים הבינו שלא ניתן לכבוש את לואנדה עד יום העצמאות ב-11 בנובמבר ושקלו לסיים את ההתקדמות ולסגת. אבל ב-10 בנובמבר 1975 נכנע פוסטר לבקשתה הדחופה של UNITA לשמור על הלחץ הצבאי, במטרה לכבוש כמה שיותר שטחים לפני הפגישה הקרבה של הארגון לאחדות אפריקה.[73]
כוח זולו התמודד עם התנגדות חזקה יותר עם התקדמות לעבר נובו רדונדו (סומבה), תנאי השטח הקשים ביחד עם הרעשות ארטילריות כבדות מצד הקובנים עצרו כמעט לחלוטין את ההתקדמות של כוח זולו.[74] תגבורת קובנית ראשונה הגיעה לפורטו אמבוים, רק כמה ק"מ צפונית לנובו רדונדו, והרסה במהירות שלושה גשרים שחצו את נהר הקוו, עצרה למעשה את ההתקדמות הדרום אפריקאית לאורך החוף ב-13 בנובמבר 1975.[75]
במשך המבצע, כוח זולו התקדם 3,159 ק"מ בשלושים ושלושה ימים ונלחם בעשרים ואחת קרבות/התכתשויות, בנוסף לשש-עשרה התקפות נמהרות וארבע-עשרה התקפות יזומות. כוח המשימה זולו הרג כ־210 חיילים, פצע כ־93 ותפס 50 שבויי מלחמה בעוד שסבל מ-5 הרוגים ו-41 פצועים.[76]
כוח אורנג' ורנטגן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוח משימה נוסף שהוקם על ידי כוחות ההגנה, כוח אורנג', בפיקודו של קומנדנט א. פ. ר. קרסטן קיבל הוראה לחבור לכוח זולו. הכוח עזב את סילבה פורטו ב־8 בדצמבר וניסה לחבור לכוח זולו אבל הגשרים שהקובנים הרסו מנעו מן הכוחות לחבור אחד לשני.[77] הכוח נסוג לקרסטנס, עיירה ש - UNITA החזיק והגן עליה בהצלחה מהתקפה קובנית.[77]
כוח משימה נוסף שהוקם, בתחילת דצמבר, היה כוח רנטגן תחת פיקודו של קומנדנט ס. ו. י. קוטס. הכוח הוקם עקב בקשה ישירה של סאווימבי, שרצה שכוח צבאי דרום אפריקני יאבטח את צומת מסילות הברזל בנגולה. הכוח כבש את לוסו ב־11 בדצמבר, הרג כ־250 חיילי אויב ומשם התקדם לכיוון טקירה דה סוסה לפי בקשה של סאווימבי. הכוח התקדם, כובש את בוקקו ב־14 בדצמבר והגיע לנהר לומגה ב־20 בדצמבר, אבל מפני שכוחות ה-MPLA פוצצו את הגשר על הנהר הכוח נאלץ לסגת בחזרה ללוסו.[78]
לואנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל להתקדמות הדרום אפריקנית לתוך אנגולה, לחץ הולדן רוברטו, מנהיג FNLA, על ממשלת דרום אפריקה לספק לו סיוע ארטילרי, בכדי שיוכל לתפוס את הבירה לואנדה מה - MPLA, לפני הכרזת העצמאות.[79] בתחילת אוקטובר, FNLA זכו במספר הצלחות בהתקדמות שלהם, לבדם, ללואנדה בתחילת אוקטובר, אבל עקב בעיות לוגיסטיות וחוסר בהכשרה וידע צבאי ההתקדמות שלהם הייתה איטית. רוברטו, בשונה מסאווימבי, סירב להקשיב ליועצים הדרום אפריקנים שלו והתעקש לפעול ללא כל תיאום עם הכוחות הדרום אפריקנים.[74] המטה הכללי היה בספק שה - FNLA היה מסוגל לתפוס את לואנדה והביע התנגדות למהלך זה בפני שר הביטחון בוטה.[80] גנרל וילויון טען שתנאי השטח סביב לואנדה הם שטח הריגה ושהם לא יוכלו לקדם ארטילריה כבדה שם, מכיוון שמדובר באדמת ביצות.[81] למרות ההתנגדות של וילויון, בותה הורה לספק את הסיוע לרוברטו ועשרה חיילים דרום אפריקנים עם שני תותחי 5.5 אינץ' צוותו לכוחות ה-FNLA שתכוננו לעלות על לואנדה.[82] ככל הנראה לחץ מצד זמביה וזאיר, שחששו מהשתלטות של ה-MPLA על מסילות הברזל והנמלים של אנגולה אשר, זמביה במיוחד, הייתה תלויה בהם למסחר, עמד מאחורי החלטת ממשלת דרום אפריקה.[80]
כוחות ה-FNLA, ביחד עם כוח ארטילרי דרום אפריקני וזאירי, הגיעו במהירות לפאתי לואנדה. ה-MPLA שקלו לפנות את העיר, חלק מהם אף שלחו את בני משפחותיהם מחוץ למדינה, ונראה שהעיר עומדת ליפול לידי רוברטו.[82] אבל התערבות של ברית המועצות וקובה שכנעה את ה-MPLA לא לנטוש את העיר. ברית המועצות התחילה לספק ציוד צבאי בכמויות גדולות ל-MPLA, וציידה אותם במשגרי רקטות, טנקי T-34 ו-T-55.[83] ב-4 בנובמבר, החליט פידל קסטרו להתחיל בהתערבות בקנה מידה חסר תקדים: "מבצע קרלוטה".[84] מבצע זה היה יוזמה פרטית של קסטרו והוא לא היה פרי דרישה סובייטית כפי שגורמי מודיעין במערב חשבו.[85] באותו יום, מטוס ראשון עם 100 מומחי נשק כבד, שה-MPLA ביקש כבר בספטמבר, יצא לברזוויל, והגיע ללואנדה ב-7 בנובמבר. ב-9 בנובמבר הוטסו 100 החיילים של הכוחות המיוחדים של קובה ללאונדה, שם כבר המתין להם יועץ צבאי סובייטי והם התחילו להכין את ההגנות של העיר ולאמן את כוחות FAPLA.[86] במקביל, ה-CIA התחיל למשוך את ידיו מסיוע ל-FNLA ול-UNITA עקב התנגדות בסנאט, שלבסוף התגבשה לחקיקה שאסרה על התערבות אמריקנית באנגולה.[87]
רוברטו תכנן להתחיל את ההסתערות על לואנדה לאחר הרעשה ארטילרית בבוקר ה-10 בנובמבר.[88] כוח הסיוע הארטילרי הדרום אפריקני תחת פיקודו של הגנרל בן דה ווט רוס התחיל בהרעשה ב־05:45 בבוקר, במקביל שלושה מפציצי קנברה של חיל האוויר הדרום-אפריקאי הפילו פצצות של 1,000 קילוגרם על העיר.[82] ההרעשה הארטילרית הייתה ברובה לא מדויקת אבל לאחר שהסתיימה ב־06:00 הדרום אפריקנים נדהמו לגלות שכוחות ה-FNLA שהיו אמורים להסתער על לואנדה כלל לא היו מוכנים ועוד אכלו את ארוחות הבוקר שלהם.[89] רק לאחר שעה, התחילו כוחות FNLA לנוע לכיוון לואנדה אבל בינתיים כוחות ה-FAPLA וכוחות הסיוע הקובניים התאוששו והתחילו לתקוף. כוחות ה-FNLA נעו בשטח מישורי אל עבר כוח אשר ישב על גבעה מורמת וחלש על השטח. הקובניים התחילו להפציץ בכבדות את ציר ההתקדמות בעזרת רקטות גראד והפכו את הציר למה שהשורדים כינו Nshila wa Lufu – דרך המוות. למרות ניסיונות מצד הארטילריה הדרום אפריקנית והזאירית, אשר שני התותחים שלהם יצאו משימוש עקב תקלה, לטווח את משגרי הגראד, המשגרים היו מעבר לטווח הארטילריה שלהם.[89]
בעזרתם של הקובנים והיועץ הסובייטי, כוחות FAPLA עצרו באופן נחרץ את המתקפה של FNLA בקרב קיפנגונדו ב־10 בנובמבר.[90] התקפה כושלת זאת הייתה הסוף של FNLA, מנהיג MPLA אגוסטיניו נטו הכריז על עצמאות אנגולה ועל הקמת הרפובליקה העממית של אנגולה ב-11 בנובמבר, והפך לנשיא הראשון שלה.
עקב כישלון ההתקפה, הכוח הארטילרי הדרום אפריקני, 26 אנשים בפיקודו של הגנרל בן דה ווט רוס, מצא את עצמו נתון תחת חשש ללכידה בידי כוחות FAPLA והקובניים. פינוי הכוח היה בעיתי מכיוון שלא היה ניתן לנטוש את שני התותחים מאחורה בכדי להסתיר את מעורבות דרום אפריקה בהתקפה על לואנדה. פתרון נמצא כאשר מבוטו, נשיא זאיר, הסכים לגרור את התותחים בחזרה לזאיר ולאחר מכאן להעביר אותם בחזרה לדרום אפריקה.[91] בכדי לפנות את החיילים ואת הגנרל בן דה ווט רוס נשלחה ספינת הקרב הנשיא סטיין לאזור בכדי לחלץ אותם. הספינה הייתה אמורה לאסוף את הכוח הדרום אפריקני מנמל אמבריזטה 70 קילומטר צפונה ללואנדה אבל מפני שהנמל היה הרוס, הספינה אספה אותם מחוף מחוץ לעיר ב־28 בנובמבר לפנות בוקר.[92]
קרב הובו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 23 בנובמבר, כוח פוקסבאט הגיע לעיירה הבו, התכוון לחצות את נהר נהיה צפונית מן העיירה.[83] הכוח התקדם לכיוון הנהר דרך שטחי מטעים קשים לתנועה ונפל למארב קובני, אשר הצליח לנטרל חמישה משורייני אלנד-90 ולהטיל אש קטלנית על כוחות UNITA.[83] כוח פוקסבאט התקשה להגיב עקב תנאי השטח הקשים וחוסר בחיפוי ארטילרי ונסוג חזרה להבו.[83]
הקרב של גשר 14[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוח פוקסבאט בתמיכה של כוח זולו, שעזב את החוף, חזר להתקדם, הפעם התכוון לחצות את נהר נהיה בנקודה אחרת שקיבל את הכינוי גשר 14, מעבר אסטרטגי ליד מטה FAPLA מצפון לקיבאלה.[83] הכוח תפס גבעה שולטת על המעבר ומיקם עליה את כוח הארטילריה שלו,[93] שכלל תותחי BL 5.5 אינץ', משגרי גראד ואלפי טיליי סאגר נגד טנקים והשתמשו בהם בכדי להטיל אש כבדה על הכוחות FAPLA והקובנים שבמעבר.[83] כוח של 12 משורייני אנלד-90 הסתער על המעבר בחסות הארטילריה שעל הגבעה השלטת, עלה על הכוחות שהגנו על המעבר, לא ספג אפילו פגיעה אחת, ופתח באש מטווח קרוב. כוחות חי"ר של UNITA נעו בעקבות המשוריינים, הסתערו על העמדות של FAPLA והקובנים, ולאחר קרב של שלושה ימים (9 עד 12 בדצמבר) הצליחו לתפוס אותו.[83]
יום למחרת הקרב שלושה חיילים דרום אפריקנים נפלו בשבי ה-MPLA:
- רב"ט יוהנס גרהרדוס טר'בלאנש.
- טוראי רוברט ווילסון.
- טוראי גרהם דני.
- טוראי רוברט וויהאן.
החיילים לא היו חיילים קרביים אלא מכונאים אשר נלוו לכוח פוקסבאט, טר'בלאנש היה איש קבע, בזמן ששלושת האחרים היו בשירות סדיר. שלושה ימים לאחר שנישבו הם הוצגו לראווה בלואנדה בפני מצלמות טלוויזיה בכדי לחשוף בפני התקשורת העולמית את המעורבות הדרום אפריקנית באנגולה. הממשלה ניסתה בתחילה להכחיש את הפלישה אבל העובדה שארבעת החיילים נתפסו 750 קילומטרים מן הגבול בתוך אנגולה גרמה לממשלה להודות שהיא מתערבת באופן פעילה במלחמת האזרחים באנגולה.[36] ה-MPLA השתמשו בשבויים שלהם בכדי להצדיק את המעורבות הקובנית.[94]
סוף ההתקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכדי לעצור את הכוחות הדרום אפריקנים הקובניים פוצצו גשרים שונים ברחבי אנגולה, כוחות ההנדסה הדרום אפריקנים לא היו ערוכים לבניית גשרים וההתקדמות נעצרה.[95] בנוסף, דרום אפריקה נאלצה להתמודד מול ביקורת הולכת וגדלה בעיתונות הבינלאומית על המבצע ובמקביל ארצות הברית שינתה את המדיניות שלה בקשר לאנגולה. כל אלו הובילו לפינוי הכוחות הדרום אפריקנים מאנגולה ולהפסקת המבצע.[96] ב־23 בינואר ניתנה הפקודה לסגת מאנגולה והכוחות הדרום אפריקנים התחילו להתפנות, החיילים האחרונים עזבו את אנגולה ב־23 בפברואר.[97]
תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניסיון הדרום אפריקני למנוע מה-MPLA לתפוס את השלטון באנגולה לאחר עזיבת הפורטוגזים נכשל. ה-MPLA לא רק תפס את שלטון תוך כדי חיסול FNLA ודחיקת UNITA מן השדה הפוליטי אלא גם זכה להכרה מרוב מדינות אפריקה והארגון לאחדות אפריקה, למרות שאלו ברובן לחצו על דרום אפריקה להתערב באנגולה.[98] מדיניות הדטנט של פורסטר כלפי מדינות אפריקה השחורה חטפה מהלומה, ולמרות שרוב המדינות השחורות המשיכו לנהל יחסים עם דרום אפריקה הם הסתכלו עליה בחשדנות.[99]
במקביל, התגובה הקרירה של העולם המערבי למבצע סוואנה גרם לממשלה הדרום אפריקנית להבין שהיא לא יכולה לסמוך על תמיכה מן העולם המערבי במהלך המאבק כנגד המעורבות הקומוניסטית באפריקה.[100] במקביל, חוסר הנכונות של המערב לסייע לדרום אפריקה, בפרט משיכת הסיוע האמריקני בזמן קרב קיפנגונדו, עודדו את ברית המועצות להגביר את הסיוע הצבאי ל-SWAPO.[101]
המבצע גרר ביקרות פנימית בתוך דרום אפריקה כנגד הממשלה ממספר כיוונים. האופוזיציה, כלל מפלגות השמאל שבפרלמנט, אומנם לא התנגדה למבצע אבל הביעה ביקרות על החשאיות שבה הממשלה ביצעה אותה.[102] לעומת זאת הימין הקיצוני האפריקאנרי ביקר את הממשלה על כך שהיא מקריבה חיי לבנים בכדי לסייע לשחורים.[103] הקהילה העסקית כמו כן ביקרה את המבצע עקב הפגיעה בכלכלה שנגרמה מהגדלת תקציב משרד הביטחון.[104] סקרים הראו שרוב האוכלוסייה האפריקאנית הביעה תמיכה במבצע בזמן שרוב קטן יותר מקרב האוכלוסייה דוברת אנגלית הביעה תמיכה במבצע.[105]
היחס של האוכלוסייה השחורה כלפי המבצע הוא מורכב יותר, מצד אחד התנגדות גלויה למבצע שנבע מסולידריות והתנגדות לאפרטהייד,[106] לצד תמיכה במבצע עקב התנגדות לקומוניזם,[107] אבל נראה שרוב האוכלוסייה השחורה הייתה אדישה למבצע, אדישות אשר נבעה מחסור התעניינות ביחסי חוץ והתמקדות בפוליטיקה שבטית.[108] הקונגרס הלאומי האפריקני ניסה לנצל את מה שתפס ככישלון של השלטון הלבן להביס חיילים שחורים באנגולה בכדי להביא למרד בקרב האוכלוסייה השחורה.[109] נטען שהכישלון של מבצע סוואנה היה אחד מן הגורמים אשר הובילו למהומות בסווטו, למרות שטענה זאת שנויה במחלוקת.[110]
הכישלון של דרום אפריקה להביס את ה-MPLA איפשר ל-SWAPO להתבסס בדרום אנגולה ולזכות בהגנה ואימונים ממשלת אנגולה ובעלי בריתה הסובייטים והקובנים.[111] אבל למרות החסות ובסיוע שה-MPLA וקובה נתנו ל-SWAPO, הם סירבו לתקוף את דרום אפריקה או להגיב בכל צורה אשר עלולה להוביל לפלישה דרום אפריקנית נוספת. חשש זה מפלישה נוספת נבע מחוסר היכולת של הכוחות הקובנים והכוחות של ה-MPLA לעצור את הכוחות הדרום אפריקנים והעובדה שהפלישה נעצרה רק לאחר שהקובנים פוצצו גשרים במדינה והדרום אפריקנים לא היו ערוכים לכך.
התבססות של SWAPO באזור הגבול בשטח הובילה להקמת Die Kaplyn על ידי כוחות הגנה של דרום אפריקה, שטח מפורז שנמתח לאורך כל גבולה הצפוני של נמיביה עם אנגולה ולהגדלת כוחות הביטחון מ־16,000 איש ל־50,000 איש.[112] במקביל ממשלת דרום אפריקה הגבירה את התמיכה הדרום אפריקנית בארגון UNITA בכדי למנוע יציבות באנגולה.[113]
למבצע הייתה השפעה גדולה על כוחות ההגנה של דרום אפריקה, גרם למטה הכללי הדרום אפריקני לערוך חשיבה מחדש על האסטרטגיה והטקטיקה של הצבא.[114] המבצע הראה שדרום אפריקה נמצאת בנחיתות אל מול הגוש המזרחי בארטילריה, ואת ההשפעה הקטלנית שיש למשגרי הרקטות הסובייטים. כתוצאה ישירה מן המבצע תעשיית הביטחון הדרום אפריקנית פיתחה, בסיוע מצד ישראל וג'רלד בול,[115] את תותח ה-G-5 ותותח ה-G-6.[116] נראה שלתוצאות של מבצע סוואנה היה משקל מכריע בתוכנית הגרעין הדרום אפריקנית, למרות שאין הוכחות ממשיות לכך.[117]
עקב התפקיד שגדוד הסיור הראשון מילא במבצע סוואנה, המבצע הוביל להגדלת הכוחות המיוחדים הדרום אפריקנים.[118] כוחות FNLA אשר מצאו את עצמם שבורים בסוף המבצע העבירו את הנאמנות שלהם לדרום אפריקה והיו הבסיס להקמת גדוד 32.[119]
במהלך המבצע נפלו בשבי שמונה חיילים דרום אפריקנים, כוחות ההגנה אשר תפסו שלושה יועצים קובנים ניסו להחליף אותם בחיילים שלהם אבל ה-MPLA סירב ודרש תשלום כסף תמורת שחרור השבויים.[120] הממשלה הדרום אפריקנית סירבה ושמונת השבויים שוחררו לבסוף ב־1978 לאחר שה-MPLA ויתר על דרישותיו הכספיות והסכים לחלופי שבויים.[121]
בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב גשר 14 תועד בסרט הדרום אפריקני Brug 14 (באפריקאנס "גשר 14") מ־1976.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- du Toit Spies, François Jacobus. Operasie Savannah. Laserdruk. (1989) ISBN 0-621-12641-1.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאותר, ויליאם, תותח העל, ספרית מעריב, 1991.
- Abbott, Peter and Manuel Ribeiro Rodrigues, Modern African Wars (2): Angola and Moęambique 1961-74, Osprey, London, 1988.
- Baines, Gary, "THE SAGA OF SOUTH AFRICAN POWS IN ANGOLA 1975–82". Scientia Militaria, 40 3 (2012), 102-141.
- Baxter, Peter, SAAF's Border war. Helion & Company Limited, Solihull, 2012.
- Dunstan, Simon and Kyle Haemse, South African Armour of the Border War 1975-89, Osprey Publishing, Oxford, 2017.
- Gleijeses, Piero, Conflicting Missions: Havana, Washington, and Africa, 1959-1976, University of North Carolina Press, Chapel Hill, 2002.
- "Moscow’s Proxy? Cuba and Africa 1975–1988". Journal of Cold War Studies, 8, 4 (2006), 98-146.
- George, Edward (2005). The Cuban intervention in Angola: 1965–1991, Frank Cass, London, 2005.
- Hamann, Hilton, Days of the Generals, Zebra Press, Cape Town, 2001.
- Labuschagne, Bernice, South Africa’s Intervention in Angola: Before Cuito Cuanavale and Thereafter, Master Thesis, Stellenbosch University, 2009.
- Laubscher, J.A., OPERASIE SAVANNAH, Scientia Militaria, South African Journal of Military Studies, Vol 20, Nr 2, 1990.
- Nerys, John, SOUTH AFRICAN INTERVENTION IN THE ANGOLAN CIVIL WAR, 1975-1976: MOTIVATIONS AND IMPLICATIONS, Master Thesis, University of Cape Town, 2002.
- Shubin, Vladimir and Andrei Tokarev, "War in Angola: A Soviet Dimension". Review of African Political Economy, 28 90 (2001), 607-618.
- Steenkamp, Willem, South Africa's Border War 1966-1989, Ashanti, Gibraltar, 1989.
- Strachan, Alexander, 1 Recce the Night Belongs to Us, Tafelberg, Cape Town, 2018.
- Warwick, Rodney, "Operation Savannah: A Measure of SADF Decline, Resourcefulness and Modernisation". Scientia Militaria, 40 3 (2012), 354-397
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 .Steenkamp, 36
- ^ .Abbott & Rodrigues, 35
- ^ 1 2 .Abbott & Rodrigues, 8
- ^ .Abbott & Rodrigues, 10
- ^ .Steenkamp, 32-4
- ^ Shubin &Tokarev, 612.
- ^ .Steenkamp, 34
- ^ .Steenkamp, 37
- ^ .Steenkamp, 39-43
- ^ Botha later claimed that on 9 April 1975, the Owamboland Cabinet had asked the South African government 'to safeguard the Angolan border and to take action against terrorists threatening that country': Republic of South Africa, House of Assembly Debates, 26 January 1976, col. 45.
- ^ Steenkamp, 26.
- ^ Morning Star, 14 June 1975.
- ^ Benjamin Pogrund, 'Pastor Tells Why Blacks Are Fleeing', Daily Telegraph, 3 November 1974 quoted in C. Chimutengwende, South Africa: The Press and the Politics of Liberation (Barbican Books, London, 1978), p. 97. Nujoma had issued a call from Botswana for Namibians to leave the country and join the struggle: J. Putz, H. Von Egidy & P. Caplan, Namibia Handbook and Political Who's Who (The Magus Company, Windhoek, 1989), p. 256
- ^ Steenkamp, 37.
- ^ SADF Statement, 1977.
- ^ Barber & Barratt, South Africa's Foreign Policy, p. 190. Elifas' traditionalist Ovamboland Independence Party had opted for separate independence along the lines of South Africa's Bantustan policy, and so he was considered a collaborator by SWAPO: J. Marcum, 'Southern Africa after the Collapse of Portuguese Rule', in H. Kitchen (ed.), Africa: From Mystery to Maze (Lexington Books, Lexington, Mass., 1976), p. 89,
- ^ Breytenbach, Forged in Battle, p. 4.
- ^ Labuschagne, 19.
- ^ Baxter, 46.
- ^ 1 2 Baxter, 49.
- ^ Spies & du Preez, Operasie Savannah, pp. 60-62.
- ^ The Times, 10 December 1975.
- ^ 1 2 Steenkamp 39.
- ^ Hamann, 21.
- ^ Hamann, 21-2.
- ^ Labuschagne, 20-1.
- ^ 1 2 Ηamann, 22.
- ^ Spies & du Preez, Operasie Savannah, pp. 44-48.
- ^ Gleijeses, 2006, 100.
- ^ Steenkamp, 43.
- ^ Ηamann, 23.
- ^ 1 2 .Steenkamp, 43
- ^ .Labuschagne, 22
- ^ .Ηamann, 25
- ^ .Baines, 105
- ^ 1 2 .Baines, 106
- ^ .Warwick, 367-8
- ^ .Warwick, 368
- ^ .Ηamann, 27
- ^ .Gleijeses (2002), p. 80
- ^ 1 2 3 4 .Steenkamp, 44
- ^ 1 2 .Harmse & Dunstan, 10
- ^ 1 2 .Strachan, 115
- ^ .Strachan, 116
- ^ .Strachan, 117-20
- ^ .Ηamann, 26-7
- ^ .Ηamann, 28
- ^ 1 2 .Ηamann, 29
- ^ .Baxter, 51
- ^ 1 2 .Baxter, 52
- ^ 1 2 3 .Harmse & Dunstan, 11
- ^ .Ηamann, 29-30
- ^ .Ηamann, 30
- ^ .Ηamann, 31
- ^ 1 2 3 .Steenkamp, 47
- ^ 1 2 3 4 .Harmse & Dunstan, 12
- ^ .Strachan, 124-5
- ^ .Strachan, 124
- ^ .Strachan, 127
- ^ .Ηamann, 32
- ^ .Strachan, 125
- ^ .Strachan, 129-30
- ^ .George (2005), 73-74
- ^ .Strachan, 130-1
- ^ .Strachan, 132
- ^ .Strachan, 133
- ^ .George (2005), 76
- ^ .Strachan, 136-7
- ^ .Strachan, 139
- ^ .Steenkamp, 46
- ^ .Steenkamp, 46-7
- ^ Spies, F. J. du Toit in. Operasie Savannah. Angola 1975–1976,.Pretoria, 1989, p. 215
- ^ .George (2005), 93
- ^ 1 2 .Steenkamp, 48
- ^ .George (2005), 94-96
- ^ .Strachan, 140
- ^ 1 2 .Steenkamp, 54
- ^ .Steenkamp, 55
- ^ .Ηamann, 35
- ^ 1 2 .Labuschagne, 24
- ^ .Ηamann, 35-6
- ^ 1 2 3 .Ηamann, 36
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 .Harmse & Dunstan, 13
- ^ .Labuschagne, 23
- ^ .Gleijeses, 2006, 103
- ^ .George (2005), 77-78
- ^ .Labuschagne, 26
- ^ .Steenkamp, 50
- ^ 1 2 .Ηamann, 37
- ^ .George (2005), 82
- ^ .Ηamann, 38
- ^ .Ηamann, 39
- ^ .George (2005), 102-103
- ^ .Baines, 107
- ^ .George (2005), 107
- ^ .Ηamann, 40-1
- ^ .Steenkamp, 59
- ^ .Nerys, 68-72
- ^ .Nerys, 75
- ^ .Nerys, 76
- ^ .Nerys, 77
- ^ .Nerys, 88-9
- ^ .Nerys, 92-3
- ^ .Nerys, 93
- ^ .Nerys, 97
- ^ .Nerys, 99-100
- ^ .Nerys, 100
- ^ .Nerys, 102
- ^ .Nerys, 104
- ^ .Nerys, 104-5
- ^ .Nerys, 111-2
- ^ .Nerys, 113
- ^ .Nerys, 114
- ^ .Nerys, 115-6
- ^ לאותר, 120, 146-7.
- ^ .Nerys, 120-1
- ^ .Nerys, 122
- ^ .Nerys, 123
- ^ .Harmse & Dunstan, 14
- ^ .Baines, 113
- ^ .Baines, 126
