חינוך גופני

ציוד טיפוסי לחינוך גופני

חינוך גופני היא פעילות חינוך שמטרתה עידוד הפעילות הגופנית. במסגרת מערכת החינוך נעשית פעילות של חינוך גופני מגן הילדים ועד לאוניברסיטה. במסגרתה עוסקים התלמידים בספורט ובהתעמלות, ונבחנת יכולתם בתחומים אלה. בשיעור חינוך גופני ניתן ללמוד ולהתאמן במספר תחומי ספורט שונים, החל ממשחקי כדור ועד התעמלות אירובית, קפיצה לרוחק וריצה. לעיתים (ובמיוחד בבתי ספר דתיים) מתקיימת בשיעורי חינוך גופני הפרדה בין בנות לבנים.

בנוסף לפעילות הגופנית, כלולים לעיתים בתוכנית הלימודים במקצוע גם נושאים כגון תזונה נכונה ואנטומיה בסיסית. השיעורים העיוניים אינם מקובלים בכל בתי הספר.

במדינת ישראל

במערכת החינוך הממלכתית, לפי חוזר מנכ"ל, על מנהל בית הספר להקפיד על מתן שני שיעורי חינוך גופני באורך 45 דקות לשיעור בשבוע לכל תלמיד. למרות שכמות שעות לימוד החובה בכלל המקצועות גדולה מהממוצע ב-OECD, כמויות שיעורי החנ"ג בחינוך היסודי- 57 שעות בשנה, ובחטיבת הביניים- 55 שעות בשנה, נמוכות מכמות החנ"ג הממוצעת- 65 שעות שנתיות ביסודי ו-66 בחטיבת הביניים במדינות ה-OECD. בחינוך היסודי הגרמני הילדים מקבלים 80 שעות חנ"ג בשנה ובצרפת 108 שעות. יחד עם זאת, בשתי המדינות כמות שעות חינוך החובה ביסודי בכלל המקצועות נמוכה מכמות זו בישראל.

לפי מחקר ארגון הבריאות העולמי מ 2013, אחוז הילדים בישראל בני 11, 13 ו15 שדיווחו שהם מבצעים לפחות שעת פעילות גופנית יומית בעצימות בינונית או גבוהה הוא בין הנמוכים באירופה לבני 11 ו 13 והנמוך ביותר לבני 15. מיעוט שיעורי החנ"ג בישראל תורם לחוסר פעילות גופנית בקרב תלמידי מערכת החינוך. יו"ר האגודה הישראלית לסוכרת, פרופסור ארדון רובינשטיין, ביקש משר החינוך ושרת הבריאות ב-2013 להכפיל את שעות החנ"ג השבועיות בבתי הספר.

בישראל חובה על התלמיד לקבל ציון "עובר" במקצוע זה בהיקף של 2 יחידות-לימוד כדי לקבל תעודת בגרות (לא תקף לגבי אקסטרניים שאינם מחויבים במקצוע זה כלל כדי לקבל בגרות).

לרוב, בפי התלמידים נקרא השיעור בפשטות "ספורט", "חנ"ג" (ראשי תיבות של "חינוך גופני") או "התעמלות".

בחינוך הממלכתי הלימודים מתקיימים במסגרת הכיתה המלאה בקרב כיתות א'-ו', ומתבצעת הפרדה בין בנים לבנות בכיתות ז'-י"ב (חט"ב ותיכון)

הוגי דעות בתחום החינוך הגופני

ג'ון לוק

הרופא והוגה הדעות הבריטי ג'ון לוק (1704-1632) הדגיש את החשיבות הרבה שבאיזון בין גוף לנפש, תוך שהוא סולל דרך חשובה לחינוך המתבסס על ההתפתחות הטבעית של הילד. לוק טען כי אף מקצועות כפיים, כמו גננות, או נגרות, לא רק שמחזקים את המיומנות המקצועית של האדם, אלא אף תורמים רבות לבריאותו, ובמיוחד אלה המבוצעים באוויר הפתוח. ג'ון לוק הדגיש, בניגוד גמור לתפישת הכנסייה, כי "אין שעשוע בחינת עצלות, אלא פיוג החלק היגע שבגוף על ידי שינוי בעיסוק".

ז'אן-ז'אק רוסו

ממשיך תורתו של לוק ומבקיע דרך חשובה בנושא בזכות עצמו היה גדול הוגי הדעות של המאה ה-18 – ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712). רוסו היה סופר, מוזיקאי, פילוסוף, פדגוג ומורה דרך צרפתי שבילה רוב ימיו בז'נבה שבשווייץ. בנוף האידאי-דתי זוהה רוסו כקלוויניסט, כלומר נמנה עם אלה שדגלו בחינוך גופני ובספורט תכליתיים, ולא הנאתיים ועינוגיים גרידא.

רוסו התקומם כנגד מצב החינוך בימיו (בתי ספר ירודים וקופאים על שמריהם, כפותים למגבלות הכנסייה וגזירותיה, חדרי לימוד צרים, אפלים וחסרי אוויר, ספסלים נטולי משענת, שעות לימוד רבות וספיגת עונשי גוף). רוסו הגדיר את תמונת המצב הזו כ"דיכוי המצב הטבעי של האדם".

חדור ברצון להכשיר את האדם לקראת לידתה של תקופה חדשה פרסם רוסו ספרי חינוך, שהחשוב והמפורסם שבהם נקרא "אמיל, או על החינוך", על שם גיבור חיבורו, בשנת 1762. בספרו הציע רוסו מסגרת נוחה לחינוך הילד בחיק הטבע באמצעות דרך שיטתית להכוונת הפעילויות כדלקמן:

1. הכנה תחושתית על ידי תרגול כל החושים כמו משחקי-לילה;
2. היגיינה על ידי הקפדה על ניקיון הגוף ולבישת בגדים פשוטים וקלים;
3. פעילויות ספורטיביות באוויר הפתוח, הצח;
4. טיפוח רמת ההישרדות כדי לחסן את הגוף מפני חילופי מזג-אוויר והתמודדות כנגד איתני הטבע;
5. סיגול למידת מלאכת כפיים כמו חקלאות, גננות, נגרות ועוד לצורך שיפור הקואורדינציה והכנת הנוער לקראת העידן המודרני ובסימן הטבעיות.

"נצייד נא תמיד את האדם בנשק כנגד תקריות בלתי צפויות. אמיל צריך לדעת לקפוץ לרוחק ולגובה, לטפס על עצים ולדלג מעל לחומות. אעשה ממנה בן-תחרות לאיל במרוצתו, יותר מאשר רקדן באופרה" – כך כתב בחיבורו המפורסם.

בספרו "אמיל" חילק רוסו את ציר הזמן של מסכת חיי האדם למספר קטעים:

1. מן הלידה ועד גיל 5, שכינה פרק זמן זה בשם "שלב החיה", בו זקוק הילד לפעילות גופנית, חופשית בטיבה ומטבעה;
2. מגיל 5 ועד 12, הוא "שלב הפרא" כלשונו של רוסו, יש לסגל סוגים שונים של משחקים וספורט להקשחת הגוף ולחידוד החושים;
3. מגיל 12 ועד 15 ("השלב הפסטוראלי") יש להשחיז את ההגיון ולשפר את כושר השיפוט;
4. מגיל 15 ועד 20 ("השלב החברתי") ראוי לפתח את החשיבה ולטפחה על-מנת לחברת בעזרתה את החניך.

חשיבות תרומתו של רוסו לתרבות הגוף לא התקפלה במעין "סופרמרקט" של עצות ספורטיביות בדבר התרגילים הגופניים הראויים, אלא בשילוב ההתעמלות בכלל החינוך והתרבות האנושית. בכך תרם רוסו נדבך חשוב בדרך לשילוב עתידי של החינוך הגופני בבתי הספר.

יוהאן היינריך פסטלוצי

בהשפעת משנתו של רוסו הציע יוהאן היינריך פסטלוצי (1827-1746), מחנך ומבקר חברתי שווייצרי, את התורה הספורטיבית בסימן החינוך הטבעי, מה שהפכה אחר-כך ל"התעמלות החופשית", שכללה תרגילים מכינים לחיזוק השרירים ולהגמשת המפרקים.

פסטלוצי הושפע עמוקות מהמצב העגום ששרר בזמנו במפעלים ובבתי החרושת (שעות עבודה רבות, תנאי תברואה גרועים ובעיקר עבודת/עבדות ילדים). המצב יתוקן לדעתו אם תינתן תשומת לב מספקת לחינוך הגופני החל מבתי הספר. "נקודת המוצא ויסודות הגימנסטיקה" – כך טען – "מצויים בגופו של הילד עצמו, והם טמונים בתנועת הפרקים וביכולת לבצעם כרצונו".

הפיתוח הגופני חשוב, לדעתו של פסטלוצי, כמקדם את בריאות הגוף, כשומר על תוחלת החיים, מונע מחלות, מעניק אומץ לב ועוד. בהדגישו כי עצם מטרת הגימנסטיקה היא "להחזיר את גופו של הילד לידי אחדות ותיאום עם רוחו ולבו", יצא פסטלוצי חוצץ כנגד הדעות הקדומות שרווחו בין הבריות כי "הגימנסטיקה טובה לחזקים ובעלי גוף חלוש לא יצלחו בה, ואפילו עלולים להינזק ממנה". ההפך הוא הנכון, כך טען והוסיף: "לא זו בלבד שהתרגילים עומדים ביחס ישיר לכוחו של כל אחד ואחד, אלא שניתן להמציא תרגילים, ואכן כאלה הומצאו, עבור אלה הסובלים ממיחושים מסוימים".

במקביל לקו זה מתח פסטלוצי ביקורת כנגד אלה המבקשים לפתח ולטפח את היכולות הטכניות של האדם ושאינן תואמות את טבע האדם. כדי להפוך את החניך, המתעמל, לרקדן מזה ולסייף מזה, יש ליצור מערכת מורכבת של אימונים, הרבה מעבר להיבטים הטכניים, ולהתחשב במישור האישי של כל מתעמל ומתעמל.

פסטלוצי כתב גם בנושאי חינוך אחרים. יצא כנגד השינון והמשמעת הקפדנית שהו נהוגים בבתי הספר בתקופתו.

לקריאה נוספת

• אורנית רמתי דביר, לדעת מתוך הגוף, מבט פמיניסטי על החינוך הגופני של נערות בישראל, הוצאת רסלינג, 2022

קישורים חיצוניים

• המכללה לחינוך גופני וספורט ע"ש זינמן במכון ונגייט
• תוכנית הלימודים לחינוך גופני בגיל הרך
• ארתור בירם, ‏עקרונות החינוך האספורטיבי של הנוער בגיל 14 עד 18, מערכות 1, ספטמבר 1939
• עמנואל סימון וברוך בג, ‏החינוך הגופני בארץ ישראל, מערכות גיליון מחנות, נובמבר 1939
• שירה קדרי-עובדיה, הפסד ב–90 דקות: כך נדחקו שיעורי החינוך הגופני לתחתית הטבלה של מערכת החינוך, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2022
• חינוך גופני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חינוך גופני, דף שער בספרייה הלאומית